מחצית השקל/אורח חיים/ריב

מחצית השקל ‏ אורח חיים ריב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) העיקר כו' וכל שיש בו מה' מינים כו' אפי' ה' מינים הן מעט והדבר שנתערב בו הוא הרוב אפ"ה אזלי' בתר ה' מינים ודוקא שה' מינים באו ליתן טעם אבל אי לא נתנן שם אלא לדבק ולהקפות ה' מינים בטלים בדבר שנתערב בו:

(ב) (ס"ק ב) כגון שאוכל כלו' דקשה כו' מ"א בא לישב דמאי הוצרך המחבר באיזה ענין משכחת שיהי' הפת טפל ועז"כ דקשה ממ"נ כו':

ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר ומה"ט לפי סדר העולם שאוכלים דג מלוח דהיינו הערינ"ג עם פת פת עיקר ומברך המוציא ופוטר הדג מליח וכ"כ ט"ז ס"ק ב':

וע' בהג"ה עמ"ש סס"ק זה:

וא"ת לברך על פירות המתוקים. ר"ל שכ' לעיל שאכל דבר מתוק כו' ר"ל פירות מתוקים וז"ל גמ' דף מ"ד ע"א תנן הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת זה הכלל כל שהוא עיקר כו' ופריך מי איכ' מידי דפת טפלה לו ומשני ר"א באוכלי פירות גנוסר שנו שהם מתוקים מאד ופי' התוס' כמ"ש המ"א ולהכי קשיא להו דה"ל לברך על הפירות שהן העיקר לכל הבא אחריו:

א"נ כו' באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו ר"ל לאחר אכילת הפירות הלך למקום אחר ושם אוכל הדג מליח עם הפת. ולכן כה"ג אפי' נתכוין כשבירך על הפירוח לפטור הדג ופת מ"מ כיון דשינה מקומו צריך לברך שנית וכדלעיל סי' קע"ח ומ"ש דלא כנ"ץ וב"ח יתבאר להבא:

משמע מדבריהם דאלו היה יודע כו'. דהא בתי' א' כתבו דבשעה כו' לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע כו' משמע שלא נתכוין לפטור הדג ופת כיון שלא היה יודע שיחלש לבו ויצטרך לדג ופת אבל אם הוא יודע ונתכוין גם להם נפטרים אע"ג שכתבו שלא היה שם עדיין מליח ופת אע"כ דלא תליא מידי אם היה לפניו או לא אלא אם נתכוין להם והא דכתב התוס' שלא היה שם עדיין מליח כו' אורחא דמלתא נקטו כיון שלא היה יודע שיצטרך להם מסתמא אינו מכינם לשם אבל הכל תלוי בהיה יודע שיחלש לבו ונתכוין להם או לא וכן לתי' השני מיירי שלא הי' לפניו אלא שהיה יודע שיחלש לבו והיה בדעתו על הדג ופת ולולי ששינה מקומו היו נפטרים בברכת הפירות:

וכ"מ סי' ר"ו סעיף ה' שכ' רמ"א וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו כו' משמע דעכ"פ דעתו מהני אפי' למה שאינו לפניו ולדעת המחבר שם גם מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו:

וז"ל הב"ח ולתי' א' כו' דהב"ח מפרש תי' השני שלא אכל הפירות באותו מעמד ר"ל שבאמת היה דעתו בשעה שבירך על הפירות גם על הדג ופת אלא כיון שלא הובאו לפניו באותו מעמד כשהיו הפירות לפניו אלא לאחר שגמר אכילת הפירות הובאו לפניו דג ופת לכן צריך לברך עליהם ולתירוץ א' מיירי שהובאו לפניו שעדיין עוסק באכילת הפירות אבל כבר בירך על הפירות קודם שהובאו לפניו ואפי' הכי אי היה דעתו עליהם בשעת ברכה היו נפטרים בברכת הפירות אלא דבתי' א' מיירי שלא נתכוין לפוטרן ולכן מסיק הב"ח דוקא בהובאו לפניו כשעדיין הפירות לפניו אפי' לא היו שם בשעת ברכה אז מהני מה שהיה דעתו עליו בשעת ברכה לפוטרן אבל אי לא הובאו עד אחר שאכל הפירות ל"מ מה שהיה דעתו עליהם בשעת ברכה. וכן הוכיח ממ"ש הב"ח בסי' קע"ז אבל מ"א כ' לפני זה דדעתו עליהם מהני בכל ענין אפי' לא הובאו עד אחר שגמר אכילת הפירות גם מ"ש לפרש תר"י ל"נ כו' שכ' על מ"ש הש"ס באוכלי פירות גנוסר. וז"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים ביותר ואין נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלין אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל וס"ל להב"ח דתר"י מפרשים דהתרצן נשאר בסברת המקשן דליכא מידי דהפת טפלה חוץ מפירות גנוסר שהם חשובים מאד לגבייהו הוי פת טפלה אם יצטרך לאכול אחר הפירות דג מליח עם פת אבל לגבי דג מליח לא הוי פת טפל:

לכן כתבו דמברך על הפירות ופוטר הדג וגם הפת והא דקתני במתני' מברך על המליח ר"ל מברך על הדבר שהובא בשבילו המליח דהיינו על הפירות וכן משמע מפרש"י שם. וכ' דלפ"ז יש ליזהר להביא לפניו הדג ופת (והיינו לפי שטתו דלעיל דצ"ל לפניו) בשעת אכילת פירות ויכוין לפוטרן בברכת הפירות אבל אי לא נפטרו ע"י ברכת הפירות אי הדג מליח יפטור הפת דין זה במחלוקת שנוי' בין התו' לתר"י כנ"ל. אבל מ"א ס"ל דלדינא אין מחלוקת בין התוס' לתר"י וגם תר"י מודה דאפי' מברך על דג מליח פוטר הפת דהוי טפלה לגבי דג כה"ג שאכל תחלה פירות מתוקים אלא תר"י מיישבים קושית התוס' דלעיל דה"ל לברך על הפירות כו' ולזה כתבו תר"י דבאמת כך כוונת המשנה ולא איירי כלל שאוכל דג מליח אלא שמולח הפירות עצמן ואוכל עמהם פת דאז מברך על המליח היינו פירות המלוחים ופוטר את הפת:

וכ' בשל"ה כו' והוי כאלו דעתו עליו. ובלא"ה צריך לברך וז"ל של"ה אבל כו' וגם לא היה דעתו כו' וגם אין דרכו כו' ודאי מברך המוציא כשמביאים לו כו' עכ"ל וזה דמברך המוציא ולא שהכל דלא כהגהת ספר נתיב חיים שהגיה והעמיד כאן מ"ש מ"א סס"ק זה ואם לא היה דעתו עליו מברך שהכל כו'. ובלא"ה א"א להגיה כן ומובן בקל ודברי מ"א בסס"ק זה יתבאר שם בע"ה:

וז"ל בעל המאור גבי כו' דמפרש הא דאר"פ דף מ"א ע"ב הלכת' דברים הבאים מחמת סעודה תוך הסעודה אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם כפרש"י שם דבאים ללפת את הפת ומלפת בו ולכן פת פוטרן דהעיקר פוטר הטפל (ולא קי"ל אלא כהתו' וכדלעיל סי' קע"ז) דאל"כ ה"ל לר"פ כו'. ר"ל דהוא מרא דשמעתא דדברים הבאים מחמת סעודה כו' ורצה לו' כיון דלא בא לאשמועי' דהפת פוטר הואיל והוא עיקר דזה מבואר במשנה אלא בא לחדש אפי' אין דעתו עליו למה הוצרך לקבוע מימרא בפני עצמו ה"ל להעמיד דבריו על המשנה דקתני שהעיקר פוטר הטפל ה"ל לר"פ לו' ואפי' אין דעתו עליו:

ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה ודאי א"א לו' דקאי אדסמיך לי' דלפ"ז אין הבנה לדברי מ"א אלא חוזר על הראשונים לחלוק על הב"ח ומ"ש בנתיים דברי של"ה ובעל המאור הם דמות הגה' כאלו הוא מוקף בשני חצי עגולה וכדרכו במקומות רבי' וכוונתו דלעיל חלק על הב"ח דס"ל דאם לא נפטרו הדג ופת ע"י ברכת הפירות אין הפת נפטר בברכת שהכל שמברך על הדג אלא צריך לברך על הפת המוציא לדעת תר"י וא"כ בנידון זה הוא מחלוקת התוס' ותר"י כנ"ל. אבל לפי פי' המ"א בתר"י כנ"ל לדינא מודים תר"י דאם לא היה דעתו בשעת ברכת הפירות על הדג ופת מ"מ מקרי פת טפל לגבי דג מליח וא"כ הפת פטור בברכ' שהכל שהוא ברכת דג מליח. ואפי' אוכל הפת קודם הדג מליח כיון דהפת טפל מברך על הפת שהכל כברכת דג מליח וכמ"ש רמ"א בהגה"ה. ובנידון זה שברכ' העיקר היא שהכל מודה המ"א בס"ק ד' להגה' רמ"א ע"ש:

(ג) (סק"ג) הטפל כו' וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהן שוין (ר"ל בחביבות) דאי בעי דוקא שיהיה הטפל חביב הכי מבע"ל לו' אבל אם הצנון עיקר והזית חביב:

וע"ק דאמרינן בגמ' כו' אהא דתנן היה לפניו מינים הרבה. רי"א אם יש ביניהם מין ז' עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהם שירצ' אמר עולא ל"ש אלא שברכותיהם שוות כו' אבל אין ברכותהן שוות (כגון צנון וזית) ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה. מיתיבי היה לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית (כיון דצנון פה"א וברכתו בפה"א וזית היא פרי עץ ותנן בירך על הפירות האילן בפה"א יצא) ומשני כשהצנון עיקר אי הכי אימא סיפא ר"י אומר מברך על הזית שהזית מין ז'. ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' מברך על העיקר ופוטר כו'. וכ"ת הכי נמי דלית ליה. והתניא רי"א אם מחמת הצנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ומשני לעולם כו'. וקשיא למ"א לפי הבנת הרב"י דברי הא"ז לא מקשה הש"ס מידי דע"כ צ"ל דס"ל לא"ז הא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות מברך כו' כדעת הסמ"ק ר"ס רי"א דבכה"ג מודה ר"י לחכמים דחביב עדיף ואזלי' בתר דחביב דל"ל דס"ל כהרא"ש והוא דעה א' שבסי' רי"א דבאין ברכותיהן שוות אין עדיפות לא לחביב ולא למין ז' לענין הקדמה אלא מברך על איזה שירצ'. דא"כ איך כ' הא"ז דאם אין העיקר חביב מברך על הטפל תחלה (משום דהוא חביב דלא כמובן מלשונו כמ"ש מ"א לעיל) ואחר כך על העיקר הא אין עדיפות בחביבות לענין הקדמ' אע"כ ס"ל כהסמ"ק דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב לכ"ע. ומינה דאם שניהם שוין בחביבות אזלינן בתר מין ז' וכמ"ש מ"א סי' רי"א סס"ק ח'. א"כ מאי פריך ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' דלמא א"ל והא דתניא דת"ק ס"ל בצנון וזית דמברך על הצנון. ורי"א מברך על הזית שהוא מין ז' מיירי ששניהם שוין בחביבו'. ולכן ס"ל לת"ק דמברך על הצנון שהוא עיקר ולא איכפ' לך במין ז' דהכי ס"ל לחכמי' ור"י ס"ל דמברך על הזית שהוא מין ז' דמעלת מין ז' לר"י דוחה מעלת הצנון שהוא עיקר כמו דלחכמים דוחה מעלת חביב למעלת שהוא עיקר ה"ה דלר"י מעלת מין ז' ואידך בריית' דקתני מודה ר"י דמברך על הצנון כשהוא עיקר מיירי שהצנון חביב ומעלת חביב עדיף באין ברכותיהם שוות ודוחה מעלת מין ז' והא דאיצטריך ר"י לומר באידך ברייתא אם מחמת הצנון בא הזית כו' דהיינו שהצנון עיקר ת"ל בלא"ה מעלת חביב עדיף ממין ז' היינו משום דבא לו' דהצנון פוטר את הזית ולכן בעינן שיהי' הצנון עיקר:

קאי אמ"ש רש"י כו' אהא דמשני הש"ס הב"ע כשהצנון עיקר פירש"י שבשבילו התחיל כו'. ותוכן כוונ' מ"א לפרש מ"ש הא"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אין פי' חביב פה כמו בכל דוכתי אלא חביב פה פי' שחפץ בו ע"י שנחלש לבו וכדומה ועי"ז ודאי היא עיקר. ומ"ש הא"ז אבל אם הצנון עיקר ולא חביב. ר"ל דלכאורה נראה שהוא עיקר אבל לא חביב ר"ל שאין רגלים לדבר שחביב עליו עתה יותר מהזית כי לא בחלש לבו וגם לא נראה סבה אחרת שיהיה צנון עיקר רק דרך העולם שיהיה הצנון עיקר אצלם. מ"מ לא אמרי' מסתמא צנון עיקר כיון שאוכל שניהם יחד:

דמין שבעה עדיף. כששניהם שוין בחביבות:

או יש לומר כבה"ג דבורא פרי העץ עדיף. וכדלעיל סי' רי"א דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמ':

וא"ל שיברך בפה"א כו' השתא בא לפרש מ"ש הא"ז ואפושי ברכות עדיף כו' דמאי ענין לאפושי ברכות כיון דאין הצנון עיקר א"כ בין מברך על הצנון תחלה או על הזית תחלה אין א' פוטר א"ח וצריך גם לברך על השני ולזה אמר דס"ד לברך תחלה על הצנון בפה"א ולפטור את הזית:

מי ששורה כו' ואוכלו לעכל. דכה"ג כתב מ"א בסי' הע"ד ס"ק י"א דצריך לברך על היי"ש. אלא כיון ששורה בו מעט פת ס"ד דהפת עיקר ופוטר היי"ש:

ועיין בתוס' דף מ"א כו' וברא"ש שם:

כ' בשל"ה כו' מה שציין לעיין בתו' ורא"ש הוא כדי להבי' עליה דברי של"ה דכשאוכל מעט פת למתק השתיה ה"ל פת טפל. וא"צ לברך עליו ונפטר בברכת המשקין שהן עיקר דלא תימ' דלא מיקרי טפל אלא כשבא לסלק ההיזק של מאכל הראשון כגון שאוכל דג מליח שמזיקו לבד. ולכך אוכל גם פת לסלק ההיזק. וכן דג המליח הוי טפל לגבי פירות גנוסר שדג מליח בא לסלק ההיזק של מתיקות של פירות גנוסר. אבל פת הבא למתק השתיה שאינו בא לסלק היזק לא מיקרי טפל. וסברא זו הוזכר בשל"ה שם (וכן בתשובת רמ"א סי' א') או תרצה לחלק דוקא כשהעיקר וטפל שניהן מיני אוכלים ולא כשאר משקה והשני אוכל וגם סברא זו הוזכר בשל"ה. וע"ז הביא דברי התוספות והרא"ש דמוכח מדבריהם דאין לחלק בא' משני חלוקים הנ"ל שכתב אהא דפירש"י הא דר"פ בדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה דאין טעונים ברכה דמיירי שמלפתי' בהם הפת ומטעם דהפת עיקר פוטרן. הקשו התוס' והרא"ש א"כ הא דפריך הש"ס שם אי הכי יין נמי נפטריה פת. ותיקשי היכי דמי אי כששותה יין לבדו הלא כה"ג אינו טפל לפת. ור"פ לא פטר אלא מידי דמלפת בו הפת. ואי מיירי כששרה פתו ביין הא כה"ג באמת לא אשכחן שצריך שיברך על היין. והרא"ש כתב להדי' שם כששורה פת ביין א"צ לברך על היין שהוא טפל לפת. הרי מבואר דשני חלוקים הנ"ל ליתנהו דהא יין ופת אוכל ומשקה הוא. וגם אין היין בא לסלק היזק אפ"ה מקרי טפל לגבי פת. וא"כ דינו של של"ה אמת:

יטול ידיו בלא ברכה. ר"ל דא"צ נטילה כיון שלענין ברכת המוציא הוי טפל לגבי שתי' וא"צ לברך המוציא ה"ה דבטל לענין נטילה. או י"ל דמ"מ צריך נטילה דהא טעם נטילה לפת מטעם סרך תרומה וכדלעיל ריש הלכות נט"י וא"כ אפי' א"צ לברך המוציא. מכל מקום גזרה דסרך תרומה איכ'. והביא ראיה מסי' קנ"ח דעל דבר שטבולו במשקה אף דאין מברך עליו המוציא מכל מקום בעי נטילה אלמא דנטילה והמוציא אין תלוי' זב"ז:

וכן מסתבר ליה אלא לפי שלא מצא להדי' בשום פוסק דצריך ליטול לדבר טפל לכן יטול בלא ברכ' וע"ש הביא עוד ראיות:

ובתשובת רמ"א סי' א' כ' שא"צ נטיל':

דס"ל כיון שהוא טפל לענין ברכות המוצי' ה"ה דא"צ נטילה ודחה שם ראיות החולקים להצריך נטיל' מדברי תר"י ס"פ א"ד שכ' על בריית' שהובא ברי"ף שם. הלכ' בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו א' ששפשף בה. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן לפי שהסיח דעתו. וכשהוא נוטל צריך ליטול בפניהם שלא יחשדוהו שאוכל בלי נטילה. א"ר נחמן לא שנו אלא לשתות. אבל אם בא לאכול נוטל אפי' שלא בפניהם שלא יחשדוהו. דידוע דאנינא דעת אדם ואינו אוכל בלי נטיל' (ודין זה מבואר לעיל סי' ק"ע) וכתב תר"י וז"ל ויש לו' היכי קאמר ל"ש אלא לשתות והרי א"צ נט"י לשתי'. וי"ל שדרכם היה בשעת שתי' לאכל מעט כדי שיכלו לשתות ולפי' אמרו דצריך נטילה מפני אותו המעט וצריך שיטול לפניהם כיון שהשתי' עיקרית יחשדוהו כו' עכ"ל. הרי היכי דמעט פת בא למתק השתי' צריך נטילה. ותירץ בתשו' רמ"א דודאי היכי דהפת טפל וא"צ לברך המוציא ה"ה דא"צ נטיל'. והיינו היכי דשתה תחל' המשקין ונפטר הפת בברכת המשקין. אבל התם דאוכל תחלה מעט פת כדי למתק השתי' שאחריה צריך לברך על הפת (כמבואר פה בהג"ה) וגם צריך נטילה אף על גב דמיירי שכבר ישבו לשתות אם כן כבר שתה קודם שאוכל מעט פת. מכל מקום כיון דהפליג והסיח דעתו משתיה הראשונ' צריך שוב לברך על הפת ועל המשקין הבאים אחריו ולכן כה"ג גם נטיל' צריך. אבל היכי דא"צ לברך המוצי' פשיטא ליה לרמ"א דאין צריך נטיל' ע"ש. ועיין בשל"ה מ"ש לראיה מדברי תר"י הנ"ל:

וע' ר"ס קנ"ח. והיא ראית של"ה הנ"ל מדבר שטבולו במשק':

(ד) (ס"ק ד) רק שהכל כו' נ"ל דהא"ז דדין זה הביא ת"ה בשם א"ז:

והיה ראוי כו' שהכל ר"ל דכל היכי דצריך לברך על הטפל אין לשנות מברכ' עצמות שלו שתיקנו לו חכמים. אלא דהא"ז מיירי היכי דברכת העיקר היא שהכל. אם כן אי היה מברך על העיקר תחל' היה מברך שהכל ופוטר הטפל א"כ בנדון כזה מקרי שהכל ברכ' העצמי' של הטפל לכן כשאוכל הטפל תחל' מברך שהכל:

אין מברך עליו שהכל אלא מברך על הטפל ברכ' עצמית שלו שתיקנו חכמים:

וגם הרב"י חולק עליו. דהא ע"כ טעמי' משום דהוא טפל אם כן אין הנאתו שלמ' ולכן אין מברכים עליו ברכת עצמו שהכל שהיא ברכ' כוללת. אם כן הא דכ' הטור בסי' רי"ד בשם הרא"ש שחולק על ר"י שכ' דאם אכל מז' מינים פחות מכשיעור מברך ברכ' אחרונ' בורא נפשות. וכ' הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא ישתנה ברכתו העצמית לברכ' אחרת וכיון שאינו יכול לברך ברכ' עצמו אינו מברך כלום. ולמה לא נימא ג"כ כיון שהוא פחות מכשיעור אין הנאתו שלמה ואין מברכים ברכת עצמו אלא בורא נפשות שהוא גם כן ברכה כוללת. א"ו דאף על פי שאין הנא' לא ישתנ' ברכת עצמו וע' בט"ז שהביא מ"ש הד"מ לדחו' דברי הרב"י ומ"ש הט"ז על דבריו:

(ה) (ס"ק ה) שאין כו' אבל במדינות כו' ומברך עליהם. ומ"מ צריך לברך גם כן על המרקחת וצריך לברך תחלה על הדובשנים שברכתן בורא מיני מזונות שקודמת לברכ' אחרת כמו שכתב סי' רי"א אם לא שהדובשנים עיקר אז א"צ לברך על המרקחת:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.