מגיד משנה/שחיטה/ט

מגיד משנה ‏ שחיטה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פסוקה כיצד וכו'. פשוט בפ' א"ט (דף מ"ה:) ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב ואמרינן בגמ' אין הלכה כר' יעקב ואמרינן כמה רובו ופשטינן ת"ש דאמר ניולי אמר רב הונא רובו שאמרו רוב עורו מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד:

וכן אם נשברה השדרה וכו'. משום דבמתני' תנן נשברה השדרה ונפסק החוט שלה נראה דלא הויא טריפה עד שתשבר השדרה עם החוט שלה:

או שנתמעך וכו'. פשוט שם בי רב אמרי נתמזמז כשר נתמסמס פסול ופירש נתמזמז נתנדנד וכן פירש בהלכות:

ב

הומרך המוח וכו'. פשוט שם אמר רבב"ח א"ר יהושע בן לוי נתמרך פסול נתמסמס פסול ופירשו שם המרכה והמססה כלשון רבינו:

ואם אינו יכול וכו'. בעיא דרבי ירמיה ועלתה בתיקו:

ג

עד היכן חוט. בגמ' (מ"ה:) ואמרינן עד היכן חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשיות ואמרינן בתר הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע ואיכא תמן בעיות אחריני דבעי רב הונא עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. ובפירוש הבעיות יש פירושים שונים ולפי שלדעת רבינו אין מעלה ומוריד לידע פירושם דכולהו אסורים לדעתיה משום דלא איפשיטו ואין כשר לדעתו אלא מתחלת פרשה שלישית לא הארכתי לכתוב כל החילוקים כולם ומי יודע דדעת רבינו דפי פרשה שלישית היא נידונית כחוט השדרה. וזה שכתב שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית שנראה מיותר בדבריו שמאחר שכתב עד סוף פרשה שניה איני יודע שאין נשאר אחריה אלא פרשה שלישית אלא בא להודיענו שמא תאמר עד סוף פרשה שניה ופי פרשה שלישית כשרה הוסיף לבאר שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית לאפוקי פי פרשה שלישית. ודע שבפירוש הפרשיות עצמן נחלקו המפרשים. דעת רבינו שכתב ושלש פרשיות אלו וכו' דבוקות זו לזו למטה מחליות של שדרה זהו כפירוש הגאון שכתב רש"י בפירושיו אבל רש"י ז"ל פירש שהוא מקום ששם מתפצל ומתפשט פיצולים כנגד הירכים והפיצולים נקראים פרשיות על שם שפורשים לכאן ולכאן ולזה הסכימו התוס' והרא"ה אלא שרש"י פירש שהפיצולים מתפרדין לכאן ולכאן לימין ולשמאל וכשמתפרדין הם מתפרדין זה כנגד זה. ולדעת התוס' זה למטה מזה. ולפי שראיתי שאם באתי לכתוב כל הסוגיא לדעת כל אחד מהפירושים יאריך הענין כתבתי כאן הפירושים בקנצי מלין למי שירצה לעמוד עליהם במקומם:

ד

וחוט השדרה וכו'. מחלוקת דר' ינאי וריש לקיש. ודע שהגירסא האמתית בגמ' בעוף ר' ינאי אומר עד בין האגפים. והריא"ף הביא מחלוקת זה ולא פסק הלכה כמאן ונראה דלא הוצרך לפסוק משום דפשיטא ליה דכר' ינאי פסקינן משום דר' ינאי רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ריש לקיש ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועל זה סמך רבינו לפסוק כר' ינאי ואחרים כתבו דנסתפקו בדבר משום דבגמ' איתא ההוא עובדא דבן פזי דאייתו לקמיה עופא ובדק עד בין האגפים ושלח ליה נשיאה וקם ואזל ואמר התלמוד ולא ידענא אי משום דלא צריך למבדק טפי אי משום כבוד נשיאה ואם איתא דהלכה כר' ינאי נפשט מדר' ינאי. וזו אינה קושיא לי דהרי בכמה מקומות מצינו בתלמוד שאינו רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא ולא מדברי תנא ואמורא. ומיהו בדין עצמו נסתפקו המפרשים אי בעו למימר בין עד חיבור אגפיה לגוף או בעו למימר בין שכיבת אגפים על הגוף יש מי שפסק לחומרא והוא שר' ינאי דאמר עד עד ולא עד בכלל קאמר והוא התחלת המקום שהם מתחברים לגוף והרשב"א פסק לקולא עד מקום כלות חבורים לגוף:

ה

קרועה כיצד וכו'. בפ' א"ט (דף מ"ב) תנן הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ואמרינן בגמ' איזו היא כרס הפנימית אמר רבה בר רב הונא מפרעתא מאי מפרעתא היכא דפרעי טבחי במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימית ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. והריא"ף לא פסק הלכה כמאן אלא כתב איכא מ"ד הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מ"ד הלכה כר"י בר חנינא. ונחלקו המפרשים בפסק ההלכה בעל העיטור ור"י פסקו כרבה בר רב הונא ורש"י ובעלי התוס' ורבינו אפרים פסקו כריב"ח וכן נראה עיקר דהא רב אשי דאיהו בתראה ס"ל כותיה נמצא פסקן של דברים דלדעת בעל העיטור ור"י בכרס עצמו יש חילוק שאם ניקב הכרס הרואה את הקרע שקורעין הטבחים בשעת הפשטת העור שהוא כנגד מפרעתא נקיבתו במשהו והוא נקרא כרס פנימי ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה הוא כרס חיצון ולדעת רבינו כל הכרס נקרא כרס פנימי ובשר החופה את רוב הכרס נקרא כרס חיצון. ומה שכתב רבינו או שניטל לאו דוקא ניטל אלא אפילו נתמסמס הבשר כדי שהרופא גוררו מן החבורה טריפה:

וכמה שיעור הקרע וכו'. פשוט שם במתני' ר' יהודה אומר הגדולה טפח ובקטנה ברובה ואמרינן בגמ' א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה רובה. ודע שדעת רבינו שלא בא ר' יהודה לחלוק על חכמים אלא לפרש דברי חכמים וכאידך מתני' דדרוסת הזאב דא"ר יהודה דרוסת ארי בגסה וא"ר בנימין בר יפת עלה בגמ' דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש ורבי בנימין מפרש מילתיה דרב יהודה:

ו

נקדר הבשר וכו'. פשוט שם אמר גניבא א"ר אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על הטפח ופירש שם התלמוד דכמה הוא יתיר על הסלע כלשון רבינו אלא שלא חשש לדקדק בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ששיעור מועט יש ביניהם:

ז

בהמה שנפשט וכו'. שנינו במשנה (דף נ"ד) הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין ואוקימנא בגמ' דחזר בו ר' מאיר וז"ש במסקנא לא עמד ר' מאיר במחלוקתו:

ואם נשאר וכו'. גרסינן בגמ' (דף נ"ה) ואם נשתייר בו כסלע כשרה היכא אמר רב יהודה אמר שמואל על פני השדרה כולה ואוקימנא בגמ' דהכי קאמר ברוחב כסלע על פני השדרה כולה רבה בב"ח אמר ראשי פרקים ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי מקום טיבורו רב אמר כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ור' יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל. כבר נתברר מה שכתב הריא"ף בהלכות שהביא דעת בה"ג שירצה לפסוק כרב ודחה אותו והכריח שראוי לפסוק כשמואל והרא"ש דחה כל ראיות הריא"ף והכריח לפסוק כר' יוחנן כמו שהוא כתוב בארוכה במקומו אין צורך להאריך אלא לברר דעת רבינו שרצה הריא"ף לדחותו משום שהקשה דלא ימנע, אי גריס ר' ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ור' יוחנן א"כ יפסוק כר' ינאי, ואם לא גריס ר' ינאי א"כ נדחה הכל חוץ מרב ור' יוחנן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואני אומר שרבינו לא כן יחשוב ולבו לא כן ידמה אלא שודאי השקיפה דעתו על כל הדעות כולם ולא נעלם ממנו כלל מהכללים ולא גירסא אלא מפני שדבר זה ומחלוקת זה אינו תלוי בבקיאות ולא במשנה ולא בברייתא אלא חלקו בחכמת הטבע שאין ספק שהעור הוא מהדברים ההכרחיים לבעלי חיים וכשנפשט כולו א"א לבע"ח להתקיים אבל היה מקובל בידם כפי חכמת הטבע שאם ישאר כסלע במקום אחד שמשם יעלה העור ארוכה ויחזור להתפשט מעט מעט עד שיתכסה כולה ובעוד אותו המעט שם אע"פ שלא נתכסית יכולה לחיות דחשבינן ליה לאותו סלע כגזע וכשרש האילן שחיות כל האילן תלוי בו ולפי שלא בא בפירוש אותו הסלע באיזה מקום ישאר עד שאפשר שתעלה משם ארוכה נחלקו בו האמוראים כל אחד גזר כפי חכמתו וידיעתו בטבע שסובר שצריך שישאר באותו המקום המיוחד כפי בקיאותו בטבע נמצא עתה שכל מחלקותם תלויה בטבע ולפי זה כל עוד שלא ביררו בתלמוד הלכה כמי ראה רבינו לחוש לחומרות כולם שמא אחד מהם בקי מחברו בחכמת הטבע ונמצאו דבריו אמיתים או שמא הטבע מסכים לכולם וכל עוד שספק זה אינו תלוי בסברא ולא בדיוק ממשנה וברייתא אלא בחכמת ידיעת הטבע על מכונתה ראוי לחוש לכולם ואין ראוי לבקש כללים כי הכלל לא נאמר אלא למה שתלוי בסברא או בבקיאות אבל זה שראוי לתלותו בחכמת הטבע ולא הוברר בתלמוד ראוי לחוש לכולם. זהו שנ"ל בדעת רבינו ועוד משום דר' ינאי בר ישמעאל בעי אליבא דידהו תלתא משמע דדכוותייהו סבירא ליה:

ואם ניטל וכו'. בעיא דר' ינאי בר ישמעאל ועלתה בתיקו ופסקו רוב המפרשים לחומרא משום דכל תיקו דאיסורא לחומרא ורבינו פסק לקולא ותמה עליו הרשב"א ורבינו יונה הכריח דברי רבינו מדחזינן דרב ור' יוחנן מכשרי אפילו שנשאר בכסלע בלבד באיזה מקום שישאר ואע"פ שנדחו דבריהם דוקא במה שנחלקו בפירוש וגם שמואל ור' ינאי ורבה מ"מ במה שנסתפק לדעתם כיון שפשוט היה ההיתר לדעת רב ור' יוחנן ראוי לפסוק כמותם עכ"ל ז"ל וטעם נכון וברור הוא. ודע שאפילו לדעת האוסרים דדוקא כעין הבעיא שנשאלה בתלמוד והוא כשניטל מקום טיבורו ומקום ראשי פרקים וניטל העור של השדרה שר"ל שניטל לגמרי מכל אחד מהמקומות הללו אבל אם ניטל העור של קצת השדרה או מעל מקצת ראשי פרקים וכל העור קיים שהיא מותרת דלא בעינן שישתייר רוחב סלע על פני כל השדרה וכן על ראשי פרקים ומקום טיבורו אלא היכא דניטל כל העור כולו שאין שם עור אחר שיציל זולת זה אבל בשיעור אחר מצטרף להציל כגון זה שכל שאר עור הגוף קיים. וכתבו הגאונים דדוקא בבהמה אנו אומרים זה אבל בעוף אפילו נמרטו אגפיו הגסים או אפילו הנוצה הגסה כשרה ולא אמרינן גלודה אלא בבהמה דוקא דהתם לא נשאר עור שיגן עליה אבל הכא אע"ג שניטלה הנוצה עורה קיים ומגין עליה ואע"ג דכחשא אינה מתה מפני זה וכשרה:

ח

נפולה כיצד וכו'. תנן במתני' (דף מ"ב) נפלה מן הגג ואסקינן בבבא קמא פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נ':) דאין חיבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מאריה וטרפיה רב נחמן ואקשינן אלמא קסבר ר״נ יש חיבוט פחות מעשרה טפחים אותביה רבא לר״נ תנן היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ״ט לאו משום דלית ביה חבטה ומשני לא משום דלית בה הבלא ושקלינן וטרינן ביה התם ואסקינן אלא לעולם אין חבט פחות מעשרה טפחים והיינו טעמיה דרב נחמן קסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט מעשרה מחבט:

באיזה איברים אמרו וכו'. פשוט שם (חולין נ"א:) אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא צריכה בדיקה כנגד החלל כולו:

ט

בהמה שנפלה מן הגג וכו'. שם (דף נ"א:) א"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה ופסק רבינו כרב יהודה וכן פסק הריא"ף ודחו דברי רב חייא בר אשי אע"ג דמחמיר משום דאיתא בפ' התערובות אמר ריש לקיש עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כולהו כריש לקיש לא אמרו עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה הוא דפליגי עליה דריש לקיש התם וקי"ל כוותייהו דרבים נינהו ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן ור"י רביה דריש לקיש הלכך ליתא לדריש לקיש ובגמ' גרסינן (אמר רב הונא בר ר' יהודה אמר רב ששת) אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב עקרה יד לעמוד אע"פ שלא עמדה עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה ורבינו והריא"ף לא כתבו דין זה משמע דס"ל דעמדה עמדה ממש הלכה הלכה ממש וטעם דבריהם משום דסמכו על הלשון הכתוב במקצת נוסחאות והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה וזה ודאי כרב יהודה אתיא דהא לא סיימו בה ננערה לעמוד ועקרה רגל. ויש מי שדחה ראיה זו משום שלשון זה אינו מעיקר הגמ' אלא מפוסקי הלכות שפסקו כן במקצת מקומות אבל יש להוכיח דעת רבינו מעובדא דאימרתא דבי רב חביבא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה היתה מהלכת ועוקרת יד ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה אבל הכא שיש לחוש לא וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכת כדרכה אע"פ שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה אי נמי עוקרת רגל להלוך מאי ראיה היא שלא תאסר אם תבדק וא"א לומר דההיא אימרתא נפולה היתה ואפילו הכי כיון דהות מהלכא כלל לא חששו לה דא"כ היכי מסיימי דחוט השדרה לא שכיח:

קפצה מחמת עצמה וכו'. פשוט שם מההוא עובדא דההוא גדיא דהוה ליה לרבינא ומסיימי ביה משום דאמדה נפשה וכל שקופצת אומדת עצמה היא:

הניחה למעלה וכו'. פשוט שם אמר רב הונא אמר רב הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה משום ריסוק אברים וזהו טעם הדבר אע"ג דבנפולה חיישינן שאני התם שאנחנו יודעין שנפלה שלא כרצונה והכא מיירי בהפילה היא עצמה ומשום הכי אין חוששין משום דאמדה נפשה. והוי יודע דאי מספקא לן אי נפלה שלא לרצונה או הפילה עצמה דמסתמא מכשרינן לה ואמרינן דהפילה עצמה דיותר מצוי הוא נפילה לדעת מנפילה שלא מדעת ואת"ל נפלה שלא מדעת ספק נתרסקו אבריה ספק לא נתרסקו ולפי זה בין עמדה בין לא עמדה אינה צריכה בדיקה ולא שהייה מעת לעת:

י

זכרים המנגחים וכו'. פשוט שם אמר רב הונא זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין משום רסוק אברים אע"ג דמדוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקט להו אם נפול לארעא ודאי חיישינן וכתבו רבותינו בעלי התוס' שאע"פ שאין בגובה האויר עשרה טפחים דהא דבעינן עשרה טפחים דוקא כשנפלה היא מעצמה אבל כשאחרים מפילים אותה יש לחוש משום ריסוק אברים מפני שכח מפלתה מרסקתה אא"כ הרגיש הנופל שמפילין אותו כמו שנכתוב בס"ד:

וכן בהמה שהיתה וכו'. פשוט שם מההיא אימרתא דהוה בי רב חביבא וכו'. ופסיק תלמודא הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח וכבר כתבנו למעלה דלא עסקינן בנפולה וכן היא דעת רבינו אבל בה"ג גורס בהאי עובדא ההיא אימרתא דנפלה מאגרא ומסיים בה ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח ולא נתחוורה גירסא זו בעיני רוב המורים:

יא

גנבים שגונבים וכו'. פשוט שם אמר רב מנשי הני דכרי דגנבי גנבי וסיום המימרא כדברי רבינו:

יב

שור שהרביצוהו וכו'. פשוט שם אמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים וכו' וסיום המימרא כלשון רבינו וכתב הרשב"א ז"ל אע"פ שגבוה עשרה טפחים ואע"פ שאחרים מפילים אותו בכח וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דמימד אמיד נפשיה ונעיץ צפרניה לקרקע כשמגיע לארץ וגרסינן בירושלמי אינו דומה נופל בדעת לנופל שלא מדעת:

יג

הכה הבהמה על ראשה וכו'. פשוט שם אמר רב יהודה אמר רב הכה על ראשה וכו'. וכל חלוקי רבינו מבוארים שם במימרא:

יד

עוף שנחבט וכו'. פשוט שם גלימא מתיח חיישינן וכל חילוקי רבינו פשוטים שם ולא חש רבינו להצריך לפרט כל החילוקים שנאמרו שם אלא עשה סוגים אשר תחתיהם יפלו כל מה שנזכר שם כי באמרו וכיוצא בהם כלל הכל:

טו

נדבקו וכו'. פשוט שם דבק רב אשי אסר אמימר שרי ופסק התלמוד והלכתא בתרי גפי אסיר בחד גפא שרי:

טז

נחבט על פני המים וכו'. פשוט שם אמר שמואל עוף ששט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו ושאר החילוקים פשוטים שם כלשון רבינו אלא שיש לתמוה כי בתלמוד נתן חילוק אחר והוא ואי מיא קיימי לית לן בה כלומר אם המים נחים ואינם זוחלים כגון אגמים וכיוצא בהם אפילו מלמעלה למטה שפיר דמי ובזה החילוק אין חולק והריא"ף כתבו לפסק הלכה ורבינו השמיטו ונראה שרמזו בדבריו אבל אם שט מלמעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו שמא המים הם המוליכין אותו נראה מכלל דבריו דחשש זה אינו אלא משום דחיישינן שמא המים מוליכין אותו הא במקום שאין לחוש לזה כגון שהם נחים אפי' מלמעלה למטה אין חוששין לו:

יז

כל מקום שאמרנו וכו'. דברי רבינו פשוטים בכמה מקומות באותה סוגיא אבל יש מי שחולק בקצת דבריו לענין מה שאמר אין חוששין לה כ"ע לא פליגי דאין חוששין לה כלל כמו שכתב רבינו. ובמה שכתב וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריכה בדיקה, יש מי שכתב דתרתי בעיא שהייה מעת לעת ובדיקה כעין נופלת ודאית ואין נראין דבריו דודאי רבינו דייק לישנא דחוששין וחוששין ודאי חששא בעלמא משמע ודי שנחמיר עליה להצריכה בדיקה אבל שהייה ודאי לא דאי לא תימא הכי מאי בין נפולה ודאית לספק נפולה אלא ודאי דנפולה ודאית בעינן למבדקה ושהייה וספק נפולה בבדיקה לחוד סגי כמו שכתב רבינו ז"ל:

ובודק כנגד וכו'. פשוט כמו שכתבנו למעלה. וא"ת כבר כתב רבינו דין זה למעלה י"ל שבא להשמיענו שצריך ג"כ לבדוק מקום המוח שאילו ממה שכתב למעלה באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף אין מקום המוח בכלל ועתה בא להשמיענו שגם מקום המוח צריך בדיקה וזה שלא כדברי האומרים דאין מקום המוח צריך בדיקה כי יש עצם קשה ואין לחוש שמא יתרסק ונסתייעו משום דחזינן גבי דרוסה שפירשו מכפא דמוחא עד אטמא דאלמא כשחששו למוח בפירוש אמרוה ובכאן שלא הזכירוהו נראה דבנפולה לא חששו למוח וזו אינה ראיה דרבינו ודאי משם למדה ותדע דהרי לא הוציאו בתלמוד אלא סימנים ובית הרחם לפי פירוש רבינו ואילו היה מוח בכלל אברים שאין בהם ריסוק היה מן הדין להוציאו התלמוד בפירוש אלא ודאי דכמו דבדרוסת המוח בכלל בדיקה גם לענין בדיקת נפולה מוח בכלל וילמוד סתום מן המפורש:

אפילו נתרסק אבר וכו'. הראב"ד ז"ל נסתפק בדבר וכתב על הטחול ועל הכליות הרי הם ספק. ונראה דאין כאן מקום להסתפק מהטעם שכתבנו למעלה דלא הוציאו בתלמוד אלא בית הרחם וסימנים מכלל דטחול וכליות ישנן בכלל חלל:

חוץ מבית הרחם וכו'. מימרא דרב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ולפי דעת רבינו פירוש הדבר על בית הרחם ממש שאם נפלה הבהמה אין חוששין לבית הרחם ומדכתב גבי בית הרחם שאם נתרסקה הרי זו מותרת וגבי סימנים אינם צריכים בדיקה משמע שבית הרחם אפילו נתרסקה ממש אין חוששין לה כלל אבל סימנים בדיקה הוא דאינם צריכים אבל אם ראינו שנתרסקו ודאי חוששין להם. ושאר המפרשים פירשו מימרא דרב נחמן בנולד עצמו כגון בהמה שהיתה מקשה לילד ויצא ולדה בקושי אין חוששין שמא מחמת אותו דוחק נתרסקו אבריו וצריך להמתין לו מעת לעת אלא מותר לאלתר ואף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו יכול לעמוד והוא שמוחזק שכלו לו חדשיו. ואיברא שהשתדלתי להעמיד פירוש רבינו על סוגית הגמ' ולא יכולתי משום דבגמ' מייתי סייעתא לרב נחמן מההיא ברייתא דתניא תינוק בן יום אחד מיומא וכו' ופשיטא דההיא סוגיא לא רהטא כלל אליביה דרבינו אלא כפירוש שאר המפרשים אלא שראיתי לרמ"ך ז"ל שפירש שמה שכתב רבינו חוץ מבית הרחם לא מדברי רב נחמן למדה וצריכין דבריו ישוב. ואם יש לי שבדברי רבינו (חסר מכאן):

יט

נפלה מן הגג וכו'. דברי רבינו מבוארים בכמה מקומות והם תוספת ביאור על מה שקדם. ודע שדעת רבינו שכל שנפלה ודאי ולא שהתה מעת לעת ולא עמדה ולא הלכה אם שחטה בתוך הזמן אפילו בבדיקה לא מתכשרא וראיה לזה מדאמרינן בגמרא עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה ודאי בעיא מכלל דכי לא עמדה אפילו בבדיקה לא מתכשרא וכי שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ומיהו דוקא בבדיקה. וא"ת שהייה זו למה שהרי אנו מכשירין אותה על ידי בדיקה בלא שהייה ויש לתרץ לפי שהריסוק אינו ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיהיה בו ריסוק והפסד תגלה רעתו מה שאין כן קודם שהייה:

כ

וכן מי שדרס וכו'. פשוט במשנה דא"ט בעוף (דף נ"ו) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואוקימנא בגמרא דבעיא בדיקה אחר שהייה דאיכא למיחש בהני תלתא משום ריסוק אברים ולפיכך לא מתכשרא אלא בבדיקה:

כא

סימנים שנדלדלו וכו'. מימרא דשמואל שם סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתוב בהלכות אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל ברובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אדלדל אדלדולי או איקפול איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. בשמועה זו רבו הפירושים ונתחלפו הדעות לפי חילוף הגרסאות ולפיכך אני צריך להרחיב ביאורן שמתוך כך תתבאר דעת רבינו. גירסת רש"י והא אמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו הא דאיקפול איקפולי הא דאיפרוק איפרוקי ולפי גרסתו כך הוא פירוש ההלכה שמה שאמר שמואל תרבץ הושט שניטל רובו כשרה דוקא כשהמיעוט ההוא מחובר במקום אחד וזה דאקפול אקפולי כל שנקלף רוב הסימן ממקום חיבורו בנחת ומיעוטו מחובר ואותו המיעוט המחובר הוא במקום אחד לא מפוזר ומפורד שמאחר שהוא במקום אחד הדר בריא אבל איפרוק איפרוקי שנפרק בכח רוב הסימן ממקום חיבורו כאן מעט וכאן מעט והמיעוט המחובר הוא מפוזר ומפורד שאינו במקום אחד לעולם לא הדרא בריא וטריפה ועל זה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה זהו פירוש רש"י כפי גרסתו והריא"ף ז"ל גריס אמר רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפרוק איפרוקי ודעתו לומר כפי גרסתו דרב שישא ביטל כל התירוצים שנאמרו קודם לכן וקיים שדברי שמואל שאמר תרבץ הושט שניטל ברובו כשר דאיפרוק איפרוקי וזהו ישוב ההלכה לפי גרסתו דדברי שמואל דהכשיר דוקא איפרוק איפרוקי שר"ל שנתפרק מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד אבל אדלדל אדלדולי שר"ל שנפרדו הסימנין זה מזה ברובן או איקפול איקפולי הושט בכח מן הלחי הרוב ממנו והמעט המחובר אינו במקום אחד אלא מעט כאן ומעט כאן טריפה וזהו דעת רבינו וגירסתו אלא שראיתי מי שפירש כדעת הריא"ף באיקפול איקפולי שנקלף רוב עובי תרבץ הושט סביבו דלא הדר בריא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף