מחצית השקל/אורח חיים/קמז

מחצית השקל ‏ אורח חיים קמז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כ' ב"י בשם המרדכי כו' ואפשר דסגי בכ"מ דמנקי ע' סס"ד ר"ל היכי דמהני נט"י לאחיזת הספר מהני נמי כ"מ דמנקי כדמהני לענין תפל' כמ"ש סס"ד:

א"כ כ"ש בעמודים ר"ל כיון דכל מה שמחובר לספר מטמא הידים כמו הספר א"כ כ"ש העמודים שמחוברים לספר והם צורך גדול לספר יותר מתיק הספר כ"ש שמטמא הידים:

הטעם דמטמא ידים. ר"ל שהספר דמטמא הידים הוא משום דר' פרנך שאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלי שכר אותה מצוה שעוסק בה באותו אחיז' ערו' וכדי שלא יאחזנה ערום לאפרושי מאיסורא גזרו שהידים הנוגעים בספר יהיו טמאי' ולפי שהיו נזהרי' מאוד בטהרות כדאיתא ביומא ממילא היו נזהרים שלא לאוחזו ערום וכיון שהעמודים מטמאי' הידים עכצ"ל שגם העמודים אסור לאחוז ערום כמ"ש הב"ח דאל"כ למה גזרו טומאה על נגיעת העמודים:

(ס"ק א) כתבי כו'. כ"כ התו' שבת דף י"ד:

דהרי מטמאים הידים. כדאי' במשנה במס' ידים פ"ג וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' אבות הטומאה ומדמטמא' עכצ"ל דאסור לאוחזן ערום דאל"כ למה גזרו טומאה עליה:

ומיהו בחגיגה כו' לא שייך דר' פרנך ר"ל דאמר אסור לאחוז ס"ת ערום כנ"ל:

והוא שהקשו התוס' שם ד"ה דתנן כו' וז"ל אבל קשה להרר"א מאי סייעתא אייתי למלתיה מכתבי הקודש (ר"ל אהא דתנן פ"ג דמס' ידים דאמר ר' יהושע כל הפוסל את התרומה דהיינו שני שעושה שלישי בתרומה מטמא הידים להיות שניות וכן יד אחת דהיינו סתם יד שהיא שני' מטמאה חברתה אי נגע' ביד אחרת שכבר נטל והיא טהורה מטמאה אותה וחכ"א אין שני עושה שני ואייתי ר' יהושע ראיה לדבריו דשני עושה שני דהלא כתבי קודש שניים ומטמאים הידים הרי דשני עושה שני) שאני התם משו' דר' פרנך כל האוחז כו' ותי' הר"י דבספר נמי היכי דלא שייך דד' פרנך קא"ל כגון רצועו' של תפילין עם התפילין עכ"ל התו' וצריך ליתן טעם א"כ למה גזרו הטומאה על רצועות תפילין ותפילין ואולי ה"ל כמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשנה פ"ג משנה ג' דהא מבואר במס' שבת דגזרו תחלה על הספר שתטמ' את התרומה לפי שתחלה היו מניחים תרומה אצל כתבי קודש שאמרו תרומה קדש והספר קדש ראוי' ומותרים שיניחו זה אצל זה וע"י התרומה באו עכברים והפסידו הספרים לכן גזרו שהספר יטמא התרומה ועי"ז ימנעו להניח תרומה אצל כתבי קודש וכ' הרמב"ם כדי להעמיד גזירה זו גזרו שהספ' מטמא ידים דאי לא הא לא קיימא הא ע"ש וצ"ל להרמב"ם הא דהוצרך הש"ס ליתן טעם דספר מטמ' הידים משום דר' פרנך כנ"ל ע"כ ס"ל להרמב"ם דהש"ס ס"ל דמשום חד מהני טעמי לחוד הן טעם הרמב"ם דאי לא הא לא קיימא הא ובין לטעם דר' פרנך לא הוי סגי לגזור טומאה על ידי' הנוגעי' בספר כ"א בצירוף ב' טעמים יחד כי כל טעם לבד הוא טעם קליש. ואפשר דגם התו' הכי ס"ל וכיון שכבר גזרו על הספר שיטמא הידים דשייך הני תרתי טעמי הנ"ל אח"ז גזרו גם על הרצועות תפילין עם התפילין אע"ג דל"ש טעם דר"פ מ"מ כיון דמ"מ שייך טעם הרמב"ם ניהו דמטע' הרמב"ם גרידא לא היו מתחילים לגזור כ"א בצירוף טעם דר"פ מ"מ כיון דכבר גזרו על ספר המשיכו שוב הגזירה גם על תפילין אע"ג דלא שייך כי אם טעם הרמב"ם גרידא או ס"ל להתוספות בלי טעם הרמב"ם דמה"ט גזרו טומאה על רצועות תפילין משום לא פלוג בכתבי הקודש אלא דלפי שני טעמי' הללו גם אין ראיה דכתבי הקודש אסור לאוחזן ערום והא דמטמאים הידים י"ל כמו בתפילין כנ"ל ולפ"ז התו' דחגיגה חולקים על התו' דמס' שבת שהוכיחו דגם כתבי קדש אסור לאחוז ערום כנ"ל אלא דע"כ ל"ל הכי דא"כ מאי דוחקייהו בחגיגה לומר דראיית ר"י מכתבי קדש ר"ל רצועות תפילין עם התפילין ה"ל לומר דר"ל כתבי קדש ממש וגם בהו ל"ש דר' פרנך צ"ל דגם בחגיגה ס"ל דכתבי קדש אסור לאחוז ערום וע"כ ראייתם מדמטמאים הידים כמ"ש בשבת וא"כ צ"ב מנ"ל דלמא לעולם מותר לאחזן ערום והא דמטמאים הידים י"ל כמו גבי תפילין וצריך לדחוק דדוקא אי בכל כתבי קודש אסור לאחזן ערום ומטמאים הידים מצד הדין שוב גם רצועות תפילין עם התפילין מטמאים הידים אע"ג דמותר לאחזן ערום משום לא פלוג בין תפילין ובין שאר כתבי קדש אבל אי גם כתבי קדש מותר לאחוז ערום ל"ל דמה"ט כתבי קדש מטמאים הידים משום לא פלוג דהא ס"ת מטמאים ידים ומשום לא פלוג גם כתבי קדש מטמאים דכתבי קדש עם ס"ת לא אתי לאחלופי ולא שייך לא פלוג אבל כיון דכתבי קודש אסור לאוחזן ערום ומטמאים מצד הדין שוב משום לא פלוג גם תפילין ורצועו' מטמאים דתפילין עם כתבי קדש אתי לאחלופי:

מדסתם הרמב"ם פ"ט מהל' אבות הטומאה וז"ל ולא ד"ת בלבד אלא כתבי הקודש אפי' שיר השירים וקהלת כו' מטמאים את הידים עכ"ל. ומדלא הוציא הרמב"ם מגלת אסתר מן הכלל משמע דלא קי"ל כשמואל דאמר במגלה דף ז' ע"א דמגלת אסתר אינו מטמא הידים דלא נאמרה לכתוב והוא פלוגתא דתנאי שם ופסק כשמואל:

(ג) (ס"ק ג) ורגילים כו' צ"ע כו' וצ"ל דמ"מ מי שמעלה בדמים כו אם כן שלא כדין עושין הגבאים כי לפעמים לא נמצא בבה"כ מי שקנה גלילה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם דראוי לגבאים לכבד לגדול:

(ה) (ס"ק ה) מדברים כו' ומיהו בתשובת מהרי"ל כ' כו' שכ' תחלה דאין לעשות תשמישי ס"ת מבגד שנשתמש בו הדיוט וסיים ואף דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתים עליה עכ"ל הרי דגם על פרוכת כ' דלאו' בריה דרבינא חתום עליה משמע דגם פרוכת דעתו לאסור מצד הדין:

ומיהו העולם נוהגים כו' וכמ"ש מהרי"ל אבל מהרי"ל לא הסכים עם המנהג כצ"ל:

ונ"ל דס"ל כו' רצה ליישב המנהג שלא יהיה נגד התוספת':

דהרי הכיור כו' בספר א"ר הקשה דה"ל להביא ראיה מחח ונזם וכומז ולפנ"ד דמהני אין ראיה כיון דהותכו א"כ ודאי פנים חדשו' באו לכאן משא"כ לעשות מבגדים ישנים אף שמשתנה עכשיו כלי אחר מ"מ צורת הבגד עדיין עליו דהיינו צורה הראשונ' א"א ללמוד התירו מחח ונזם דהותכו באש אף דמ"מ נשאר זהב כבתחלה מ"מ ע"י היתוך אש נשתנ' שינוי גמור לכן אייתי ראי' ממראות הצובאות שלא נשתנו אלא מאותן מראות גופייהו נעש' כיור ולא הותכו תחלה באש אלא נעשה ממנו כלי אחר דומה שפיר לבגדים ישנים שעושין מהן תשמיש קדוש' וכן מצאתי בתשו' חות יאיר:

