מהר"ם חלאווה/פסחים/מד/ב

מהר"ם חלאווה פסחים מד ב

דף מ"ד ע"ב

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו פירש"י ז"ל אין איסורו איסור עולם אלא שלשים יום בסתם או כמו שפי' ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אפי' תוך זמן ע"י שאלה מה שאין כן בכלאים שאסור לעולם ואסור בהנאה כלאי הכרם. ואין לו היתר וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו לפרי עצמו אבל אינו אסור לעולם אלא שלש שנים. ואינו מחוור שהפרי עצמו אסור הוא לעולם והאילן הוא שנותר והיתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם בחד גוונא נינהו או תרוייהו בפרי או תרוייהו באילן. ועוד דכי היכי דיש היתר לאיסור נזיר בשאלה ה"נ יש היתר לשאר איסורין ברבייה. ועוד דבסיפרי גרסי' ויש היתר לאחר איסורו ויש מפרשים נזיר שאין איסורו איסור עולם שלא נאסר בבני נח. ואין איסור איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ממילא לאחר שלשים מה שאין כן בכלאים שאיסורו איסור לעולם דהרכבת אילן נאסר בבני נח:

ואיסורו איסור הנאה בכלאי הכרם ואע"ג דליתו בהרכבת אילן שם כלאים אחד הוא ואין היתר לאיסורו ממילא. וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין איסורו איסור עולם, ודכוותה עבדי' ק"ו במס' קדושין מחדש שאין איסורו אסור עולם ואין איסורו איסור הנא' ויש היתר לאיסורו לאחר הקרבת העומר ויש לשונות אחרי' וזה עיקר:

נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואע"ג דאמרינן רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני קסבר ר' עקיבא ה"מ בשותה אבל האי שנבלע בפת בשיעור אכילה מחייב. קמ"ל דאפילו ע"י תערובו' דבליע בפת. כלומר דכיון דקתני פתו סתמא משמע אפי' טובא ואפילו יתר מאכילת פרס. וקמ"ל דמשו' טעם כעיקר חייב ולא אתא קרא להיתר מצטרף לאיסור:

בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור. כלומר דבכל ענין אסרה תורה בשר בחלב ואפי' בשר כחוש שלא פלט שומן בבשר אלא טעם לבד. אי נמי אפי' העביר השומן מעל החלב דהוה ליה כענבים ששרן במים שאין בהם אלא הטעם בלבד אבל החלב בבשר אינו טעם בלבד אלא ממשן וכן כתבו בתוס' ז"ל. וכן נמי פליט' הבשר וזה היתר מצטרף לאיסור הוא אבל פליטת כלי אינו חשיב ממשו אלא טעם בלבד כיון שכבר נבלע בכלי והיינו דיליף ליה ר' עקיבא מגיעולי גוים:

ורבנן מבשר בחלב לא גמרי דחדוש הוא. ואי קשי' לך אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא קא גמרי' כדאמרי' בפ' גיד הנשה מאה וששים נמי לא לגמ' דחדוש הוא. ומתרץ אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. א"ל שאני התם דמהיתרא אתיא למילף וההוא התירא גופא הוי חדוש הלכך לחומר' ילפינן לקולא לא ילפינן אבל הכא ההיתר דתרו ליה לאו חדוש הוא דכיון דלא בלעי האי מהאי דינא הוא דלשתרי אבל האיסור במבושל הוא חדוש כיון דבשריי' מות' בבשול נמי היה לנו להתיר וכיון דחומרא דאית ביה הוי חדוש לא ילפינן מיניה חומרא כן תירצו בתוספות ונכון הוא. וה"ה דהוה מצי לדחויה מה לבשר בחלב שכן איסורו איסור הנאה נעבדא ביה עבירה ולא מצי למילף מיניה אלא חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דעדיפא מיניה קא מתרץ ליה דאפילו הנהו תרתי לא מצי יליף:

ורבנן גיעולי גוים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר. ואע"ג דה"מ בדיעבד אבל לכתחי' לא דרבנן אבל דאורייתא אפילו לכתחילה נמי דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד ללכתחילה. דגמרינן מנבילה דפגום מותר ואיככה ליכא למימר דנבלה דקא שרי הוי חדוש וגיעולו גוים דינא ושאר איסורין ילפינן מגיעולי גוים דהא סברא מסייע לקרא דפגום אינו אסו' ואיהו הוי דינא:

ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא פי' ורבנן אין ה"נ דבקדרה בת יומא הוא דאסר רחמנא ואפי"ה אי אפשר דלא פגמא פורתא ואי אפשר לפרש דלדבריו קאמרי ליה דהא במס' ע"ז כל מאן דשרי נותן טעם לפגם מוקי גיעולי גוים בקדרה בת יומא והכי נמי קיימ"ל נותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא (ח"י):

לר' עקיבא נמי נימא משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנה אתה דן לכל התורה כולה כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על ההיקשות. וכי תימא לאיסור מאי נפקא מינה והא קיימ' לן חצי שיעור אסור מה"ת א"ל נפקא מינה לפחות מחצי זית וכדכתיבנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף