מהר"ם חלאווה/פסחים/ל/א
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. כתב הרב אלפסי ז"ל מדלא קא יהיב שיעורא ש"מ במשהו כרב. וכתב עליו הר"ז ז"ל מדבריו אתה למד שאין כן בגרסת הספרים אלא תלויה היתה מפירושי הראשונים והכניסוה הסופרי' בספרים ועיקר הגרסא כמו שכתבנו וכן נמצא בנוסחאות מדוקדקות וישנות. וחכמי צרפת וחכמי נרבונה עמודי עולם פירשוה לשמעתי' כר יוחנן והביאו ראיה דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן וריש לקיש ועוד דשמעינן ליה לרבא בפרק גיד הנשה אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים ולא אמר נמי אמור רבנן במשהו:
אלמא דלית להו משהו כלל והרב בעל הלכות גדולות והרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל פסקו במשהו ולזה הסכימו הרמב"ן ז"ל ושאר האחרונים וראיתם דכיון דליכא מאן דאמ' חמץ בפסח מותר ורב ושמואל אמרו במשהו אם איתא דהא דרבא בנותן טעם הוא מותר הו"ל למימר דהתירא אתא לאשמועינן דרב נמי כי אמר שלא במינו מותר היינו בנותן טעם אי נמי לימא בנותן טע' אי נמי הלכה כר' יוחנן כיון דשמעתי' אזלא לגמרי כותי' ועוד כ' הרמב"ן ז"ל דאפי' אם לא נאמ' דין הוא שיאמר דחמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא דהא קיימ"ל כר' שמעון דלאחר הפסח מותר ואע"ג דקנסא קניס ה"מ לחומרא אבל לקולא דנהוי כדבר שאין לו מתירין לא אמר. ועוד דה"מ בעיניה אבל על ידי תערובו' לא קניס והא דרבא בתערובו ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וא"ת אם כן תינח במינו אבל שלא במינו אמאי דהא תנן במסכת נדרים הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא מצוה לאתשולי עלייהו וכדאיתא התם אלא ש"מ דשלא במינו מות' בנותן טעם. ובמסכת שביעית ובנדרים נמי תניא רש"א כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסר' בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. אלמא מדמקשו משביעית במינה ש"מ דלא אמרו אלא במינו. ועוד דגרסי' בהדיא בירושלמי במסכת נדרים זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בו שיעור אלא מין במינו במשהו מין שלא במינו בנותן טעם אילין נדרים מה עבד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא ודא מתנית' עבד לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור תפתר במין שאינו מינו בדבר שיש לו מתירין. אלמא בשאינו מינו לעולם הוא בנותן טעם. א"ל דרבא גזר שלא מינו אטו מינו ובהא סבירא ליה כרב משום חומרא דחמץ. וא"ת א"כ ר' יוחנן היכי פליג בה ואמר בנותן טעם. תירץ הרמב"ן ז"ל דר' יוחנן כרבנן דר"ש דאמרי דאפילו דבר שיש לו מתירין בנותן טעה. תדע לך דשמעינן ליה לר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ומדלא אמר נמי חוץ מדבר שיש לו מתירין אלמא פליג עלה וכי תימא הא חשיב טבל דבר שיש לו מתירין לאו מההוא טעמא נקט ליה מדשבקיה לבר זוגיה חדש והקדש ומעשר שני. הלכך לענין חמץ בפסח קיימ"ל כרבא דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם שלא כדעת רש"י ז"ל שפסק כר' יהודה דמין במינו במשהו:
ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. כבר כתבנו דאין בכלל שלא בזמנו אלא לאחר הפסח אבל לפני הפסח מודה ר"ש דאסור משש שעות ולמעלה בין באכילה בין בהנאה ולפני זמנו מקרי כדאמרינן לעיל עבר זמנו אסור בהנאתו ואוקימנ' בגמרא לא נצרכה לשעות דרבנן שלא כדעת הר"ז ז"ל ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס. פי' בין שנתערב לאח' הפסח והיינו קדרו' בין שנתערב קודם הפסח. ואעפ"י שאותו התערובות בעצמו נאסר עליו כל שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין בו כזית בכדי אכילת פרס והיינו כותח הבבלי ושכר המדי דפ' אלו עוברין. אבל כל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כגון אותו פניס שעושין החנונים אסור ומתבער:
פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא היינו שאור או עיסה. אבל פת לא דרב נחמן הוא דאמר לה. ושמעי' ליה במסכת ע"ז דאמר לא תשתעי בהדי דאיבו דאכיל נהמא דארמאי:
אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי ונשהינהו לאחר זמנן ועביד בהו שלא במינן כלומר תינח במינן שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם נעביד בהו וא"ת והיכי עבדינן בהו דלמא אית בהו נותן טעם דהא לא ידעינן כמה בלעה ובכולה קדרה משערינן מאי שנא מקדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. וכי תימא דהכי קאמר נעביד בהו שלא במינן ונטעמיה לקפילא ארמאה אכתי לא סגי דדילמא בתבשיל שני יפלוט יתר מכן ויהיה בו בנותן טעם ואם נאמר שיטעום לקפילא בכל פעם הרי זה טורח גדול והוצאה מרובה יתר משבירת הקדרה לפי' נראה מה שפירשו בתוספות דמשהו לא פגים דלרוב דקותו לא שייך ביה פגם. הלכך במינן לית להו תקנתא כיון שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם הוה ליה נותן טעם לפגם ונותן טעם לפגם מותר ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחילה לא כדמוכח ההוא פנדא דאמלח בה בשרא בי ר' אמי ותברא ר' אמי ולא שהייה למחר משום דלכתחלה מיהא אסור וכן נמצא בספרים ישנים מדוייקים גבי נותן טעם לפגם וה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אפי' הכי לא קשיא דלא אסרו לכתחילה בנותן טעם לפנם אלא משום דלמא אתי למעבד הכי בבת יומא דנותן טעם לשבח הלכך חמץ לאחר זמנו ליכא למגזר שאינה בת יומא אטו בת יומא דהא ביומה לא משכחת לה הלכך אפילו לכתחילה מותר ואע"ג דרב לא שמעינן ליה דאמר נותן טעם לפגם מותר אדרבא אמרינן בע"ז ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום דקסבר עכבר' בשכרא אשבוחי משבח. אלמא ספוקי מספקא לן מאי קסבר אפי"ה הכא לכשתמצא לומר קא מקשה או תפשוט מינה דקסבר רב נותן טעם לפגם ואם תמצא לומר מותר נעבד בהו שלא במינן. ולפי זה אין לך נותן טעם לפנם מותר לרב ושמואל אלא שלא במינן דהא במינן אית להו בכל איסורין שבתורה במשהו. מיהו הא דאמרן דמשהו לא פגים ה"מ כשנאסר מחמת משהו ולבסוף נפגם אבל אם נתבטל קודם הפסח או בנותן טעם או בפגם כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור וכמו שאנו עתידין לכתוב בשם הראב"ד ז"ל:
גזירה דלמא אתי למעבד בהו במינן. ואע"ג דרב לא גזר שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו ה"מ מינין בעין דלא מיחלפי אבל בקדרה שעומדת לבשל בה כל דבר לא יהא נזהר מלבשל בה מין במינו. ואי לא דרשינן לכו כר"ש. כתיבנא לה במסכת סוכה מאי דקשי' מהא עלה דההיא דאמר רבא להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו:
אסריה רבא בר אהילאי למכליה לריפתא במלחא. ואע"ג דבההיא דכיצד צולין אמרי' פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח ומותר לאכלה במלח. התם שאני דליכא אלא ריחא וליכא למגזר כולי האי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |