מהר"ם חלאווה/פסחים/ל/ב

מהר"ם חלאווה פסחים ל ב

אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. איכא דקשיא ליה והא הוי נותן טעם בר נותן טעם כעין דגים שעלו בקערה של בשר דקיימא לן מותר לאכלן בחלב משום נותן טעם בר נותן טעם והכא נמי שומן בתנור ותנור בפת ועדיין לא נתערב עם החלב. ובשלמא למאן דאמר התם דגים שעלו בקערה דוקא עלו אבל נתבשלו לא דעל ידי בישול פולטת הקערה והוי לה טעם ממש וזהו דעת בעלי התוספות ניחא דהכא שאני שנתבשלו. אלא לשאר המפרשים דסברי דה"ה נתבשלו והוא עיקר מאי איכא למימר. והא לא קשיא דשאני קערה שהיא מודחת ואין בה ממש הבשר אבל תנור זה שטיח השומן על פניו אין כאן נותן לבד אלא ממשו. ודמיא לאידך דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום דסכין כל שעה איכא טיחא על פניו. וכי תימא אם כן לימא עד שיקנחו. אין הכי נמי, אלא אורחא דמלתא נקט דדרך להסיק את התנור ולא לקנח. אי נמי דשומן מסתבך ואינו מתקנח יפה.

חייס עלייהו דלמא פקען. איכא למידק ולהדרינהו לכבשונות דהתם לא פקען דהכי אקשינן במס' זבחים קדרות במקדש אמאי ישברו ולהדרינהו לכבשונות אין עושין כבשונות בירושלם וכי עושין אשפה בעזרה אמר ליה במקומן הן נבלעין. אלמא טעמא דאין עושין הא אם היו עושין הדרינן. א"ל דהתם נמי פקעין וחיישינן דלמא חייס עלייהו אלא דהתם ממון צבור הוא ולא ממון כהנים ומשום הכי לא חיישי אינהו. והוא הדין דהוה מצי למימר התם ולמלינהו גומרי אלא דכהנים לא טרחי כולי האי. אי נמי דבחזרת כבשונות לא פקעו כלל והדבר ידוע. אלא דהכא לא מצריך הכי דאם כן היינו חדתא ואיכא טירחא וטפי עדיף ליה למזבן חדתא ממש. אלא דהתם משום דקשיא ליה דאם ישברו ולא מצי לאפוקי חרסין חוץ לעזרה משום קדשים דבליעי בהו והוי אשפה בעזרה וטפי עדיף למטרח בכבשונות מלמיעבד אשפה בעזרה עד דפריק ליה דבמקומן הן נבלעין. וכי תימא התם נמי ישרפו החרסין בעזרה ויוציאה ליתא דאיכא למיחש דמאן דחזי סבר בשריפה סגי להתיר כלי חרס, ובהא ניחא קרא דכתיב ישבר דמשמע דלית ליה תקנתא משום דלא חשיב תקנתא אלא כי מתקן ליה בעיניה אבל חזרת כבשונו' פשיטא דכעין חדתא נינהו.

הלכך האי בוכיא הסקו מבחוץ הוא. ואי מלייה גומרי שפיר דמי משום דלא פקעה ולא חייס וכיון דבלעה מבפנים עביד הסקה מבפנים דכבולעו כך פולטו. והוא הדין נמי לתנור וכל כיוצא בו. ובוכיא היינו שקורין לי"נא שעושין אש מלמטה.

והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב הרב אלפסי ז"ל נקוט האי כללא בידך מנא דאעא דאישתמיש בהו חמירא כולי שתא בכלי ראשון צריך למעבד להו הגעלה בכלי ראשון ודאשתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדו עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן שפיה דגמרינן מגיעולי עכו"ם דכתיב בהו כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ותנו רבנן וכו'. ואיכא מאן דאמר דכיון שכתוב דין לבון באיסורי עכו"ם ולא כתיב כן בחמץ בפסח אלא הגעלה לחוד ש"מ דס"ל דדוקא בשאר איסורין בעי לבון אבל בחמץ בפסח כיון דהתירא בלע בהגעלה סגי בכולהו אפילו בשפודין ואסכלאות. וכדאמרינן נמי בשלהי ע"ז אלא אמר רבא קדשים היינו טעמייהו כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. תינח שלמים דכיון דלשני ימים קא מתאכלי מקמי דלהוי נותר קא הוי להו הגעלה ואסיקנא רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע והכא איסורא בלע מאי אמרת כי פליט איסורא קא פליט כי פליט ליתיה לאיסוריה בעיניה. והכא נמי בחמץ התירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסוריה בעיניה. והיינו נמי דאסיקנא הכא דסכינין בהגעלה ולא מפליג להו בין גדולה לקטנה ובתוספתא תניא השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור. ובירושלמי נמי גבי מתני' דע"ז דקתני השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה גרסינן התם ר' אבא בשם ר' יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בגדולה צריך לבון והלבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנו. ובפ"ק דחולין גבי סכין של עכו"ם נמי אמרינן ואיבעית אימא כגון שלבנה באור וטעמא דמלתא משום דפעמים אדם צולה בהן בשר והוי תשמישו ע"י האור אלא ש"מ דחמץ שאני משום דהתירא בלע. ואף על גב דרב אשי גופיה דאמר לה התם בע"ז הוא גופיה דאמר הכא קתייהו בטינא ופרזילהו בנורא דלמא אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה. ואפשר נמי דמאי דאמרינן והלכתא אידי ואידי ברותחין הוא גופיה אמרה לדידי כעין חדתא עבדן לי אבל לענין הלכתא אידי ואידי ברותחין. ודכותה בפרק מצות חליצה דאמרינן התם אמר ר' אמי מדברי רבינו נלמוד קטנה חולצת כשהיא בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. והלכת' עד שתביא שתי שערות ורבא גופיה אמרה דאי לא תקשי לן הא דאמר רבא גופיה בפרק יוצא דופן קטנה כל י"ב שנה אינה ממאנת ואינה חולצת וי"ב שנה היינו עונ' נדרים כדתנן קטנה כל שתים עשרה שנה נדריה נבדקין וההיא דאמר רבא בגיטין בפרק התקבל הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת היינו דוקא כשהביאה שתי שערות כאידך דידיה. וכך דעת הראב"ד ז"ל וכן אמרו בשם ר"ת ז"ל דחמץ התיר' בלע ולכולהו כלים סגי בהגעלה. ולכאורה אי מדברי הרב אלפסי ז"ל אפכא מסתברא דלמה ליה למכתב הכא ברייתא דגיעולי עכו"ם כלל אי לאו למילף מינה ללבון דאי להגעלה הא אמרה בהדיא ואי לאיסורי עכו"ם מאי שיטה הכא לכתבה בדוכתה אלא דכיון דאיירי הכא בהגעלה בהדיא דהיינו בסכינין פריש דינא דהגעלה במאי אבל לבון דלא מדכרי הכא כלל אגב אורחיה ניחא ליה לאתויי בריית' דגעולי עכו"ם דמינה משתמעי כולהו ומינה ילפינן נמי לחמץ בפסח. וסכינין כלהו נמי אפילו דעכו"ם בהגעלה סגי ואי משום ההוא דתוספתא וירושלמי כיון דבגמרא לא מייתי אלא השפודין והאסכלות בלחוד ש"מ דלא סמכינן עלה וההיא דחולין לרוחא דמלת' נקט לה משום דהתם לאו דוכתא דדין הכשר סכין הוא אמר לרוחא דמלתא הכשר דמודו ביה כולי עלמא אף על גב דלא צריך ליה. ולא חיישינן לצלי דלמצוי חששו לשאינו מצוי לא חששו. וכן דעת רש"י והרמב"ן ז"ל דכלהו סכינין סגי להו בהגעלה בכל האיסורין בין גדולים בין קטנים. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דחמץ לא דמי לנותר דנימא ביה התירא בלע דשאני נותר דבעידנא דאבלע ביה לא הוי אסור ולא הוה עליה נמי שמא דאיסורא דלבסוף אשתני שמיה לכי נאסר ואיקרי נותר אבל חמץ מעיקרא אקרי חמץ והשתא נמי חמץ מקרי ובמאי אשתני דנימא ביה מעיקרא התירא ולבסוף איסורא אי משום זמן הוא גופיה מיהא לא אשתני לא בגופיה ולא בשמיה. הלכך חמץ נמי כשאר איסורין ושפודין ואסכלאות בעין ליבון. ומסתברא לי נמי דמחבת בעאי ליבון דתשמישתה ע"י האש דכל שאין בו רוטב אינו משמש אלא לאש לבד ואי משום שמן שמן מועט כי האי לא חשיב משקה דלא עבדו ליה אלא כדי שלא ישרף האוכל ובאסכלות נמי עבדי הכי. תדע לך דמנחת מחבת לחם אקרי ואף על גב לדמטגנין ע"י שמן ואי משקה חשיב אין עליו תורת לחם וכדבעינן למכתב לקמן ואף על גב דאמרינן במסכת חולין כלבית באילפס הואי ושיעורה בששים דאלמא רוטב חשבי' ליה דלמא בההוא אילפס הוי ציר ורוטב טובא. והשתא אתי שפיר מאי דמחמיר רב אסי לגרמיה ללבן סכינין משום דאין החומרא אלא דאנן לא חיישינן לשמא נשתמש בהן ע"י האש ולצלי ואיהו חייש לגרמיה כתוספתא וכירושלמי אבל אי מדינא אפילו כלים שכל תשמישן ע"י האור לא בעו לבון בחמץ בפסח האיך מחמיר הוא כל כך דלעולם אין מחמירין אלא היכא דאפשר למייתי לידי איסורא אבל הכא לא אפשר כלל דאיהו גופיה מרא דשמעתא דהתם התירה בלע אלא ודאי כדאמרן והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה במסכת ע"ז.

ברותחים ובכלי ראשון. רוב המפרשים ז"ל פירשו כלי ראשון בעוד שהכלי רותח ועומד על האש והא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון פרשו בו כף שמנערין בה את הקדירה ופרור מלשון פירור שמפררין בה את האוכל. ויקשה לזה מה שפסקו בסכינין ברותחין ובכלי ראשון דכלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו ואין דרך סכין בקדרה בעודה על גבי האש ואם נחוש לשאינו מצוי אף אנו נחוש להצריכו ליבון שמא נשתמש בו באש. אלא אם כן נאמר דזה מצוי יותר ואין הטעם הזה מספיק. ועוד מאי קמשמע לן בעץ פרור פשיטא דאין לך תשמישו בכלי ראשון יותר מזה. וגם בזה אנו צריכין למודעי לדברי הרמב"ם ז"ל שפירש ברותחין וכלי ראשון לאחר שהעבירו הכלי מעל האש וכדאמרינן בפרק כירה מלח אינה כתבלין דאפילו בכלי ראשון לא בשלה ואי ס"ד דכלי ראשון היינו בעודו על האש אי בכלי ראשון לא בשלה אלא במאי בשלה. וגרסינן התם בירושלמי הכל מודים בכלי שני שהו' מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר ר' יוסי בר בון כאן היד סולדת בו וכאן אין היד סולדת בו א"ר יונה כאן וכאן אין היד סולדת בו אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני. כלומר עשו הרחק מדרבנן ואי בעודו על האש בשול גמור הוא דאורייתא. וגרסינן תו עלה אמר ר' מונא אהין פנכא דארוזא מסייע ליה לאבא אהין פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא דאת מפני לה מאתר לאתר ועד כדון הוא רותח. ועוד אמרי' התם בפרק כירה מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ועירוי כלי שני הוא בתמיה. ותו נמי גרסינן התם בירושלמי בעא מניה ר' יצחק בר גופתא מר' מונא עשה כן בשבת עשה כן בבשר בחלב מהו אמר לי' כההי' דר' זעירא איזה הוא חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו. כלומר ואף על גב דרבנן אסרוהו מדאורייתא מיהא לא מחייב. אלמא לאחר שסלקוהו מעל האור אקרי כלי ראשון ובפ' כל הבשר נמי גרסי' אין מעלין את הבשר עם הגבינה על השולחן מאי טעמא אביי אמר גזירה שמא יעלה באלפס רותח. מתקיף לה רבא סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא אמר רבא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. מכל הני שמעינן דלאחר שסלקוהו מעל האש מקרי כלי ראשון. וכי תימא א"כ מאי רותחין דקאמר דהדבר ידוע שמיד שמסלקין אותו מעל האש נחה הרתיחה. הא לא קשיא דרתיחה זו היינו קצף שמעלה על פני הכלי וכקצף על פני המים מתרגם יונתן וכריתחא. ואמרינן נמי במדידת יין ובלבד שלא ירתיח. ואמרינן נמי באגדה משל ליורה רותחות שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה קפץ בן בליעל וירד לתוכה אעפ"י שנכוה צננה בפני אחרים. ואי על גבי האור אין לך בן בליעל שירד לתוכה והשתא ניחא הגעלת סכינין דלעולם לא חיישינן לשלא כדרכן. אלא שכן דרך לחתוך בסכין באלפס רותח ע"ג השולחן.

ועץ פרור אינו כף דלא הוה קרי ליה עץ ופרור נמי לאו קדרה אף על גב דכתיב ובשלו בפרור ומתרגמינן בקדרה דמאי שנא הכא מכולו תלמודין דקרי ליה קדרה בהדיא. ועוד לימא זוהמא ליסטרון דהכי קרי ליה בכל דוכתא. אלא פרור היינו כלי גדול של נחושת דכתיב והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור ותרגם יונתן בן עוזיאל באיורא או בדודא או בקדירה או במיליסא. וכשמבשלין בו תבשיל עבה כדייסא וגריסא לאחר שסלקוהו מעל האור מנערין בו בעץ אחד כדי שלא יקדיחנו הכלי מחמת חומו הגדול. והיינו דקיימא לן הכא מאי דלא שמעינן מברייתא דגיעולי עכו"ם דלא מני התם הכשר כלי שתשמישו בכלי ראשון לאחר שסלקוהו מעל האור. וקמ"ל הכא דכבולעו כך פולטו ומגעיל ליה ברותחין וכלי ראשון כדין סכינין כדאמרן כן דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר. מיהו אי בעי למעבד הגעלה לכולהו בעוד הכלי על האור שפיר דמי וכן עמא דבר. ומדידות צריכות הגעלה בכלי ראשון שכח התבלין שבתוכן מבליעתן כעין שאמרו בבית חרוסת וכן כתבו מקצת חכמי הצרפתים ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב דאותן כפות של קרן אין להן תקנה משום שההגעלה קשה להן וחייס עלייהו ולא משהן כדבעי.

ובעיקר דינא דהגעלה איכא למידק דבפ' כל הבשר אמרינן חתיכה של בשר שנפלה לתוך קדרה של חלב הבשר אסור והחלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא כלומר דהו"ל מין במינו ואליבא דר' יהודה במשהו ופריק הכא במאי עסקינן שנפל ליורה רותחת דמבלע בלעה מפלט לא פלטה סוף סוף כי נייח הדר פליט אמר רבא בשקדם וסלקו. ופירשו בו כי נייח מרתיחתו הדר פליט וא"כ צריך המגעיל לאחר שנתן הכלי לתוך היור' הרותח' שיסיר האש מתחתיה כדי שתנוח רתיחתה ותפלוט. ואין נראה לפרש כן דתינח הגעלה דאית לה תקנתא אבל אין הדעת נותנת שאם נפלה חתיכת נבלה לתוך קדרה רותחת וקדם וסלקה קודם שתנוח רתיחתה שלא תאסור כלל. ורבינו שמואל ז"ל פי' כי נייח מלבלוע הדר פליט ואינו מחוור דמאי קא משני בשקדם וסלקו מנא ידעינן אימת גמר מלבלוע דילמא כבר גמר ופליט. ועוד שהדבר נראה לעין כשנותנין ירקות או בשר שמן בקדרה רותחת עם נתינתן נראה ירקות או שומן ברוטב ור"ת ז"ל פי' כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע כלומר דודאי עם נתינתו פולט מה שהיה בו בעצמו ובולע מה שחוצה לו ואינו פולט אותו הבלע עד שתנוח מרתיחתו. הלכך לענין חלב החלב מותר כל שקדם וסלקו קודם שנח שהחלב שנבלע בבשר שוב לא נפלט ואין כאן חלב נבלה. אלא שאין זה מספיק לענין הגעלה שהרי חוזר הכלי ובולע מה שפלט הוא עצמו וכל שכן אם מגעיל שני כלים בבת אחת או בזה אחר זה ונצטרך לחזור למה שאמרנו שיסור האש ותנוח הרתיחה ונתננו דברינו לשיעורין כמה ישהה הכלי לתוך המרק קודם שיסור האש כדי שיכנס כח המים בתוכו להכין פליטתו. לפי' כתב רבינו יצחק ז"ל דאי אפשר להגעיל כלי בן יומו אלא אם כן יש במים ששים כנגד הכלי הנגעל לבטל פליטתו ושיהא המגעיל כשר אבל כלי שאינו בן יומו מותר להגעיל אפי' בכלי אסור שאינו בן יומו ושאין בו ששים דמה שפולט פגום הוא ונותן טעם לפגם מותר. ואף על גב דלא אמרו אלא בדיעבד ה"מ בפגם ראשון כשהכלי שאינו בן יומו מפליט פגמו בתבשיל אבל זה הכלי קבל מן הפגום ולאחר שקבל פולטו בתבשיל מותר אפילו לכתחילה. ואף ע"ג דזה נותן טעם בר נותן טעם הוא התבשיל בכלי והכלי במים והמים בכלי ושלשה נותני טעמים נמי הן לא אמרו נותן טעם בר נותן טעם מותר אלא בבשר בחלב לבד משום דזה היתר וזה היתר ואין לאחד מהן בפני עצמו איסור לעולם אלא כשנתערבו דוקא משאין כן בשאר האיסורין ולא בחמץ בפסח דאע"ג דכשנבלע היתר היה הא אתי ליה זמן איסור בפני עצמו וכשאר איסורין דמי. אבל מ"מ אם נגעל כלי של חמץ בן יומו בששים של מים או שאינו בן יומו שנותן טעם לפגם אף על גב דחמץ בפסח במשהו וכבר אמרנו דמשהו לא פגים וכל שכן שאינו בששים אפי"ה מותר דכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור בפסח כיון שאינו בעין וכדבעינן למכתב. אבל ודאי לאחר איסור חמץ משש שעות ולמעלה אי אפשר להגעיעל שום כלי דכבר נאסר במשהו ומשהו לא פגים ואפילו בהסרת האש לא סגי דהא לא ידעינן בכמה שיעור ראוי להסיר האש וכמו שכתבנו. הלכך לא אפשר. ולבתר הגעלה שדי עלייהו מים צוננים להסיר הבלע שעל פניהן כדתניא בגיעולי עכו"ם מגעילן ומטבילן.

ויורה גדולה עביד לה גדנפא דטינא ומלי לה מיא דאע"ג דלא בלעה גדנפא אלא מחמת ניצוצות וקיימ"ל כבולעו כך פולטו אפילו הכי ניצוצות דכולה שתא בחדא שעתא לא נפקי וכלי שאינו בן יומו כל שעבר עליו לילה אחת נקרא כן ולא בעי' יום מעת לעת ולא לילה אחת דוקא אמרו אלא כל שעבר עליו עמוד השחר. וגמרינן ליה מקדשים דכל שעבר עליו לילה אחת קרי ליה תעובר צורתו כלומר שנשתנה טעמו ומראיתו וכן דעת רבינו שמואל וחכמי הצרפתים ז"ל. וכן קבלנו משם הרשב"א ז"ל.

