מהר"ם שיף/כתובות/יט/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמ' מתקיף לה ר"ה וכו' אי הכי וכו'. דלא מיסתבר ליה למימר דהוי מלתא אחריתא לגמרי כמו פרוע ולהכי ע"א אינו נאמן וב' נאמנים וכמ"ש התוס':
בתד"ה אם און כו'. ואפ"ל דמשמעות אל תשכן וכו' משמע שא"צ להרחיקו מיד שמתפיסו בהיתר משום פשיטי דספרא הזהיר אל תשכן כו' שאל יעשה שכונה גבך שתשכח ויניח גבך אף אחר הפרעון [אפשיטי דספרא] משא"כ אם און הרחיקהו הרחקה יתירא לא זו שאל ישכן באהליך אלא הרחיקו כי תחלתו באיסור ודו"ק:
בתד"ה זימנין וכו'. מכאן שטר של מנה שנפרע בו נ' אינו עובר על אל תשכן דהא אף אפשיטי דספרא יכול לתפוס שטר המוחזק כמה אלפים ואף למ"ד דעובר (ב) משום דמישתלי היינו בפשיטי דספרא שייך זה שאף שיפרע לו אינו מסיק אדעתיה בהך שטרא משא"כ כשתופס בשביל שחייב לו בשטר הזה וכ"ה בהר"ן ודו"ק:
בתד"ה אמר ר"נ כו'. עיין בר"ן באורך. הפוסקים מוקי לה בכת"י יוצא ע"ש:
בא"ד משום דלא ניתן ליכתב וכו'. וה"ה דהו"מ למידק כפשוטו ממודעא דנאמנים משום דניתן ליכתב רק ניחא להו למידק מאמנה דקא פריך עליה לעיל פשיטא ועיין בר"ן ובמאור פשטים אחרים בהא דלא ניתן ליכתוב:
בא"ד והא דאית ליה לר"נ וכו' במגו דמזוייף וכו'. היינו בלוה דבעדים בלא מגו נאמנים לומר פרוע אף בכת"י יוצא ממ"א:
אין נראה שקושית התוס' מעיקרא היה עיקר מדנאמן אטענת פרוע דא"כ אף אי איירי הכא בכת"י יוצא ממ"א אפ"ה היה קשה מ"ש מפרוע דנאמנים ועיקר קושיא היה מדנאמנים לר"נ אף באנוסים היינו דס"ל כרבנן אע"פ דממ"ש דמהימן לומר פרוע וכו' וכ"ש עדים דאלימי וכו' משמע דאפרוע שמעי' ליה דנאמנים במכ"ש מלוה אפ"ה סמכו עצמם אסוגיא דלעיל דמשמע בהדיא דס"ל כרבנן באומרים אנוסים כדקאמר גנובי גנובי למ"ל ומר היכי ס"ל כו' כי אתו לקמן וכו' וק"ל:
בתד"ה ואם כת"י וכו' להימני במגו וכו'. וא"ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסין ופסולין ודוחק לומר שלא נאמר אנן סהדי וכו' כיון דאילו היו אומרים שעדיין פסולין הם היו נאמנים דמ"מ כיון שלא אמרו שעדיין פסולים ועתה כשרים אנן סהדי שגם באותו פעם לא היו פסולים. ויש לראות בזה דלא מקרי אנן סהדי דלמה נעיד דכשרים היו ולא נאמין לעדים דפסולים היו דהא אי בעי בע"כ נאמנים דפסולים היו אם היו אומרים דעדיין פסולים (ג). ועוד אפ"ל דתי' זה דבשני עדים ל"א מגו צ"ל ע"כ לעיל ברמב"ח דל"ש לשנויי שם אנן סהדי [וכמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מחמת נפשות] ואליביה צ"ל בהכרח הך תי' דבשנים לא אמרי' מגו וברישא אי בעי שתקי ואף שאין אחד יודע מה בלב חבירו מ"מ אי שתק לא היה השטר מקוים ודו"ק:
בתד"ה א"ר ששת וכו' כדאמרי' הלך אחר השטר שמודה הלוה וכו'. אבל מאומר אמנה הוא אין ראיה דדלמא מ"מ לא מקוים השטר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וא"ל בקושיתם דשאני הכא דהכחשה תחלת הזמה היא שיוכל לבא לידי הזמה לאח"כ הואיל שנתקיים חתימתן הכא בעדים משא"כ התם דמודה הלוה מ"מ לא יבא הזמה עי"כ דלאו כל כמיניה דלוה להפסיד סהדי בהודאתו ועוד בר מן דין אף שיבאו עדים אח"כ לקיים חתימתן ויוזמו אח"כ מ"מ כיון שמודה הלוה שכדין נכתב רק אמנה הוא אינו נראה שיזומו מ"מ ה"נ בשמעתין הא שנים חתומים על השטר ומתו קתני דודאי לא יבאו לידי הזמה שישלמו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |