מחצית השקל/אורח חיים/שיא

מחצית השקל ‏ אורח חיים שיא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (סק"ב) שיהפכנו כו' דל"נ בסיס כו' וע"ס רס"ו ר"ל דדעת הרא"ש כמ"ש מ"א שם וכ"כ בסי' ש"ח ס"ק נ' דאם מניח המוקצה בשבת ולא היה עליו ב"ה לדעת הרבה פוסקים לא מיקרי בסיס:

מיהו כ' מ"א שם דאפי' להפוסקים דס"ל כה"ג דהיינו שהניח עליו בשבת מיקרי בסיס אע"ג שלא היה עליו ב"ה מ"מ מודה דלאחר שניטל ממנו דבר המוקצה חוזר להיתרו:

(ג) (ס"ק ג) באותו רשות זה כ' הרב"י כו' בא לישב מ"ש הב"ח ולבוש ושאר אחרונים על הרב"י חדא מנא לי' להרב"י דדוקא טלטול באותו רשות התירו ולא להוציא לכרמלית שנית הא בסעיף ב' מתיר אם הוא בספינה וע"י זה מתבזה שמותר להוציאו לכרמלית ה"ה הכא משום בזיון שלא ישרף הי' ראוי להתיר ההוצאה. ועוד מפני הדליקה ראוי להתיר יותר מלהתיר מפני הבזיון דהא האי דסעיף ב' מת שבא בספינ' הם דברי המרדכי שכ' כן על הרא"ם שפסק כן במעש' שבא לפניו והשיב רבינו ברוך על דברי רא"ם מנ"ל להתיר בהוצא' מפני הבזיון ה"ה מעובדא בהאי שכבא דהוי בדרוקרת (היא שם מקום) והתיר ר"נ ב"י להוציאו לכרמלי' דגדול כבוד כו' והוא במס' שבת דצ"ד ע"ב והא קי"ל במס"ש דף מ"ג במת המוטל בחמ דאפי' טלטול מן הצד אסור כ"א ע"י תינוק וככר כמ"ש פה בש"ע. וע"כ הא דהתיר ר"נ ב"י בהאי דדרוקרת לא מפני הבזיון התיר אלא מפני הדליקה דלא כפרש"י שם שהי' מפני הבזיון. וניהו דאנן קי"ל כהרא"ם ומפרשי' עובדא דדרוקרת הי' מפני הבזיון וכפירש"י מ"מ נראה סברת רבינו ברוך דיותר יש להתיר מפני הדליקה מלפני הבזיון דהא כ' דהאי עובדא דר"נ ב"י ההוצא' הי' מפני הדליק' אבל אי משום בזיון לא התיר וסברא זו נראה דאין הרא"ם חולק עליו וכיון. דאנן קי"ל בסעיף ב' במת הבא בספינה כהרא"ם להתיר הוצאה מפני הבזיון כ"ש דה"ל להתיר מפני הדליק' ותו דהא התיר ר"ס ב' במת שהסריח ההוצא' מפני הבזיון ולמה לא נתיר מפני הדליק'. ובא מ"א לישב כל הנ"ל והשיב על ראשון ראשון על מ"ש מנ"ל להרב"י ע"ז כ' דדייק כן מלשון הרמב"ם ס"פ כ"ו מהל' שבת דדייק וכ' שנפלה דליקה בחצר שיש בו מת וא"א דגם ההוצא' מחצר לכרמלית מותר מה לי אם ההדליק' בחצר שי"ב מת או הדליק' בחצר הסמוכה לחצר שי"ב מת וירא שתעבור הדליק' ויגיע גם לחצר שי"ב מת ומצילים המת לחצר אחר הרחוק ממקום הדלק'. א"ו דההוצא' אסור' ולא הותר כ"א הטלטול באותו חצר לכן דיבר הרמב"ם בהווה דהיינו אם הדליק' בחצר שי"ב מת יוכל להיות שהדליק' בבית שהמת בו ומציל המת לבית אחר או אפי' הדליק' בבית אחר שאין המת בו אלא שהוא סמוך לבית שהמת בו ומציל המת לבית שהוא רחוק מן הדליקה אבל אי הי' הדליק' בחצר אחרת רק שירא שיעבר הדליק' לחצר שהמת בו לאיזה מקום יציל המת דהא להוציאו מהחצר אסור ובאותו חצר שהמת בו אין בית א' יותר בטוח מהשרפ' מבית זה כי כלם בספק אף שבית שהמת בו יותר קרוב לחצר שי"ב הדליקה מבתים אחרים מ"מ דרך הדליק' לפעמים מניח מקום הקרוב והולך ושורף במקום הרחוק וגם הי' הרמב"ם צריך להאריך שהמת בבית שקרוב לחצר שי"ב דליקה ולכן קיצר בלשונו כדרכו וכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת אבל אי גם ההוצא' הי' מותרת הוי ליה לקצר יותר ולכתוב מצילי' המת מפני הדליק' אלא שבס' ת"ש ובס' ח"מ השיגו על ראי' זו. דהא אמרי' לקמן ר"ס של"ד דמצילים מפני הדליק' מזון הצריך לסעודת שבת ולא יותר דאי שרינן לי' יותר אדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ואמרי' שם דוקא אותו בני בית שהדליק' בו אין רשאים להציל יותר. אבל בבתים אחרים הסמוכים לבית שהדליקה בו אינם בהולים כ"כ ולכן מותרים להציל מה שירצו א"כ אדרבא הרמב"ם שכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת משום היתר הטלטול דוקא כשהדליק' בחצר שהמת בו הוא דהותר הטלטול דהא אמרי' דף מ"ג ע"ב דמה"ט הותר הטלטול מפני הדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי משום דאדם בהיל על מתו והיינו דוקא כשהדליק' בחצר שי"ב מת דבהיל טובא ואז מותר אפי' להוציאו לחצר אחרת אבל כשהדליקה בחצר אחרת דלא בהיל כולי האי אפי' הטלטול לא הותר לו עכת"ד. ולענ"ד יש להליץ בעד מ"א דהאי חילוק בר"ס של"ד כתבו התו' ר"פ כל כתבי בשם ר"ת שכ' כן מסברא דנפשי' וגם ה"ה פ' כ"ג מהלכות שבת כ' שנראה מלשון הרמב"ם שגם הרמב"ם ס"ל כן אולם התו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה מתוך שאדם בהיל על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כ' וז"ל אע"ג דגבי ממון אמרי' איפכא אי שרית ליה (יותר ממה שצריך לשבת) אתי לכבויי היינו משום שאינו מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהי' טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל וס"ל למ"א דדוקא בהאי דסי' של"ד דלא חיישי' שיכב' במזיד ולכן כשהדליק' בחצר אחרת דלא בהיל כ"ה דהא יש לו שהות להוציא טרם יעבור הדליק' לחצרו לכן אינו טריד כ"כ ולא ישכח שהוא שבת ובמזיד לא יכב' משא"כ במת דא"ל שיעבור מצד בהילתו במזיד ניהו דבחצר אחרת לא בהיל כ"כ שישכח שהיום שבת מ"מ הא חיישי' שיכבה במזיד ומה בכך שעדיין יש לו שהות הא אפי' ימתין אם אין אנו מתירים לו להציל סוף סוף ישרף המת ויכבה במזיד אפי' הדליק' בחצר אחרת ולכן הוי ס"ל להרב"י לענין היתר טלטול המת אין חילוק בין הדליק' בחצר המת או בחצר אחרת בכל ענין מותר וע"כ הא דנקט הרמב"ם שהדליק' בחצר שי"ב מת משום איסור הוצאה נקטי' וכנ"ל. דליכא הכא משום בזיון המת כשישרף בא לישב קושיא ב' מהא דפסק הרב ב"י סס"ב כהרא"ם להתיר הוצא' מפני הבזיון כשהוא בספינ' לזה כ' דאין לדמות הבזיונות דדוקא שם בספינ' דאיכ' בזיון גדול כמ"ש מ"א בס"ק י"ב הוא דהותרה הוצא' אבל שריפת המת אין בו בזיון כ"כ ולא הותרה מש"ה ההוצא' ומשום טעם כו' ר"ל אע"ג דהותר הטלטול משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי היינו משום דאיסור טלטול אינו חמיר כ"כ אבל ההוצא' אפי' לכרמלית אע"ג דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמיר מאיסור טלטול לא הותר' משום דלמא אתי לכבויי כ"ש למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ואי יכב' הוי מלאכ' שאצ"ל א"כ למה נתיר שודאי יעבור איסור דרבנן בהוצא' מחשש ס' שמא יעשה איסור דרבנן ויכבה רק טלטול דהוא איסור קל מותר:

ואע"פ שבמרדכי כו' היא הקושי' מדברי רבינו ברוך מה שהשיב להרא"ם על היתר טלטול כשהמת בספינ':

דבשכבא דהוי בדורקרת לא הותר אלא מפני הדליק' אבל לא מפני הבזיון כנ"ל וא"כ כיון שמתיר הרב"י משום בזיון הספינ' כ"ש מפני הדליק' כנ"ל עז"כ דהרב"י לא ס"ל בהא כר' ברוך דאדרב' יש להתיר יותר דשם איכ' בזיון גדול אבל גבי דליק' ליכ' בזיון כ"ה כשישרף ומשו' דילמא אתי לכבויי ל"ל כנ"ל (ועמ"ש בס"ק יב):

אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה כו'. בא לישב מס"ל דהא מתיר הרב"י בהוצא' משום בזיון המת שהסריח ע"ז כ' דשם אין הטעם משום בזיון המת דגם סרחון המת אינו בזיון כ"כ אלא דומ' לשרפ' המת דהא רוב ב"א מעותדי' לסרחון אחר מותם. אלא הרב"י אזיל לשיטתיה דס"ל כהרמב"ם דדוק' כשכבר הסריח המת משום כ"ה מותר להוציאו ולכן אם י"ל מקום לצאת דליכא כבוד החיי' לא הותר' ההוצא' מפני בזיון המת ומה שהאחרונים השיגו על מ"א שכ' דשרפת המת אינו בזיון והוא נגד הסברא ולענ"ד יש למ"א דמות ראיה מתשו' הרשב"א והוא בהגהת רמ"א י"ד סי' שס"ג שא' צוה לפני מותו להוליכו לקברי אבותיו והיו יראים מחמת הסרחון לא יהי' אפשר להוליכו ושאלו לרשב"א אם מותר ליתן עליו סיד וישרף הבשר אם יש בו בזיון או צער למת ועל שניהם השיבום דאין המת מרגיש וגם אין בו בזיון ושריפת סיד ודאי בידים יותר בזיון משרפת אש גם שהוא ממילא בשב וא"ת ואפ"ה כ' הרשב"א דבסיד אין בו בזיון כ"ש בדליקה אף דשם בסיד י"ל כדי שיוכלו לקיים צוואתו. מ"מ הלא משמע מדברי הרשב"א אי הוי בשרפת סיד בזיון לא הי' מתיר אע"ג שכוונתם לקיים הצווא':

ולהכי כ' ג"כ גבי מת המוטל כו' וברמב"ם משמע כו' ר"ל ניהו דמפני הדליק' הוכיח מל' הרמב"ם דלא הותרה הוצאה אבל במוטל בחמה אינו מבואר ברמב"ם דלא הותרה הוצאה ואעפ"כ כ' הרב"י גם במת המוטל בחמה באותו רשות משמע דהוצאה אסורה ולכן כ' מ"א דמ"מ משמע ברמב"ם דדין דליקה וחמה שוין לענין זה דכ' הרמב"ם תחלה דין מת המוטל בחמה דמניח עליו ככר כו' ואח"ז כ' וכן אם נפלה דליקה כו' משמע דשניהם שוים דהיינו בחמה ע"י ככר ותינוק ובדליק' אפי' בלי ככר ותינוק שוין וכיון דבדליק' מוכח מלשון הרמב"ם דההוצא' אסור' ה"ה מפני החמה:

וכ"מ בגמ' דף מ"ג ע"ב דפליגי רב ושמואל במת המוטל בחמה וליכא ככר או תינוק אי הותר טלטול מן הצד ופליגי אי טלטול מן הצד שמי' טלטול או לא ואמרי' כתנאי דתניא אין מצילים את המת מפני הדליק' ר' יודא בן לקיש אומר מצילים מאי לאו בטלטול מן הצד פליגי. ומשני לכ"ע ס"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. וה"ט דר"י בן לקיש דמתיר מפני הדליק' דאי לא שריי' ליה אתי לכבויי ולא משני דבדליקה הבזיון יותר גדול מן מוטל בחמה. לכן אע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול מ"מ התיר ריב"ל הטלטול מפני הדליק' מפני שהוא בזיון גדול אבל לא כשמוטל בחמ'. או להיפך דגבי מוטל בחמה לכ"ע טלטול מן הצד מותר מפני בזיון המת דזה בזיון גדול. וגבי דליקה דאין בזיון גדול ס"ל לת"ק דריב"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא ע"כ דהש"ס ס"ל דשני הבזיונות של חמה ושל דליקה שוין:

(ד) (ס"ק ד) מחמה כו' די"ל תקנ' כמ"ש ס"ו ולזה נתכוון רמ"א ר"ל במ"ש ועיין בסי' זה סעיף ו' ר"ל המחבר לשיטתי' דס"ל דלא הותר הוצא' מפני בזיון המת. (כ"א בספינ' דהוי בזיון גדול) ולכן לא הותר בסעיף ב' אלא במת שכבר הסריח ומשום כבוד החיים ולכן א"ש מ"ש פה במת המוטל בחמ' דלא הותר אלא באותו רשות דלא הותר' הוצא' משום בזיון המת אבל רמ"א דפסק בסעי' ב' כהטור. דאפי' עדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח מותר להוציאו ע"כ משום בזיון המת. מ"מ בדין דהכא כשמוטל בחמה מודה רמ"א דההוצא' אסור' משום דיש לו תקנ' להצילו מבזיון בלי הוצא':

שיש בו שני ב"א כו' ולפ"ז בדליקה רמ"א חולק על הרב"י וס"ל דגם מפני בזיון השרפה הותרה ההוצאה דהא רמ"א מתיר הוצא' מפני כבוד המת דהא כבר הוכיח דבזיון הדליק ובזיון מת שמוטל בחמה שוין:

(ה) (ס"ק ה) שקרוב כו' ודוקא ע"י ככר כו' ר"ל אע"ג דהרב"י הביא בזה שני דיעות ויש מ"ש שכל שמוציאו כו מוטב להוציאו שלא בככר כו' אבל רמ"א שפוסק כהטור בזה דאפי' קרוב להסריח מותר לא נתיר בענין אחר ממה שהתיר הטור דהיינו ע"י ככר ותינוק כמבואר בטור:

וכמ"ש ס"א תו' סוכה. ר"ל התו' הביאו ראיה מדין הש"ס המובא בס"א אבל בש"ע ס"א כתב היפך מדברי תוס' דהוצא' חמירא מאיסור טלטול דהא בדליקה התיר טלטול ולא הוצאה כנ"ל דשם בסוכה אמרו דמותר להכניס אבנים לבית הכסא לקנח בו דגדול כ"ה שדוחה כו'. ופי' רש"י דוקא בה"כ שאין לו מחיצות דליכא כ"א טלטול אבנים המוקצים איסור זה התירו מפני כבוד הבריות אבל מוקף מחיצות דאיכא איסור הכנסת מכרמלית לרה"י לא הותר מפני כ"ה והתוס' חולקים חדא דלשון להכניס משמע דמוקף מחיצות ועוד דטלטול מוקצה חמיר מאיסור כרמלית דהא גבי מת המוטל בחמה לא הותר לטלטלו כ"א ע"י ככר ותינוק. הרי משום בזיון המת לא הותר טלטול מוקצה ואיסור כרמלית הותר מפני בזיון המת בהאי שכבא דהוי בדרוקר' וכיון דמשום כ"ה דהיינו הקינוח הותר טלטול אבנים מוקצים כ"ש דהותר איסור כרמלית עכת"ד. וכן ס"ל להטור כדהוכיחו התוס' דטלטול חמיר מכרמלית ולכן אע"פ שהותר' ההוצא'. מ"מ טלטול דחמיר לא הותר כי אם ע"י ככר ותינוק. ומ"ש הרב"י ויש מ"ש שכל מוציא לכרמלית מוטב כו' היינו משום דהרב"י אזיל לשיטתיה וכך י"ל דהוי ס"ל האי יש מ"ש (דהיינו רמב"ן) דמת שקרוב להסריח לא הותר ההוצא' כ"א כשכבר הסריח מפני כבוד החיים וכדעת הרמב"ם ולדידי' אזיל ראיית התוס' די"ל לעולם הוצאה חמורה מטלטול והא דהותר בהא שכבא דבדרוקרת ההוצאה ובפ' ב"מ דף ל' ובכירה דף מ"ג לא הותר הטלטול כ"א ע"י ככר ותינוק היינו משום דעובדא דדרוקרת ע"כ מיירי להרמב"ם והרב"י שכבר הסריח. ולכן הותר ההוצא' וכ"ש הטלטול והא דלא הותר בפ' ב"מ ופ' כירה טלטול מחמה לצל כ"א ע"י ככר ותינוק שם מיירי שעדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח דכה"ג לא הותר לא טלטול ולא הוצאה וכן כ' הרב"י להדיא דלדעת הרמב"ם האי דפ' כירה מיירי שעדיין לא הסריח ע"ש:

(ז) (ס"ק ז) אין מוציאים כו' וכבוד המת נמי ליכא כו' זהו סניף בעלמ' דמ"מ איכא בזיון אלא שנתמעט הבזיון ועיקר הטעם דלהרמב"ם דבעינן שכבר הסריח משום דס"ל משום בזיון המת לא התירו אלא משום כבוד החיים וכיון שיש להם מקום לצאת דליכא כבוד החיים לא הותר ולכן כ' מ"א אח"ז דלדעת הטור דמשום בזיון המת הותר א"כ אפי' י"ל מקום לצאת מותר דהא אכתי משום בזיון המת והיינו דוקא בקרוב להסריח אבל אם הסריח וי"ל מקום לצאת דליכא משום כבוד החיים וגם משום בזיון המת ליכא כיון דכבר הסריח אין תכלית למת בהוצאתו א"כ כה"ג גם להטור לא הותרה ההוצאה וכן דייק ל' מ"א:

(ח) (ס"ק ח) אלא ע"י כו' דהוצאה דא"א לתקוני כו' כ"כ הר"ן ור"ל אפי' לרמב"ם דטלטול קיל מהוצאה מ"מ לכתחלה בעי כו"ת כיון דאפשר לטלטל בהיתר למה נתיר מוקצה אע"ג שאם הוציאוהו ע"י ככר ותינוק ירבה בהוצא' דעה זו לא ס"ל האי סברא אלא כיון דע"כ הוצרכו להתיר הוצאה לא חלקו בין הרב' למעט:

אם א"ל כו' שרי לרמב"ם ר"ל לרמב"ם דס"ל דטלטול קיל מהוצאה וכיון דל"ל כו"ת דא"א לתקן איסור טלטול כמו דהותר ההוצאה הותר ג"כ הטלטול. אבל להטור דהוא דעת י"א שהביא רמ"א דאפי' קרוב להסריח מותר ולדידי' ע"כ צריך לו' דטלטול חמיר ממוקצה כמו שכתב התוס' בסוכה וכמש"ל בס"ק ה' עיין שם. לכן אי ליכא כו"ת אסור להוציאו דניהו דאיסור הוצאה התירו איסור טלטול דחמיר לדידיה לא התירו וכ"מ מלשון הטור ע"ש:

(ט) (ס"ק ט) אף כו' ועסי' רע"ח דיש מחלוקת הפוסקים אי מלאכה שאינ' צ"ל פטור:

(י) (ס"ק י) ע"י תינוק דוקא כו' דהוא ס"ל לחלק בין תינוק לככר דבתינוק ליכא איסור תור' דחי נא"ע משא"כ ככר אע"ג דגם ככר ליכא איסור תורה למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא גם הככר א"צ לגוף הוצאת הככר מ"מ גרע יותר מתינוק דאיכא נמי סברת חי נושא את עצמו ולכן אם התינוק קטן דל"ל חי נושא את עצמו דין תינוק כזה כדין ככר ושיעור קטן לענין זה ע' סי' ש"ח ס"ק ע"א דלא כט"ז שחילק בין כל"ת דתינוק הוי מין אדם ובטל לגבי מת א"כ אפי' קטן שרי:

(יא) (ס"ק י"א) לא ע"י כו' מ"מ יתחייב כו' כ"ה גם לשון הרמב"ן:

וכ"כ בספר ת"ש דיתחייב היא לאו דוקא דהא גם הככר הוי מלאכ' שאצ"ל כצ"ל:

(יב) (ס"ק י"ב) מתאספים שם והוא בזיון גדול כו' אע"ג דשם במרדכי בעובדא דמת שבא בספינ' כ' דהוי בזיון קצת אפשר ס"ל כהטור דאפי' קרוב והסריח מותר דגם משום בזיון המת מותר ולכן סגי בבזיון קצת כמו סרחון אבל להמחבר דס"ל כהרמב"ם דבעי שכבר הסריח דאיכא כבוד החיים אבל משום בזיון המת לא הותר אלא היכי דהוי בזיון גדול וכמ"ש מ"א ס"ק ג' ע"כ צ"ל דהכא מיירי היכי דאיכא בזיון גדול:

(יג) (ס"ק י"ג) לומר כו' דלית בי' מעש' ר"ל דישראל העוש' שבות מיקרי אית ביה מעש' דהא ישראל עשה מעש' אבל אי הגוי עשה מלאכ' בשביל ישראל אפי' איסור תור' מ"מ ליכא כ"א שבות דאמיר' לגוי זה מיקרי שבות דלית ביה מעש' דהא לא עביד ישראל מעש':

לקבור המת כו' דאיכא נמי משום כבוד הבריות:

וע' סס"י שכ"ה דאם גוי עשה מלאכ' בשביל ישראל מותר לו במ"ש אם ממתין בכדי שיעש' ואם עשה ארון או קבר בשביל ישראל אם נעשה בפרהסיא לא יקבור בו אותו ישראל עולמית והיינו מטעם הנ"ל שלא יאמרו נתחלל שבת ע"י:

(יד) (ס"ק י"ד) ואסור כו' באמת שמהרי"ל כו' השיג על המרשים שרשם תשובת מהרי"ל סי' ס"ה ע"ז כ' דליתא דאדרבה מהרי"ל מתיר וכ' דכן נוהגים אלא דברי רמ"א האוסר הם דברי הגמ"ר לצורך כהנים כמ"ש סעיף ה' כצ"ל:

אם לא בנפל. ב"ח בי"ד סי' שע"א וכ"כ ש"ך שם אבל ט"ז שם חולק דאפי' בנפל אין כופין ע"ש:

יהכא מיירי כו' ר"ל דלא אסר כאן אלא משום איסור שבת ת"ל אפי' בחול אין כופין לקרובים לכן צ"ל דמיירי דאין הקרובים מקפידים וא"כ אזיל בזיון הקרובים דזהו כבודם שיטהרו ויעשו צורכי המת בביתם ובזיון המת בלא"ה ליכא דמה לי בבית זה כו' וכן משמע במהרי"ל דאין בזה משום בזיון המת:

(טז) (ס"ק טז) ובשל"ה הקש' כו' כדאית' בגמ' שבת דף ל ע"א:

דאסור לכ"א ללבשן כו' ובספר ת"ש כ' קושיא בשם מוהרש"ק דהא דשורפים על המלכים אינו חובה דניהו דלאדם אחר אסור ללבשן אבל מותרים למלך אחר [והכי קי"ל כ"כ הרמב"ם דכלי תשמישו אע"ג שאסורים להדיוט מ"מ מותרים למלך אחר] וכסא שלמה יוכיח וא"כ בגדי דוד לא היו מוקצים ולכן מסיק שמצא בשם גדול אחד כיון דקי"ל ביורה דעה סי' שס"ד כמהרי"ל דאם נפל מן הגג יקברנו עם בגדיו ודוד נמי כיון דאפחת דרגא מתותי' ומת דהיינו נפל מן הגג מדינא צריך לקברו עם בגדיו ושפיר הוי בגדיו מוקצים עכת"ד:

וקילס לתי' זה וכ' עליו והוא נכון מאוד ואני שמעתי ולא אבין דהא טעמיה דמהרי"ל בנפל מהגג מבואר שם כיון דיצא ממנו דם ונבלע בבגדיו ושמא נבלע בבגדיו רביעית דם שהנפש יצאה בו וצריך קבורה ולכן נפל מהגג ויצא ממנו דם אבל לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים מת על מטתו וכן מי שמת בקור גדול דלא יצא ממנו דם קוברים אותו בתכריכים כשאר ב"א. ודוד כפי משמעות הדברים לפי פשוטן לא מת מהנפיל' דאפחת דרגא מתותי' ולא יצא ממנו דם דהכי איתא שם א"ר מ"ד הודיעני ה' קצי כו' א"ל בשבת תמות כו' כל יומא דשבתא הוי יתיב וגריס כולי יומא האי יומא דבעי למינח נפשי' קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוי פסיק פומיה מגירס' אמר מאי איעבד ליה ה"ל בוסתנא אחורי ביתא אתי מ"ה ובחיש באילני נפיק למיחזי (כי הי' דבר תימה כמ"ש רש"י) הוי סליק בדרגא אפחת דרגא מתותי' אשתק ונח נפשי' עכ"ל הגמ':

הרי דע"י דאפחת דרגא נבהל ושתיק מלגרוס לפי שעה ועי"ז הי' יכול מ"ה לשלוט בו ומת ע"י מ"ה כדרך כל הארץ ולא ע"י הנפיל' ולא הי' צריך לקברו בבגדיו ומחוורתא כתי' מ"א וכן תירץ הט"ז. ומאי דקשיא ליה למהרש"ק הא ראוי' למלך אחר יש לדחות דמהידוע שמלבוש המתוקן לאדם אחד בקושי ימצא אדם שיהי' הבגדי' כמדתו כי זה ארוך וזה קצר זה עב ושמן וזה דל ורזה וכדומה ואם אדם אחר ירצה ללבשן צריכים תיקון שיהיה כמדתו. וא"כ בשלמא אי בגדי דוד היו מותרים לכל אדם ברוב עם אי אפשר שלא ימצא א' שיהי' כמדתו אבל השתא דאסורים לכ"א ולא הי' ראויים כי אם לשלמה אפשר לא הי' כמדתו והיו צריכים תיקון לכן בשבת דאין ראויים ללביש' בלי תיקון הם מוקצים:

ומה שכ' ב"י איתא בחולין כו' ר"ל דהרב ב"י כ' סתמא דכסות בטל גבי מת. משמע דמן הסתם בטל ולכן שפיר קשה ליה להרב ב"י. אך האמת אינו כן הכי אמרי' בחולין אמר רבא כשמאהיל באויר על המת אפי' גבוה מן המת יותר מטפח נקרא בלשון חכמים נוגע דתניא סריגה של חלון שניתן באויר ע"ג מת ויש אויר בין סריגה לסריגה הנוגע נגד הנקב שבין סריגה לסריגה טמא והנוגע שלא כנגד הנקב טהור דהסריג' אינה מקבלת טומא' לכן חוצצת בפני הטומאה ודייק רבא היכי דמי אי הסריגה סמוכה למת פחות מטפח למה אם נגד הסריגה נגע טהור כיון דסמיך כ"כ הסריגה למת הוה ליה ככסות למת ומת בכסותו מטמא ולמה יהי' חוצץ איהו גופיה מטמא. אלא ודאי שהסריגה הוא למעלה מטפח מן המת ולא הוי כמת בכסותו ואפי' הכי קראו נוגע ודחי אביי לעולם מיירי שהסריגה סמוכה למת בפחות מטפח ולכן קראו נוגע ודק"ל ה"ל כמת בכסותו שאני מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל הגמ' ומדקאמר מבטל ליה ולא קאמר בטל משמע שבדעתו תליא מלתא ועוד דאלת"ה מאי משני האי מבטל כו' מאי סברא יש לחלק אע"כ בדעתו תליא מילתא לכן דוקא מת בכסותו דעתו לבטל והיינו תכריכים דהא יקבר בהם מה שאין כן סריגה אין דעתו לבטל ואם כן ה"ה שאר בגדים שאינו תכריכים גם כן אינו מבטל ונתיישב קושית הרב"י:

(יז) (ס"ק י"ז) זה כו' אבל לא יביאו מיד מחצלת ואין צריך כלל למטה בשלמא לפירש"י צריכים למטה כי המטה נעשה דופן והמחצלת היא הגג למעלה אבל לפירוש הרמב"ם וכוותיה פסק בש"ע דהמטה אין בו צורך כי המחיצה והגג הכל נעשה מהמחצלת כי מיירי במחצלת קשה שהיא יכולה לעמוד בפני עצמה א"כ למה יביאו מטה:

(יח) (ס"ק י"ח) זוקף כו' ומסיר' אח"כ ב"י. והרב"י כ' דרך אפשר שצריך להסיר המטה דעי"ז ניכר שעיקרו נעשה בשביל החיים דהא כשילכו זוקפים המטות ומסירן כי אין לחיים שוב צורך בהם ויאמרו דגם המחצלת נעשה בשביל החיים והא דהניחו המחצלת שם ולא הסירו כשהלכו להם יתלו בסבה מה מה שאין כן כשלא יסירו למטות לא יהיה ניכר כ"כ שהיה בשביל החיים:

בענין שאינו עושה אהל דהיינו מלמעלה למט' תחלה יעשה הגג ואח"כ המחיצות כדלקמן סי' תק"ב:

(יט) (ס"ק יט) מותר כו' וגם אין לגזור כאן משום סחיטה דבדבר שאינו מקפיד על מימיו לא גזרי' כדלעיל סי' ש"א וש"ב ונתינת חומץ עליו לית ביה משום שרייתו זהו כבוסו דזה דוקא בנותן עליו מים אבל לא בשאר משקין כדלקמן סי' של"ד סעיף כ"ד:

(כ) (ס"ק כ) ולשמוט כו' צ"ע כו' כתב בספר א"ר בשם התוס' י"ט דכן המנהג בקהלות גדולות לפשוט אבריו שלא יתעקמו וגם לעצום עיניו מפני הסכנה כדאיתא בזוהר:

(כא) (ס"ק כא) ומקצת כו' דנראה כעוש' גומא אע"ג דגומא ממילא הוי כדלקמן גבי עמודים מ"מ נראה כעוש' גומא כיון דהיה כולה מכוסה משא"כ לקמן סעיף ט' בתבן דלא שייך גומא שרי:

דלחד גרסא דאיתא התם א"ר הונא הרי סליקוסת' (הוא עצי בשמים שתוחבים תוך עפר לח כדי שישארו העצי בשמים לחים ולהריח בהם) דצה ושלפה והדר דצה מע"ש מותר להוציאה בשבת ואם לאו אסור ופירש"י משום דע"י ההוצאה מזיז עפר המוקצ' אבל אי דצה ושלפה מע"ש כבר נתרחב הגומא ואינו מזיז עפר ע"י ההוצא' ופריך הש"ס דף נ' ע"ב מדתנן הטומן לפת וצנונו' בארץ אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשב' ופרש"י הא דבעינן מקצת עליו מגולין לא משום כלאים ושביעית ומעשר דאפי' אין מקצת עליו מגולין אינו חושש להם אלא משום שבת גרידא נקטינן דאי אין מקצת עליו מגולין ע"כ מזיז עפר מוקצ' דהא גם ע"ג יש עפר ואמר הש"ס קתני מיהא וניטלין בשבת אע"ג דלא דצה שלפא וקשיא לרב הונא ומסיק תיובתא זו היא גרסת רש"י אבל התוס' הביאו גרסת הערוך דגריס אם מקצתן מגולים דהיינו האמהות צ"ל מקצתן מגולים דאי האמהות מכוסים כלן חושש משום כלאים ושביעית ומעשר והקש' התוספות לגרסתו מאי פריך לר"ה דלמא מתני' דהטומן אתיא כר"א בן תדאי דס"ל טלטול מן הצד מותר ור"ה סבירא ליה כרבנן דא"ל טלטול מן הצד אסור וא"ל א"א דמתני' אתיא כר"א ב"ת מאי אריא מקצתן מגולים אפי' כלן מכוסים מותר י"ל דבאמת בשבת ניטלין אפי' כלן מכוסין ומקצתו מגולה לא נקט אלא משום אינך ומה"ט כ' מהרש"א ומהר"ם לא קשיא להתוס' כן לגירסת רש"י דהא אי גרסי' מחצת עלין מגולים ע"כ רק משום שבת גרידא נקטי' כמ"ש רש"י וא"כ א"א דאתי' כר"א ב"ת אפילו מכוסים שרי אבל לגירסת הערוך אם מקצתן מגולים נקט משום כולם כנ"ל שפיר ק"ל דלמא איתא כר"א ב"ת ובאמת בשבת אפילו מכוסים לגמרי מותר ומשום אינך נקט מקצתן מגולים ותירץ דא"כ ה"ל לפרש כן להדיא וניטלין בשבת אפילו מכוס' עכת"ד א"כ לכאור' בין לגירס' רש"י בין לגירסת הערוך מוכח דלא כמ"מ שכ' בתחוב כולו בעפ' ומוציאו ע"י כוש נראה כעושה גומא לא מבעיא לגרסת רש"י דע"כ צריך ליישב קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' כר"א ב"ת וע"כ צ"ל א"כ מאי אריא מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים מותר לר"א ב"ת ומאי קושיא ניהו דמשום טלטול מוקצה ליכא לר"א ב"ת אפילו כולו מכוסה מ"מ אסור משום דנרא' כעושה גומא ור"א ב"ת לא התיר לתחוב בכוש אלא בפגה שטמנה בתבן דלא שייך גומא אע"כ דלא מיחזי כעושה גומא דלא כמ"מ וכן לגירסת הערוך שתי' התוס' דע"כ לא אתיא כר"א ב"ת דא"כ ה"ל לפרש וניטלין בשבת אפילו מכוסים ג"כ י"ל כנ"ל דאי כולם מכוסים אסור משום דנראה כעוש' גומא וא"ל דה"מ למיתני אפילו כל האמהות מכוסים והעלי' מגולים ז"א:

דע"כ לענין נטילה בשבת מלתא דפשיטא אפילו כלם מכוסים לית ביה משום זריעה ותלישה דאלת"ה מאי כתבו התוס' דה"ל למיתני אפילו מכוסים הא מ"מ אסור במכוסי' אפי' בשבת משום זריעה ותלישה א"כ בשבת ליכא כ"א משום איסור טלטול העפר א"כ בין מקצת אמהות מגולין או רק מקצת עלין דא ודא אחת היא ואין בו רבות' דה"ל לפרש אפילו כל האמהות מכוסים (כ"כ בס' ת"ש) וע"כ ר"ל דה"ל למיתני אפי' מכוסים כלם אפי' העלין וע"כ שיוציאו ע"י כוש יהיה נר' כעושה גומא. אלא ע"כ דלא כמ"מ. אולם התו' דף מ"ד הקשה על פירש"י שכ' טעמו דר"ה משום דמזיז עפר המוקצ' מה בכך הא הוי טלטול מן הצד ור"ה תלמיד דרב הוי ורב הא ס"ל טלטול מן הצד מותר לכן פי' ר"י דטעמא דר"ה משום דעביד גומא כשמוציא הסליקוסת' אא"כ דצה ושלפה והדר דצה שכבר נעש' גומא מע"ש וכתב מהרש"א בדף נ' א"כ מאי הקשו התוס' על גרסת הערוך על קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת ור"ה כדרבנן ס"ל זהו ניחא אי טעמיה דר"ה משום טלטול מ"ה. אבל לפי' ר"י דטעמי' דר"ה משום גומא זה אין לו ענין לפלוגתא דר"א ורבנן ושפי' מקשה הש"ס ותי' מהרש"א לחד תי' וז"ל א"נ לפי' הערוך דמיירי דגם מקצת האמהות מגולי' לא משמע להו לפרש משום איסור גומא נגעו בה עכ"ל מהרש"א הרי דלפי' ר"י לא ק"מ קושי' התוס' ואין צורך לתי' התו' א"כ שפיר י"ל כמ"ש המ"מ בכולה מכוסה אם מוציאו ע"י כוש נראה כעוש' גומא אלא לגירסת הערוך ל"ל כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא כמ"ש מהרש"א כנ"ל וע"כ צ"ל כפירש"י דהטעם משום טלטול מ"ה ושפיר קשה קושית התוספות דהל"ל דמתני' אתיא כר"א ב"ת וע"כ צ"ל כתי' התוספות דהוי ליה למתני בפ' וניטלין בשבת אפי' מכוסים ואם כן מוכח דלא כמ"ש המ"מ אבל אי גרסי' כגירסת רש"י אם מקצת עלין מגולין שפיר יש לו' כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא ול"ק קושית התו' ואין צריך לתי' התוס' וא"כ ליכא הוכחה דלא כמ"מ ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ. ולכן כתב מגן אברהם דלחד גירסא מוכח דשרי לתחוב דלא כמ"מ והיינו לגרסת הערוך דל"ל כפי' ר"י כנ"ל אבל לגירסת רש"י י"ל כפי ר"י ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ כנ"ל וא"כ י"ל דהמ"מ הוי גריס גרסת רש"י אבל זה קשה למה פסק נגד הירוש' באין ההכרח דהש"ס דידן חולק:

וכ' הרמב"ם כו' שמא יתקן הגומות. ר"ל ע"י שיוציא העמודים יהיה גומא בארץ במקום שהיו תחובי' ויש לחוש שמא ישוה הגומא ר"ל שיסתום הגומא אבל משום הא שעושה גומא ע"י הוצאה ליכא למיחש כמ"ש מ"א אח"ז דברי הש"ס:

ופריך גומות כו' אהא דאמרינן דאסור להוציא העמודים ושקיל וטרי מ"ט אילימ' משום דעביד גומא ע"י ההוצאה לשתרי דהא גומא ממילא הוי כמו בטומנין לפת וצנונות אם מקצת עלין מגולים ניטלין בשבת אע"ג דעביד גומא משום דהיא ממילא ומשני דחיישי' דלמא אתי לאשויי גומות דהיינו שיסתום הגומא ודוקא בעמודים שהם בבית חיישי' להכי דמקפיד על הגומא. אבל לפת וצנונות שהם בשדה אינו חושש לגומא לכן ל"ח דלמא יסתום הגומא:

(כב) (ס"ק כב) לא נתכוין כו' ובאמת דברי התו' ד"נ לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריע' כו' כצ"ל וז"ל התו' ודוקא נקט הטומן אבל נתכוין לנטיעה חושש משום כלם עכ"ל התוס' ולשון התו' משמע כמ"ש מ"א דדברי התו' לא קאי על שבת דהא במחני' קתני אינו חושש משום כלאים שביעי' ומעשר וניטלי' בשבת הרי דאינו חושש דקתני במתני' לא קאי על שבת דהא חלק שבת אח"ז וקתני וניטלין בשבת א"כ מה שכתב התוס' אבל נתכוין לזריעה חושש משום כלאים לא קאי כ"א על אותן דעליהן אמרה המשנה דאינו חושש עז"כ התוס' דנתכוין לזריעה חושש משא"כ בשבת לא שייך לשון חושש:

(כג) (ס"ק כג) דאין כו' ר"ס דנ"ט ע"ש במ"א ס"ק ו':

אין חילוק כו' דלא כט"ז ס"ק יו"ד:

בעירובין דף ע"ז דאית' שם כותל שבין שתי חצירות גבוה י' טפחים ואין פתח או חלון בכותל מערב כל חצר לעצמו. ואין רשאים לטלטל מחצר א' לחברו מע"ג הכותל או להוריד מע"ג כותל לתוך החצר (ולר"ש שם דס"ל גגות וחצירות רשות א' הם דמותר להורידו מע"ג כותל לחצ' עכ"פ אסור להכניסו אל הבתי') ואם מיעט הכותל מגובה י' טפחים דהיינו שבנה אצטב' אצל הכותל גבוה טפח או יותר א"כ מראש האצטבא עד ראש הכותל אין גבוה י' מותר להוריד מן הכותל. וא"ר יחיאל כפה ספל אצל הכותל הוי מיעוט ופריך והרי ספל דבר הניטל בשבת ודבר הניטל בשבת אינו ממעט דלא הוי דבר קבוע ומשני כגון דחבר' בארעא ועי"ז אינו ניטל בשבת ופריך והא אכתי הוי דבר הניטל בשבת אע"ג דחברה ע"י עפר דהתנן הטומן לפת כו' אם מקצת עלין מגולים כו' וניטלין בשבת ומשני כגון שחברם כ"כ עד דבעי מרא וחצינא לעקרו משם וכה"ג אינו ניטל בשבת ודין זה מבואר לקמן סי' שע"ב הרי דאי לא בעי מרא וחצינא היה ניטל בשבת ולא אמרינן דהספל נעשה בסיס לעפר וע"כ צ"ל דאפי' בכלים לא אמרי' כה"ג דהוי בסיס כמ"ש מ"א:

(כד) (ס"ק כד) הלכך כו' צ"ע כו' ר"ל למה תלה טעם היתר נענוע הקש דטלטול בגופו קיל מטלטול מן הצד ואפי' לצורך דבר האסור ת"ל דטלטול הקש אפי' ע"י טלטול מ"ה הוי שרי וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן שמיישב קושיא זו האיך התירה המשנה לנענע הקש בגופו הא טלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור ותי' הר"ן וז"ל דהתם נמי אינו מטלטל הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה וא"א לו בלי טלטול הקש ומש"ה כיון דלא מטלטל ליה להדיא כו' עכ"ל הר"ן:

ובאמת ברא"ש משמע כו' ר"ל דלא כמו שסתם הרב"י בסעיף ה' דמשמע דכ"ע מודים ביה אלא דהרא"ש חולק ולכן הוצרך הרא"ש פה בקש לתת טעם דטלטול בגופו קיל מטלטול מ"ה (כי דברי הש"ע בזה נובעים מדברי הרא"ש) אמנם לא ידעתי שום משמעות ברא"ש שחולק על האי דסעיף ה' ואולי מ"א כ"כ מסברא דנפשיה דלא תי' הרא"ש כמ"ש הר"ן כי מ"ש מ"א ונ"ל כיון דצריך לקש לשכוב כו' נראה באמת למ"א תי' דחוק אע"כ דהרא"ש חולק על האי דסעיף ה':

כמו בצנון ר"ל דמזה הכריחו התוס' והרא"ש לחלק בין מטלטל לצורך דבר אסור או לצורך דבר המותר מדקי"ל טלטול מן הצד אסור ובצנון המבואר בסעיף ח' אם מקצת עליו מגולים מותר אע"ג דמטלטל העפר שעליו בטלטול מן הצד לכן הוצרכו לחלק בין מטלטל לצורך דבר המותר או לא והרא"ש ס"ל דוקא דומיא דצנון דאינו צורך כלל לטלטל המוקצה הוא דשרי משא"כ כשצריך למקום המוקצה דצריך לטלטל המוקצה:

(כה) (ס"ק כה) מנענע בגופו כדי לשכוב עליו אבל שלא לצורך שכיבה אע"ג שמטלטל רק ע"י הגוף מ"מ אסור:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.