כתב הראב"ד ז"ל בשר מליח שלא נזהרו במליחתו אין אוכלין אותו בפסח ולאו משום ספק שמא נפל שם חטה אחת או פתיתין דאם לכך באנו שמן ודבש ויין היאך מותר כל שלא נזהרו בעשייתן אלא דמספיקא אין חוששין לכך ואין מחזיקין איסור דאפילו תמצא לומר שיש שם חמץ כבר נתבטל במשהו או בפגם וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור וכן בבשר שנמלח אלו נפל שם חמץ ונמחה קודם הפסח מות' דכבר נתבטל אלא שאנו חוששין למליח זה מפני שמסתפקין ממנו וחותכין אותו בסכין שאינו מוכשר לפסח ומולחין אותו בכלי שמשתמשין בו חמץ וזה ספק קרוב לודאי ושמא לא נמחה וכיון שהוא בעין אפילו משהו אין לו ביטול אבל ודאי אם נודע שנמחה כבר נתבטל. והביא ראיה דתנן במסכת ערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שערלה מעלה את הכלאים והערלה את הערלה. ובמסכת כלאים צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה עם זה אם רוב מן הגמלים מותר לאורגו עם הפשתן אם רוב מרחלים או מחצה על מחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. אלמא כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור וכן דעתו בכל איסורין שבתורה. ואני תמה מי דמי התם נתבטל משיעור האוסרו וכיון שנתבטל פעם אחת שוב אינו חוזר וניעור. וצמר רחלים נתבטל ברוב צמר גמלים ועכשיו נדון הכל כצמר גמלים אבל כאן מי נתבטל שלא יהא בו משהו תחלה וסוף ודאי משהו מיהא יש בו אלא שלא הגיע זמן איסורו וכשהגיע זמן איסורו נאסר ממילא ואין כאן חוזר ונעור דמעולם לא נתבטל ועכשיו הוא תחילת איסורו וזה נראה לי מוכרח אבל ודאי מודה אני בהיתר דבש ושמן ויין כל שלא נודע בודאי שנפל שם חמץ ואע"ג דקרוב הדבר כיון דאיסור משהו דרבנן אזלינן ביה לקולא. אבל אם נודע ודאי אעפ"י שנמחה נמי אסור כדאמרן. ורבינו האי גאון ז"ל נשאל כי עבדינן חמרא לפסחא מן צמוקי בתר דעבדינן נטירותא יתירתא זימנין דמשתכח ביה בעידן סחיטה תרתי או תלת שערי ולמשתי בפסחא לא מבעי לן דודאי אסור כי קא מבעי לן לבעורי מקמי פסחא וכו'. והשיב הכין חזינן דכי האי גונא לא תשתו מיניה בפסח דחמץ בזמנו במשהו ודלמא אית בהו חמץ ולדברי הכל למאן דשתי ליה לא מחייב כרת דאפילו כותח הבבלי ושכר המדי דאית בהון חמץ באזהרה אינון ואין בהם כרת ואי שבקיה אפילו הוה ביה תערובות שרי בתר זמנו וכר' שמעון. אלא בעיא דלכון מי קאי באזהרה לבעוריה או שביק ליה לכתחילה. והכין חזינא דאי לא ידיעא מלתא דודאי הוה ביה תערובות חמץ לא מוזהר לבעוריה וכו' אבל אי בודאי ידיעא מילתא דנפק ליה מההוא חטי חמץ דאית בית ממש אף על גב דלית ביה כזית פלוגתא דר' אבהו ורב דימי דר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרפין לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת ואמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. והתנן המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה וכו'. ועד כאן לא אמר אביי היתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין אלא היכא דודאי איכא חמץ על ידי תערובות דאיכא למיעבד לחומרא כותיה ולבעורי הנהו צמוקים קמי פסחא אבל היכ' דמשכחתינון תרתי או תלת חיטי או שערי ולא ידעיתון אי נסחט מהן חמץ לתוך אותן צמוקים או לא ליכא לבעורי (י"כ). הא למדת דאפילו חמץ הנמחה אפילו במשהו אינו בטל. ומליח וגבינה אעפ"י שאין בהם חמץ ודאי הדבר יצא מפי הגאונים ואסרוהו כל שלא נעשה בכלים כשרים ובשמירה ואין לזוז מדבריהם שכל דבריהם דברי קבלה. וביתר דברי הראב"ד ז"ל שכתב בביטול שאר איסורין דאינו חוזר וניעור איני מדקדק בהן כי אין זה מקומן. ועדיין אני חוזר לקיים מה שכתבתי בהגעלה דאינו חוזר וניעור. ודאי כן הוא כמו שאמרתי דדוקא מנותן טעם הוא דאיבטל אבל משהו חשבינן ביה הלכך חמץ קודם הפסח אעפ"י שנתבטל מנותן טעם לא נתבטל שלא יהא בו משהו. והיינו דוקא בשאותו משהו באוכל ראשון שנתערב בו תחילה אבל אם נפל מאותו תערובות שנתבטל באוכל אחר אינו נחשב אותו המשהו דהא רב כללא כייל שלא במינו בנותן טעם ואם נפל מין לשאינו מינו ונתבטל בנותן טעם וחזר ונפל מאותו תערובות למין הראשון מותר דשתי הנפילות מין לשאינו מינו הוא ולא אמרינן חוזר וניעור דמין ראשון כבר נתבטל ונחשב הכל כשאינו מינו. והיינו טעמא דצמר גמלים וצמר רחלים כדאמרן. הלכך בהגעלה נמי כיון דשאר איסורין בטלים בששים או בפגם ה"נ הבלע הנפלט מהכלי תוך המים כבר נתבטל בהם ואינו חשוב חמץ ואף על גב דעל כרחין חמץ משהו יש שם כיון שאינו בעין אינו חשוב לאסור וכשחוזר ונבלע בכלי אינו בולע מן החמץ דהוה ליה כההיא דרב דאמרן. אבל כל שהתערובות בעין והגיע זמן איסורו ועל כרחין יש בו חמץ משהו שנפל שם בעין, כשאוכלו אינו אוכל דבר שנתבטל ממשהו וקבלת גרונו לא חשיבא כקבלת כלי דמ"מ הרי נהנה גרונו מן החמץ.

אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה כך גרסת הספרים. ומשמע דכל שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר מצה אפילו בחמין וכן אם נשתמש חמץ בחמין מותר מצה בצונן משום דצונן לעולם לא מבלע ולא מפליט. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן. משמע צונן דוקא בתרוייהו אבל חמין בחד מנייהו כלל כלל לא. ואף ע"ג דצונן לא מבלע ולא מפליט הכא בכלים של חרס עסקינן ומדמינן להו ליין נסך וכדאמרן ומאי שנא לענין יין נסך וביין נסך בתחלת תשמישן צריכין מילוי ועירוי דלמא מכיון דצמאין לשתות בלעי הכא נמי בשתחלת תשמישן הי' חמץ בלעו וכי משתמש בהו במצה בחמין פלטי. אבל צונן מותר דכיון דבלעה ע"י צונן פורתא לא פלטי בצונן ולא כלום אבל ביין נסך אפילו בצונן אסור דמשום חורפא דיין פלטי. וכן אם נשתמש בהן חמץ בחמין דבלעי כלים טובא אסור להשתמש בהן מצה אפי' בצונן דכיון דבלעי טובא אפילו בצונן נמי פלטי. מיהו ה"מ בלח אבל ביבש צונן מותר להשתמש בהן כל שהדיח הכלי דהכי משמע גבי צורר אדם בשר וגבינה ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה דאקשי' וכי נגעו זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא וכו'. מיהו ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה כל שנשתמש חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה כלל דלמא אתי בהו לידי תקלה תדע לך מדאמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי ישברו נשהינהו ולשתמש בהו בין בזמנו בין שלא בזמנו בצונן ויבש אלא ש"מ דלכתחלה אסור. וכן פינכא דתברא ר' אמי ומדרב נשמע לדידן. ויבש נמי דמותר בדיעבד לא אמרן אלא צונן אבל חם כגון דף שעורכין עליה את הפת ונותנין בה פת חמה חמץ אסור ליתן עליה פת חמה מצה ואפילו בדיעבד.

חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה. כלומר דאין לו דין צונן אבל דין רותח מיהו בהגעלה סגי ליה ואי לית ליה יורה גדולה שדי עלה רותחין ויהיב בה אבנים שרופים כי היכי דלרתח ושפיר דמי. אבל השת' נהיגי דלא למילש במנא דתדירי למילש בה כוליה שתא ומנהגן של ישראל תורה היא.

עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. מתני' כר' שמעון ולאו דוקא בהנאה דהוא הדין אפילו באכילה אלא דאיידי דתנא סיפא של ישראל אסור בהנאה נקט רישא נמי בהנאה. ואוקימנא בגמ' כשהרהינו אצלו כלומר משכנו אצלו וקני ליה מאן דאיתא ברשותיה מיום ההלואה למפרע כיון שהגיע זמן הפרעון ולא נפדה משום דבעל חוב למפרע הוא גובה בכי האי גוונא. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהיינו דוקא בדאמר ליה ישראל לעכו"ם אי לא מייתינא לך קודם הפסח הרי הוא שלך ולא הביא לו הלכך לאחר הפסח מותר. דאי בדאמר ליה אי לא מייתינא לך [עד אחר הפסח] אף על גב דלא אייתי ליה כיון דאי בעי תוך הפסח פריק ליה ברשותיה קאי ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא והלכך קנסינן ליה לאחר הפסח כענין שאמרו בפרק אלו עוברין גבי חלה בטומאה שזהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובל ימצא הואיל ואי בעי מתשיל עליה. ותניא נמי בתוספ' עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא הבאתי לך קודם הפסח הרי הוא שלך לאחר הפסח מותר בהנאה. והא ליתא דא"כ פשיטא והרי זה חמץ גמור של עכו"ם או של ישראל לפני הפסח דלא מצי לסלוקי ליה מניה ולמה לי' טעמא דקונה משכון או בעל חוב למפרע גובה הוא אפילו יהא גובה מכאן ולהבא נמי ולא דמי לחלה דהתם ברשותיה קאי אבל הכא בשהרהינו אצלו. אלא ודאי הכי פירושא אם הגיע זמנו לאחר הפסח ולא פדאו מותר בהנאה דלמפרע לא עבר עליה דלמפרע הוא גובה ואגלי מלתא דדידיה הוא ואפילו בלאו האי טעמא מעבר לא עבר דחמץ שאינו ברשותו אינו עובר עליו דבר תורה כדאמרן לעיל מדכתיב בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אלא מדרבנן מיהא אסור. וכן פירש הראב"ד ז"ל לאחר הפסח, תניא בתוספתא ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד הישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה גמורה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ורב עמרם כתב ובלבד שיהא מאורע שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים. ותניא תו התם ורשאי ישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך לאחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. ומסתברא לי שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו"ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח כדאמרינן חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין. ואף על גב דלכתחילה אסור בספינה דדחיקא ליה שעתא מותר ואפילו לכתחילה.

אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כולי עלמא מודו דאי זבין או קדיש מלוה החוב והזכות שיש לו על הלוה דמהני דעל כרחין שעבודא אית ליה עליה. כי פליגי בדאקדיש או זבין ארעא דשעביד ליה. ואם שעבד לו נכסיו שעבוד סתם כולי עלמא לא פליגי דאין מכירת המלוה קודם זמן מכירה וליכא למימר ביה למפרע הוא גובה דילמא מסלק ליה בזוזי או בארעא אחריתי ואפי' שויא לההיא ארעא נמי אפותיקי מפורש דמ"מ לאו דידי' הוא אלא בשומא והכרזה אלא הכא כדאמר ליה אי לא מייתינא לך מכאן ועד יום פלוני יהא שלך. ואפילו אמר ליה הכי אכתי לא קני דהוי אסמכתא אלא הכא בדאמר ליה אי לא מייתינא מכאן ועד יום פלוני מעכשיו יהא שלך וכן פרשה הראב"ד ז"ל אביי סבר בעל חוב למפרע הוא גובה וכיון דלא פרע ליה איגלי מלתא למפרע דדידיה הוה ושפיר זבין ושפיר אקדיש. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא גובה דכיון דאי פרע ליה מסלק ליה מארעא השת' הוא דקא קני ולאו דידיה אקדיש דבעינן דומיא דביתך מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ולאו דידיה זבין דהוי ליה כאומר שדה זו לכשאקחנה מכורה לך דלא אמר כלום.

דאזיל מלוה ופריק אזיל מלוה וטריף. ואפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא הפקר ב"ד הפקר ולגבי הקדש נמי הא פריק ליה בדינר וקיימ"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף