מחצית השקל/אורח חיים/קע

מחצית השקל ‏ אורח חיים קע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) ס"ק א אין משיחין אפי' בד"ת כ"ה בגמ' תענית דף ה' ע"ב ר' נחמן ור' יצחק הון יתבי בסעודה א"ל ר"נ לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי אר"י אין משיחין בסעודה כו' בתר דסעיד א"ל הכי אר"י יעקב אבינו לא מת הרי דבתוך הסעודה אפי' ד"ת לא ר"ל לו ודחאו מהאי דר"י דאין משיחין כו':

(ב) (ס"ק ב') ידיו כו' צ"ל ענ"י כמ"ש ס"ס קס"ד דלא כאגודה ובס"ס קס"ד הביא מ"א גופי' דברי מהרש"ל שהסכים לאגודה דאין לברך לנט"י שנוטל אם נגע תוך הסעודה במקום הטנופת אא"כ הלך והפליג ע"ש:

ומיהו כו' דמשום חששא אינו צריך ברכה ר"ל ניהו דאפי' אינו רוצה לאכול עכ"פ צריך ליטול כמבואר פה בש"ע דחיישי' שמא יאכל מ"מ מהאי חששא לא תקנו לברך:

(ג) (ס"ק ג) אינו נוטל כלל ובלבוש כו' דיחשדהו כו' ניהו דמצד הדין א"צ ליטול מ"מ כמו להוציא א"ע מן החשד אם שפשף צריך ליטול בפנים הוא הדין דצריך להוציא א"ע מן החשד אפי' לא שפשף:

דא"כ אפי' יצא לחוץ וכה"ג משמע דגם לבוש מודה דא"צ ליטול דאל"כ היה ללבוש לכתוב דין זה כי הוא חידוש:

ובקצת נוסחאות כתב הג"ה זו למטה אאכילה ר"ל אחר מ"ש הרב"י אבל לאכול נוטל אפי' מבחוץ כו' ע"ז הגיה רמ"א ואם לא שפשף אינו נוטל וכוונת נוסחאות אלו לסלק קושיית הלבוש דאכתי א"ל לחשדא לכן כ' רמ"א על אכילה דהתם ל"ח לחשדא ומה"ט נוטל אפי' בחוץ א"צ ליטול כ"א במקום שהוא חייב מן הדין ולכן אם לא שפשף א"צ ליטול אבל לשתות דאיכא משום חשדא מודה דמ"א דאפי' לא שפשף צריך ליטול מבפנים כמ"ש הלבוש ועז"כ מ"א וליתא להאי נוסחא דרמ"א ס"ל אפי' לשתות א"צ לנט"י היכא דלא שפשף ובנוסח' שלפנינו וכ"ה באגודה ומטעם שכ' מ"א לעיל דכה"ג ליכא חשדא:

(ה) (ס"ק ה) נוטל כו' ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם דז"ל הגמ' ביומא דף ל' ע"א אדם יוצא להשתין מים נוטל ידיו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני החשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל (שתי ידיו) עכ"ל הגמ' הרי דדין זה שצריך ליטול בפנים קתני אחר שני הדינים משמע דקאי אתרווייהו בין אהשתין ובין דיבר ע"ח והפליג וכ"ה בטור ורמב"ם ורב"י היפך וכ' תחלה מיד אחר דין השתין שצריך ליטול מבפנים ואח"ז כ' דין הפליג משמע דבהפליג נוטל אפי' בחוץ:

ואפשר דבהפליג לעולם נוטל מבפנים ר"ל אפי' רוצה לאכול מ"מ איכא חשדא כיון דליכא אנינות דעת ומה"ט הפך הרב"י לשון הש"ס דלא נטעה דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה ובאמת בהפליג אפילו לאכיל' צריך ליטול בפנים ואע"ג דלפי גרסתינו בש"ס שלא יטול מבחוץ כו' אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל ב' ידיו משמע דעיקר דין חשד האמור בברייתא קאי אהפליג דבעי נטילת שתי ידיו דבהשתין נוטל רק יד אחר ששפשף וכיון דקאי עיקרו אהפליג ועלה אמרי' התם א"ר חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ כו' משמע דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה כן הקשה בס' חמד משה אולם הרי"ף והרא"ש לא העתיקו בגרסתם נוטל שתי ידיו ובלי ספק לא היה כן בגרסתם:

