מהרש"א - חידושי אגדות/מגילה/י/ב
מהרש"א - חידושי אגדות 
מגילה י ב
דבר זה מסורת כו' כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער כו'. השתא משמע ליה מלת ויהי מורה על כך ויהי שניהם מל' צרה כדלקמן ולמאי דמסיק כל ויהי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אלא כל מקום שנאמר ויהי בימי מסורת הוא שהוא לשון וי כו' דמשמע להו בהנהו ה' ויהי בימי דמלת ויהי מיותרת בהו למדרש וי הי:
ויהי בנסעם מקדם וגו' נבנה לנו עיר וגו'. ולכאורה ה"ל לאתויי קרא דלעיל מיניה ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' אלא משום דההוא לא מוכחא כ"כ דאיכא לפרושי למעלה קאמר שהיה להם שפה אחת כעין עוה"ב ומיהו ליכא לאקשויי מיניה דאיכא לפרושי ביה נמי לשון צער לפי שהיה להם שפה אחת באו לעצה א' הרעה נבנה לנו עיר וגו' ובב"ר פליגי ביה אמוראי:
ויהי ביום השמיני אותו יום היה שמחה כו'. והכי איתא במדרש מת"ל ויהי מלמד שהיה שמחה לפניו כיום שנברא בו העולם במעשה בראשית נאמר ויהי ערב וגו' וכאן אומר ויהי ביום וגו' ויש לדקדק בזה כיון דמסיק דאיכא הכי ואיכא הכי מאי אולמא למילף האי ויהי ביום השמיני וגו' מויהי ערב ואימא דיליף ליה מכל הנהו ויהי דהתם לשון צער וי"ל דהא פשיטא ליה דאותו יום יום שמחה הוה שעליו נאמר ביום שמחת לבו וגו' אלא שבא ללמוד דהיתה השמחה גדולה כ"כ כיום שנברא כו' דמיון השמחה כי כמו שהשמחה שביום שנבראו שמים וארץ היא השמחה הרצון והקיום לפניו כי בהקמת המשכן נתייחד שמו שם ברצון וקיום אשר לפניו ואמרו במדרש להלן בהקמת המשכן נאמר ויהי המקריב ביום הראשון גו' הראשון לבריותו של עולם אמר הקב"ה כאילו באותו יום בראתי עולם י' עטרות נטל אותו יום ראשון למעשה בראשית כו' ע"ש:
והכתיב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל כו'. ק"ק ואימא דנפרשיה מלשון צער ויהי כאשר ראה וגו' ורחל עקרה דכה"ג דרשו בסמוך בחנה ויהי איש אחד וגו' וה' סגר רחמה וגו' וי"ל דגבי רחל איכא הפסק בענינא משא"כ גבי חנה דענינא חד:
ויהי בימי אינו אלא לשון צער ה' ויהי בימי הוו כו'. ד' מהם מפורשים בתרגום דמגילה מה היה הצרה ע"ש אבל הה' ויהי בימי יהויקים וגו' אינו מפורש שם מה היה הצרה לפי שהוא פשוט דבימיו התחיל הגלות והחורבן ובמדרש ילקוט מפורש מה צרה היתה שם יקרענה בתער הסופר והשלך אל האש כיון שראו כך התחילו הכל צווחין וי וי:
אמוץ ואמציה אחי כו' משום דכסתה פניה כו'. כל הסוגיא מפורש פ"ק דסוטה:
מלכים מדוד נבואים כו' וכתיב חזון ישעיה כו'. דוד ושלמה נמי בכלל מ"ח נביאים קחשיב להו לקמן ואפשר דהוצרך לאתויי לישעיה דהוה נביא קבוע ביותר:
מקום ארון אינו מן המדה כו'. עיין כל הסוגיא בפרק המוכר פירות ושם מפורש:
שם זה הכתב שאר זה לשון כו'. נראה לפרש ע"פ מה שכתבו ממה שחנן הש"י את האדם יותר מכל ב"ח שבעולם הא' שיוכל האדם להודיע לחבירו הרחוק ממנו שלא ידעו בו שאר כל האדם כל מבוקשו ע"י כתב וחתימתו בו. הב' ע"י לשון שהוא דבור בקרוב לו שישמע דבורו. וקאמר דאלו ב' החנינות חיסר וכרת הש"י מבבל דהיינו שיודיע לחבירו ע"י שם זה הכתב דהכל הולך אחר החתימה שהוא שם של אדם אחר הכתיבה ושאר שהוא מלשון קירוב דהיינו לשון הדיבור שהוא הידיעה בקרוב לחבירו שמדבר עמו בלשון שהמלכיות משתמשין בו שאון שאר כל אדם מכירין בו כמ"ש התוס' דלשון כל אדם שהיה שם ארמית לא נכרת מהם: ואמר
נין זה מלכות כו'. פרש"י לשון ממשלה כו'. ע"ש ויש לפרשו מלשון בן ממש כי מבני בלשצר ואילך נכרת מלכות בבל. ואמר ונכד זו ושתי שהיתה בת בלשצר שגם ממנה נכרת מלכותה:
שעשה עצמו ע"ז דכתיב בכל הנעצוצים וגו'. לפי פשוטו גם שם הוא מלשון קוצים וסירים ולא ידענא מהיכא משמע ליה טפי שהוא לשון ע"ז:
זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים כו'. כמפורש בסוף מסכת חולין שהיו למרדכי שמות אחרים בלשן פתחיה אבל נקרא במגילה מרדכי ע"ש החשיבות והגדולה שהיה ראש לגדולה כמו מר דרור שתרגומו מרי דכיא שהוא ראש לבשמים וז"ש יעלה ברוש שיעלה לגדולה דוגמת הראש לבשמים מר דרור שהוא גם כן ודאי למעלתו:
ששרף רפידת בית ה' כו'. כי שם הוא מקום שכינה רפידתו זהב הוא כפורת הזהב אשר עליו היה השכינה שרויה כפרש"י שם ואמר ועלה הדס כו' דהיינו שתעלה לגדולה ולשם טוב ולא תהא קרויה עוד אסתר ע"ש הגלות ואנכי הסתר אסתיר וגו' כמפורש בסוף חולין:
והיה לה' לשם זו מקרא כו'. לפי שאין שם שמים נזכר מפורש במגילה קאמר שע"י קריאת מגילה בברכותיה נקרא השם של הקב"ה ואמר לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים כדכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם:
ומי חדי הקב"ה במפלתן כו'. כל הסוגיא מפורש בס"פ אד"מ גבי באבוד אחאב רנה כו' ע"ש והתם נתקיים גם סיפא להאביד אתכם וגו' אבל הכא גבי המן סופא דקרא להאביד וגו' לא נתקיים מ"מ רישא דקרא כן ישיש גו' אחרים משיש כדמסיק מדלא כתיב ישוש נתקיים גם בימי המן שהיה שמח לפי מחשבתו הרעה במפלתן של ישראל כמ"ש ויצא המן וגו' שמח וטוב לב וגו':
נתן חכמה ודעת ושמחה וגו' זה מרדכי כו'. שמצינו בו שהיה חכם גדול כמפורש במסכת מנחות שע"כ נקרא פתחיה ובלשן ונתקיים על ידו השמחה לכלל ישראל כמ"ש ליהודים וגו' שמחה ויקר ואמר ולחוטא נתן ענין כו' זה המן כדאמרינן פ"ק דסוטה המן נתן עיניו במה שאין ראוי לו גם מה שבידו נטלו ממנו:
ושמתי וגו' והאבדתי ממנה מלך זו ושתי כו'. לפי הנראה זאת הנבואה שנאמר בה הנני שובר קשת עילם וגו' נאמר על איבוד מלכות פרס על ידי אלכסנדרוס אחר שנבנה הבית שני אלא דהאי קרא ושמתי כסאי בעילם וגו' משמע ליה דנאמר בימי הגלות קודם שנבנה בית שני שהיה אז כסא של הקב"ה בעילם כמ"ש בגלות עילם שכינה עמהם ולא מצינו אז שנאבדו שם אז מלך ושרים במלחמה אלא שעל ושתי שהיתה מלכה בת מלך ועל המן ובניו שהיו שרים נאמר כן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |