מגיני שלמה/ביצה/כו/א

מגיני שלמה ביצה כו א

דף כ"ו ע"א

ד"ה בכור שנפל לבור וכו' ע"כ פי' רש"י וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפי' בקרו כו'. לא יכולתי להבין קושיא זו בכלל דאדרבה גם בדברי רש"י מבואר בשמעתי' דאפי' אם בקרו בדיעבד אינו מבוקר ואסור לשחטו כמ"ש רש"י ז"ל ע"ב ד"ה אין זה מן המוכן משמע אפי' בדיעבד אינה הכנה וכו' ואינו מוכן להכשיר שכתב רש"י פירושו שאפי' התירו אין התרתו כלום ואינו מוכן להכשיר לשחיטה. אח"כ מצאתי שגם החכם מהרש"א תמה על קושיא זו וצ"ע:

אך קושיא השני' ראיתי לישבה. כי נלע"ד דסוגיא דשבת קאי אליבא דמאי דס"ד דאביי בשמעתי' דהא אביי גופיה הוא הוא דמקשה לרבה ואביי אזיל לטעמיה דס"ל, דאם נולד בו מום מעי"ט אין מבקרין אותו לכתחלה אבל. דיעבד ש"ד וא"כ מתני' דתנן כל שאין מומו ניכר דאמר ר"ש אין זה מ"ה דפי' אפי' דיעבד לא ע"כ מיירי שאין ניכר כלל. וא"כ ס"ל לאביי דע"כ טעמיה דר"ש משום מוקצה דמשום אין רואין מומין לחוד הוי שרי בדיעבד דומיא דנפל מעי"ט דג"כ אין רואין ואפ"ה שרי בדיעבד ולא ס"ל לחלק בין תקון גדול לקטן מ"מ הרי עבר על דברי חכמים אלא ע"כ טעמיה משום מוקצה. ואע"ג דבברייתא נקט אין רואין. ס"ל לאביי דהא בהא תליא וכמ"ש לקמן אי"ה ומ"ה פריך וכן מוכח התם בהדיא דמשני רבה הכא אדם יושב ומצפה וכו' מימר אמר מי יימר דנפל ביה מומא את"ל דנפל ביה מומא שמא אינו קבוע אלמא דהוא מפרש דאין ניכר מבע"י כלל:

ואין להקשות א"כ קשיא דר"י אדר"י דהא ר"י מחמיר במוקצה טפי ומדפליג ר"ש ואמר כל שאין מומו ניכר מכלל דר"י מתיר אפי' אין מומו ניכר ואמאי והא מוקצה הוא. י"ל דכבר כתבתי פרק כירה ועתה אוסיף שנית ידי דנלע"ד דלאו קושיא היא דר"י לית ליה כ"א מוקצה מחמת איסור או מחמת מיאוס ולדידיה לא תלי כלום באם דעתיה עילויה או לא דאם הוא מוקצה מחמת איסור או מ"מ אע"ג דדעתיה עלויה כגון מותר השמן שבנר וסוכה רעועה דלקמן פרק המביא אע"ג דאינו יושב ומצפה מתי תכבה נרו או תפול סוכתו מ"מ כיון דבין השמשות הוא מוקצה מחמת איסור אסור וכן איפכא אי אין כאן איסור אע"ג דאין דעתיה עליה אין מוקצה לדידיה. ולר"ש הוי איפכא דהכל תלוי אם דעתיה עלוויה או לא וראיה לדבר הא דאמרינן פרק כירה פמוט שהדליקו עליו באותה שבת לדברי המתיר אסור. לדברי האוסר מותר. ופר"ת ור"ח ז"ל דלדברי המתיר היינו ר"ש שמתיר מוקצה מחמת איסור ואוסר בפמוט מפני שהוא גדול ואין מצפה עליו כדקתני התם אבל כוס וקערה לא יזיזן ממקומן ולדברי האוסר הוא ר"י מותר דקס"ד דר"י מוקצה מ"א לית ליה אלא ממ"מ וא"כ אע"ג דפמוט גדול ואין דעתו עליו מותר. ואע"ג דמסיק התם דאית ליה ממ"א מ"מ לא נראה סברא זו דלית ליה מוקצה אם אין כאן איסור אע"ג דאין דעתיה עלויה דמה לי למאי דס"ד דר"י ממ"א לית ליה אע"ג דממ"א אית ליה דמחמיר טפי מר"ט אפ"ה אמרינן דר"ש מחמיר טפי במאי דאין דעתי' עליה כיון דר"ש קתני לה גבי כוס וקערה ור"י לא אשכחן ליה דס"ל הכי ה"ה למסקנא אע"ג דמחמיר בממ"א בהא מחמיר ר"ש טפי. וכיון דהכי הוא לא קשיא מידי דמיירי מתני' שנפל בו מעי"ט אלא דבע"ה לא ידע מערב י"ט אם נפל ביה מום ולא הוה דעתיה עליה. וזהו לישנא דכל שאין מומו ניכר דמשמע שהיה בו מום אלא שלא היה ניכר מעי"ט ומפרש אביי שלא היה ניכר לבעליו וא"כ ר"י כיון דאינו מוקצה מ"א שהרי אתמול עבר איסורו שלא היה חסר' כ"א ראי' חכם וס"ל דרואין מומין בי"ט שרי ואפי' אין רואין לא הוי מוקצה וכמ"ש לקמן. ור"ש סבר כיון דלא היה ניכר מעי"ט לא היה דעתיה עליה דמימר אמר מי יימר כו'. וזהו לישנא מ"י דנפל ביה מומא ולא קאמר מ"י דיפול ביה מומא כו' לשון עתיד אלא ש"מ אפילו נפל הוי מוקצה כלא נפל ביה מומא:

ולא דמי להא דאמרינן לקמן מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דמותר. דהתם אקציה מתחילה להכי כדי ליבש כמ"ש רש"י לקמן בהדיא והוא יושב ומצפה ע"ז אבל הכא לא אסיק אדעתיה:

ומה שהקשו התו' בכירה דאי אביי סבר כאדא בר אוכמי מה חילוק יש בין נפל בו בי"ט או בערב י"ט. ע"כ צ"ל דהחלוק הוא בדנפל בי"ט איכא תלתא מי יימר ובנפל בעי"ט ליכא אלא חד מ"י וא"כ מה הקשה אביי מנר שכבה ומ"ה תירצו דאביי חזר בו מהא ע"ש. י"ל לשיטת רש"י דודאי אביי לא ידע שום חלוק דהכא יושב ומצפה כו' והוי מצי לאקשויי אברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא דעדיפא ליה לאקשויי מתני' אמתני' דברייתא מאן לימא לן דמתרצתא היא דלמא משבשתא היא כדמסיק לפי האמת וכד משני רבה דהכא תלתא מי יימר הנה גם הברייתא לא קשיא וכ"ת הא מוכח התם בגמ' דתלתא מי יימר לאו דווקא דהא פריך התם מר זוטרא מהפרה ושאלה דלא הוי אלא חד מ"י וכמו שהוכיחו התם התו'. י"ל דלשיטת רש"י א"ש דס"ל דלשיטת אביי דטעם משום מוקצה הא דתניא בברייתא אין רואין הוי נמי משום מוקצה דכיון דאקצה מדעתיה קצת מעי"ט מחמת ראית חכם ומי יימר דמזדקק ליה למחר א"כ ה"ל חזקת אסור ולפיכך אין רואין דהוי כמתקן. וא"כ פריך שפיר מהפרה ושאלה דאע"ג דלא הוי אלא חד מ"י מ"מ לכתחילה לא הוי שרי כיון דאמרינן מ"י א"כ מקצה דעתה מן המאכל וכי מפר לה בעל הוי כמתקן וליתסר כמו ראית מומין:

והשתא א"ש מאי דקשיא לי טובא לשיטת התוס' ז"ל דכתבו דר"י ור"ש מחלפי שיטתייהו לענין מוקצה וטעמא רבה איכא למלתא דר"י סבר כמו בי"ט וכיון דהוי מום קבוע מאתמול והוי דעתיה עליה כו'. ותימא לי א"כ מאי פריך לקמן דאי אמרינן יש מוקצה לחצי שבת אי נולד הוא ומומו עמו אמאי שרי והא מעיקרא הוי חזי וכו' ומאי קשי' דלמא לעולם יש מוקצה לח"ש והכא אין כאן מוקצה כלל כיון דשרי ר"ש לראות המום בי"ט כשנולד בי"ט א"כ דעתיה עליה ולא הוי מוקצה כמו לר"י כיון דשרי לראות ליכא מוקצה ובנולד מומו עמו שוה ר"ש לר"י. אבל לשיטת רש"י א"ש דראי' מומין תלי באיסור מוקצה דאי אקציה מדעתיה אפי' קצת אסור לראות אח"כ דהוי כמתקן וכיון דגם בנולד מומו עמו אקציה קצת דסבר דלמא לא מזדקק ליה חכם א"כ הוי אסור לראות לכתחלה כמ"ש וא"כ פריך למה מותר לראות כיון דלרש"י לא תלי המוקצה באיסור ראית מומין דאפי' אי שרי לראות מ"מ הוא מקצה דסבר שמא לא ימצא חכם כמ"ש רש"י בהדיא פרק כירה וכן משמע לישנא דמי יימר דלפי' התו' מאי מ"י אפי' אם יבא אלי' ויאמר שימצא חכם הא אסור להזדקק וא"כ פריך דמוקצה הוא ואסור לראות. ושמעתין דמוקצה לח"ש רבה קאמר לה ואביי הוא דמשני עלה וא"כ אזלי לטעמייהו:

ואין להקשות דגם למאי דמסיק דלא כאביי ובין נולד בעי"ט או בי"ט אינו מבוקר בדיעבד. למה לי' לתלמודא לפרש דפליגי ברואין מומין לימא דכ"ע רואי' מומין ואפ"ה אוסר א' משום מוקצה. י"ל דהתלמוד ס"ל דבעי"ט כיון דליכא אלא חד מ"י ליכא דשמעתין דפליגי ברואין מומין אתי' אליבא דמסקנא דלא כס"ד דאביי. אבל אביי אזיל לטעמיה כמ"ש. ורב נחמן ב"י לא נ"ל לפרש אין מומו ניכר לבעליו דאין ניכר לכל משמע שלא היה בו מום כלל או שלא ראוהו מעי"ט והתירוהו ושאין ניכר לשון נפעל שלא ניכר מפי שום אדם שהוא כשר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף