מחצית השקל/אורח חיים/תעג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תעג

(א) (ס"ק א) שהחיינו כו' וצ"ל דאפילו בירך כו' ולא בירך בי"ט שני כו' וכתב בח"י אבל לא בירך ליל י"ט א' ובירך בליל שני יצא ממ"נ אי י"ט א' חול ודאי לא היה צריך לברך שהחיינו כ"א ליל שני ואי ראשון י"ט הרי השלים במה שבירך בליל שני. דכיון דראשון י"ט. השני חול. ולא היה צריך לברך שהחיינו בליל שני משום ליל שני ועולה הברכה שבירך בליל שני להשלמת יום ראשון:

(ב) (ס"ק ב) ואח"כ כו' כיון דאיכ' פלוגתא בסי' רצ"ט אי מבדיל תוך הסעודה אם צריך לברך בפה"ג על כוס הבדלה:

ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה דכה"ג כ"ע מודים דצריך לברך על כל יין ששותה תוך הסעודה כ"ש כוס הבדלה:

וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א'. דלומר בהמ"ז והבדלה על כוס א' מבואר להדיא בגמ' דף ק"ב דאסור משום דא"א ב' קדושות על כוס אחד דנראה שהמצות הם עליו כמשא והוסיף מ"א דה"ה הלל והגדלה א"ל מה"ט על כוס א':

ואם שכח כו' אומר הלל והבדלה על כוס א'. וה"ה אם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך בהמ"ז והבדלה על כ"א דמאי שנא אלא הואיל ומיירי מ"א בענין אם לו' הלל והבדלה על כוס א' נקט נמי הכא הלל והבדלה:

(ג) (ס"ק ג) ואין כו' משמע דס"ל דאסור כו' מדכתב אבל כל השנה נראה כו' מדהצריך ליתן טעם אם נוטל קודם קידוש משמע דעדיף טפי אם נוטל אחר קידוש ובסי' רע"א יש מחלוקת הפוסקים בזה:

והטעם מפרש בגמ' כו' קיצר מאוד בזה טעמיה דב"ש דס"ל אסור לשמש בכלי שאחוריו טמא אף על גב שתוכו טהור. מטעם המבואר שם. לכן ס"ל דצריך ליטול קודם מזיגה. דאם ימזוג תחלה שמא יפלו ניצוצות בשעת מזיגה על אחורי כוס ויקבלו אותן משקין טומאה מן הידים שהן טמאות קודם נטילה והן שניות ויהיו המשקין ראשונים. דכל הפוסל התרומה דהיינו שני מטמ' משקין להיות תחלה ויטמאו אח"כ המשקין את אחורי כלי אע"ג דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מ"מ דרבנן כלי מקבל טומאה ממשקין טמאים אף שאין המשקין רק ראשונים לכן יטול ידיו תחלה ויהיו טהורים וב"ה ס"ל מותר לשמש בכלי שאחוריו טמאים ולכן צריך למזוג תחלה. דאם יטול ידיו תחלה שמא בשעת מזיגה לא יהיו ידיו נגובים עד שיהיו מים עליהם טופח על מנת להטפיח. ושמא הכלי יהיה אחוריו טמאים ויקבלו המשקין שעל ידיו טומאה מאחורי כלי ויחזרו ויטמאו הידים. ועוד אפי' לדברי ב"ש מ"מ ס"ל לב"ה אפי' אם אסור לשמש בכלי שאחוריו טמאים עדיף למזוג תחלה שלא יהיה המזיג' הפסק בין נטילה להמוציא עכת"ד הגמ':

לכן נ"ל כו' ר"ל דאין כוונת מהרי"ל כמו שהבין הד"מ דז"ל מהרי"ל הובא בס' א"ר דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כב"ש דנוטל ידיו ואח"כ מקדש עכ"ל. א"כ אין כוונת מהרי"ל דב"ש ס"ל דצריך ליטול קודם קידוש. אלא דב"ש ע"כ ס"ל דאין לחוש במה שמפסיק בין נטילה להמוציא. דאל"כ היה מודה לב"ה דימזוג תחלה דחשש' ב"ש משום טומאת אחורי כלי אינו אלא חשש בעלמא וההפסק הוא ודאי א"ו דב"ש ס"ל אפי' מפסיק בין נטילה להמוציא ל"ל בה אבל אנן קי"ל כב"ה דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא ואף על פי כן כל השנה מי שנוטל קודם קידוש ליכא משום הפסק דקידוש לא הוי הפסק כ"ה דוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוספות הביאו מ"א ר"ס קס"ו דהיו מוזגים בחמין. וצריך דקדוק שלא יחסיר או יותיר מים ע"ש אבל פסח דאיכא הפסק גדול בין נטילה להמוציא באמירת הגדה. ודאי הוי הפסק כמו מזיגה. ואע"ג דמיד אחר הקידוש צריך נטילה לטיבול. ויעלה נטילה שקודם קידוש לצורך הטיבול. מ"מ העולם לא יעלו על דעתם שנוטל לצורך טיבול כיון דכל השנה אין נוהגים ליטול לדבר שטבולו במשקה. ויטעו שנוטל לצורך המוציא וזה הוי הפסק כמו מזיגה ויסברו העולם דס"ל כב"ש דלא חיישינן להפסק כן הוא כוונת מהרי"ל לפ"ד מ"א ומה שסיים מ"א וכ"ע מודה בזה. היינו אפילו לב"ש דס"ל דמזיגה לא הוי הפסק מ"מ מודה דהגדה והלל הוי הפסק. ומ"ש מהרי"ל דאז נראה דהלכה כב"ש אע"ג דכה"ג גם לב"ש הוי הפסק י"ל דגם בזה יטעו העולה דהפסק דהגדה אינו כ"א כהפסקת המזיגה וכמו דמזיגה לא הוי הפסק לב"ש ה"ה ההגדה:

ורש"ל כו' קודם קידוש שלא לשנות מכל השנה:

והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול דס"ל דקידוש הוי הפסק בשלמ' בין נטילה להמוציא ל"מ קידוש הפסק כיון דהקידוש צריך לסעודה דאין קידוש אלא במקום סעודה כחדא חשיבי משא"כ הטיבול אין בו צורך לקידוש הוי הקידוש הפסק:

וא"כ מחזי כסתרי לכן אי נוטל קודם קידוש אינו ניכר שנוטל לצורך טיבול כ"א כמו שעושה כל השנה שנוטל קודם קידוש אע"ג דרואה אח"כ שנוטל שנית להמוציא. מ"מ אינו נראה כל כך להדיא ועיין בט"ז ס"ק ו' ובח"י:

(ד) (ס"ק ד) וכרפס כו' עבודת פרך ושמעתי מגברא רבה שנתודע לו על פי החקירה בספרי הרפואות שכרפס הוא מה שאנו קורין צעל"ליר שע"י הבשר הם משביחים אבל אי היו מבשלים אותו לבד בלי בשר היה משתנה לגריעותא עכ"פ לא היו משתנים לעלויא. וכה"ג מברך עליו חי בפ"הא כמ"ש סימן ר"ה:

א"ש ר"ל אפילו תימה שאפילו בלי בשר משתנים לעלוי ע"י בישול מ"מ כיון דעכ"פ גם חי נאכל מברך כשהוא חי בפ"הא:

שיש בו פלוגתא דהיינו תר"י והחולקים עליהם וגם תי' א' אינו ברור בעיני מ"א דע"כ אבי מהרי"ל ס"ל ומסתפק שמא מבושל עדיף אפילו נתבשל בלי בשר. שגם על מרור מברך בפ"הא. והוא מהדין שכ' בסי' תע"ה סעיף ב' דאם אין לו ירקות לטיבול א' יקח מרור לטיבול א' ויברך עליו בפ"הא ע"ש:

(ה) (ס"ק ה) מי מלח כו' לאותה סעודה מותר ומ"מ אסור ליתן שני שלישי מלח ושליש א' מים ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) על הגחלים כו' של רימון. דעצים אחרים פולטים מים בשעת צלייה והוי מבושל במים. ויש טורח לכן המנהג לצלותו ע"ג גחלים דבזה הוי ג"כ דומיא לפסח:

דאם צלו פסח ע"ג גחלים כשר כדאיתא בפסחים דף ע"ה ע"א וכן פסק הרמב"ם וע"ש בתוס' דדוקא לוחשות ולא עוממות. דיבשל חתיכת בשר ויחלקה כו' דס"ל דצריך לאכיל השני תבשילים בלילה ההיא. וכיון שאין אוכלים בלילה צלי לכן כתב שיהיה מבושל וגם הביצה כתב שיהיה מבושל:

אלא כיון דאנן קי"ל בסי' תע"ו דבצים צלוים מותר לאכול בלילה לכן לא העתיק מ"א רק שהבשר יהיה מבושל:

(ט) (סק"ט) חזרת כו' ולבוש כ' כו' זערז"יך. ובס' א"ר כתב וכן בעט"ז דאינו ענין כלל לחזרת. וכ"כ בס' ח"י ואייתי ראיה מהא דאמרינן בברכות פרק הרואה דבר הדיא הוי מפשר חלמא וא"ל כפל עסקא כחסא ופירש"י שהיא כפל ועב וכ"כ בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' ח"י ואייתי ראיה מדאמרי' דף ל"ט ע"ב דחזרת סד"א הואיל וסופו להקשות (ופירש רש"י קלח שלו נעשה עב) ישתנה דינו לענין כלאים משאר ירקות וזערז"יך אין סופו להקשות ובח"י כתב ששמע מלועז שהוא כמו היי"פ שלאטי"ן. וסלא"ט ובתשובת ה"ה חכם צבי כתב שהוא מה שאנו קורין סאל"אט:

(יא) (ס"ק יא) תמכא כו' (עיין תי"ט) ומהרי"ל היה מסופק כו' זה שייך לס"ק י' על עולשין והטעם שנסתפק עיין בס"ק ט"ו:

(יב) (ס"ק יב) ולא בשרש כו' מיהו לפני זה כ' כו' ופרש"י קלחים שרשים כו' ור"ת בלא שרשים כו'. ודיוקו דר"ת מדתנן יוצאים בקלח. דדוקא קלח ולא שרש והא רש"י פי' קלחי שרשים. אלא ע"כ דר"ת לא מועט אלא שרשים הקטנים המתפצלים:

מדקאמר ויוצאים בקלח כו'. כתב בס' א"ר דאין זה דיוק:

דאי משום דקתני יוצאים משמע דיעבד או בדליכא עלין. הא במתני' קתני ואלו ירקות שאדם יוצא בהן כו' חזרת כו' הרי דהמשנה כתבה על כל מיני מרור לשון יוצאים וע"כ לכתחלה משמע ואי ראייתו מדהזכיר המשנה קלחים ולא הזכיר עלים מכלל דעלים עדיפא ופשוט להמשנה גם זה אינו ראיה דהא תנן יוצאים בהן בין לחים ובין יבשים. אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלים ויוצאים בקלח שלהן. ואר"ח הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח. אבל עלה לח אין יבש לא. ופריך והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא דקתני בין נחים ובין יבשים בעלין מיירי ומשני סיפא פירוש לרישא הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח ע"כ א"כ מה"ט נקט דוקא קלח דהא קאי לפרש בין לחים ובין יבשים ולענ"ד דיוקו דמ"א מן המקשן דהוי ס"ד דרישא מיירי בעלים ובדידהו בין לחים ובין יבשים. והא דתנן יוצאים בקלח שלהן הוא דין בפני עצמו. הא דהוצרכו לפרש דיוצאים בקלחים ע"כ משום דס"ר דוקא בעלין דעדיפא יוצאים ולא בקלח. קמ"ל דגם בקלחים יוצאין וניהו דהתרצן שני ליה דסיפא לפרושי רישא. מ"מ במאי דס"ל למקשן דעלין עדיפא מקלחים לא מצינו שהתרצן חולק ומסתמא צשאר בזה סברת המקשן וכן הוא סוגיין דעלמא:

ומיהו צ"ל כזית כמ"ש סי' תפ"ו. ר"ל שיהיה כזית המבואר בסי' תפ"ו שצריך למעך החלל שבין העלין:

הקלח לכריכה. דלברכה שהיא העיקר נוטלים העלין דעדיפא:

(יג) (ס"ק יג) בין לחים כו'. כבר כתב ח"י שהוא טעות הדפוס ושייך על עלין דבעי' לחים ולא יבשים ועז"כ דה"ה כמושים אין יוצאים. אבל קלחים כיון דיוצאים ביבשים כ"ש בכמושים וע"ש בגמ' דף ל"ט ע"ב דהוא פלוגתא דת"ק וראב"צ וקיי"ל כת"ק דאין יוצאים בכמושים. ופלוגתא דלעיל מיניה דפליגי ר"מ ורבנן ותרווייהו ס"ל דיוצאים בכמושים מיירי בקלחים ע"ש:

(יד) (ס"ק יד) לא כבושים כו' דאזיל לשיטתיה דס"ל גם לענין איסור לא מיקרי כבוש במים אלא בחומץ. ועיין בב"י סי' תקכ"ז דכתב גם לענין עירוב תבשילין דיוצאים בכבוש כמ"ש שם סעיף ה' ונראה מדבריו דמה שיהיה נקרא כבוש בחומץ או במים תניא במחלוקת רש"י ופוסקים לענין איסור. וה"ה הכא. אבל הח"י מתיר. מרור כבוש כיון דגם לאחר כבישתו במים עדיין עומד טעם מרירותו בו. והכא כ"ע מודים דכבוש דקתני דאין יוצאים ר"ל בחומץ דהחמיצות מבטל טעם המרירות ואייתי ראיה מדתנן אין יוצאים בכבושים ובשלוקים ומבושלים וכתב התו' דע"כ שליק' הוי מבושל יותר מסתם בישול וא"כ קתני לא זו שלוק אלא אף זו מבושל אינו יוצא אבל א"א דשלוק הוי פחות מסתם בישול. א"כ ע"כ מתני' קתני זו ואצ"ל זו. וזה נראה להם דוחק. וא"א דכבוש ר"ל במיים אכתי קתני רישא זו ואצ"ל זו. ויותר קשה דרישא לא כבושים ולא שלוקים הוי זו ואצ"ל זו. וסיפא לא שלוקין ולא מבושלים הוי לא זו אף זו אלא ע"כ דכבוש ר"ל בחומץ דמבטל טעם המרירות טפי משליקה בבישול והוי כל המשנה לא זו אף זו. והא דלא קתני כבוש במים אע"כ דתמכא יוצאים כבוש במים והמשנה רצה למיתני מלתא פסיקתא מה שכל הה' מינים דחשבה המשנה אין יוצאים בהן. לכן לא קתני כבוש במים. וכן בתשו' פ"מ ח"ב סימן ק"י כ' בפשיטות דיוצאים בתמכא כבוש במים לכתחלה כיון דעומד במרירותו ואייתי קצת ראיה מדאמרינן דף ל"ט ע"ב אין יוצאים לא בכבושים ולא בשלוקין כללו של דבר דבר שיש בו טעם מרור יוצאים בו וכל שאין כו' משמע אפילו כבוש כשיש בו טעם מרור יוצאים:

וגזל פסול כמ"ש ס"ס תנ"ד מן הקרקע דסתם גוים גזלנים הן וקרקעותיהם יש לחוש שגזלו מישראל ואע"ג דבעלים נתייאשו מ"מ קי"ל קרקע אינה נגזלת. ולא קנאה הגוי כל זמן שהוא מחובר אלא כשתלשן הגוי אז קונה בייאוש ושינוי רשות אח"כ ביד ישראל וליכא גזל ביד ישראל דגזלה נקנית בייאוש ושינוי רשות. כ"ה לקמן סי' תרמ"ט לענין ד' מינים שבלולב:

כל העומר כו' עיין סוף סי' תרל"ז:

(טו) (ס"ק טו) או שאר כו' בגמ' מוכח כו' דפליגי תנאי שם באיזה מין מרור יוצאים וכן א"ר יוחנן שם מדברי כלם נלמד ירק מר יש לו שרף (פירש"י כשחותכים אותו במקום החתך יוצא ממנו שרף לבן) ופניו מכסיפים (פירש"י אינו ירוק מאד ככרתי) וכתב רש"י שהן הן סימני מרור וא"א דבכל ירק מר יוצאים א"כ במאי פליגי הני תנאי ואמאי איצטרך לכללא דר' יוחנן:

ומ"ש האגור כו' ר"ל דרמ"א יליף דבכל ירק מר סגי מדהתיר האגור לענה ואין זה ראיה דהאגור מפרש דמרור דהוא מין ה' דחשבה המשנה פירושה לענה אבל שאר ירק מר לא:

לטוגא הוא לעז של חזרת:

דהא איכא מאן כו' דבדף ל"ט אי' רבינא אשכחיה לר"א בריה דרבא דמיהדר אמרירות וא"ל הא חזרת תנן כולי ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מה חזרת חסא דחס רחמנא עלן ואר"ש בר נחמני אר"י למה נמשלו מצרים למרור. מה מרור תחלתו רך וסופו קשה כו' א"ל הדרי בי. משמע דאי לאו הני טעמי דאיכא בחזרת דחס רחמנא עלן תחלתו רך כו'. אף דשנוי ראשון במשנה הוי ראוי להדר אמרירותא דהיינו מרור דתנן משום דמרור טפי. נשמע דס"ל דמרור דמתני' היינו ווירמ"ט:

ואגודה כתב כו' ושמא בשביל כו' ר"ל דהאגודה ס"ל דהמוקדם במשנה מוקדם למצוה ולכן תמכא קודם למרור והא דלא ל"ח עולשין שהוזכר במשנה קודם תמכא ע"ז כתב דלא אתברר דעולשין כו' ולא ידענא מהו עולשין:

שאין לטוגא הוא לעז של חזרת ס"ל דמרור דמתני' כולל כו' דודאי אין ליקח מין שאינו מוזכר במשנה כצ"ל. אך בגמ' לא משמע כן כצ"ל:

בלא שם לווי דהיינו בשעת מתן תורה לא ה"ל שם לוי ואיך אפשר לנו לידע דבר זה כי אם המקובל בידינו מחכמי משנה והש"ס:

וגם בכוונת רש"י כו'. ר"ל דרש"י לא נתכוין כ"א לפרש המלה אבל לא לפסוק דין:

(טז) (ס"ק טז) מעט כו' ע"י שינוי מותר עיין שם במ"א ס"ק כ"ד דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שנוי:

(יח) (ס"ק יח) פחות כו' יהיה ספק. דס"ל להטור כיון דמצינו לר"י בעל התוס' דס"ל דאין ברכה בפה"א שמברך בטיבול ראשון פוטר את המרור. משום דמפסיק ביניהם בהגדה והלל. וכמו דהוי הפסק לענין נטילה דאע"ג דנטל ידיו לטבול א' צריך שוב ליטול לצורך אכילה וכמ"ש ר"ס תע"ה ה"ה דהוי הפסק לענין ברכת בפה"א. אלא דמה"ט אין מברכים על המרור בפה"א דברכת המוציא פוטרו דהוי כדברים הבאים מחמת סעודה וס"ל להטור דמה"ט י"ל ניהו דבהמ"ז פוטר למרור מברכה אחרונה. אבל הירק שאוכל בטיבול א' קודם סעודה אינה פוטרת משום הפסקת ההגדה והלל. וא"כ אי אכל כזית צריך לברך אחריו. אבל רשב"ם חולק וס"ל דמרור לא הוי מדברים הבאים מחמת סעודה ואין ברכת המוציא פוטרו אלא דברכה בפה"א של טיבול א' פוטרו דניהו דהגדה הוי הפסק לענין נטילה אבל לענין ברכה לא הוי הפסק וכדלקמן סי' תע"ד וא"כ אפי' אכל כזית בטיבול א' אין לברך כדי לפטור המרור וגם הירק שבטיבול א' נפטר מברכה אחרונה ע"י בהמ"ז כיון דל"מ הגדה הפסק לענין ברכה וא"כ אין רשאי לברך אחר טיבול א' אפי' אכל כזית דהוי ברכה שא"צ דהא נפטר בבהמ"ז וגם גורם ברכה לפני המרור בפה"א דאסור לגרום ברכה כמ"ש סי' רט"ו:

(יט) (ס"ק יט) ומברך כו' רק על האכילה וא"כ די אם מברך קודם אכילה הוי עובר לעשייתו ואולי י"ל דאין לברך קודם הטיבול דבעי סמוך לעשיי' וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין וסי' קס"ז ס"ג וסי' תרנ"א ס"ה:

(כא) (ס"ק כא) ויתן כו' חצי הגדולה במהרי"ל כ' טעם משום חיבוב מצוה ועיין בט"ז ס"ק ט' והב"ח כתב כיון שראוי לאכול אפיקומן שני זיתים כמ"ש מהרי"ל הביאו מ"א ר"ס תע"ז ומחלק הראשון אינו אוכל עתה כ"א זית א' א"כ מהראוי שחלק שמצניע לאפיקומן יהיה יותר גדול:

(כג) (ס"ק כג) ויגביה כו' וא"צ להסיר כו' דאע"ג כשאומר פסח שהיו אבותינו כו' לא יגביה הבשר וכמ"ש ס"ק כ"ז שלא יהיה נראה כאלו הקדיש בהמתו מחיים. אבל במה שמגביה הקערה עם הבשר אינו נראה שהקדיש כ"כ הטור.

(כה) (ס"ק כה) יצוה כו' אבל בזמן הגמרא כו' דהיו להם שלחנות קטנים לפני כ"א וא' ולא היה טרח' בעקירת שלחן. אבל עתה שי"ל שלחן גדול איכא טרחא מרובה בעקירתו לכן אינו חייב לעקור שלחן. וההסרה ג"כ אינו מועיל כמ"ש מ"א:

(כו) (ס"ק כו) וישאלו. וי"ל שאין כו' דהא עבדי' היכרא כדי שישאל התינוק וישיב לו לספר ביציאת מצרים. והיינו שאלת מה נשתנה כו' שאנו אוכלים מצה ומרור כו' שעליהם שייך תשובת עבדים היינו ומספר יציאת מצרים משא"כ בשאלה זו שאין ענין לסיפור יציאת מצרים:

(כז) (ס"ק כז) מוזגי' כ.' צ"ל ונאמר כו' דאי הוי קאי על גאולה העתידה היה ראוי לומר ונאמר בחולם ע"ג הנו"ן דהוא לשון עתיד וגם היה ראוי לומר שיר חדש דהוא לשון זכר. עפ"י המדרש דגאולות הראשונות היו דומין לנקבה שיולדת בצער ואחר הלידה שהיא בהרוחה עוד חוזרת לצער עיבור ולידה. כן גאולות הראשונות אחרי הגאול' היה שוב צער גלות אחר. לכן שירות שעברו היו בל' נקבה משא"כ גאולה העתידה ב"ב שאין אחריה גלות דומה לזכר שאינו מוליד לכן ראוי לומר שיר חדש לשון זכר:

וגם י"א דהלל כו' ר"ל דלא כשל"ה שכתב שאין לומר תיבת הללויה דשירה חדשה קאי על שירת הים דהיינו אז ישיר כו' והללויה מיותרת ולזה כתב מ"א די"ל הללויה ר"ל שאמרו על הים גם הלל דהא י"א כן שאמרוהו אז וס"ל כהאי תנא.

(כט) (ס"ק כט) ט"ז כו' כנגד חרבו כו' לכן בא הרמז בט"ז פעמים לרמז על השם דהיינו ט"ז הך והכה:

(ל) (ס"ק ל) יכסה כו' כשחל כו' שאין חגיגה כו' דבשלמא כשחל בחול אז הכונה ונאכל שם מן הזבחים היינו חגיגה שהיו מביאים עם הפסח יהיה נאכל קודם הפסח כדי שיאכל הפסח על השובע לכן יש להקדים זבחים לפסחים אבל כשחל פסח כמ"ש דלא היו מביאים חגיגה דאם היו מביאים הי' צריך להקריבו בשבת ואינו דוחה שבת וא"כ ע"כ מה שאנו אומרים במ"ש ונאכל שם מן הזבחים אין הכונה על החגיגה כ"א על שאר קרבנות. ובליל פסח לא היה אוכל כ"א פסח ולא שאר קרבנות לכן יש להקדים פסחים לזבחים:

ועיין בטור שכתב די"א כשחל פסח במ"ש אין ליקח כ"א תבשיל א' זכר לפסח לבד כיון דלא הביאו אז חגיגה והרר"פ כתב שאין לדקדק בזה כיון שאינו כ"א לזכר בעלמא ואדרבא המדקדק בזה נראה שעושה אותו כעין קדשים ממש עכת"ד ואפשר דלענין הקדמת אמירת פסחים לזבחים כשחל במ"ש גם ההר"פ מודה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.