ואע"ג דבמזבח בעי' עצים כו' זה ראיית האוסרין מדאמרי' במנחות דף כ"ב ע"ב. כתיב על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור ולא משל יחיד דברי ר"א בר"ש ר"א בן שמוע או' מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ופסק הרמב"ם בהל' איסורי מזבח כר"א בן שמוע עיין בברכת הזבח הטעם דפסק כוותיה ומזה למדו דה"ה לתשמישי ס"ת בעי' דבר שלא נשתמש בו הדיוט:

וכ"מ בגמ' ר"ל דהא דאיצטריך היקשא לעצים ואש למזבח לאסור עצים ואש שנשתמש בו הדיוט משמע אי לאו היקשא לא הוי ילפי' בבנין אב עצים ואש ממזבח דבעי' שלא נשתמש בו הדיוט וא"כ ה"ה השתא דאיכא היקשא לעצים ואש לא ילפי' מיניה תשמישי ס"ת דמה לעצים ואש דדומ' יותר למזבח דתרווייהו ענייני בהמ"ק הם ואפ"ה לולי היקשא לא הוי ילפינן ממזבח כ"ש דאין ללמוד בבנין אב תשמישי ס"ת דאין דומה לבנין בהמ"ק אלא אמרי' מה דגלי גלי ותו לא:

(ו) (ס"ק ו) כי אין כו' הוא היה זוכ' כו' מטעם דהמתחיל במצות א"ל גמור וא"כ אי לא היה יכול לקרות בתורה אלא הש"ץ א"כ הית' התפלה והקריאה בס"ת חדא מלתא והיינו אומרים כיון שהתחיל להתפלל יגמור המצות בהוצאת והכנס' ס"ת אבל כיון שלפעמים א' מתפלל וא' קורא וחזי' דתפלה וקריאה לא שייכים להדדי וכיון שסיים התפל' כבר עברה מצותו ואין לו שייכות להכנסת והוצאת ס"ת וכן הקורא עדיין לא התחיל במצות ג"כ אין לו שייכות להוצאת והכנסת ס"ת א"כ אפי' המתפלל קורא בתורה מ"מ אין לו זכיה בהוצאת והכנסת ס"ת דאין שייכות לו:

(ז) (ס"ק ז) ויתחיל כו' דוקא קאמר כו' חוץ עב"י. ר"ל דבב"י הביא שני פירושי' אי הכוונה במ"ש ויתחיל מבחוץ הוא דוקא או ר"ל כלפי מ"ש שצריך להדק מבפנים עז"א ויתחיל אפי' מבחוץ וכיון דפשטות הל' משמע שדוקא יתחיל מבחוץ דומיא דמ"ש ויהדק מבפנים שהוא דוקא ולא מבחוץ וכמ"ש רמ"א הטעם ה"ה יתחיל מבחוץ ר"ל דוקא וא"א דס"ל להרב ב"י פי' זה עיקר דיתחיל פירושו שרשאי להתחיל אבל אם ירצה יתחיל מבפנים ה"ל להרב"י לפ' כן בש"ע כיון דבספרו ב"י מסתפק בזה הל' אי משמע דוקא א"ו דדעתו בש"ע באמת דדוקא יתחיל מבחוץ ואינו רשאי להתחיל מבפנים:

יש לחוש שתפול כו' בש"ע דמיירי שא' עושה הגבהה וגלילה ודאי די"ל שמא תפול כשיתחיל מבפנים משא"כ כשמתחיל מבחוץ דא"א שתפול לחוץ דהא מחזיקו במפה שמתחיל לגלול סביבו. ואף ע"ג שאח"כ כשיכרוך ויגיע המפה לצד פנים עדיין י"ל שמא תפול לחוץ ז"א כיון שכבר מוכרכת קצת במפה והוא מחזיק המפה בידו א"א שיפול לחוץ כ"כ מהר וכשיראה שהתחיל ליפול יחזיקנה בידיו אבל למנהגינו שא' מגביה והשני גולל ל"ל כ"ה שתפול אפשר מוד' מ"א דאם ירצ' יתחיל מבפנים כיון דבעל הגלילה עומד לפני הס"ת א"א שתפול מהרה ולא ירגיש:

(י) (ס"ק י) עד כו' נ"ל כו' כוונת ש"ע דאין להתחיל אפי' ברכות ההפטר' עד שיגמור כל הגלילה כדי שישמע הגולל גם ברכות ההפטרה:

(יא) (ס"ק יא) לא יפחתו כו' וצ"ל כו' הקשה על שני דינים שכתב רמ"א א' שמוציאים שני ס"ת בפ"א ודין השני ואין מסלקים בראשונה עד שהניחו השניה על דין א' הקשה מנ"ל למעבד דלא כהירושלמי ועל דין השני שאין מסלקים כו' הקשה מיומא האי דנחית קמיה דרבא וא"ל אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר כצ"ל והוא דכה"ג ביה"כ היה תחלה שוחט פרו ומכניס דמו לבית ק"ק ומזה ממנו בין בדי הארון א' למעלה ושבע למטה כמצליף ואח"ז הוציא מותר הדם להיכל והניחו ע"כ הזהב שהיה עשוי בהיכל אח"ז שחט שעיר הצבור והכניס דמו לבית קדשי קדשים והזה ג"כ בין בדי ארון א' למעלה וז' למטה ומותר הדם הוציא ג"כ להיכל ושוב היה צריך ליטול דם הפר ולהזות ממנו נגד הפרוכת כנגד בדי הארון א' למעלה וז' למטה והיה צריך להניח מידו דם השעיר שהוציא מבית קדשי קדשי' להיכל ורבנן ס"ל שהי' שם שני כנים דלא כר"י דס"ל שלא היה כי אם כן א' והאי דנחית קמי' דרבא אמר תוך תפלתו סדר העבוד' כמנהגינו ג"כ והיה או' כרבנן דקי"ל כוותייהו שהיו שני כנים ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר והגיהו רבא בשלמא אי ס"ל כר"י דלא היה כ"א כן א' א"כ באין בריר' צריך ליטול תחלה דם הפר ואח"כ להניח דם השעיר כי קודם נטילת דם הפר אין לו מקום להניח דם השעיר כי הכן לא היה מחזיק כי אם כלי א' אבל כיון דקי"ל כרבנן שהיה שני כנים א"כ אפשר להניח תחלה דם השעיר ע"כ א' ואח"כ ליטול דם הפר מכן הראשון. וכיון דאפשר בהכי צריך לעשות כן להניח תחלה מידו ע"כ שני דם השעיר ואח"כ ליטול דם הפר מכן הראשון ולכן הגיהו שנ"ל הניח דם השעיר ונטל דם הפר א"כ מוכיח דלא כרמ"א שצריך ללמוד תחלה מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ולא אמרי' שיתחיל בשניה קודם גמר הראשונה שלא יהיה פנוי מן המצות כמ"ש רמ"א:

דאמר מקבל המלא כו' דאיתא בפסחים פ"ה דף ס"ד ע"ב בערב פסח שהיו הפסחים מרובים והעם רב בעזרה והיה המקום בעזרה דחוק לילך והעיקר משום ברוב עם הדרת מלך לכן היו רבים כהנים מתעסקים בו והיו הכהנים עומדים שורות שורות וביד כ"א מהכהנים בזך ריקן והכהן שעומד סמוך לשחיטת הפסח היה מקבל הדם בבזך ולא היה מוליכו לבד למזבח אלא נותנו לכהן שעומד אצלו ונוטל ממנו בזך הריקן ושוב חברו שקיבל בזך המלא דם נותן אותו בזך לחברו שאצלו שהיא יותר סמוך למזבח ונוטל שוב מן המקבלים בזך הריקן שהיה בידו וכן היה עושים מא' לחברו עד שמגיע הדם לכהן העומד אצל המזבח וזרקו על המזבח וכך היה חוזר חלילה ואמרי' שם שכל כהן מקבל מחברו בזך המלא דם תחלה ואח"כ נתן לו בזך הריקן וע"כ ה"ט שלא יהיה פנוי מן המצו':

מנ"ל לסייע לר"ל כו' מ"ש בס' א"ר דסיעתא היא דא"א דהטעם משום שלא יהיה פנוי מן המצוה א"כ מאי מהני שמקבל המלא תחלה ניהו דלגבי מקבל איכא דאינו פנוי מהמצוה. מ"מ עי"ז הנותן פנוי מהמצוה שנותן המלא תחלה ועדיין אין בידו הריקן. ולענ"ד אין קושיא דהמ"א הקשה כן לדעת הגהמ"נ דאייתי סיעתא מהתם דבעי' שלא יהיה פנוי מהמצוה מדמקבל המלא תחלה ותקשי לדידיה מאי מהני דהא עי"ז הנותן פנוי מהמצו' אע"כ צ"ל דס"ל דלא משגחי' בנותן כ"א במקבל שהוא העיקר כיון שהוא מקרב הדם ע"י נטילתו למזבח א"כ לפ"ז שפיר מקשה מ"א דאין סיוע לפ"ז לר"ל:

והאי דיומא כו' ר"ל אף דיישב בדוחק דברי הגמ"נ בהאי דפסחים מ"מ צ"ל קושית מ"א מיומא דלעיל דאמרי' הניח דם השעיר כו' דמוכח מיניה דלא כרמ"א וההגמ"נ. דלדידהו ה"ל ליטול דם הפר תחלה שלא יהיה פנוי מהמצו'. עז"כ דשאני התם דא"א בענין אחר כ"א להניח דם שעיר תחלה:

צ"ל בשמאל. מסתמא היה הדם שעיר בימינו דכל מעשה העבודה צ"ל בימין. וגם מזרק מלא דם שעיר ראוי להיות בימין דבשמאל אפשר שישפוך לארץ וא"כ אי היה נוטל דם הפר תחלה כיון שלא היה ימינו פנוי היה צריך לטול דם הפר בשמאלו וזה אינו נכון כנ"ל לכן הניח תחלה דם השעיר ואז נטל דם הפר בימינו. והאי דפסחים ר"ל א"כ למה אמרו במס' פסחים דף ס"ד דמיניה ראיית הגמ"נ דמקבל המלא תחלה לכאורה עדיף שיקבל המלא בימינו אף שעי"ז יהיה פנוי מהמצוה. כדמוכח מהאי דיומא כנ"ל. וא"כ כיון שכבר היה בידו בזך הריקן ודאי דהיה בימינו ויצטרך עכשיו לקבל בשמאל המלא. והטעם לפי הגהמ"נ שלא יהיה פנוי מהמצוה הא יותר יש לחוש שיטול בימינו. צ"ל שהריקן היה תופס בשמאלו כי אין בזה מעשה עבודה. וגם אין חשש שישפוך מה שבתוכו. ולכן כיון שהימין פנוי היה מקבל המלא בימינו משא"כ ביומא דשניהן מלאים א' דם הפר וא' דם השעיר ע"כ הוציא דם השעיר בימינו וגם דם הפר ראוי ליטול בימין כנ"ל לכן צריך להניח תחלה דם השעיר וכ"ז ליישב קושי' ב' על דין השני שכ' רמ"א דאין מסלקים כו' אבל קושיא אחד על דין אחד שנוהגי' להוציא שני ס"ת הא' דמנ"ל לחלוק על הירושלמי אין לו יישוב:

וכדאמרי' אותו שזכה בקטורת כו' ביומא דף כ"ה ע"ב. ור"ל אע"ג דלקטורת שהקטירו כל יום היו צריכים שני כהנים א' מי שהכניס הקטורת להיכל ומקטירו והשני שהכניס מחת' מלא גחלים והניחו על גבי מזבח הזהב. ועליו היה הראשון מקטיר קטורת אעפ"כ לא היו מפייסי' כ"א מי שיקטיר. אבל לא היו מפייסים מי יכניס מחתה גחלים אלא מי שזכה להקטיר או' לזה שעומד לימינו זכה עמי במחתה ואמרו שם בש"ס לחד טעמא כיון דחד עבודה היא ההקטרה וההכנסת גחלי'. הפיסו על ההקטרה שהוא העיקר ולא הכנסת גחלים דהוא טפל להקטרה וה"ה הכא הושטת מעילי' דומה להכנסת גחלים ששניהם הכנסת גחלים והושטת מעילים מסייעי' לעוש' עיקר המצוה:

ועיין ביומא דף ע'. על מה דתנן הרואה כה"ג קורא בפ' היום אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוק' ומלאכת שניהם כאחת. ופריך הש"ס על מאי דתנן לא מפני שאינו רשאי פשיטא למה ס"ד שאינו רשאי ומשני ס"ד אין מעבירין על המצו' מאי מצות איכא משום ברוב עם הדרת מלך קמ"ל דליכא בזה משום אין מעבירין על המצות ופירש"י מאח' שאינו עוסק בה אע"ג דגם הראי' מצוה מ"מ אינו עסוק בה בידים לכך לא אמרי' אין מעבירין על המצות. ועיין בתו' יומא דל"ג ע"א ד"ה אין מעבירים כו' שהקשו אהא דאמרי' שירי דמים הפנימי' שהזה ממנו בין הבדים ועל הפרוכת היו השירים נשפכים על יסוד מערבי של מזבח העולה: ויליף לה מדכתי' אל יסוד מזבח העול' אשר פתח אוהל מועד. ויסוד מערבי הוא נגד פתח אוהל מועד הקשו ל"ל קרא ת"ל דאין מעבירי' על המצו' וכיון שיצא מן ההיכל שהי' במערב יהי' פוגע תחל' ביסוד מערבי של מזבח החיצון ותי' וז"ל דלא שייך אין מעבירים על המצות אלא היכי דבעי למיעבד תרווייהו שיש להקדים האי דפגע ביה בריש' אבל היכי דלא עבדינ' אלא חד לא גמרי' מינ' ונעביד לתדיר לחוד ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ל (ר"ל שיסוד דרומי נקר' תדיר שעליה היה שופך כל שירי דמים החיצוני' שהן תדירים) ולכן הוי ס"ד דנשפוך גם דמי הפנימים על יסוד דרומי אע"ג דמעבירים על יסוד מערבי קמ"ל קרא אשר פתח אוהל מועד דבעי לשפוך על יסוד מערבי:

ואינו מוכרח כ"כ ר"ל דתחלה הוי ס"ל למ"א דמ"ש התו' דנעביד לתדיר לחוד אינו טעם דס"ד דמה"ט נעבור על המצוה משום שיסוד דרומי תדיר דלא מסתבר דסברת תדיר תדחה הא דאין מעבירים על המצות דא"א דתדיר ידחה אין מעבירים על המצות לא הוי איצטרכו התו' לחלק בין שתי מצות לחדא מצוה אלא לחלק דס"ד משוס דיסוד דרומי תדיר אלא ודאי דסברת תדיר לא מהני לדחות הא דאין מעבירים על המצות אלא דעיקר דבחד' מצוה לא אמרינן אין מעבירים על המצות ומ"ש התו' דנעביד לתדיר סימנא בעלמא וקראו ליסוד דרומי תדיר אבל אין הטעם משום תדיר ואח"כ כ' דמ"מ אין זה מוכרא די"ל דמ"ש נעביד לתדיר הוא הטעם דמה"ט ס"ד דמעבירין על המצות דהיינו בצירוף שניהם יחד דליכא אלא חד מצו' וגם הוא תדיר וחד מינייהו לא מהני דהיינו חדא מצוה ולית בה משום תדיר אין מעבירים על המצות וכן אפי' הוא תדיר והן שני מצות ג"כ אין מעבירים אלא בדאיכ' תרתי שהוא תדיר וגם ליכא רק מצוה אחת. עוד י"ל דאינו מוכרח דניהו דהוי ס"ד דבחד מצוה ל"ל אין מעבירים על המצות לכך אצטריך קרא אשר פתח אוהל מועד דמיני' ילפינן דגם בחד מצוה איכא משום דאין מעבירים על המצות:

ועיין במנחו' דף ס"ד דגם דמוכח דגם בחד מצוה אין מעבירים על המצות דתנן מצות העומר להביא מן הקרוב ואמרי' מ"ט ומשני לחד תי' משום דאין מעבירים על המצות ושם ליכא רק חד מצו' וע"כ צ"ל כנ"ל:

ובסוטה דף ח' כו' ומסיק בגמ' בכהן א' אין משקים דהוי כעושה מצות חבילות חבילות כו'. לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא ר"ל דבג' אתמר סתם הא בכהן אחד הא בשני כהנים ומפרש הרמב"ם איפכא דבכהן א' שרי דליכא חבילות דהרמב"ם חולק על התוס' דסבירא ליה דהעיקר תליא בהעמדתן כא' ולא בעשיית המצוה כאחת והרמב"ם סבירא ליה איפכא דלא תליא בעמידתן כא' כ"א בעשיית המצו' כא' זה נקרא חבילות. וא"כ בכהן א' דע"כ משק' אותן בזא"ז שרי דליכא משום חבילו' אף דמעמידן כא' ל"ל בה אבל בשני כהנים דאפשר דתרווייהו משקו להו כאחר אסור ולכן לא הוצרך הרמב"ם לחלק דבכהן א' שרי דהא שריותא דכהן א' שאינו משקה אותן כא'. וזה ממילא נשמע מדברי הרמב"ם שכ' אין משקים ב' סוטות ממיל' בכהן אחד דאינו משקה כאחת שרי. ולפי המובן הפשוט קושית מ"א על הרמב"ם היתה דה"ל לחלק בסוטה בין כהן אחד לשני כהנים. וע"ז תמהו העולם דהכי איתא הסוגיא ת"ר אין משקין ב' סוטות כאחת כדי שלא יהיה לבה גס בחברתה (פירש"י שמא אחת טהור' ולכך שותה ועי"ז גם חברתה שהיא טמאה תתגבר לבה לשתות) ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה. ופריך ות"ק והכתיב אותה. ומשני ת"ק הוא ר"ש דדריש טעמ' דקר' משום שלא יהיה לבה גס בחברתה. ומסיק מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת. לר"ש דאמר טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברת' בהא חזינן דרותתת ואין לבה גס משקים כאחת. אבל לר"י דס"ל דגזר' הכתוב הוא אין משקין. ופריך ורותתת משקין לר"ש והא אין עושין מצות חבילות דתנן אין משקין ב' סוטות כאחת ואין מטהרים ב' מצורעים כאחת ואין רוצעים ב' עבדים כאחת ואין עורפים שני עגלים כאחת לפי שאין עושים מצות חבילות כו' וע"ז משני כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים א"כ לא מחלקינן בין כהן אחד לב' כהנים כ"א ברותת' אליביה דר"ש דליכא למעט מקרא דאות' אלא משום דאין עושין מצות חבילות ולכך בשני כהנים שרי דליכא משום חבילות. אבל לר"י דס"ל דאותה גזרת הכתוב ואפי' רותתת אין משקין לדידיה אין חילוק ואפי' בשני כהנים דליכא משום חבילות מ"מ אין משקין מגזרת הכתוב אותה וכיון דקי"ל כר"י דלא דריש טעמא דקרא וכן העתיק הרמב"ם סתם אין משקין ב' סוטות כאחת שנ' אותה כו' וא"כ א"ש מה שלא חילק בין כהן אחד לב' כהנים. וא"כ מאי קשיא ליה למ"א על הרמב"ם שלא חילק והא כיון דפסק כר"י כדין עביד שלא חילק. אולם לענ"ד אין כוונת מ"א דה"ל להרמב"ם לחלק בסוטה אלא מדאמרי' בש"ס גבי סוטה דבשני כהנים לא שייך חבילות לענין סוטה א"כ הוא הדין בשני מצורעים ושני עבדים ושני עגלים דליכא איסורא אחריני כי אם משום חבילות ח"כ בשני כהנים דליכא משום חבילות כדמוכח מסוט' שרי אפי' לר"י ולפ"ז קשיא למ"א על הרמב"ם דה"ל לחלק במצורעים ועבדים ובעגלה ערופה דבשני כהנים שרי. והא דנקט מ"א הכל לענין השקא' היינו משום דדברי ש"ס אמורים גבי השקא' לתרץ אליביה דר"ש אלא דס"ל למ"א דמיניה ילפי' לענין מצורעים ועבדים וע"ע לכן נקט השקא'. אבל לעולם כוונ' מ"א להקשות דה"ל להרמב"ם לחלק במצורעים ועבדים וע"ע ולא גבי סוטה כיון דקי"ל כר"י. וע"ז תי' דמפרש איפכ' מפירש"י ותוס' ולכן א"ש במה שסתם אין רוצעים ב' עבדים כא' וה"ה אינך דינים דממילא משתמע כיון דלא אסר אלא כשנעשה המצוה בב"א. ע"כ מיירי בב' כהנים ושני אדונים דבחד לא משכחת שיהיה כא' ולכן שרי ואע"ג דגם בכהן א' משכחת כא' שעושה בשתי ידיו שהאדון רוצע לא' ביד ימין ולא' בשמאל. מ"מ אורחא דמלתא לית' הכי. והא דהעתיק גם בסוטה אין משקי' ב' סוטו' כא' והוא לשון זה משמע בשני כהנים ובסוטה אפי' בכהן א' אסור וכן הדין לר"י דהא מסיק רותת' דלר"י אסור ולר"ש מותר. ולר"ש לא הותר כ"א בכהן א' בזה אחר זה דבבת אחת אסור אפילו לר"ש משום חבילות. ומיניה דלר"י אפי' בכהן א' בזה אחר זה אסור (וכן לר"ש באינ' רותתת. והטעם דדוקא בא"ע חבילות תליא שתהיה ההשקא' או רצועה כא' שהם המצות אבל בהעמדה דאינה מצוה ליכא משום חבילות. אבל בסוטה הטעם לר"ש שלבה גס כו' זה שייך גם בהעמדה. וכן לר"י מגזיר' הכתוב דכתיב והעמיד אותה הרי דאסרה התורה אפילו העמד' כא') והרמב"ם דסתם כיון שכ' דכתי' אות' ממילא ידעינן דבכל ענין אסור דאייתי קרא דכתיב והעמיד אות' הכהן משמע לבד' הרי דבסוט' אסרה התורה ההעמדה. וא"כ אפי' בכהן א' אסור. ניהו דמן הסתם משק' אותן בזה אח"ז מ"מ ניהו דליכ' בזה משום חבילות חבילות מ"מ ההעמדה אסור מגזה"כ. גם י"ל דנקט לשון הגמ' כדרך הרמב"ם:

ובזה מתורץ קושית התוס' כו'. ר"ל לשיטת התוס' דאיסור חבילות תליא בהעמד'. ובשני כהנים שרי א"כ למה אסור בשני מצורעים דה"ל כעין שני כהנים (וע"ש במהרש"א. שהניח שם דבריה' בקושיא) עכ"פ לדעת התוס' שדימו שני מצורעים לשני כהנים לא קשי' כ"א לשיטתן דס"ל בשני כהני' שרי. אבל להרמב"ם אדרבא בשני כהנים דוק' אסור א"ש דאסור בשני מצורעי' דהוי כעין ב' כהנים:

והנה להרמב"ם כו' ר"ל דהעול' מדברי מ"א פליגי בזה הרמב"ם ותוס' דלהרמב"ם האיסור חבילות הוא בעשיית המצו' בבת א'. אבל בהעמדה או ההבא' למצות ל"ל בה. ולהתוס' איפכא תלי' בהעמד' והבא' למצוה בבת א' ובעשיית המצו' בב"א ל"ל בה. וא"כ בשני ס"ת נהיגים כהרמב"ם שמוציאים שני ס"ת בב"א כמ"ש רמ"א ומיושב בזה קושי מ"א דלעיל מנ"ל לחלוק על ירושלמי להוצי' שני ס"ת בב"א דטעם הירושלמי דאוסר י"ל משום א"ע מצות חבילות ומגמ' דילן דמתיר בכהן א' משמע דבכה"ג ליכא משום חבילות. אף דההבא' היתה כא' דלא תליא כ"א שלא יעשה המצו' כא':

ולהתו' בב"ה של נשואין כו' דאמרי' דוי הסר ובהמ"ז על כוס א' ועל כוס שני מברכים ששה ברכות ולברכת בפה"ג שהיא ברכת ז' משבע ברכות לוקחים שוב כוס א' שברכו בהמ"ז ולהתו' דבהבאתן כא' יש איסור משו' חבילות א"כ אין להבי' שני הכוסות בב"א ( משא"כ להרמב"ם דלא תליא מידי בהבא' כנ"ל) וכ' שכן משמע בטור וש"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ט' שכ' וז"ל י"א שאין לו' ז' ברכות על כוס בהמ"ז אלא מבי' כוס אחר ואו' עליו שש ברכות וחוזר ולוקח כוס של בהמ"ז ואו' עליו בפה"ג עכ"ל ומדכ' אלא מביא כוס אחר ואו' כו' משמע שבשעת בהמ"ז לא היה לפניו כוס השני אלא אחר בהמ"ז מביאו. והיינו כדעת התוס' א"כ הדברים סותרים זא"ז דכאן בשני ס"ת משמע דס"ל כהרמב"ם ובכוס נשואין משמע דס"ל כהתוס'. וע"ש בב"ש מ"ש בשם הפרישה:

דוקא ב' מצות של חובה דטע' דא"ע מצות חבילות כ' רש"י דנראה שהן עליו כמשא וזה שייך דוקא בחוב'. אבל במה שאין חוב על כרחך לא הוו כמשא. דא"כ מי בקשו מידו ואדרבא נראה בזה זירוז מצוה:

דתנן הביאו כו' דהיינו לאחר שהזה מדם הפר בבית קדשי קדשים הביאו לו השעיר לשוחטו משמע אבל לא הביאו מיד פר ושעיר כא' משוס שהם חובה ואסור משום חבילות. ומזה נראה כהתו' דתליא בהבאה ואע"ג דשניהם עומדים בעזרה משום חולשא דכהן גדול. אבל עכ"פ לכה"ג לא היו מביאים עד שגמר הזאת הפר בפנים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.