לבושי שרד/אורח חיים/שיא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים שיא

ש"ע ס"א שמיה טלטול. היינו כמו טלטול דהכא שהוא לצורך המוקצה משא"כ לצורך היתר כמבואר בסעיף ח':

ט"ז סק"א משום בזיון לחוד היינו בסעיף ב':

מג"א סק"ג שא"צ לגופה וכיבוי א"צ לגופה וכשיכבה לא יעשה איסור דאורייתא מש"ה לא שרי אלא טלטול לא הוצאה:

שם ובהרמב"ם מש"ה ס"ל להמחבר דגם בדליקה אסור לרשות אחר כמו בחמה:

מג"א סק"ה מאיסור ההוצאה קשה דבסק"ג כת' המג"א בהיפוך ועיין בפמ"ג ביאר כי בעל שיטה זו שהביא רמ"א כאן הם ס"ל דהחמירו יותר בטלטול ע"ש באורך:

שם וכמ"ש ס"א. נ"ל להגיה ועיין מ"ש ס"א ורומז למה שכתבתי באות הקודם:

סק"ז אפי' יש להם מקום. כוונתו דבקרוב להסריח ולא הסריח עדיין ליכא כבוד החיים אלא ע"כ ס"ל להטור דמשום כבוד המת לבד התירו א"כ שרי אפי' יש מקום לצאת:

סק"ח לא התירו וכמו שביארתי אות וא"ו:

סק"ט דהוי מלאכה וכו'. ואין בהוצאה זו רק איסור דרבנן ודמי לכרמלית. והר"ת חולק על דיעה זו וכת' דלא התירו אלא כרמלי' שעיקרו מדרבנן אבל מלאכה שא"צ לגופה מלאכה הוא אלא שא"צ לגופה והוי עיקר בדאורייתא ולכן הקשה הט"ז סק"ג דהיה לו להש"ע לסיים שהר"ח אוסר:

ס"ק י"א שאינו טפל. המג"א מפרש מ"ש הטור ואינו טפל למת רצונו בשלמא תינוק נושא א"ע כשגדול קצת ואינו עושה איסור בהוצאת התינוק. משא"כ בככר יתחייב על הוצאת הככר ולא דמי למת במטה שפטור אף על המטה שהמטה טפילה למת וצריך לה אבל הככר א"צ למת וחייב עליה ואמנם הט"ז בסק"ג לא רצה בזה דקשיא ליה הא כמו דהוצאת המת הוי מלאכה שא"צ לגופה וניחא ליה טפי אם היה חי ה"נ הוצאת הככר הוא מלאכה שא"צ לגופה מש"ה הוצרך הט"ז לדחוק ולפרש בדרך אחר:

ס"ק י"ב עמ"ש ס"א. ר"ל שכת' שם בסק"ג דלא התירו משום בזיון המת אלא בזיון החיים. לכן צ"ל דזה הוי בזיון גדול ושרי אפי' משום כבוד המת לחודיה:

ט"ז סק"ג שהם נופלים עיין מ"ש המג"א ס"ק י"ח י"ט ומש"ש:

מ"א סס"ק י"ג דשבות. לשון מרדכי הוא מדחזינן דהתירו שיעשה הישראל שבות להוציא לכרמלית כ"ש שבות דאמירה לגוי דלית ביה מעשה:

שם א"כ משמע. ר"ל דהאוסרים להוציאו לר"ה אוסרים אפי' ע"י גוי כיון דמתפרסמא מילתא. ומ"ש ואפי' למ"ד כוונתו לבאר טעם האוסרים וכמו שבארתי באות יו"ד ע"ש:

ס"ק ט"ו להיתר. משא"כ כלים שמלאכתן לאיסור לא מהני דהא אין זה נקרא לצורך גופו:

ש"ע ס"ד אם הוא בכסותו. עיין שו"ת אבן שוהם סי' ל"ח מי שנפל מן הבית ומת בשבת ליכא היתר זה לפי שצריך לקוברו בבגדיו ממילא הוה הבגדים תכריכים ואסורין ג"כ בהנאה ובזה מיושב ההוא דדוד לפי שאיפחת דרגיה ע"ש באורך ועיין בכור שור פ"ז דכ"ט:

מ"א ס"ק ט"ז איזהו חיסור לשון יש כאן והכוונה דמה שהקשה הב"י דהכסות בטל לגבי המת יש לתרץ דשם בחולין בתכריכין מיירי משא"כ כסותו יומשום דאזלינן בתר מחשבתו:

ט"ז ססק"ה משא"כ כאן במנור'. דכיון שהדליקו באותו שבת ונעשה בה"ש בסיס לשלהבת אסור אפי' לצורך גופו כמבואר בסי' רע"ט סעיף ב':

ש"ע ס"ו חם להם מלמטה זה מביא כצ"ל. ור"ל מהקרקע שרתחו החמה:

ט"ז רסק"ו שיעשו כן דוקא ר"ל מה שצריכים לעשות דוקא באופן זה שלא תהיה המחיצה בשביל המת רק בשביל החי הטעם הוא שאין כלי ניטל וכו':

מ"א ס"ק י"ח ומסירה אח"כ ולא ינוחו שם המטות כדי שיהיה היכר שלא נתכוונו בפריסת המחצלת אלא להגן עליהן מפני החמה שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטות וישבו עליהן וכשעמדו זקפו משם והלכו להם עכ"ל הב"י:

ט"ז שם מטה לישב עליה. פי' למה צריכין להמתין עד שחם להם מלמטה:

ס"ק יח בענין שאינו עושה אוהל. ר"ל באופן שבש"ע דלית ביה משום איסור אוהל וכמבואר בב"י אלא דא"צ להמתין עד שיחום להם משום דזה עצמו נקרא צורך החיים דאם יסריח יצטרכו לצאת. ואף שהתוספות שם כתבו זאת למ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואנן לא קי"ל הכי מ"מ נ"מ לדידן דהא מחמירין שלא לעשות לצורך המת כדברי הט"ז סק"ו ודבריו קרובים לדברי הב"י והחמד משה שגה בזה וכת' על המג"א וז"ל במחילה מכ"ת לא דק בזה דהתוספות כתבו זה רק למ"ד אין כלי ניטל וכו' עכ"ל. והיא מחילה בטעות:

ש"ע ס"ז מותר לסוך המת. דמוקצה מותר בנגיעה אע"ג דלצורך המוקצה אסור גם בנגיעה כמ"ש המג"א סימן ש"י סק"ג במת לא החמירו בזה:

שם שום אבר. דכמו שאסור לטלטל את המוקצה כך אסור לטלטל קצת מהמוקצה עיין במ"א סי' ש"ה סק"ט:

מג"א סק"כ אא"כ קצץ מע"ש אע"ג דבבית ישראל לא מהני קצץ במת התירו:

ס"ק כא שרי לתחוב. והטעם דכוש הוא דק מאד ואין ניכר הגומא אף אחר שהוציאו:

שם שמא יתקן הגומות. שהם תחובין בארץ וכשחולצן נעשה גומא. ובגמ' מעיקרא הוי ס"ד דהאיסור משום דעביד גומא ופריך מאי שנא מצנון. ומשני דהאיסור שמא יתקן הגומות משא"כ בצנון שהוא בשדה אין דרך לתקן ולהשוות הגומות:

מ"א ס"ק כד בשביל דבר המוקצה. ר"ל בצריך למקומו וה"ה הכא הוי כמטלטל לצורך דבר המותר דהיינו השכיבה וכן הוא דעת הר"ן מש"ה ס"ל דטלטול בגופו שוה לטלטול מן הצד ולא שרי אלא משום. שהוא לצורך היתר וכאמור ותירץ דהרא"ש ס"ל דזה הוי טלטול לצורך הקש לכן אין היתר אלא לפי שאין הטלטול אלא בגופו וס"ל דטלטול שבגופו קיל מטלטול מהצד ומש"ה שרי אף לצורך המוקצה והמחבר פוסק כהרא"ש ועיין בב"י סימן ש"ה במ"א סק"ט שהביא דיעות אלו:

שם ובאמת ברא"ש כוונתו להקשות דהרא"ש שהעתיק המחבר כאן דעתו משמעות דבריו דאפילו צריך למקומו אסור כל שמטלטל המוקצה ומש"ה לא התיר כאן אלא לפי שהטלטול בגופו וא"כ דברי המתבר כאן ודבריו בסעיף ה' כסותרין זא"ז מיהו המעיין ברא"ש יראה שאין כ"כ הכרח לזה אלא יש לפרשו כמו שמפרש הב"י דמוד' הרא"ש דבצריך למקומו שרי אף שמטלטל המוקצה עצמו רק ס"ל דבקש הוי טלטול לצורך הקש וכאמור:

ס"ק כה כדי לשכב עליה דלא תימא שמנענע בגופו אנה ואנה לשכב על גוף המטה וזה אינו דא"כ הוי כצריך למקומו של הקש דהיינו המטה ובכה"ג לכ"ע מותר טלטול מן הצד אפי' בידו (דאף על גב דהקשה קצת המג"א אהב"י בזה כמו שכתבתי באות הקודם מ"מ לא בשביל זה סתר דבריו וכמש"ש) אלא דשוכב על הקש מש"ה לא שרי הרא"ש אלא מחמת שמטלטל בגופו:

ט"ז סק"י שהדליקו בה. כבר דיבר בזה הט"ז בסימן רע"ט ובסימן ש"ט:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.