אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/כו

יום ראשון כ תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף כו

טלטול מוקצה בשבת משום צער בעלי חיים

דין בכור שנפל לבור

משנה ביצה (כה:-כו.): בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום - יעלה וישחוט, ואם לאו - לא ישחוט. רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן. ובגמרא דנה במאי פליגי, ומבארת שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם מותר לראות מומים ביום טוב, דהיינו שהכהן רואה אם המום הוא מום קבוע או מום עובר [שאם הוא מום עובר אסור לשוחטו והשוחטו הרי הוא שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת]. והטעם שלדעת רבי שמעון אין הכהן רואה מומין, הוא משום שהרי זה כיושב ודן דין, ואסור לדון דין ביום טוב (רש"י כו. ד"ה אי).

ומקשה הגמרא, שאם אכן מחלוקתם היא בעצם דין ראיית מומים, מדוע לא נחלקו בעיקר הדין, ולמה ציירה המשנה ציור זה של 'בכור שנפל לבור'. ומיישבת הגמרא: בכור שנפל לבור אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא משום צער בעלי חיים לערים ולסקיה כרבי יהושע, קמ"ל. והיינו שהיה צד שמשום צער בעלי חיים יוכל להערים ולומר שבודאי יש בו מום ויוכל להעלותו מן הבור. קמ"ל שאין אומרים כן. ובביאור הקמ"ל כתב המאירי: ולהעלותו שלא לצורך אכילה אינו רשאי שהרי טורח שלא לצורך הוא, ואע"פ שיש כאן צער בעלי חיים, אין חוששין לזלזל ביום טוב משום צער בעלי חיים.

בהמה שנפלה לאמת המים מותר לבטל כלי מהיכנו משום צערה

והנה למרות המבואר בסוגייתנו שאין צער בעלי חיים מועיל להתיר העלאת הבכור מן הבור, הרי שבגמרא במסכת שבת אנו למדים לכאורה דין אחר. שכך נאמר בגמרא בשבת (קכח:): אמר רב יהודה אמר רב, בהמה שנפלה לאמת המים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. והגמרא שם מקשה על פסיקתו של רב מדברי הברייתא בה נתבאר שבהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות, ומשמע שדוקא פרנסה עושה לה אך לא מניח כרים וכסתות. ומיישבת הגמרא שאכן תלוי הדבר ועומד באפשרות לפרנסה באותו המקום, ודברי רב המתיר להביא כרים וכסתות נאמרו באופן שלא יועיל לספק את פרנסתה באותו מקום.

הגמרא שבה ומקשה על מימרתו של רב, שהרי בהנחת הכרים והכסתות תחתיה הרי הוא מבטל כלי מהיכנו [שהרי משליכו לבור לתוך המים. רמב"ם, ועי' רש"י]. ומבארת הגמרא שדעתו של רב שאיסור מבטל כלי מהיכנו אינו אלא מדרבנן ואילו איסור צער בעלי חיים הינו מדאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. וכך נפסק בשו"ע (סימן שה סי"ט) בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה, מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים, אע"פ שמבטל כלי מהיכנו.

דעת הרמב"ם שאסור להעלותה ביד ומחלוקת הפסוקים אם אפילו כשא"א בכרים וכסתות

וברמב"ם (שבת פכ"ה הכ"ו) פסק אף הוא כן, והוסיף: ואסור להעלותה בידו. וכתב המגן אברהם דמשמע מדברי הרמב"ם שאע"ג דאיכא צער בעלי חיים, דהיינו באופן שאי אפשר להעלותה על גבי כרים וכסתות, אפ"ה אסור להעלותה ביד, וזאת למרות שאיסור מוקצה אף הוא אינו אלא מדרבנן (סקמ"ה). וביאר המג"א, שאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה, דיש דברים שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת.

וכן הביא המשנה ברורה (סק"ע) בשם המגן אברהם, אך הוסיף והביא את דעת האליה רבה שכתב בשם כמה פוסקים, שאם אי אפשר להעלות על ידי כרים וכסתות, מותר להעלותה ביד, עכת"ד. הרי שנחלקו הפוסקים אם משום צער בעלי חיים התירו אף לעבור על איסור מוקצה להעלות הבהמה בידיים. שלדעת המגן אברהם, אע"ג דמשום צער בעלי חיים התירו שבות דביטול כלי מהיכנו, מכל מקום להעלות ולהתיר טלטול מוקצה בידים לא התירו משום צער בעלי חיים (לשון המחצית השקל). ואילו לדעת האליה רבה אף שאיסור מוקצה חמור ולא התירו תחילה אלא ביטול כלי מהיכנו, מכל מקום אם אי אפשר בכך למנוע את הצער בעלי חיים, מותר אף לטלטל מוקצה בידיים מחמת כן.

והנה המגן אברהם כתב שאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה. ולכאורה יש להוסיף על כך את דברי התוספות ישנים הידועים בריש מסכתין (ג:) שאיסור מוקצה חמור והוי כעין דאורייתא, ומש"ה אפילו ספק מוקצה אסור, ואין אומרים בו ספק דרבנן לקולא. וממילא יש לומר שאף שהתירו איסור דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא, לא התירו כן גבי מוקצה דחמור והוי כעין דאורייתא.

ובמרכבת המשנה (שבת פכ"ה הכ"ו) על פסק הרמב"ם גבי בהמה שנפלה לבור, ציין לסוגיית הגמרא דידן וכתב: ושם מבואר דאסור להעלותו, דשבות חמור בידים, העמידו דבריהם במקום צער בעלי חיים דאורייתא. והיינו שעמד על הערה זו שלכאורה מבואר בסוגייתנו שבידיים לא התירו אף במקום צער בעלי חיים, ואדרבה נראה שהביא זאת כמקור לפסק הרמב"ם שלא יעלנה ביד.

מו"מ בפירוש רש"י במעשה בחמורו של רבן גמליאל

ובעיקר המבואר בגמרא בשבת שהתירו שבות דביטול כלי מהיכנו מחמת צער בעלי חיים, כן מבואר בסוגיית הגמרא בשבת (קנד:) לפירוש רש"י שם. שהביאה שם הגמרא מעשה בחמורו של רבן גמליאל שהיה טעון דבש בשבת, והחמיץ הדבש ונעשה מוקצה, ומשום כך לא פירק רבן גמליאל את הדבש מעל גבי החמור עד מוצאי שבת, ולמוצאי שבת מחמת כובד המשאוי מת החמור.

ומקשה הגמרא: ויתיר חבלים ויפלו שקין. ומיישבת: מיצטרו זיקי [-נבקעים הנודות בנפילתן לארץ. רש"י]. ועוד מקשה: ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן. ומבארת: מטנפי, וקמבטל כלי מהיכנו. ושבה הגמרא ומקשה: והאיכא צער בעלי חיים, ומיישבת הגמרא: קסבר צער בעלי חיים דרבנן. ובביאור קושיית הגמרא והאיכא צער בעלי חיים, פירש רש"י שקושיא זו היא המשך לקושיא הקודמת, דהיינו שהקשתה הגמרא שיניח כרים וכסתות ועל מה שיישבה הגמרא שקמבטל כלי מהיכנו שבה הגמרא והקשתה שכיון דאיכא צער בעלי חיים, ליתי דאורייתא ולידחי דרבנן דביטול כלי מהיכנו.

אלא שאין להוכיח ממה שביאר רש"י את קושיית הגמרא שידחה צער בעלי חיים את איסור ביטול כלי מהיכנו, ולא פירש שמשום צער בעלי חיים יוכל לטלטל את הדבש בידיים, שדעתו כדעת הרמב"ם וכביאור המגן אברהם והמרכבת המשנה, שלא התירו משום צער בעלי חיים אלא רק ביטול כלי מהיכנו, אך לא טלטול בידיים. שהרי גם לדעת האליה רבה, אין מתירים לטלטל מוקצה בידיים משום צער בעלי חיים אלא באופן שאינו יכול למנוע הצער על ידי ביטול כלי מהיכנו. וכיון שלפי האמת יכול להניח כרים וכסתות באופן שלא יצטרך לטלטל הדבש בידיים אלא רק לטנף הכרים - לכך העמיד רש"י הקושיא באופן זה.

אמנם יעויין ברש"ש (שם) שכתב: וזה לא פירש דיטלם בידים, משום דמוקצה חמירא כעין תורה, כמ"ש המהרש"א בביצה (ג:) בשם תוספות ישנים, עכ"ד. ובפשוטו נראה שדעתו שאכן לא התירו משום צער בעלי חיים אלא ביטול כלי מהיכנו ולא איסור מוקצה. וחזינן בדבריו עוד כפי שרצינו לבאר בביאור דעת המגן אברהם ששבות דמוקצה חמיר טפי, ואין זה רק משום שאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו.

ביאור סוגייתנו לדעת הסוברים שהתירו לטלטל מוקצה משום צער בעלי חיים

והנה מה שהביא המרכבת המשנה מסוגייתנו כמקור לדברי הרמב"ם שלא יעלנה ביד וכביאור המגן אברהם, היא קושיא אלימתא על דעת האליה רבה ושאר הפוסקים שהביא. שאם אכן התירו משום צער בעלי חיים גם טלטול מוקצה בידיים, כיצד מבואר בסוגייתנו שאין מעלים בכור שנפל לבור ואף שיש בכך משום צער בעלי חיים.

אמנם קושיה זו תשובתה בצידה, שהרי בגמרא בשבת שם מבואר להדיא שכל מה שהתירו להביא כרים וכסתות ולבטל כלי מהיכנו היינו באופן שאינו יכול לפרנסה שם, ומבואר שכל שיכול לפרנסה שם לא התירו אפילו שבות דביטול כלי מהיכנו. ומעתה יש לומר שסוגייתנו העוסקת בבכור שנפל לבור ולא לאמת המים שפיר יכול לפרנסו במקומו, ומטעם זה אסור לו להעלותו מן הבור.

היתר המהריט"ץ לעשן את הדאבור שלא ימית את הדבורים בכוורת

למרות שהמגן אברהם כותב ברורות כי אין לדמות גזירות חז"ל זו לזו, ושבות שמצאנו שהתירו משום צער בעלי חיים התירו, ומה שלא מצאנו אין לנו להתיר. הרי שלא כן דעתו של המהרי"ט צהלון. בתשובה (שו"ת מהריט"ץ ח"א סימן רמד) בה עוסק המהריט"ץ ב'אשר שאלוני אנשי טבריה, על דבר הדבורים הנקראים בערבי "דאבור", אשר באים והורגים את הצירעא שבכוורת. והתרופה היא לעשן במקום ההוא כדי שיברחו הדאבור או ימותו בעשן יכלו. אם מותר לישראל לומר לגוי לעשן בשבת או לא'.

בראש תשובתו רוצה המהריט"ץ להתיר את עישון הדאבורים משום צער בעלי חיים, להצלת הצירעין מידם. וכה דבריו: ראשונה, מצינו הרבה דברים התירו חכמים משום צער בעלי חיים... אם כן גם אנו בשביל צער הצירעין שלא ימיתום הדאבור, מותר, ע"כ. והוא מביא ראיה לדבריו מדין בהמה שנפלה לאמת המים שמותר להביא כרים וכסתות ליתן תחתיה משום צער בעלי חיים. אמנם המהריט"ץ מביא ראיה לסברתו זו גם ממה שהתירו לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת כיון שחלבה מצערה, כמבואר בטור (סימן שה), וציור זה אכן נוגע לשבות דאמירה לנכרי וכשאלת אנשי טבריה.

דעת תלמיד הרמב"ן שלא התירו אפילו ביטול כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים לחוד

והנה עד כה נקטנו בפשטות שמשום צער בעלי חיים דאורייתא התירו ביטול כלי מהיכנו, ונחלקו הפוסקים אם התירו מחמת זאת אף טלטול מוקצה בידיים באופן שלא סגי בביטול כלי מהיכנו. אמנם יש לדעת שלא כן דעת תלמיד הרמב"ן בשבת (קנד:), שם האריך להקשות על פירוש רש"י בסוגיא במעשה בחמורו של רבן גמליאל, וביאר הסוגיא באופן אחר. והסיק: ואין כאן שיתירו ביטול כלי מהכינו משום צער בעלי חיים דאורייתא, וכן בדין, שהרי העמידו דבריהן במקום מצוה... ומה שאמרו בפרק מפנין [- היינו לגבי בהמה שנפלה לאמת המים] דאתי דאורייתא ודחי דרבנן, היינו משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא פסידא. ואי ליכא פסידא לא הוו שרי.

ומוסיף תלמיד הרמב"ן: דהא אמרינן אפשר בפרנסה, ואי לא, מביא כרים וכסתות ומניח תחתן, דכיון דאיכא תרתי [- דהיינו הפסד וצער בע"ח] שרי ליה ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור, אבל להעלותה כדרכה לא התירו לו, מדלא אמרינן 'ואי לא אפשר להביא כרים וכסתות, מעלן כדרכו'. הרי שדקדק תלמיד הרמב"ן ממה שלא הוסיפה הגמרא לומר מה הדין באופן שאי אפשר להביא כרים וכסתות, שאכן להעלותה כדרכה לא התירו לו. ולכאורה לפי זה יש לנו מקור אחר לדעת הרמב"ם ולא מסוגייתנו לגבי בכור.

ואם אכן יהיה זה מקור דברי הרמב"ם, הרי שיהיה מוכח כדעת המגן אברהם, שאף שאי אפשר להעלות ע"י כרים וכסתות מכל מקום לא התירו לו להעלותה כדרכה. משא"כ אם מקור דבריו מסוגייתנו, יש לומר שסוגייתנו איירי באופן שיכול לפרנסו בבור ולכן לא התירו לו טלטול בידיים, אך במקום שאין מנוס אלא לטלטל בידיים, שמא התירו אף זאת.