וכ"כ במשמרת הבית דף קכ"ז ע"ב וכ"ה דעת ריב"א בתוס' ישנים שם:

(ו) (ס"ק ו) שמא יאכל ומ"מ נוטל מבפנים ר"ל דלא תקשי ממ"נ מאי חשד איכא אי לא יאכל הרי באמת א"צ נטילה ואי יאכל הא ידעי דאנינ' דעתי' ובודאי נטל:

ליטול ידיו (תר"י) כצ"ל:

ועסי' רי"ב מ"ש דשל"ה הוכיח דאע"ג דקי"ל לקמן סי' רי"ב דעיקר פוטר הטפל אפי' הטפל פת פוטר העיקר וא"צ לברך המוציא וא"כ ה"ה היושבים לשתות ודרכם לאכול מעט פת כדי למתק השתיה דא"צ לברך על הפת דהוי טפל למשקה כ"ש אם היה דעתו בפירוש לאכול פת כדי למתק ודין זה הביאו מ"מ בשם של"ה לקמן סי' רי"ב אולם של"ה הוסיף להוכיח מדברי תר"י הנ"ל ומלשונו אף דהמשקין שהם עיקר פוטרים הפת הטפל מברכת המוציא מ"מ עכ"פ צריך ליטול ידיו לאותו פת וכן בכ"מ שהפת נפטר ע"י טפל מ"מ צריך נט"י דהא הכא ברוצה לשתות ולא לאכול היינו סילק ידיו מלאכול והוי גמר סעודה א"כ אם רוצה לאכול צריך לברך על הפת אלא כיון דהוי גמר סעוד' וצריך לברך על היין כשישתה דקי"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון ולכן אין צריך לברך על אותו מעט פת שאוכל תוך השתיה שאותו פת הוא טפל למשקה וברכת היין פוטרו ואפי' הכי צריך ליטול משום האי מעט פת דלענין זה לא מהני מה שהוא טפל ע"ש שהאריך:

(ס"ז ז) לשתות. נ"ל דל"ד לשתות כו' דבג' ופוסקים כ' סתם דשנים ממתינים זה לזה ולא הוזכר תיבת לשתות וכמ"ש מ"א אח"ז א"כ אין חילוק בין לשתות ובין שהוצרך לדבר אחר כגון שחותך לחם או ממתין עד שיתנו מן הפרוסה כמ"ש הד"מ בשם תר"י והטעם משום מדת דרך ארץ אבל הרב"י דנקט לדוגמ' לשתות ודעת הלבוש דלשתות דוקא והטעם שמא יקפיד השותה על שאינו ממתין עליו ויקדים קנה לושט ולז' כ' מ"א דליתא דהרב"י ל"ד נקט לשתות והטעם משום ד"א מ"מ כ' בס' א"ר בשם ס' צ"צ וז"ל שנים ממתינים והוא שלא יהיה שהייתן הרב' ושלא יפסיק בדברי שיחה עכ"ל:

אית' בתוס' דבכורות כו' אמרי' התם א"ר אבא בריה דרחב"א משתינים מים מפני רבים (מפני הסכנה) ואין שותין מים בפני רבים וכתבו התוס' וז"ל פי' בקונטרס דרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתיה והא דאמרי' בפסחים דף פ"ו דרב הונ' בדר"נ אשתי' כו' ולא אהדר אפיה וקאמר התם הטעם כלה תנן (ר"ל דקתני התם במתניתין בשעת אכילת פסח והכלה הופכת פניה בשעת אכילה ואוכלת משום דהיא מתבייש' לאכול) אבל איש א"צ להפך פניו שמשמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פנים היינו בשעת סעודה דומי' דכלה ובהלכות דרך ארץ אמרי' דברבים הופך פניו לצד אחר וישתה מים נראה דנקט מים למי שאין רגילים לשתות מים כולם אלא הצמא אבל שאר דברים רגילים לשתות יחד עכ"ל התוס' ומ"ש התוס' ובה' ד"א אמרי' כו' צ"ב כוונתם אם לדייק דנקט מים ע"כ למעט שאר משקין אתי דזה ה"מ להוכיח גם מדברי הש"ס (דדוחק לומר דבש"ס נקט מים איידי דמשתינים מים) אלא י"ל לענ"ד דכוונתם להקשות על תירוצם דתוך הסעודה א"צ להפך דהא בהלכות ד"א אמרי' דברבים הופך פניו כו' משמע:

דמיירי ביושב תוך הסעודה דאם לא כן ל"ל להפוך פניו. הא מצי לילך לצד אחר והל"ל סתם לא ישתה מים בפני רבים כראיתא בש"ס אע"כ מיירי תוך הסעורה שיושב על השולחן וא"א לו בענין אחר כ"א בהפיכת פנים (והא דלא דייקי התוס' בפסחים איירי תוך הסעודה מדנקט ולא אהדר אפיה ודייקי מדקתני דומי' דכלה. י"ל דעדיפ' האי דיוקא דומי' דכלה מלשון הפיכת פנים. או י"ל שהם שאלוהו למה אהדרית אפך דאפי' דבר קל לא עשית ל"מ דלא הלכת לצד אחר אלא אפי' הפיכת פנים לא עשית) הרי מוכח דאפי' תוך סעודה צריך להפך. וע"ז תי' דיש לחלק דדוקא נקט מים ולא שאר משקין והאי דפסחים היה שאר משקין:

ולפ"ז א"ל השתא דאתינ' להכי לחלק בין מים למשקין תו א"צ לחלק בין תוך הסעוד' או שלא בתוך הסעוד' מ"מ מסבר' ס"ל למ"א דשלא בתוך הסעוד' אפי' שאר משקין צריכים הפיכת פנים דזיל בתר טעמ' דהא מה"ט משקים א"צ הפיכת פנים דרגילים לשתות יחד כמ"ש התו' וזה שייך דוקא תוך הסעודה ומ"ש בפסקי התו' סי' צ"ה וז"ל שותים מים שהם שלא בשעת הסעודה בפני רבים אבל שאר דברים שותין עכ"ל. ע"כ צ"ל דתיבת שלא כו' הוא ט"ס וכצ"ל אין שותין מים שהם בשעת סעודה כו' וק"ל:

ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור. דאיסור שתיית יין לאשה משום דמעורר התאוה לזנות ולכן אם בעלה עמה שרי דיש לה פת בסלה. וכיון דקי"ל דאכסנאי אסור בתשמיש המטה וכדלקמן סי' ר"מ סעיף י"ג ה"ל אין לה פת בסלה וא"כ אם ייחדו להם בית דאכסנאי מותר בת"ה וכדאית' שם מותרת ביין וע"ש במ"א ס"ק כ"ז ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה ר"ל רגילה לפני בעלה לשתות ב' כוסות נותנים לה שלא בפני בעלה כוס אחד. אבל אם אין רגילה לשתות לפני בעלה כ"א כוס א' אז שלא בפני בעלה אין נותנים לה יין כלל כ"ה שם באה"ע. ולדעת הרי"ף שם ברגילה לפני בעלה לשתות הרבה יין נותנים לה גם שלא בפני בעלה הרבה וע"ש בב"ש ולענין מניקת לענין יין ע"ש בח"מ וב"ש הדין שלא בפני בעלה:

בשאר משקין כו' ובזה ודאי אין חילוק בין מניקה לאשה אחרת דוקא יין הקילו לדעת ב"ש במניקה דמרבה חלב:

(ט) (ס"ק ט) מערה כו' ובתוס' פי' בע"א. וז"ל בפ' בכל מערבין קתני משיירים פאה במעשה קדירה ואין משיירין פאה במעשה אלפס פי' במעשה קדרה (הבאים לאכיל' ולשבוע) דנראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אלפס (הבאים לקינוח) אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר (דרוחא לבסימא שכיח) עכ"ל התוס':

(י) (סק"י) בעה"ב יעשה כו' א"ל (לרב הונא בריה דר"נ) מ"ט כי כו'. וקשה מאי א"ל לבסוף כו' הא כבר כו' מהרש"א הקשה ג"כ קושיא זו ותי' דתחלה שלא היה אפשר להשיב כ"א מצד הלכות ד"א אבל לבסוף השיב עדיפא מיניה דאין מסרבין לגדול הוא מצד הדין דילפי' מאברהם וזה ניחא על רב הונא אבל קושית מ"א על השואלים כיון דכבר השיב להם ר"ה מצד ה' ד"א על ישיבת המטה למה שאלו שנית על שתיית הכוס. ויש לומר כו' מכל מקום אין ד"א כו' עד שיפציר בו כו' ואם כן בישיבתו על המטה צריך לומר דבאמת לא ישב מיד עד שהפצירו בו דהא התם לא שייך טעמא דאין מסרבין לגדול. וא"כ צ"ל דקושיות התוס' במה שכתב. אמאי דיתיב אפוריא ל"ש אין מסרבין כו' לא על ר"ה דהוי ליה לומר טעם זה אלא עדיפא למה לא ישב מיד מטעם דאין מסרבין. דע"כ צ"ל דלא ישב מיד כיון דנתן טעם כל מ"ש בעה"ב עשה וזה ע"כ לא מהני כ"א שיעשה כמ"ש בעה"ב אבל צריך לסרב כמ"ש מ"א:

מדאמרי' בערכין ד' ט"ז ע"ב ספ"ג:

דאפי' אכסנאי דאקראי כו' דר"י א"ר יליף שלא ישנה מאכסני' מדכתיב באברהם אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחלה. ור' יוסי ב"ח יליף מדכתיב וילך למסעיו ואמר שם מאי בינייהו א"ב אכסנאי דאקראי וז"ל רש"י כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמ' ששקעה לו שם חמה למ"ד מאהלו לא חשיב אלא אכסני' קבוע ומ"ד ממסעיו חשיב אפי' דאקראי עכ"ל וא"כ אכסניא דאקראי תליא בפלוגת' ומ"א אפשר החמיר כמ"ד אפי' דאקראי ולומר דס"ל למ"א דלא פליגי לא משמע כן שם:

(יא) (ס"ק יא) לא יאכל פי' לא יאחוז. דברייתא קתני לא יאחז פרוסה כביצה. ולפ"ז כ' הרב"י דע"כ צ"ל הא דכ' הטור לא יאכל לאו דוקא:

(יב) (ס"ק יב) בב"א ואם משייר כו' דקשה למ"א דלכאורה מ"ש שני' ד"א הוא שפת יתר כיון דקתני בבת אחת הרי זה גרגרן בג' הרי זה גס רוח א"כ ד"א הוא שנים לכן כ' מ"א דאיכ' עוד ענין ממוצע בין גרגרן ובין ד"א. דהיינו אם משייר מעט ניהו דלא הוי גרגרן מ"מ לאו דרך ארץ הוא:

(יג) (ס"ק יג) כוס כו' ואמרו בגמ' שם בפסחים דף פ"ו ע"ב רבי ישמעאל בר"י איקלע לבי ר"ש בר"י בן לקוניא יהבי ליה כסא ושתיא בחד זימנא א"ל לא סבר מר השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן אמר ליה לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה. וא"כ מה שכ' רמ"א דבכוס קטן מותר לשתות בב"א ע"כ יליף מעובד' הנ"ל וא"כ אמאי השמיט תרי התיר' אחריתי:

דהכל נכלל בכלל קטן. דהיינו אם קטן ממש:

או אם הוא מתוק ועי"ז אפי' גדול נחשב קטן או כריסו רחבה ה"ל לגביה כוס קטן:

(יד) (ס"ק יד) מראשו כו' ובשבת כו' עיין סי' רע"ד דאע"ג דקי"ל לעיל סי' קס"ז דאין לבצוע פרוסת המוציא יותר מכביצה דנראה כרעבתן. ומבואר בסי' רע"ד (וכ"ה לעיל סי' קס"ו) דבשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה משום חיבוב מצוה וה"ה הכא י"ל דמצוה להתחיל מראשו בשבת משום חיבוב מצוה:

(טו) (ס"ק טו) ישתה דנראה כו' ז"ל הלבוש ומה"ט ג"כ תלאו ג"כ בבהמ"ז לומר כששותה אותם יחד סמוך לבהמ"ז ששותה אותה ומברך מיד בהמ"ז נראה יותר גרגרות שנראה מפני שהוא שבע הוא שותה אותם בב"א כדי לרכך המאכל הרבה שיתעכל מהרה כדי שיוכל לחזור ולאכול מהר אחר בהמ"ז שזהו ודאי דבר מגונה ביותר כו' אע"פ שלפי האמת אינו גרגרן שאינו שותה יותר מצורכו כגון שבתחלת הסעודה לא שתה מה שהי' צריך לשתות כדי שישתה כל מה שצריך לכך בב"א שבכך אינו גרגרן באמת מ"מ נראה כגרגרן כו' עכ"ל משמע שבתוך הסעורה מותר לשתות שתי כוסות בב"א:

(יז) (ס"ק יז) הגדול אפי' כ"א כו' דקשי' ליה ת"ל בלאו גרגרות הא מצר הדין קי"ל סי' קס"ז סעיף י"ז דהבוצע פושט ידו תחלה לקערה. וע"ז תי' דמיירי שכ"א קערה שלו לפניו דמצד הדין אין צריך להמתין על הבוצע או על הגדול מ"מ שלא יהי' נראה כגרגרן יש לו להמתין. והטו"ז בס"ק ו' הקשה ע"ז דהא בכה"ג מבואר לעיל סי' קס"ז סעיף ט"ו דא"צ להמתין על הבוצע ותי' בספר א"ר דהתם מיירי בפרוסת המוציא דנראה דעושה כן שלא להפסיק אינו נראה כגרגרן:

(יט) (ס"ק יט) משום כו' עבי"ד סי' קס"ב כו' דנוהגים להקל ללות ככר לחם בככר לחם כיון דדבר מועט הוא לא קפדו בני אדם:

(כא) (ס"ק כא) ויתן לחבירו שמא מחמת בושה כו' ועיין בט"ז בשם צואת ר"א הגדול:

(כב) (ס"ק כב) לא יקח כו' יניחנו תחלה ואם אחר זה נותנו לשמש אינו נראה כמואס בו אלא שאין צריך לאכול:

בחולין דף ו' מביא רשב"א תוספתא כן ראיתי מוגה. וכ"ה בי"ד סי' רע"ח סעיף ו':

כדאי' בקדושין. דהא מצינו באברהם שנדמו לו כערביי' אעפ"כ עמד עליהם לשמשן וכן הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו ע"ש:

(כג) (ס"ק כג) אורחים. לשון הרמב"ם כצ"ל כו' וביש"ש כו' אבל לשמש כו' שרי. ובזה ניחא הא דהוצרך בסעיף י"ח ליתן טעם משום שנרא' כמואס במה שנותן לו ת"ל מטעמ' דהכא שמא אין לבעה"ב יותר אלא דהתם מיירי בשמש דשרי כאן ואפ"ה צריך להניחו תחלה ואח"ז רשאי ליתן לשמש. גם י"ל דמיירי שיש הרבה על השלחן שלא יחסר דמותר לפי דעת הרמב"ם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.