אליה רבה/אורח חיים/קע

אליה רבה ‏ אורח חיים קע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אין משיחין וכו'. אפילו בדברי תורה. כתב הפרישה ונראה דאפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול, וראיה ממה שכתב סימן קע"ז לענין ברכת היין והטוב והמיטיב שאין אחד פוטר חבירו אף שיאמר סברי ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבוא לידי סכנה, לכן חששו בכל ענין. ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה למטה וכשמדבר נפתח הקנה והמאכל של מעלה ממנה הראוי ליכנס לתוך הוושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן מה שאין כן בזמן הזה שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי משום הכי לא ראיתי נזהרין בזה, ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום, עד כאן. ועיין לעיל סוף סימן קע"ד דקיימא לן דכשאומר סברי פוטר, ואם כן הכא נמי ודאי דמותר בין תבשיל לתבשיל:

ב

[ב] והני מילי לשתות וכו'. כתב בתורת הבית הקצר דף נ"ט ומי שנודע שדעתו קצרה הרבה אפילו לשתות נוטל מבחוץ שהכל יודעים שאין דעתו סובלת לעשות כן, עד כאן. והנה לפי מה שכתב רבינו יונה שרגילים היו בשעת שתיה לאכול וכן כתב הט"ז בשם רש"י אם כן לדידן אין צריך נטילה כלל לשתיה ומלבוש לא משמע הכי:

ג

[ג] [לבוש] ולי נראה וכו'. ואני אומר ולא זו בלבד שהבית יוסף ורמ"א פסקו הכי בשם הגהות אשירי אלא שראיתי גם בסמ"ג דף קי"ג וסמ"ק, ואגודה פרק קמא דיומא מ"ח פרק אלו דברים ושלטי גיבורים שפסקו הכי ודוחק לומר דמיירי ביושב לבדו בסעודה. לכן נראה לי ליישב דדוקא היכא דמחויב ליטול ידיו אמרינן שיטול בפנים משום חשד אבל היכא שאין מחויב כלל לא אמרינן שיטול משום חשד שוב ראיתי בפרישה שחולק נמי על הלבוש וכתב דהפוסקים מיירי בראהו ששיפשף, עד כאן. ולפי זה בלא ראהו אין צריך ליטול בפנים כלל והוא דוחק, גם מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן. ומגן אברהם כתב דחיישינן דילמא איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי דנוטל ויחשוד ודחוק. גם תמיהני על עולת תמיד שתמה על רמ"א שכתב סתם ואם לא שפשף אינו נוטל ואינו כן דעת השולחן ערוך מדכתיב הטעם באכילה דמידע ידעו דאנינא דעתאי ולא כתב טעם שלא יחשדוה שמא לא שיפשף דאף בלא שיפשוף צריך נטילה, עד כאן. ותימא הא טעם דמידע ידעי וכו' הוא ש"ס ערוכה ביומא דף ל', ואם כן תיקשי על הפוסקים הנזכרים לעיל, ועוד דילמא באמת הכי פירושו דמידע ידע דאנינא דעתיה ואם כן על כרחך או שנטל או שלא שיפשף, גם תיקשי לדידיה אם כן בשתיה נמי נימא הכי שלא יחשדוה. אלא נראה לי דלא קשה מידי דמסתמא יחשדוה ששיפשף כיון דמצוה לשפשף כמבואר בש"ס שם, וכן מבואר בלשון השולחן ערוך גופיה שכתב נוטל ידו אחת ששיפשף בה וכו' משמע דבלא שיפשוף אין צריך נטילה:

ד

[ד] נוטל שתי וכו'. כתב הפרישה אף על פי דקיימא לן שאין הפלגה מסעודה מצריך נטילת ידים וברכת המוציא כמו שכתב הטור סימן קע"ד ובהלכות סוכה, מכל מקום הביאו הטור ללמוד ממנו דין אחר לענין היסח הדעת גמור בודאי, עד כאן, והוא דחוק. ולעניות דעתי סבירא ליה לטור לחלק דמכל מקום נטילה בלא ברכה בעי בהפליג, ועיין בספר ברכת אברהם דף צ"ד וכן משמע באגודה פרק קמא דיומא ודלא כעולת תמיד:

ה

[ה] [לבוש] וגם בזה אמרו וכו'. אומר אני דאלולי דברי גדולי פוסקים הייתי מפרש ש"ס יומא דף ל' דקאי אסיפא אהפליג דוקא, אבל בהשתין אין חשד דאמרינן שהשתין בענין שאין צריך לשפשף, וראיה לזה מלשון הש"ס אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכו', משמע דקאי אהפליג דבהשתין די ביד אחת, מיהו ברי"ף והרא"ש לא העתיקו ונוטל שתי ידיו ונראה שלא היה בגירסתם. ולדינא אף דנראה לי נכון פירושו מכל מקום אינו כדאי לסמוך עליו נגד כל גדולי פוסקים, וגדולה מזה מצאתי בתורת הבית הארוך ומשמרת הבית דף קנ"ז דקרוב הדבר במפליג דאף לאכול נוטל בפנים משום חשד דבמפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא, עד כאן. מיהו בתורת הבית הקצר שם פסק כן במפליג גם לא הזכיר כלל שם דין דהשתין כאילו לא קאי הש"ס על השתין וכאשר פירשתי וצריך עיון רב:

ו

[ו] [לבוש] ויחנק וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולי נראה דבלאו הכי אסור כמו שכתב רמ"א בחושן משפט סימן קע"ו וסימן ע"ב. וקצת קשה דאם כן אפילו בשלושה נמי אסור דהא לשון רמ"א בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו, גם טעם הלבוש דחוק, וכן כתב מגן אברהם דלשתות לאו דוקא. ונראה שיצא ללבוש משום שהבית יוסף כתב זה לשונו, ונראה לי דהכי קאמר כשאחד שותה ממתין לו וכו', והבין דוקא כששותה דינא הכי משום סכנה, אבל אישתמיטתיה דברי רבינו יונה פרק שלושה שאכלו שכתב זה לשונו, בשעה ששותה אחת או חותך לחם או ממתין לו שיתנו מפרוסה של המוציא יש לו להמתין לחבירו מפני דרך ארץ ובכאן לא בא להשמיענו אלא מפני דרך ארץ, אבל לענין להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ששוהא הרבה לא דיברו כאן, עד כאן, גם על רבינו בית יוסף יש לתמוה שכתב ונראה לי ולא הזכיר מדברי רבינו יונה. כתב בספר צידה לדרך (דף נ"ט) שנים ממתינין והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסוק בדברי שיחה, עד כאן:

ז

[ז] בקערה וכו'. בין במעשה קדירה בין במעשה אילפס. (ב"ח):

ח

[ח] האוכל וכו'. והשותה כנזכר לעיל. כתב מגן אברהם בשם תוס' בכורות דף מ"ד, אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו, ושלא בשעת הסעודה אפילו בשאר משקין יהפוך. ולעניות דעתי לא דק דמה שכתבו התוס' שם ד"ה ואין וכו' ובהלכות דרך ארץ וכו' דנקט מים בו משמע דוקא במים יש חילוק בין שעת סעודה אבל בשאר משקין אפילו שלא בשעת הסעודה אין צריך להפוך וכן מצאתי בפסקי תוספות:

ט

[ט] יעשה וכו'. כן הוא בפסחים דף פ"ו. הקשה מגן אברהם דכי שאלו מאי טעמא כי יהבו לך כסא וכו' הוה ליה לתרוצי משום כל שיאמרנה וכו', ותירץ דמכל מקום אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, עד כאן. וקצת קשה דמשמע דיתיב מיד אפוריא, וראיתי שתירץ מהר"ש אידלש דניחא לו להשיב מדינא דש"ס דאין מסרבין לגדול מהני, ואכתי קשה מאי שאלו הם ידעו כל מה שיאמר בעל הבית כו'. ולעניות דעתי לתרץ דלשון יהבי ליה כסא משמע הושיטו לו כוס ולא אמרו לו ואין זה בכלל כל מה שיאמר בעל הבית ודו"ק. חוץ מצא לפירוש הב"ח שכל תשמישו בתוך הבית יעשה חוץ מצא שיאמר שישרתהו גם חוץ לבית, ומכל מקום הפרישה פירש כל מה שאומר לך בעל הבית באמירה בעלמא עשה חוץ מצא אם אומר לך בעל בית צא לא תצא אם לא בהכאה או בהפשלת כלים משום שאמרו אכסנאי פוגם ונפגם, ולחם חמודות דף תק"ד כתב לצאת בעלמא קאמר, ולהכי השמיטו הפוסקים. איתא בש"ס אפילו זרקו אסור לשנות:

י

[י] [לבוש] שמונע וכו'. ועוד טעם בלחם חמודות שם שלא יאכלו בני ביתו ואורחים כי יחשבהו שמקפיד על אכילתם:

יא

[יא] [לבוש] כגון שיאחז וכו'. כתב בלחם חמודות שם היינו בעודם בקערה, אבל כשהוציא מקערה אין רעבתנות:

יב

[יב] קטן וכו'. פירוש קטן מרביעית של"ה, ובשכר שלנו שיעורו יותר מרביעית (מגן אברהם). ומלבושי יום טוב כתב זה לשונו, לשון השולחן ערוך קטן מאוד, וכן בגדול כתב מאוד. וכן נראה לי עיקר דהאר"י אמר לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה דמשמע עד דאיתא לכולהו, ומשום הכי דייק השולחן ערוך לכתוב קטן מאוד וכן גדול מאוד. והא דהטור ושולחן ערוך לא העתיקו לדברי האר"י, נראה לי משום דמילתא דלא שכיחא שיהא שלושתם כאחד, עד כאן, ועיין במגן אברהם מזה. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפילו בעלה עמה אסור דאסור בתשמיש המטה, ועיין לקמן סימן ר"מ סעיף י"ג. ואם היא רגילה לשתות יין כשהיא עם בעלה מותרת לשתות מעט כשאינה עם בעלה, אבל כשהיא עם בעלה אפילו הרבה מותר אפילו אינה רגילה. כתב מגן אברהם דהוא הדין בשאר משקין המשכרין, עד כאן, ואפשר לחלק דיין ישמח לבב אנוש:

יג

[יג] מראשו וכו'. כתב הפרישה נראה לי דראשו של שום היא המשובח שבו והוא הלבן, ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחילה לפעמים שישאר העלין הירוקין ויהיה כרעבתן, ויש מפרשים דקאי אהכשר אכילה, וראשון עיקר. כתב לחם חמודות מדקרי לה רעבתון מוכח שכל שהוא דרך רעבתון לא יאכל כתב אגודה דבשבת יתחיל בראשו:

יד

[יד] [לבוש] לכך נראה לי וכו'. והב"ח ודרישה פירשו דהכי קאמר לא יביא שתי כוסות ביחד בסעודתו ואף על פי שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחת לשתות והשני לברך עליו ברכת המזון, אף על פי כן מאחר שמביא שניהם ביחד נראה כגרגרן. ועיין עוד בב"ח ולחם חמודות דף רכ"ה שהאריכו ופירשו נמי לענין זוגות עיין שם, וכיון דהאידנא לא קפדינן לזוגות לא הבאתיו:

טו

[טו] הגדול פושט וכו'. לשון ספר צידה לדרך דף נ"ט לעולם לא יהא אדם מהפושט ידו בתחילה לקערה ולא המושך ידו באחרונה, עד כאן. הקשה הב"ח הא דינא כדלעיל סימן קס"ז סעיף י"ד ולא משום גרגרן, ותירץ דהכא מיירי אף דאיכא קערה לפני כל אחד ואחד, והט"ז תמה עליו הא אם כל אחד ככרו לפניו אין צריך להמתין אפילו על הבוצע כדלעיל סעיף ט"ו. ולעניות דעתי דהתם אמרינן שאינו עושה משום רעבתנות אלא משום הפסק ברכה, גם פירושו שפירש דמיירי שאוכלין בקערה אחת ונוטל רשות מגדול לא מהני דחוק:

טז

[טז] [לבוש] כן נראה לי וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב לאו מדיליה הוא אלא מרבו רמ"א שהגיה כן בשולחן ערוך, עד כאן. ולעניות דעתי מכל מקום איכא הפרש בינייהו דלרמ"א מותר לומר בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, וללבוש משמע דזה אסור אלא שיאמר בתחילה סתם אכול עמי ואחר כך אומר ואם לא תרצה וכו'. מיהו אפשר דלבוש רק מפרש הלשון אכול עמי מה שתאכילנו שכוונתו כך, אבל אינו אומר כן בפירוש. ומכל מקום יש שינוי לשון בין אכלו עמי ואאכול, ובין אכול מה שתאכילנו. ורש"ל וב"ח פירשו בירושלים הופכין דמותר לומר מה שהאכלתני אכול עמי שאין דברים אלו מראין שחבירו האכילו כדי שיחזור ויאכל עמו אלא הוא מעצמו רוצה לחזור ולהאכילו דרך חסד כמו שאכלו אצלו דרך חסד אבל אם אומר אכול עמי מה שהאכלתני מראה בדבריו שחבירו הלוהו והאכילו כדי שיחזור ויאכלנו ומיחזי כריבית, ומט"ז משמע דבכולם יש לאסור:

יז

[יז] מפני שהוא ממחה וכו'. והב"ח פירש שמא ישפך מה שבקערה, אי נמי שמא הפרוסה תפול לתוך הקערה:

יח

[יח] [לבוש] אפילו להניחם וכו'. בשולחן ערוך לא זכר זה כאן וצריך לומר שסמך על סעיף יו"ד שכבר כתב שם. ובאמת צריך עיון למה לא כתבן בבבא אחת כאשר כתבו הטור, גם קשה לי למה הוצרך לכתוב דאין ליתן לחבירו בקערה הא קל וחומר הוא מהא דלעיל דאין מניחין על השולחן. והנראה לעניות דעתי כתבתי בשולחן ערוך, דאיתא במסכת דרך ארץ לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירה לתוך הקערה, וכן לא ישוך אדם מפרוסה ויתננה לחבירו ולא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו, עד כאן. משמע לי דאין הכוונה על חתיכה שנשך דזה אפילו על השולחן אסור אלא הכוונה על החתיכה שנשאר ממנה דומיא דלא ישתה מכוס ויתננה דנותן הנשאר בכוס, וכן מוכח לי מרוקח סימן שכ"ט שכתב זה לשונו, לא יאכל אדם מן הפרוסה ויחזירנה בקערה, עד כאן. וכיון דנקט לא יאכל במקום לא ישוך משמע שמה שנושך אוכל אלא דהנשאר מחזיר, ולכן חלק השולחן ערוך דבסעיף י' מיירי מחתיכה שנשך עצמו. וכן נראה לי לפרש דברי הטור דמה שכתב דאין להניחו על השולחן מיירי מחתיכה שנשך ומה שכתב או בקערה מיירי מחתיכה הנשאר אף שכתבן בבבא אחת. והשתא ניחא דקשה מנא ליה לטור דין דאין להניח על גבי שולחן הא לא נזכר במסכת דרך ארץ, אלא כדאמרן ודו"ק. ודלא כלחם חמודות דף רכ"ד שנדחק וכתב דטור גורס גם כן ולא יניחנה על גבי השולחן:

יט

[יט] [לבוש] בין הנותר בין לחבירו וכו'. כתבו אחרונים בשם רש"ל דוקא ליתן לידו, אבל מותר להניחו לפניו על השולחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס לו משתיה, עד כאן, וכן מצאתי בפרישה. ונראה דאף לפי מה שכתב בלחם חמודות דף רכ"ד דמשום שישתה זה אין ראוי לומר שיבוא לסכנת נפשות, אלא הטעם שאם הוא מאניני הדעת לא ישתה כלל וימות בצמא, מכל מקום אפשר דמודה דמותר להניח לפניו על השולחן דאז ישתה מים אחרים אבל כשנותן לידו מתבייש לשתות ממים אחרים וקל להבין נראה לי. ובט"ז כתב דבצוואת ר' אליעזר הגדול הזהיר מאוד לשתות מכוס ששתה חבירו כי שמא יש לו חולי בגופו ויצא רוחו מפיו לאותו שיור, וסיים הט"ז דבמדינות אחרות נזהרין מאוד בזה:

כ

[כ] [לבוש] שאינו איסטניס וכו'. ובפרק קמא דמסכת תמיד מבואר דאף לאיסטניס מהני קינוח נשיקות פיו או שישפוך ממים וכן פסק בלחם חמודות שם. ומזה קשה קצת לדברי הט"ז בשם ר' אליעזר הגדול הנזכר לעיל, ואולי ר' אליעזר הגדול מיירי שישתה אדם אחר שאינו מכירו דיש לחוש יותר:

כא

[כא] קלקול בסעודה וכו'. פירוש שיתקלקל אחד מתבשילין ויצטרכו לו המסובין, והב"ח פירש לפי שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש, לכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שאין צריך לאכול עכשיו נתנו לשמש. והפרישה פירש הטעם שיתקוטט הבעל הבית עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנה לפני מסובין כלל מה שאין כן כשהניחו לפניו וראהו בעל הבית אז מותר ליתן לו, ולפי זה אין צריך להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי:

כב

[כב] וליתן לבנו וכו'. דוקא כל מה שלפניהם אבל קצת מותר (דמשק אליעזר דף רמ"ב), ולשון מלפניהם לא משמע הכי, וכן מלשון הרמב"ם שהביא מגן אברהם משמע דאפילו קצת אסור. ונראה באורחים יכולין ליתן זה בזה וכן כתב בית יוסף. וכתב רש"ל פרק גיד הנשה דלשמש המשמש בסעודה שרי ושיירי כנסת הגדולה חולק בזה, מיהו היכא שידוע שיש די והותר מותר בכל זה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.