כף החיים/אורח חיים/שיא

כף החיים ‏ אורח חיים שיא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מת שמוטל וכו'. קבורת מת מצוה לא דחי שבת כ"ה מפורש בסנהדרין דף ל"ה. וה"ה דלא דחי יו"ט וכ"כ התו' בנזיר דף מ"ז ע"א. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ט"ו. ברכ"י או' א' ועיי' לקמן סי' תקכ"ו:

ב

ב) שם. אם יש ככר וכו'. דכל מה שאפשר לטלטלו בהיתר עדיף טפי וזה הוא כבודו שלא לחלל שבת בשבילו כל היכא שאפשר לעשותו בהיתר. תו"ש או' א':

ג

ג) שם. מטלטלו על ידיהם. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו מ"א סק"א. ולאו דוקא עליו משום בזיון המת. א"א או' א':

ג) ומה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כ"א ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמכו. באר עשק סי' נ"ב. וכ"כ הדב"ש. י"א בהגה"ט:

ד

ד) שם. שיהפכנו. ממטה וכו'. אורחא דמילתא נקט דדרך המת לשכב על המטה וה"ה על המחצלת שע"ג קרקע שמגלגלי המחצלת ונופל למחצלת הסמיכה לו. חידושי הר"ן פת"ע חו' ג':

ה

ה) שם. שהפכנו ממטה וכו'. ואם היה חי ביה"ש מיתר לטלטל אח"כ המטה דלא נעשה בסיס. הרא"ש והמאיר כתב דאפי' היה מת ביה"ש לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו א"צ להטילו אלא ע"ג קרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו. מ"א סק"ב. א"ר או' א' תו"ש או' ג' ועיין לעיל סי' רס"ו או' מ"ד מ"ש בשם המאור. ואם מת ביה"ש והיה דעתו להניחו שם כל השבת אפ"ה היפכו ממטה למטה דכל מה שאפשר בהתירא דהוי ספק פלוגתא ממה שיטלטל להדיה אבל מת המוטל בחמה דאסור טלטול מן הצד אין נ"מ לענין המטה. א"א או' ב':

ו

ו) שם. דהוי טלטול מן הצד. ואע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול כשמטלטל לצורך דבר המקצה כמ"ש סעי' ח' מ"מ בדליקה התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכביי. תו"ש שם:

ז

ז) שם. מטלטלו טלטול גמור. ואע"ג דכיבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה וליכא חשש איסור דאורייתא מ"מ התירו בזה דכיון שאם היה צריך לעשות פחמים הוי אסורא דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה. וכה"ג כתב הר"ן. תו"ש או' ד' ועיין לקמן סס"י של"ד בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

ח

ח) שם. וכל זה באותו רשות. משמע הא לרשות אחר אסור להוציאו. מיהו האחרונים תמהו על דברי הש"ע בזה דהא אפי' מפני הבזיון מותר להוציאו לרשות אחר כמ"ש סעי' ב' וא"כ כ"ש מפני הדליקה והלבוש כתב דט"ס נפל בדברי הש"ע. א"נ ה"פ וכל זה באותו רשות ר"ל מ"ש בתחלה שיחזור אחר ההתירים להקל האיסור ע"י ככר או תינוק וכו' היינו באותו רשות כלומר שאין יראת הדליקה כ"כ מסוכנת אבל אם הדליקה מסוכנת לא יחזרו להקל האיסור בתחלה שמא תגבר הדליקה. וישרף אלא יוציאוהו בהדיא על הדרכים שנתבארו בסעי' ב' יעו"ש. וכ"ה דעת הב"ח והט"ז סק"א להתיר בדליקה להוציא מרשות לרשות כמו בהסריח דסעי' ב' יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' י"ג בשם כמה פו' והסכים עמהם לדינא וכ"כ התו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ומ"ש המ"א סק"ג דליכא בזיון כשנשרף המת כבר השיגי עליו האחרונים וגם מ"ש המחה"ש ליישב דברי המ"א ע"פ מ"ש מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד סי' שס"ג דמותר ליתן סיד עליו וכו' כבר השיג עליו הפחה"ד או' א' דשאני התם דדוקא לעכל הבשר אבל הכא בדליקה ישרף הכל ואין בזיון גדול מזה יעו"ש. ובפרט לדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שנשאר מבחי' הנפש בתוך הגוף בסוד הבלה דגרמי כדי שיוכל להתקיים עד זמן התחיה כמ"ש בע"ח שער י"ח שער הרפ"ח פ"א יעו"ש ואם ישרף ח"ו אין לך צער גדול מזה ועיין עוד בהש"מ פ' ויחי ודוק:

ט

ט) שם. מת המוטל בחמה וכו'. או במקום צר שלא יוכל קרובין לישב אצלו אגודה פ' כירה. א"ר או' ב':

י

י) שם. מטלטלו מחמה לצל באותו רשות וכו'. אבל להוציאו לרשות אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש סעי' ו' ולזה נתכוין רמ"א שכתב ועיין סעי' ו' מ"א סק"ד. והב"ח מיקל להוציאו מרה"י לכרמלית. וכ"כ השה"ג בשם ריא"ז. וזה מסכים לי"א אפי עדין לא הסריח כי שכתב בהגה בסעי' ב' א"ר או' ג' ועיין לקמן או' ט"ו:

יא

יא) שם. דטלטול מן הצד וכו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש סי' תמ"ו סעי' ג'. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ד.

יב

יב) שם. דטלטול מן הצד וכו'. גם אמירה לגוי אסור. עו"ש או' א' וכ"כ בהגהת הלבוש. וכ"כ א"ר או' ד' דלא התירו ע"י כותים אלא בדליקה או במת שבבית שהסריח:

יג

יג) שם. שמיה טלטול. היינו כשמטלטל לצורך דבר המוקצה כגון הכא שעושה לצורך המת אבל כשמטלטל מן הצד לצורך דבר היתר ודאי שרי כמ"ש סעי' ח' כ"כ התו' תו"ש או' ח' לב"ש:

יד

יד) [סעיף ב'] מת שהסריח וכו'. אבל אם לא הסריח עדיין אעפ"י שמוטל בחמה אסור להוציאו לרשות אחרת. ב"י:

טו

טו) שם בהגה. אלא שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסור הוצאה. מ"א סק"ה. וזהו לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ן איסור הוצאה יותר חמור כמ"ש לקמן. ועיין לקמן או' טו"ב. ובל"ה אנן ק"ל להחמיר כדעת הש"ע דדוקא בהסריח מותר להוציאו לרשות אחרת:

טז

טז) שם. מותר להוציאו לכרמלית. משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כלומר לאו דלאו תסור. ב"י. מ"א סק"ו. והיינו מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו להוציאו אבל לא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח. מ"א שם. ומיהו זה דוקא באין רואין הא בספינה דהוה בזיון גדול התירו משום כבוד המת. א"א או' ו' ועיין לקמן או' כ"ה:

יז

טוב) שם. אין מוציאין אותו וכו'. דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח. ולדעת הטור דאם הוא קרוב להסריח מותר להוציאו אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח מ"א סק"ז. אבל אם כבר הסריח גם להטור אין מוציאין אותו אם יש להם מקום לצאת. מחה"ש. ועיין לעיל או' ט"ו:

יח

חי) שם. אלא ע"י ככר וכו'. דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקנינן. ומיהו אם אין לו ככר או תינוק. שרי להרמב"ם ולהטור אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק. מ"א סק"ח. מיהו הא"ר או' ז' כתב אפשר דהטור מודה לזה דמותר משום כבוד הבריות ולא אמרו אלא בדאיכא ככר או תינוק מה דאפשר לתקוני מתקינן עכ"ד:

יט

יט) שם. או תינוק והאי תינוק הוא קטן ממש שיש בו איסור הוצאה הא גדול קצת ודאי אף רמב"ן בתורת האדם מודה דתינוק עדיף דאין פוגם בהוצאה כלל ומתקן הטלטול. א"א או' ח' ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' מ"א ובדברינו לשם בס"ד:

כ

ך) שם. יש מי שאומר וכו' שלא בככר וכו'. וסברה ראשונה נ"ל עיקר כי כן הכריע הרשב"א והר"ן וכ"פ בסי' צד"ל. וס' זכרון להגאון ר"י הכהן. א"ר או' ח' וכ"נ דעת הר"ז שלא הביא סברת היש מי שאומר הנ"ז שהוא דעת הרמב"ן ז"ל:

כא

כא) שם. ויש מי שמתיר וכו'. הב"ח תמה על הש"ע דהא הרמב"ן וטור גופייהו מסקי דר"ח אוסר ע"כ. ובאמת שכן הלכה וכ"פ רי"ו נכ"ח. וכ"מ בשה"ל. ומ"מ נראה דעת הש"ע דכיון די"א דלדידן לית לן רה"ר יש לסמוך להקל. א"ר או' ט' וכ"ה דעת התו"ש או' יו"ד להתיר יעו"ש. ופשוט דלמאן דאסר אסור גם בלא תינוק. וגדולה מזו כתב הפרישה דגם הרמב"ן לא התיר אלא ע"י תינוק דאמרינן המת טפל לתינוק וצ"ע א"ר או' ט' ועיין לקמן או' כ"ח:

כב

כב) שם. אף לרה"ר וכו'. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה. ב"י. לבוש. מ"א סק"ט. ועיין לעיל סי' רע"ח ובדברינו לשם בס"ד. ומאן דחולק. סובר כבוד הבריות דוחה ל"ת דבריהם באין לו עיקר בתורה משא"כ מלאכה שאצ"ל מלאכה היא אלא שאצ"ל. א"א או' ט':

כג

כג) שם. ע"י תינוק. ודוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א. מ"א סק"י. אבל הט"ז פי' דתינוק טפל למת ודעת הב"ח ולבוש שכתבו דחי נושא את עצמו משמע כמ"א. א"ר או' יו"ד וכ"כ התו"ש או' יו"ד בשם הרמב"ן דבעינן גדול קצת והקשה על הט"ז יעו"ש:

כד

כד) שם. אבל לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת. מ"א ס"ק י"א. וכ"ה גם לשון הרמב"ן. וכתב התו"ש או' יו"ד דיתחייב הוא לאו דוקא דהא הככר הוי מלאכה שא"צ והביאו מחה"ש:

כה

כה) שם. והיו העכו"ם מתאספים וכו'. והוא בזיון גדול מ"א ס"ק י"ב. ואעפ"י שדין זה הוא מהמרדכי ושם איתא בהדיא דהוא בזיון קצת מ"מ לדעת הש"ע דס"ל דלא התירו משום קצת בזיון כמש"ל. ע"כ צריך לומר דמיירי באופן שהוא בזיון גדול ולכך הותר משום כבוד המת לחוד. תו"ש או' י"א. ועיין לעיל או' ט"ז:

כו

כו) שם. הגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו'. במרדכי איתא דזה הוא כ"ש כיון דישראל עצמו מותר לעשות שבות להוציאו לכרמלית מכ"ש לצוות לעכו"ם דהוי שבות דלית ביה מעשה וקצת קשה על רמ"א דכתב וה"ה והו"ל למימר וכ"ש. תו"ש או' י"ב:

כז

כז) שם בהגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו'. ואין להתיר אלא בכה"ג אבל להתיר ע"י עכו"ם לצוות להניחו אפי' בקבר העשוי מאתמול דאין זה אלא שבות דשבות מ"מ אסור. וה"ה שאר איסורים המתפרסמים אפי' הן של דבריהם לפי שאין זה כבודו של מת שיאמרו שנתחלל שבת על ידו. כ"כ המ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן. תו"ש שם. ועיין לקמן סי' תקכ"ו סעי' ג':

כח

כח) שם בהגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו'. משמע למאן דאוסר ברה"ר (כמ"ש לעיל או' כ"א) ע"י ככר או תינוק אסור לומר לעכו"ם. וכ"פ מ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן. אבל ב"י בשם שה"ל כתב דאם מוטל ברה"ר או במקום מפולת מותר וכו' וכ"כ בס' התניא, וכ"כ כנה"ג בשם הרד"ך דאפי' באיסור דאורייתא וכו' ומעשה בפראג שנפל בית על נפשות מישראל ותינוק א' היה מת תחתיו כמו ד' ימים והתיר א"א הרב לקצץ דמים עם עכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצץ אדעתא דנפשיה עביד ואף דלעיל סי' רמ"ג איתא דוקא בצנעה מ"מ במת יש להקל. א"ר או' י"ב:

כט

כט) שם בהגה. ואסור לטלטל מת וכו'. באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינק. ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש הה"מ דלצורך מקומו שרי. מ"א ס"ק י"ד ועיין בשו"ת משאת משה ח"א סי' ג' שכתב דלענין טלטול המת בשבת ויו"ט משום צרכי כהנים ודאי אי איכא מנהגא בההוא אתר דקביע איסורא אין כל בריה מצי למשרינהו ואי לא קביע מנהגא הרוצה לסמוך לטלטלו מן הצד או ע"י גוי לא הפסיד יעו"ש:

ל

ל) שם בהגה. לצורך כהנים וכו'. והכהנים אינן יכולין לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שיהיו רשאין ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא כל המתים כמ"ש בי"ד סי' שע"א סעי' ד' בהגה אלא דהב"ח שם כתב דאם הוא נפל כופין והט"ז שם ס"ק י"א השיג עליו וכתב דגם בנפל אין כופין יעו"ש. ואפי' צריכים הכהנים ליכנס לבהכ"נ דהוה מצוה אין כופין כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט. והכא מיירי שאין הקרובין מקפידים ובזיון המת נמי ליכא דמה לי בבית זה מה לי בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובין מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאין יכול לצאת מביתו כופין הקרובין להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא ומ"ש הש"כ ביו"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק מ"א ס"ק י"ד. ודוקא בענין שא"א לתקוני בענין אחר שלא להביא את הטומאה בנעילת דלתים ובריח להפסיק את הטומאה כגון בשבת ובי"ט דחשיב כמתקן מנא דאלו בשאר ימי החול כיון דמצי לתקוני תו לא חשיב א"א לסלוקי. משאת משה שם:

לא

לא) שם בהגה. אבל ע"י עכו"ם וכו'. מי שהיה בשבת במקום עכו"ם ומת שם בשבת וצוו מצד השררה להוציאו משם בשבת ולהביאו לשוק היהודים לאוספיד"ל דליכא עירוב ממקום למקום מותר להביאו ע"י עכו"ם וכן נעשה מעשה וכמ"ש מור"ם בהגה. ובל"ה אם לא היה משום ערוב ליכא איסור כיון שהוא לבוש במלבושו וכל שאינו ערום לא צריך ככר או תינוק כמ"ש סעי' ד' רו"ח או' א':

לב

לב) מי שמת בשבת ונוהגין כי תכף מפשיטין כל מלבושיו שהוא לבוש בהם ואירע שמצאו בגדיו תפורין ואין אופן לפושטו אם לא ע"י קריעה אם יש חששא אם ישאר במלבושיו שיסריח אז יתירו לו ע"י עכו"ם הא לאו הכי לא. לב חיים ח"ב סי' ע"א יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

לג

לג) בס' החיים התיר לטלטל מת מהמרחץ לצורך טבילת נשים ע"י ישראל ע"י ככר ולהניחו על ביה"ק באהל המיוחד לזה ולא יעשו ע"י עכו"ם כיון דהוי בזיון המת וכן הסכימו עמו חכמי עירו יעו"ש. א"ח או' ד':

לד

לד) מת אחד ביוה"כ והיה בחצר בהכ"נ ולא היה ביד הכהנים לכנוס לבהכ"נ יש להקל להוציא את המת דרך כרמלית ע"י עכו"ם למען יכנסו הכהנים בבהכ"נ ובפרט לצורך נשיאת כפים. ויש לצרף לזה דעת רש"י וקצת פו' דביוה"כ אין איסור הוצאה דבר תורה כלל דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ישועות יעקב יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שאילת שלום סי' קי"א שיש להתיר יעו"ש:

לה

לה) נזדמן מת בשכונת ישראל בליל א' של פסח ויצטרכו הכהנים לטלטל מביתם ויוכלו להיות מתבטלים ע"י טלטול זה מכל מצות המוכרחות דהיינו סיפור יציאת מצרים כוסות ואכילת מרור ואפשר ג"כ מאכילת מצה שהיא דאורייתא ואין אפשרות בנקל מצות אלו בבית נכרי כופין את הקרובין להוציא המת מביתם עבור הכהנים אפי' במת גדול. תשובת מהרצ"ח סי' כ"ב. פת"ע או' ט"ו:

לו

לו) שם בהגה. לצורך מצוה כו' דשבות דשבות לצורך מצוה שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' ועי"ש דה"ה דלצורך גדול נמי חשוב ג"כ כצורך מצוה ולהכי שרינן הכא ע"י עכו"ם לצורך כהנים וכ"מ מהגר"א יעו"ש:

לז

לז) [סעיף ג'] אחד מכלים וכו'. וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ט"ו. משא"כ כלים שמלאכתן לאיסור לא מהני דהא אין זה נקרא לצורך גופו לב"ש. ומ"ש הלבוש לבוש חשוב כבר השיג עליו הא"ר או' ט"ו בשם מי"ט תו"ש שם:

לח

לח) [סעיף ד'] אלא למת ערום וכו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאיתא בשבת (ל' ע"ב) והא דוד לא היה ערום באותה שעה שהרי מת בעסקו בתורה כדאיתא שם בגמ' וחכם אחד תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים דשורפין בפניהם משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראויים לכל אדם וע"כ לא הוי בגדי דוד מועילים לטלטל. ונכון הוא. ט"ז סק"ד וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז:

לט

טל) שם. אלא למת ערום וכו'. מ"י שנפל מן הבית ומת בשבת ליכא היתר זה לפי שצריך לקוברו בבגדיו ממילא הנה הבגדים תכריכין ואסורין ג"כ בהנאה ובזה מיושב ההוא דדוד לפי שאיפחת דרגיה, שו"ת אבן שוהם סי' ל"ח יעוש"ב. לב"ש:

מ

מ) שם. אבל אם הוא בכסותו וכו'. עיין בס' נזירות שמשון שכתב דמ"ש בש"ע אם הוא בכסותו היינו אם יוכל ליטול הבגד בלי טלטול המת אבל אם א"ר' הוי הבגד מוקצה ובסיס לאיסור אפי' מת בשבת כמ"ש הט"ז בססי' ש"י ובזה מיושב מילתא דדוד המלך יעו"ש. ונראה דהיינו דוקא אם צריך טלטול ממש אבל טלטול מן הצד כגון שתופס בבגד ומושך עד שנפשט אעפ"י שמתנדנד המת עי"ז לא הוי בגדיו מוקצה ובסיס דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי כמ"ש. סעי' ח' ובגדים של מת מותרים לכל אדם כיון שרצון קריביו לפושטם ממנו ולהלבישו תכריכין כמ"ש באו' שאח"ז:

מא

מא) שם. אבל אם הוא בכסותו וכו'. דוקא מלבוש דאזלינן בתר מחשבתו דבודאי לא מבטל בגדי המת דדעתו להפשיטו ולהלבישו תכריכין אבל תכריכין בטלין אצלו. מ"א ס"ק ט"ז:

מב

מב) [סעיף ה'] כיון דלצורך דבר המותר הוא. ר"ל כיון שאין כוונתו בטלטול זה בשביל המת שהוא אסור בטלטול אלא בשביל מקום המת או דבר המונח עליו שהוא מותר בטלטול:

מג

מג) שם. לא התירו לטלטל ע"י ככר וכו'. עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ה' וסי' רע"ט סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

מד

מד) [סעיף ו'] מת המוטל בחמה וכו'. ויש לחוש שמא ימהר להסריח. ב"י בשם רש"י ולבוש:

מה

מה) שם. ואין להם מקום וכו'. כ"כ הרמב"ם וטור. ובס' חטא משמע דאם יש מקום עדיף מחיצה אבל ממעשה דדוד שהשיבו דמניח ככר או תינוק משמע קצת דאם יש מקום לטלטול אין עושין מחיצה. א"ר או ח"י:

מו

מו) שם. באים שני בני אדם וכו'. כדי לשמרו. ב"ח:

מז

מז) שם. חם להם מלמטה. מן הקרקע שרתחו חמה. ב"י בשם רש"י ולבוש:

מח

מח) שם. זה זוקף מטתו וכו'. פרש"י שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה ונמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקיט חם להם מלמטה ברישא שיבואו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוס עליהם ואוחזים אותם בידיהם עד לאחר שעה שיזקפום וישמטו דהו"ל כי ההוא דאמרינן (ביצה ל"ב ע"ב) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאיתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהו"ל מלמטה למעלה כדרך בנין וק"ל (שבת קכ"ה ע"ב) אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת עכ"ל והביאו ב"י. וכ"פ הלבוש. אבל הב"י כתב שנראה מדברי הרמב"ם שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפרש"י אלא לומר שזקופה ומסיר משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפ"ז מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אעפ"י שאין למטות צורך לאהל היינו כדי שיהא נראה דפריסת המחצלאות לאו כדי לעשות אהל בחבור שתיהם היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביאו כל אחד מטתו וישבו עליהם עכ"ל וכ"נ דעתו כאן בש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם וכ"נ דעת המ"א ס"ק ח"י שהביא דברי ב"י. וכ"נ דעת התו"ש או' י"ט ר"ז או' י"א. וכתב ב"י ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת הרמב"ם יעו"ש:

מט

מט) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים. מ"א שם בשם התו' תו"ש שם. א"ר או' ך' וכתב דאפי' בלא צער חיים מותר. ועיין לב"ש מה שהשיג על הח"מ:

נ

נ) שם. ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. וכו'. שנראה כאלו עשו לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך מת אפי' באיסור דרבנן טור:

נא

נא) [סעיף ז'] מותר לסוך המת ולהדיחו. סיכה בשמן והדחה במים. ודוקא במים קרים אבל לא במים חמין. הרד"ך בית כ"ב חדר ג' כנה"ג בהגה"ט:

נב

בנ) שם. מותר לסוך וכו'. ואע"ג דמוקצה אסור בנגיעה לצורך דבר המוקצה גבי מת לא החמירו כ"כ. תו"ש או' ך' א"א או' י"ט ועיין באו' שאח"ז:

נג

גנ) שם. מותר לסוך המת וכו'. וכן מותר לזלף חומץ על בגדיו של מת בשביל שלא יסריח למו"ש ויוכלו להתעסק בטהרתו דהא אין מטלטלין אותו אלא שנוגעין בו ואין איסור בנגיעת המוקצה אלא בטלטולו ובבגדים שעליו אין לגזור משום סחיטה. שה"ג פ' כירה. ד"מ או' ה' מ"א ס"ק י"ט, וצ"ל דס"ל כדעת המ"מ דס"ל דמוקצה שרי בנגיעה וכ"כ רמ"א בהדיא ברסי' תקי"ג אבל לדעת התה"ד והמחבר בסי' ש"י סי' ו' דס"ל דמוקצה אסור בנגיעה ע"כ צ"ל כמ"ש. תו"ש שם. ור"ל משום דגבי מת לא החמירו כ"כ כמ"ש באו' הקודם. ועיין סי' ש"י או' ל"א:

נד

דנ) שם. ולשמוט הכר מתחתיו וכו'. צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם ורק לשמוט הככר מתחתיו. מ"א סקך. א"ר או' כ"ב. ר"ז או' י"ב:

נה

הנ) ואפי' בככר או תינוק אין להתיר לטלטלו לרוחצו (בידיו אבל לא במפה משום סחיטה. ח"א כלל ס"ז או' ח"י) אלא א"כ היה מטונף מטיט ומצואה ער שהיה מאוס בעיני רואיו. הרד"ך בית כ"ב חדר ד' כנה"ג בהגה"ט ואפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אלא א"כ קצץ מע"ש. מ"א שם. אבל ברוקח סי' שמ"ג כתב אסור לישראל לפשוט ידיו ורגליו כ"א כותים ע"כ. משמע אפי' בלא קצץ ואפשר לפשוט איבריו יש להקל יותר א"ר או' כ"ב:

נו

ונ) שם. ובלבד שלא יזיזו בו וכו'. נשאלתי פה קראקא שמזיזין אבר ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר וגם מעצימים וכו' ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר פ' ויחי פסוק ויאמר השבעה לי וכן המנהג בק"ק לבוב ובשאר קיק ואמרתי שאין למחות שהרי י"ל דמתני' אתיא כר"י אבל ר"ש אפשר דמתיר במוקצה זה משום חשש סכנה ומנהג כזה עיקר והלכה כסתם מתני' (מי"ט) ואני אומר דאם יש בו סכנתא בל"ה מותר כיון שאינו אלא טלטול מקצת דהתירו אפי' משום צער ב"ח כמ"ש הר"ן פ' שואל אלא דש"ס דילן פליג אזוהר דליכא סכנתא וגם אני תמה כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו להא מתני' ודאי הלכתא הוא והיאך נקיל לפסוק כנגדם לכן נראה דהנוהגין להקל יעשו כמ"ש במרדכי שם דמניח עליו ככר או תינוק ודוחק עליו הככר או התינוק עד שיתפשטו איבריו. א"ר או' כ"ג. ועיין באו' שאח"ז:

נז

זנ) שם ובלבד שלא יזיזו בו שום אבר וכו'. כתב המרדכי פ' כירה בשם ראבי"ה שנ"ל שאם חוששין שמא יתקשה ואז לא יוכל לפושטו ואז יהיה בזיון למת מניח עליו ככר או תינוק עד שיפשיטו איבריו עכ"ל, והביאו ב"י. אבל בהגהות שם משמע בשם ר"ב דאסור להזיז אבר ע"י ככר או תינוק. ד"מ או' ג':

נח

חנ) שם. שלא יזיזו בו שום אבר וכו'. כתב הפתה"ד או' ד' דמנהג חברה קדושה דבקור חולים דאזמיר יע"א שכשיפטר החולה בליל שבת או ביומו ב"מ מפשיטין את בגדיו ומוציאין אותו מעל המיטה ומניחין אותו ערום ע"ג קרקע ופורסין עליו סדין ומשהין אותו שם עד מו"ש. ואפי' בלא ככר ותינוק וגם בקיץ ובחורף יהיה המנהג הזה. והרבה להקשות דמאין יצא להם מנהג זה וגם למצוא סמך למנהג וכתב הטעם משום דזהו איסור דרבנן ומשום בזיון דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור שאם לא יפשיטוהו ויניחוהו מלובש בבגדיו איכא למיחש טובא שחמימות בגדיו והתעטפם בגוף בביתא דלא נשיב זיקא גורם לו שיסריח אי נמי איכא למיחש טובה לניפוח וסירחון בסיבת הבגדים הדחוקים בגופו כבימות החמה וגם בימות החורף לא פלוג כיון דברוב ימות השנה איכא חשש סירחון יעו"ש:

נט

נט) שם. ואם היה פיו נפתח וכו'. מביאין כלי מוקד וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח וסותמין נקביו עליונים ותחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפחו. גמ' ופרש"י והר"ן מוקד שמביאין קדרות כגון זכוכית אבל רי"ו נכ"ח כתב מיקר וזכוכית ולא הזכיר מתכות. א"ר או' כ"א:

ס

ס) שם. אין מעצמין עיניו וכו'. תניא הרוצה שיתעצמו נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלי אצבעותיו והן מתעצמים מאליהן. גמ' והביאה רי"ו בנכ"ח. ונראה דבשבת קאמר דמותר וכן מצאתי בתוספתא סוף שבת. א"ר או' כ"ד:

סא

סא) [סעיף ח'] ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן מחט או חוט כמו בסעי' ט' משום דכיון שהגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם משום גומא. ב"י בשם המ"מ פכ"ה, והביאו מ"א ס"ק כ"א. מיהו כתב שם המ"א דבתו' משמע וכ"ה בירוש' ספ"ק דכלאים דגם אם אין קצת עליו מגולין שרי לתחוב מחט או כוש יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ל' בשם ריא"ז יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' כ"ג. ר"ז או' י"ד:

סב

סב) וכתב הרמב"ם פכ"ו עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן. ובגמרא דף קי"ג פריך גומות ממילא הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשויי גומות ע"כ. וא"כ בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשויי גומות. מ"א שם. א"ר או' כ"ה:

סג

סג) שם. ולא השריש. שאם השריש הו"ל עוקר דבר מגידולו ואסור. עו"ש או' ו':

סד

סד) שם. וגם לא נתכוין לזריעה. והא דבסי' ש"י סעי' ב' גבי חיטין כתב דאפי' נתכוין לזריעה שרי, כתב הלבוש דשאני חיטין שההשרשה ניכר בהן מיד טרם הלקחם אבל בצנון חיישינן שמא השריש ולא ידע עד שיטלנו. א"נ שאם נתכוון לזריעה והוסיף מעט מחמת לחות הקרקע הוי כמו השרשה אבל אם לא נתכוון לזריעה אעפ"י שהוסיף מחמת לחות הקרקע לית לן בה שכן דרכו שהרי אנו רואין שומים ובצלים מתוספין אפי' בחלון עכ"ל. וכתב עליו הא"ר או' כ"ח דבתו' ור"ן ורוקח לא משמע הכי כתירוץ שני ונראה כתירוץ ראשון יעו"ש. והפרישה בסי' שי כתב הא דמותר בחיטין היינו משום מוקצה וכגון שתלשן כותי או נתגלה ע"י הרוח אבל ישראל אסור לתלשן יעו"ש ולפ"ז משמע דגם הכא מותר כשתלשן כותי או נתגלה ע"י הרוח אבל הא"ר או' הנ"ז השיג עליו דתלשן כותי אסור יעו"ש. והמ"א ס"ק כ"ב כתב דדוקא במעשר ושביעית וכלאים אם נתכוון לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוון לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו יעו"ש ולפי דבריו גם הכא גבי צנון אפי' נתכוון לזריעה שרי אבל הרב נתיב חיים והא"ר או' כ"ז והנה"ש או' ח' השיגו עליו יעו"ש וע"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא אין לזוז מסתם דברי הש"ע שכתב לאסור בנתכוין לזריעה ומשמע דאפי' תלשן כותי או נתגלו ע"י הרוח וגם לא השרישו אסור. ועיין לעיל סי' ש"י או' ח' שכתבנו שגם בחיטין שזרען יש אוסרין יעו"ש:

סה

סה) שם. שמזיז עפר ממקומו. דהוי דבר שאין מתכוין וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. תו"ש או' כ"ה:

סו

סו) שם הגה. להיות שם כל השבת. כתב הט"ז סק"י דהיינו כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחרת אבל מי שגומר בדעתו שלא יאכל מהה בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד יעו"ש אבל הא"ר או' כ"ז והמאמ"ר השיגו עליו ודעתם דאפי' טמנם שלא לאכול מהם אותו שבת מותר מטעם דאין באוכלין משום בסיס יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים מן הטעם שנכתוב באו' שאח"ז. ועיין לקמן או' ע"ד:

סז

סז) שם בהגה. דאין באוכלין משום בסיס וכו'. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' כ"ו. ר"ז או' י"ד:

סח

סח) שם. וטלטול בגופו וכו'. פי' שאינו נוגע בידיו כ"א בגופו או בשאר איבריו מקלינן בו ביותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפי' לצורך דבר האסור. כ"כ האחרונים:

סט

סט) שם. הילכך קש וכו'. הוא דעת הרא"ש דס"ל דמיקרי טלטול לצורך הקש ולכך אין היתר אלא משום דטלטול ע"י גופו גרע מטלטול מן הצד ושרי אפי' לצורך המוקצה אבל הר"ן ס"ל דטלטול ע"י גופו שוה לטלטול מן הצד והכא שרי משום דהוי כמטלטל לצורך דבר המותר דהיינו השכיבה. תו"ש או' כ"ז:

ע

ע) שם. דסתמו מוקצה להסקה. משמע דבמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמא קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירות הטמונים בתבן המוקצה היינו במוקצה בבירור להסקה וטמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאי' גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צורכו. ט"ז סק"ט:

עא

עא) שם. מנענעו בגופו, כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו. ר"ז או' ט"ו. אבל שלא לצורך שכיבה אע"ג שמטלטל רק ע"י הגוף מ"מ אסור. מחה"ש ס"ק כ"ה. ואם רוצה להסירו משם כדי לשכב על המטה שרי טלטול מן הצד אפי' בידיו לצורך דבר המותר. א"א או' כ"ה:

עב

עב) שם. כר או כסת וכו'. רש"י פי' בדף ן' דהיינו ששכב עליו מבע"י והרמב"ם פכ"ה כתב דאם היה עליו כר או כסת נעשה כמו שישב עליו מבע"י וכ"מ מלשון המחבר. וכבר כתבתי בסי' ש"ת סעי' כ"א דאע"ג דקש סתמא עומד להסקה מ"מ סגי בישב עליו מבע"י ומכ"ש חשב עליו כמו בחריות של דקל כמבואר בש"ס דמדמי להו להדדי אלא דלענין זה קש גרע מחריות דבחריות לא נאסרו מתחלה אלא בשגדרן לעצים וקש סתמא נמי עומד להסקה אבל בחשב עליהם ודאי מהני כיון דאיכא נמי קצת דקיימי לשכיבה או למאכל בהמה יעו"ש. וכבר נתבאר שם דקש שלנו תליא במנהג מקומות יעו"ש. תו"ש או' כ"ח. ועיין סי' ש"ט סעי' כ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

עג

עג) שם הגה. וכן אם חשב וכו'. ואפי' פעם אחת בחול כמו בחריות בסי' ש"ח סעי' ך' תו"ש או' כ"ט. ועיין בדברינו לשם או' קמ"ב:

עד

עד) [סעיף ט'] פירות הטמונים בתבן וכו'. ואפי' אם הניחם שס מבע"י על דעת שישארו שם כל השבת. כן מסיק הב"י לענין דינא. וכ"כ הגר"א בשם הר"ן. וכ"ה דעת האחרונים עיין לעיל או' ס"ו:

עה

עה) שם. או בקש המוקצים שאם היה מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו. ב"י בשם רש"י. ועיין לעיל או' ע':

עו

עו) שם. יכול לתחוב בהם וכו'. דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. תו"ש או' ל' ועיין לעיל או' ס"א:

עז

עז) מתוך זה יתבאר דמה שנוהגין למכור בשבת ולקבל המעות בכלי או שגוררין בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר כמה סמיות עיניהם דדוקא כשמטלטל ההיתר והמוקצה נופל מאיליו מותר ודוקא לצורך דבר המותר אבל הכא שאין כאן אלא לצורך המעות אין שום ספק שהוא איסור גמור. ח"א כלל ס"ז או' ט"ו:

עח

עח) שם הגה. ואם טמונים בחול וכו'. יש אומרים שהמצניע לימוניס או חבושים בחול או בעפר כדי לשמור לחותם מותר לגלות ולהוציאם משם בשבת דהאי חול או עפר אינו מוקצה כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו והוא שיחד לה קרן זוית. ב"י סס"י זה בשם שה"ל ופסקו מור"ם ז"ל לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח אמנם כתב הברכ"י בסי' זה או' ה' נראה דאין לסמוך על זה דשה"ל עצמו כתב ומי שאינו רוצה לסמוך על התר זה תוחב סכין וכו' יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---