אליה רבה/אורח חיים/שיא

אליה רבה ‏ אורח חיים שיא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] שיהפכנו וכו'. ואם הוא חי בין השמשות מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס (הרא"ש), והמאור מתיר אפילו אם היה מת בין השמשות דלא נעשה מטה בסיס למת דאין צריך להטילו אלא על גבי קרקע (מגן אברהם):

ב

[ב] מת המוטל בחמה וכו'. או במקום שלא יוכלו קרובין לישב אצלו (אגודה פרק כירה), הקשה בתשובת בית יעקב סימן קנ"א על יש אומרים שכתב רמ"א ביו"ד סימן שע"ג דיש אומרים דאסור לכהן לשמור בבית קרובו משום ביזיון דלא התירו רק לצורך קבורה הא הכא ביזיון המת חמור מקבורה שהרי קבורה אסור בשבת ובזיון המת לטלטלו מחמה לצל מותר, עד כאן, ולא קשה מידי דטילטול אינו אלא איסור דרבנן ואפילו להוציא לרשות הרבים כמו שכתב בסעיף ב' מה שאין כן קבורה מלאכה דאורייתא ואפילו לקבור על ידי כותים יש חילוק בין שבות דקבורה לשבות דשבות טילטול ועוד הא כתב רמב"ן טעמא הביאו מגן אברהם ס"ק י"ג משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת, ולדינא כתב בנקודת כסף דנוהגין לשמור כתבו תוס' נזיר דמת כשאין ישראל מטלטל כהן מחמה לצל ומה שהאריך להקשות בית יעקב שם ליתא כמו שיראה המעיין ואין להאריך:

ג

[ג] באותו רשות וכו'. והב"ח מקיל להוציא מרשות היחיד לכרמלית וכן כתב שלטי גיבורים בשם ריא"ז וזה מסכים ליש אומרים אפילו עדיין לא הסריח וכו' בסעיף ב':

ד

[ד] [לבוש] וכן לא התירו וכו'. דצריך לומר וכן נראה לי התירו בכאן וכו' (מלבושי יום טוב), ודבריו תמוהין דדברי הג"ה כפשטן ונכונים דלא התירו על ידי כותים אלא בדליקה או מת שבבית שמסריח:

ה

[ה] [לבוש] אבל אם הסריח וכו'. משמע דמותר אפילו ממטה למטה ובטור וב"ח מבואר דאסור דהחמירו יותר בטילטול מהוצאה:

ו

[ו] [לבוש] מיהו אם וכו'. ולדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאה שלא יסריח (מגן אברהם), ולעניות דעתי אפשר דמודה לזה דאסור דלא התירו אלא חשש שיסריח ויתבזה עליהם כשאי אפשר להם לצאת וכן משמע מרמ"א ולבוש שהרי יש אומרים הנזכר לעיל הוא דעת הטור ואפילו הכי סתמן לאיסור:

ז

[ז] [לבוש] אלא על ידי כיכר וכו'. ואם אין כיכר אסור להטור דאיסור טילטול לא התירו בלא כיכר (מגן אברהם), ולעניות דעתי אפשר דהטור מודה בזה דמותר משום כבוד הבריות ולא אמרו אלא בדאיכא כיכר או תינוק מה דאפשר לתקנו מתקינן:

ח

[ח] [לבוש] ויש אומרים אדרבה וכו'. וסברא ראשונה נראה לי עיקר כי כן הכריע הרשב"א ור"ן וכן פסק בספר צדה לדרך וספר זכרון להגאון ר"י הכהן:

ט

[ט] ויש מי שמתיר וכו'. הב"ח תמה על השולחן ערוך דהא הרמב"ם וטור גופייהו מסקי דר"ח אוסר, עד כאן, ובאמת שכן הלכה וכן פסק רבינו ירוחם נתיב כ"ח וכן משמע בשבלי הלקט שהביא, ומכל מקום נראה לי דעת השולחן ערוך דכיון דיש אומרים דלדידן דלית לן רשות הרבים יש לסמוך להקל ופשוט דלמאן דאסור אסור גם בלא תינוק וגדולה מזו כתב הפרישה דגם הרמב"ם לא התיר אלא על ידי תינוק דאמרינן המת טפל לתינוק וצריך עיון:

י

[י] על ידי תינוק וכו'. ולפי זה דוקא כשהוא גדול קצת כמו שכתב סימן ש"ח סעיף מ"א (מגן אברהם), אבל הט"ז פירש דתינוק טפל למת ודעת הב"ח ולבוש שכתבו דחי נושא וכו' משמע כמגן אברהם:

יא

[יא] [לבוש] ואינו טפל וכו'. דעת הר"ן פרק המצניע דאף כיכר טפל לפי שהוא צריך לטלטלו:

יב

[יב] [לבוש] וכל מה שמותר וכו' לכותים וכו'. כן כתב רמ"א משמע למאן דאוסר ברשות הרבים על ידי כיכר או תינוק אסור לומר לכותי וכן פסק מגן אברהם בשם רמב"ן אבל בית יוסף בשם שבלי הלקט כתב דאם מוטל ברשות הרבים או במקום מפולת מותר וכו' וכן כתב בספר תניא וכן כתב כנסת הגדולה בשם רד"ך דאפילו באיסור דאורייתא וכו'. מעשה פה פראג שנפל בית בעוונותינו הרבים על נפשות מישראל ותינוק אחד היה תחתיו כמו ארבעה ימים והתיר אדוני אבי הרב נטריהו רחמנא וישבזיה לקצץ דמים עם אינו נימולים לפנות עד שימצא התינוק מטעם דכיון דקצץ אדעתיה דנפשיה עביד ואף דלעיל סימן רמ"ג איתא דוקא בצינעה מכל מקום במת יש להקל:

יג

[יג] [לבוש] וזה נראה לי פשוט וכו'. וכן הסכים הב"ח וט"ז ועולת שבת אבל אדוני אבי פירש דעת השולחן ערוך דבדליקה אסור להוציאה לכרמלית דלא שייך כבוד הבריות אלא לכבוד החיים וכן כתב בנחלת צבי בשם הגאון הקדוש מהר"מ מנעמרוב ואף דמשמעות השולחן ערוך עולה כדבריהם מכל מקום לדינא נראה לי דמותר כיון שרש"י פרק המצניע ומרדכי התירו בפירוש וכן ראיתי ברבינו ירוחם נתיב כ"ח בשם ריא"ז וספר זכרון הנזכר לעיל ורוקח סימן שי"ג:

יד

[יד] [לבוש] ולדבר מצוה וכו'. היינו כשאין קרובים מקפידים דבזיון המת ליכא דמה לי בבית מה לי בבית אחר או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו דאז אפילו בחול כופין אותו אבל במקום שאין מנהג והקרובים מקפידים שיהא בביתם אין להוציאו כלל אם לא בנפל כן כתב מגן אברהם וכן כתב ספר בית הלל ביו"ד סימן שע"א ובתשובת מערא"ש קדישא סימן נ"ב לא משמע הכי מיהו כמדומה שלא ראה לתשובת מהרי"ל סימן ס"ט כתב הש"ך שם בשם רוקח סימן שט"ו אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאוהל המת משום דספק ספיקא הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוה, עד כאן, וכתב מגן אברהם בסימן שמ"ג צריך עיון דבלאו הכי מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה פרק אהלות, עד כאן, ותירץ בני הבחור שמואל שי' דקא משמע לן דמותרת ליכנס המעוברת להוליד שם: כתב בהג"ה ספר בית הלל שם על רוקח הנזכר לעיל נשמע מיניה דקטן מיד כשיוצא לאויר העולם צריכין להוציאו מאוהל המת אבל לא ראיתי נוהגין להוציא קטן שאינו בר דעת והאריך בטעמו עיין שם, ולי נראה דהרוקח ליכנס קאמר אבל להוציא כל שאינו בר הבנה אין צריך וכן משמע במגן אברהם שם, שוב ראיתי באמונת שמואל סימן ג' שנוהגין להחזיר הילד אחר המילה לבית שאצל בית המת עיין שם, ואפשר דהוי כמו סכנה אם אין מחזירין לאמו. כתב מגן אברהם דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובים להוציא המת שלא יעבור על איסור דאורייתא ומה שכתב הש"ך ביו"ד דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח בינייהו הוי טומאה דרבנן לא דק, עד כאן, ועיין סוף סימן ש"ו ומשמע דאפילו בשבת כופין להוציא על ידי כותים ועיין סימן שמ"ג:

טו

[טו] לבוש חשוב וכו'. צריך עיון למאי בעי לבוש חשוב וכן כלי אחר חשוב דבכל דבר שנקרא כלי או לבוש סגי ואפשר דלשון השולחן ערוך הטעתו (מלבושי יום טוב) ועיין סעיף ד':

טז

[טז] [לבוש] על ידי לבושין. צריך עיון ושמא כסות בטל לגבי מת (בית יוסף ושלטי גיבורים), ואני אוסיף דברמב"ם פרק י"ז המוציא תינוק וכיס תלוי בצואריו חייב אבל המוציא גדול במלבושיו וטבעותיו בידיו פסק שהכל טפילה לו, עד כאן, ומצאתי בשם הגאון מהר"ר ליוואה מפראג זכרונו לברכה דכיון שמת אין כסותו בטל לגביו כיון שאין צריך למלבושין אלו רק לתכריכין, עד כאן, ומשמע דתכריכין בטלים לגביו, ולי נראה לכך כתב הלבוש לבוש חשוב דאז אינו בטל אף דלעיל אם אינו לבוש גם הבית יוסף מודה דאינו בטל מכל מקום סבירא ליה לבוש דבטיל אי לאו בגד חשוב, ובזה נראה לי ליישב תמיהת של"ה דף קל"ו ממעשה דדוד המלך בפרק במה מדליקין דשלחו לטלטלו על ידי כיכר ותינוק הא היה בכסותו שהרי מת בדרגא פתאום, עד כאן, ונראה לי דשאני מלך שהיו בגדיו שהיה לבושו לשעה בטל לגביה, ועוד נראה לי ליישב דהשואלים ודאי לא היה יודעין הדין כלל ובבי מדרשא לא היה יודעין שמת בדרגא במלבושים לכך השיבו הנח עליו ככר וכו' ויש מתרצים דבגדי דוד היו מוקצין דשורפים על המלכים:

יז

[יז] [לבוש] אבל בשאר דברים וכו'. פירוש דברים הדומין למת כגון אבנים וכיוצא בהן אבל כלי שמלאכתו לאיסור עיין סימן ש"ח דמטלטלין כנזכר לעיל ודלא כמלבושי יום טוב שכתב דאשתמיט לשולחן ערוך ולבוש דבריהם לעיל:

יח

[יח] ואין להם מקום לטלטלו וכו'. כן כתבו הרמב"ם וטור וצריך עיון דבספר תניא דף כ"ח משמע דאף שיש מקום עדיף מחיצה ובבית יוסף לא העיר מחלוקת בזה וממעשה דדוד שהשיבו דמניח ככר או תינוק משמע קצת דאם יש מקום לטלטל אין עושין מחיצה:

יט

[יט] [לבוש] מונחת על המטה וכו'. אף שבית יוסף פירש לדעת הרמב"ם שמסיר המטות ואין רשאי להניח המחצלאות מכל מקום סבירא ליה עיקר כפירוש רש"י וגם ברמב"ם נראה לי לפרש כן וכן משמע בעירובין דף מ"ג ע"א:

כ

[כ] [לבוש] מכל מקום אסור וכו' שלצורך וכו'. ואם מתיירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת הוי לצורך חיים (תוס' אגודה שם), ואם כן אפילו בלא צער חיים מותר:

כא

[כא] [לבוש] ולהדיחו וכו'. במים קרים אבל לא חמין (תשובת רד"ך), מביאין כלי מוקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח וסותמין נקביו עליונים ותחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תיכנס בהם הרוח ויתפחו (גמרא), פירש רש"י ור"ן מוקר שמביאין קרירות כגון זכוכית אבל רבינו ירוחם נתיב כ"ח כתב מיקר וזכוכית ולא הזכיר מתכות. מזלפין חומץ על בגדים של מת בשבת בשביל שלא יסריח במוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו (שלטי גיבורים):

כב

[כב] ולשמט וכו'. אבל לטלטל אפילו על ידי כיכר יש למחות אם לא שיש לחוש שיסריח ואי אפשר בהשמטת כרים או מוטל בחמה דלעיל ולרחצו אין לטלטלו אלא אם כן היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואין (רד"ך), ואפילו לרמוז לכותים שיעשה אסור אלא אם כן קצץ מערב שבת (שם ומגן אברהם), אבל ברוקח סימן שמ"ג כתב אסור לישראל לפשוט ידיו ורגליו כי אם כותים, עד כאן, משמע אפילו בלא קצץ ואפשר לפשוט איבריו יש להקל יותר:

כג

[כג] שלא יזוז וכו'. נשאלתי פה קראקא שמזיזין אבר ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר וגם מעצימים וכו' ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר פרשת ויחי פסוק ויאמר השבעה לי וכן המנהג בקהילה קדישא לבוב ובשאר קהילות קדושות ואמרתי שאין למחות שהרי יש לומר דמתניתין אתיא כר' יהודה אבל ר' שמעון אפשר דמתיר במוקצה זה משום סכנה ומנהג כזה עיקר והלכה כסתם מתניתין (מלבושי יום טוב), ואני אומר דאי יש בו סכנתא בלאו הכי מותר כיון שאינו אלא טילטול מקצת דהתירו אפילו משום צער בעלי חיים כמו שכתב הר"ן פרק שואל אלא דש"ס דילן פליג אזוהר דליכא סכנתא גם אני תמה כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו להא מתניתין ודאי הלכתא הוא היאך נקיל לפסוק כנגדם לכן נראה דהנוהגים להקל יעשו כמו שכתב במרדכי שם דמניח עליו כיכר או תינוק ודוחק עליה הכיכר או התינוק עד שיפשטו איבריו:

כד

[כד] אין מעצימין וכו'. תניא הרוצה שיתעצמו עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלים אצבעותיו והן מתעצמין מעליהן (גמרא) הביאו רבינו ירוחם נתיב כ"ח, ונראה דבשבת קאמר דמותר וכן מצאתי בתוספתא סוף שבת:

כה

[כה] שטמן וכו'. בבית אסור ליטול ולהוציאו מארץ דאסור לאשווי גומות וכן עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן (רמב"ם ומגן אברהם):

כו

[כו] שיהיה שם כל השבת וכו'. פירש הט"ז דהיינו כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת אסור כמו מניח על פי חבית סימן ש"ט סעיף ד', עד כאן, ומכלבו גופיה דף ל"ג לא משמע הכי שכתב גבי אוכלין טילטול מן הצד לא שמיה טילטול אף על גב דקיימא לן דגבי אבן שעל גבי חביות ובמניח נעשה אבן בסיס לדבר האסור וגחלים של גבי חררה מניח הוי אף על פי כן לא נאסרה משום בסיס שלא הניח שם על דעת בסיס דאדרבא הגחלים הן צריכין וכן בטומן לפת וצנון בעפר צריך להן לשמרן וכן כתב בעל ר"ש למה כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס ומה שכתב חז"ל באבן על פי החביות הכלי נעשה בסיס ולא האוכל עד כאן לשונו ועיין בבית יוסף, וצריך עיון דאשתמיט ליה דברי כלבו, ומגן אברהם כתב דמשמע דאין חילוק בין כלים לאוכלים אלא שאם העליון משמש לתחתון לא הוי בסיס, עד כאן, וצריך עיון, ומסימן רנ"ט אין ראיה דהתם לא להניח על כיסוי קדירה נתכוין כמו שכתב בית יוסף סימן ש"ט וכן משמע בלבוש שם, ומהא דמותר לשמוט הטיט מעל הספל בסימן שע"ב סעיף י' יש לחלק:

כז

[כז] [לבוש] וגם דוקא וכו'. ודעת מגן אברהם דתוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר וכלאים אבל גבי שבת אפילו נתכוין לזריעה שרי כל שלא השריש, עד כאן, ואינו מוכרח גם הא כתב הר"ן דבהשריש מותר כלאים ומעשר אם טמנן שלא כדרך זריעה ולענין שבת אסור אלמא דבשבת גרע ודוחק לחלק גם מצאתי ברוקח סוף סימן נ"ט ראיה דגם לענין שבת אסור בזריעה:

כח

[כח] [לבוש] אי נמי שאם וכו'. בתוס' ור"ן שם לא משמע הכי וכן ברוקח מבואר דליתא ונראה כתירוץ ראשון, מצאתי בפרישה סימן ש"י פירוש הא דמותר בחיטין שזרע היינו משום מוקצה ותלשן כותים או נתגלה על ידי רוח אבל ישראל אסור לתלשו, עד כאן, ולפי זה גם הכא מותר כשתלשו כותים או נתגלה וצריך עיון ועיין סימן ש"י סעיף ב' וסימן שכ"ה ותקט"ו דתלשן כותים אסור ודוחק לחלק גם מרוקח שם תיובתיה ודו"ק:

כט

[כט] דסתמו וכו'. עיין סימן ש"ח ס"ק ס"ב:

ל

[ל] [לבוש] ואף על גב וכו' כילו וכו'. כן כתב מגיד פרק כ"ה אבל בתוס' [שבת] דף נ' משמע כחד גירסא דגם באפר שרי לתחוב וכן הוא בירושלמי סוף פרק קמא דכלאים בהדיא דמותר בעפר וצריך עיון דפסק המגיד דלא כירושלמי (מגן אברהם), ואני אומר דמבואר בתוספות דגם לגירסא זו מכל מקום מגולה בעינן לענין שבת דאם לא כן מאי פריך על שמואל עיין שם ודו"ק וקיימא לן כסתם מתניתין ומירושלמי אין ראיה מוכרחת למעיין, ועוד אני תמה הא הר"ש סוף פרק קמא דכלאים דחה לגירסא זו וכן הוא בשבת דף קי"ג ובעירובין דף ע"ז ועוד שכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שם ואמאי לא תמה עליהם אך מצאתי בשלטי גיבורים בשם ריא"ז פרק כ"ט שפסק להתיר, לכן נראה לי דיש לומר דמתניתין דקאמר ומקצה עליו מגולה היינו דאז מותרים לאחוז בצנון עצמו והוא הדין כשאין מגולה דמותר על ידי מחט וכן יש לתרץ דעת הפוסקים הנזכרים לעיל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.