מגיני שלמה/שבת/מג/א

מגיני שלמה שבת מג א

דף מ"ג ע"א

ד"ה טבל מוכן הוא עד ועוד הקשה היכא דאי' ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל נימא מיגו כו'. נ"ל דלפי' רש"י ז"ל שכתב ס"פ במה מדליקין הא דקתני אין מעשרין את הוודאי בין השמשות אתיא כמ"ד דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו ב"ה א"כ י"ל דמתני' אתי' כר' דאמר לא גזרו ולדידיה שרי לעשר וא"כ לא איתקצאי ב"ה כלל וכן מוכח בעירובין דף ל"ב דמוקי לסתם מתני' דנתנו באילן כר' וסתם מתני' ר"מ היא א"כ ס"ל לר"מ כר' ומתני' דהמעשר בשבת פריך מינה בהנזקין דף נ"ד לר"מ משום דאתי' כר"מ כדפי' רש"י התם ואפי' להרמב"ם שפסק כמתני' דס"ל דלא קאמר רבי אלא במקום מצוה או שהוא טרוד וצריך לעשר פירותיו ב"ה כמו שכתב הטור בסי' שמ"ב. מ"מ י"ל דמיירי מתני' דהמעשר בשבת ג"כ כה"ג דהא פי' הב"י ז"ל דאם הוא טרוד שרי אפילו שלא לצורך השבת ואפילו אי הטור מיירי לצורך שבת ומתני' דהכא ע"כ לא מיירי לצורך שבת דהא בפ"ב דביצה מוקי לה דאית ליה פירי אחריני מ"מ משכחת לה דמפריש לצורך כהן שהיה צריך להכי ואע"ג דמפריש משום כהן מ"מ כיון דלדידיה ליכא עונג שבת קנסוהו שהרי ההיא גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות מוקמינן פ' משילין אפילו ליתנם לכהן בו ביום א"כ מתני' דהמעשר מיירי אפילו ליתנם לכהן וב"ה שרי אם הוא טרוד כיון שהוא צורך כהן ובאמת קשה דהא פ' בתרא דביצה קרי להגבהת תרומות ומעשרות אלו הן משום מצוה וא"כ למה פסק הרמב"ם דאין מעשרין ב"ה. ואין לפרש דה"ק דאפי' אי הוה מצוה כמו שהוא לצורך השבת אפ"ה אין מגביהין. דזה אינו דא"כ גם מילי דמציעתא משכחת לה דהוי מצוה כדפריך התם אין דנין והא מצוה קעביד וכן אין חולצין ואין מקדשין בכולהו פריך ומפרש דמיירי דליכא מצוה. וא"כ מאי פסקה כיון דגם בתרומות ומעשרות לא הוי לעולם מצוה אלא משכחת לה בלא מצוה אמאי קרי למציעי רשות ולהנך מצוה והא גם התם אי איכא מצוה הוי מצוה וה"נ אי ליכא מצוה הוי רשות אלא משמע דהתם לעולם הוה מצוה שמקיים מצות המקום כמו אין מקדישין דעביד מצוה שמקדש נכסיו ה"נ עביד מצוה שמקדש תרומה ליתנם לכהן:

ואין לומר דס"ל לרמב"ם דלא הוי מצוה שהתירו ב"ה אלא במצוה שהיא לצורך שבת כגון עירוב והפרשה לצורך שבת דזה אינו דהא הותר לעלות באילן ב"ה משום לולב או שופר וצ"ע. ועוד דאפי' לרבנן דגזרו ב"ה מ"מ מאן לימא לן דגזרו כולי האי דאפי' בדיעבד לא יאכל בשבת דאפשר כיון דב"ה ספקא הוא והאיסור דרבנן במזיד מתוקן אפי' אית ליה פירי אחריני שלא שנינו אלא אין מעשרין לכתחלה וא"כ מקרי מוכן בב"ה דאם עבר ותקנו כו' אלא שיש לדקדק דמ"מ נהי דב"ה הוי מוכן מ"מ כשנכנס שבת אידחי ליה ואח"כ כשחזר ועשרו בשוגג אחזי וה"ל מוקצה לחצי שבת וא"כ תקשי מהא מתניתין למ"ד יש מוקצה. דאין נראה דזה מקרי גמרו בידי אדם דלכ"ע אין מוקצה כדאית' פ"ב דביצה וכמ"ש התוס' דבור שאחר זה דאין זה בידו כיון דאסור לעשר וכיוצא בזה מצאתי שהקשו בתו' פ"ק דחולין דף ט"ו שתרצו בגמרא כגון שהיה לו חולה ב"ה והבריא. והקשו למ"ד יש מוקצה לחצי שבת. ותירוצם שם לא שייך הכא ע"ש:

וגם אין נראה לומר דלמא מתניתין אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה ואפי' מגו דאיתקצאי כמ"ש התו' דבור שאחר זה דמתניתין ר"מ היא כמ"ש לעיל ור"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור כמו שהביאו התוס' ראי' לעיל פ"ק דף י"ט ד"ה כרכי דזוזי. ומהרש"א ז"ל דחק בחנם בקושיא זו ולא שם לבו לעיין בסוגיא דהנזיקין דהדברים ברורים כמ"ש. וכ"ש שתתחזק הקושיא דהא רבה הוא דמשני הכא טבל מוכן הוא כו' ואיהו דאמר התם אין מוקצה לחצי שבת לחד לישנא לכך נראה לישב דגם קושית הרשב"א הראשונה תתישב דלא קאמר שאם עבר ותקנו יאכל אלא מתוקן שהטבל נתקן כראוי שאין צריך לחזור ולעשר והוא כשר לאוכלו לכל אדם ולא אסרו במזיד אלא למעשר משום קנס שעבר על תקנת חכמים. כמ"ש רש"י פ"ק דחולין דהיכא דהוא משום קנס לדידיה קנסו ולא לאחריני וכן משמע קצת פ' הנזקין דטעם דמעשר הוי משום קנס ואע"ג דבמבשל פי' רש"י ותוספות בחולין ובכתובות ובכמה דוכתי דבמזיד לר"מ לא יאכל בו ביום אפי' לאחרים וכדמוכח פ"ק דחולין בהדיא. מבשל שאני דאיסור דאוריית' הוא ואיסור סקילה והכי משמע בביצה דכי פריך ממעשר משני דאית ליה פירי אחריני וכי פריך ממבשל משני אסורא דשבת שאני ופי' רש"י אסור סקילה כו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דגבי מבשל פסק כו' כר"י דבמזיד לא יאכל עולמית ובמעשר פסק פכ"ג דיאכל למוצאי שבת ואע"ג דבתרומות קתני מבשל ומעשר בחדא בבא צ"ל דהא כדאי' והא כדאיתא:

ועוד דבשלמא במבשל אסר ר"מ אפי' לאחרים שלא ליהנות ממלאכת שבת אבל מעשר מאי מלאכת שבת איכא אלא גזירה משום מקח וממכר כדאיתא פ' משילין. וא"כ מוכן הוא ב"ה דאם הוא עבר ותקנו מותר לאכילה לכל וכן אצלו הוא מוכן דאם בא אחר ותקנו מותר לדידיה דאי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים פשיטא דמותר לדידיה ואפי' אי צריך דעת בעלים כדשקיל וטרי פ' האשה רבה מ"מ אם עבר ונתן לו רשות והאחר תורם אין שליח לדבר עברה או דשויה שליח מע"ש והוא עבר ותקנו בשבת א"כ מוכן הוא לדידיה ולא שייך לומר דאיתקצאי ב"ה דלא היה מוקצה מעולם כיון דאם עבר ותקנו מתוקן כמ"ש דע"כ צריך לומר כן דהא לא הקשה הרשב"א כ"א היכא דאיכא פירי אחריני אבל בלית ליה לא ק' מידי כיון דבלית ליה אף אם עבר במזיד ותקנו מתוקן לא איתקצאי כלל א"כ גם לפירושם א"ש דגם באית ליה הוא מתוקן כמ"ש:

ועתה אוסיף להפליא על תירוץ התוס' על קושית הרשב"א הראשונה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי דאפילו במזיד יאכל א"כ תפשוט הבעיא דאבעיא לן פ' י"ט דף י"ז עבר ואפה מאי דהא התם בעי למפשט מההיא דהמעשר בשבת ודחי דמיירי דאית ליה פירי אבל לית ליה פירי עלתה בתיקו והכא משני רב יוסף ונקטיה לפשוט וא"כ תפשוט מדר"י ועוד דהא כתבו התו' לקמן דכ"ע אית להו איסור ביטול כלי מהיכנו וא"כ ע"כ כ"ע ס"ל האי שינוי' דאם עבר ותקנו דליכא לשנויא דצריך למקומו דביטול כלי לא התירו משום מקומו כמ"ש התו' ד"ה לשני וא"כ למה עלתה בתיקו וצע"ג ובנוסחאות שלנו כתוב ברש"י ד"ה מוכן הוא ואם בא אחר ותקנו כו' והיינו כמ"ש ואפשר דט"ס הוא וצ"ל אחד בדלי"ת. ומ"מ נ"ל דלא על חנם נקט רש"י כך שאם בא אחד ולא הניח הדבר כפשטיה שאם עבר ותקנו ומה הלשון חסר וכן ספ"ד דביצה דף ל"ד ד"ה הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצ"ל שבת כו' האריך ג"כ וכתב אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחר ותקנו כו' הרי שאיירי מן המזמין והניחו ואמר שאם בא אדם אחר ולא פי' על המזמין עצמו שעבר ותקנו וכן התו' התם כתבו כן וז"ל היכא דהזמינו לשבת אינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו וכל זה בלתי ספק לא נפל במקרה אלמא הדין הוא דין אמת דלא קנסו לאחרים וא"ש וכל זה אי יש מוקצה לחצי שבת אבל אי אין מוקצה כדק"ל דהכי הלכתא כמו שפסק הרא"ש פ"ג דמס' יום טוב א"ש כמ"ש לעיל.

ורציתי לומר עוד דבדברי הרשב"א עצמו בקושיא הראשונה משמע כיון דאם שגג ותקנו מתוקן הוי מוכן מהאי טעמא שהרי הקשה מדלא קאמר שאם שגג ותקנו משמע דאי אמר הכי לא ק' כלום ואפילו נאמר דהוא ז"ל מוכיח דע"כ מדלא קאמר שאם שגג ש"מ דס"ל דמטעם שגג לא הוי מוכן מ"מ לא ידעתי מאי קשיא דלעולם טבל מוכן מטעם שוגג כמ"ש וא"כ לא איתקצאי ב"ה אפי' אי אית ליה פירי ולא קאמר ר"י שאם עבר אלא לרבותא דמשכחת לפעמים אפילו אם עבר הוי מתוקן כגון אי לית ליה פירי והכי משמע קצת לשון התוס' שכתבו ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי לא קאמרי דמיירי ר"י בדלית ליה כו' אלא משמע דנקט עבר משום האי דינא ולעולם מיירי ר"י אפילו אי אית ליה פירי ומטעם שוגג ובאמת לא ישר בעיני דברייתא דטבל מיירי בדלית ליה דווקא דזה לא נזכר בגמרא אלא דקשיא לי דא"כ מאי פריך בחולין דף ט"ו אימר דאמר ר"מ במבשל דראוי לכוס שוחט כו' ומאי קושיא והא גם שחט כיון דאם שגג ב"ה ושחט שרי לר"מ א"כ לא איתקצאי ב"ה אלא ש"מ אין זה מוכן אלא אם מותר בעבר במזיד והתם במזיד אסור בו ביום אפילו לר"מ בין לו בין לאחרים וא"כ ע"כ צ"ל דשינוי התו' הוא דמיירי ר"י בלית ליה פרי ואחרי כתבי מצאתי בפי' הר"ש ז"ל פ"ב דתרומות שכתב תרי שינויי א' דר"י מיירי בלית ליה והב' דעבר פירושו בשוגג ולפירושנו א"ש דמיירי אפילו באית ליה וכן סתם הרמב"ם הדברים אלא דמדבריו ז"ל למדתי תירוץ אחר שהוא כתב בפ"ג דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל עד מ"ש בין כך ובין כך תיקן את הפירות ובפכ"ה כתב חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן משמע דס"ל דהכל תלוי בתיקון כיון שהם מתוקנים שא"צ לחזור ולעשר וגם מותרין בטלטול דלא קנסו כ"א באכילה וא"כ מוכן לענין טלטול כיון דבעבר שרי לטלטלו דהא ר"י אטלטול קאי ומה ענין אכילה בכאן כלל ומ"מ מתני' דהמעשה צ"ל כמ"ש. ועוד נ"ל דלאו קושיא היא כלל כיון דמסקינן בחויי דלא שרי ר"מ בשוגג כ"א היכא דליכא מוקצה כגון מבשל דרה לכוס ומתני' דהשוחט מיירי כגון שיש לו חולה והברי' א"כ גם מתני' דהמעשר מיירי ג"כ אי לית ביה מוקצה כגון שהיה לו חולה ולא נחית תנא כ"א לדין דשרי לאכול אע"ג דאסרו חכמים לעשר ולא מיירי במוקצה דמאי אולמיה דהאי מתני' מהאי מתני' ואטו כי רוכלי ליתני וליזל ודברי תורה זה סוגר וזה פותחין ואין ספק בעיני כלל כי הדברים נדברים באמת ועיין במס' יום טוב דף ל"א ברש"י במתני' דבהמה שמתה שיישב קושיא זו ושם כתבתי לישב קושי' שהקשו התו' עליו:

ומה שהקשה הרשב"א ז"ל מ"ש הכא שאם עבר ותקנו מתוקן ובביצה פ' אין צדין אמר ר"ש דאין רואין מומין בי"ט ואם עבר ובקרו אינו מבוקר עיין לקמן דף מ"ו שם יישבתי בע"ה. (ד"ה והתנן):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף