מגיד משנה/מאכלות אסורות/ג

מגיד משנה ‏ מאכלות אסורות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פ"ק דבכורות (דף ה') משנה וגמרא ופרק א"ט (דף ס"ד:) אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא x (זו ביצתה):

ב

חלב אדם מותר באכילה אף על פי שבשר האדם אסור באכילה וכו'. כבר נתבאר זה פרק שני ועוד יתבאר לפנינו:

ג

דבש דבורים ודבש צרעים וכו'. דבש דבורים שהוא מותר מוסכם מכל התנאים אבל דבש צרעים הוא מחלוקת תנאים בברייתא פ"ק דבכורות (דף ז':) ור' יעקב אסר ליה וס"ל דדבש דבורים הוא שמותר משום דרחמנא שריא דכתיב אך את זה תאכלו אבל דבש צרעים שיש לו שם לווי לא כדאיתא התם וסתמא דמתני' במסכת מכשירין דלא כוותיה שאמרו שם דבש צרעים טהור ומותר באכילה וכההוא תנא דברייתא דאמרו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואינם ממצות אותן מגופן וה"ה לד"צ וה"ל ד"צ סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקי"ל הלכה כסתם. ואע"ג דמשמע פ"ק דבכורות דרב ששת דאמר מי רגלים של חמור אסור ס"ל כר' יעקב ודייק לה ממתני' דקתני היוצא מן הטמא טמא ולא קאמר היוצא מטמא ע"כ ההוא דיוקא לאו דיוקא הוא דא"כ קשיא סתמא אסתמא אלא היוצא מן הטמא אורחא דלישנא הוא ותו דמשמע התם דמסקנא דגמ' דלא כר"י דאמר בשלהי שמעתתא כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצרעים טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר"י. ועוד יש לי לומר דרב ששת לא ס"ל כר"י אלא בטעמיה דדבש רחמנא שרייה ולאו טעמא משום שאינו תמצית גופן דא"כ הו"ל מי רגלים מותרין ומתני' קתני היוצא מן הטמא טמא אבל מה שחלק ר"י במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי לא ס"ל כוותיה אלא כיון דכתיב קרא אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל כו' אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ לא מפלגינן במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי וזהו שלא הקשו סתמא אסתמא דסתמא דהכא דבכורות לא אתי למיסר מאי דרחמנא שרייה דאי לא בלא"ה תקשי ליה סתמא אליבא דר"ש דבש דבורים אבל אי אמרינן דכל מאן דאית ליה דרשא דקרא אית ליה דדבש צרעין אסור ומתני' דמכשירין משום דדבש צרעין אינו מגופן הוא ליקשי סתמא אסתמא אליבא דרב ששת דדייק ממתניתין היוצא מן הטמא כל דאתי מיניה דטמא ולפי זה מתני' דדבש צרעין אפילו רב ששת מודה בה לענין דינא וטעמא דברייתא הוא דפליג כנ"ל. ורבינו פסק כסתם מתני' דמכשיר וכטעמא דברייתא ודחי לה לדרב ששת וסבירא ליה דמי רגלים של חמור מותרין כנזכר פ' ד' והרמב"ן ז"ל פסק בהלכותיו להחמיר ואסר דבש צרעים וכתב שיש מי שפסק כן:

ד

אע״פ שחלב אדם מותר וכו'. בכתובות פ' אע״פ (כתובות דף ס') מפורש בגמרא דחלב שפירש אפילו מצות פרוש אין בו. ובהשגות א״א הא למדת שאין בבשר האדם אפילו איסור עשה ומה שאמר כיונק שקץ בין תבין ע״כ. וכבר הארכתי בדין בשר האדם פ״ב:

וגדול שינק מן השד וכו'. שם:

ה

יונק תינוק והולך וכו'. שם נפסקה הלכה כרבי יהודה דאמר יונק אפי' ד' וה' שנים פירש לאחר כ"ד חדש הרי הוא כיונק שקץ ובגמרא (פרש) כמה וכו' אמר שמואל ג' ימים. ובירושלמי נזכר בהלכות בד"א שפרש מתוך בוריו אבל מחליו מחזירין אותו ע"כ:

ו

אף על פי שחלב בהמה טמאה וכו'. זה יצא לרבינו ממ״ש בפ' אלו טריפות (חולין דף ס"ד) בביצת השרץ מלמד שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום (שנא') השרץ השורץ על הארץ משמע הא לא רקמה לא אלמא אע״פ שכל היוצא מן הטמא טמא אין לוקין עליו שאל״כ בלא רקום היה לוקה. ויש מן המפרשים שהודו בדינים של רבינו אבל חלקו בביצת עוף משום דנפקא לן מבת היענה כמו שנזכר למעלה ואמרו דלמילקי עליה הוא דאיצטריך דאי למיכלה גופא תיפוק לי דכל היוצא מן הטמא טמא. ויש דוחין זה ואמרו דלמיסר גופא איצטריך סד״א ביצה טהורה דשרא רחמנא חדוש הוא דה״ל למיסר משום אבר מן החי וביצה טמאה נמי תשתרי קמ״ל ודכוותא אמרו פ״ק דבכורות גבי חלב. ואם תשאל היכא גלי רחמנא דביצה טהורה יש להשיב מדכתיב ואת הבנים תקח לך שהוא כולל אפרוחים או ביצים ודרשינן פרק שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך אלו דבריהם ז״ל. וזהו דעת רבינו דודאי עיקר קרא דבת היענה לאסור עצמה הוא ומדכתיב בת ילפינן לביצה לאיסורא והוא בנין אב לכל ביצים טמאין אבל אין לוקין עליהם מן הרבוי הזה דומה לחצי שיעור דנפקא לן פ' אחרון דיומא (דף ע"ד) מכל חלב ואינו לוקה עליו ורבינו סמך דין זה למה שכתוב מבשרם לא תאכלו וסוף הפסוק ובנבלתם לא תגעו. ובפירוש אמרו בטומאה בהרבה מקומות שאין אלו מטמאין ונזכר בהלכות שאר אבות הטומאה ולקח המדרש הזה להורות שאע״פ שהיוצא מן הטמא טמא אין לוקין עליו ואע״פ שבעוף לא נזכר מבשרם כיון שאינו למד אלא מן המדרש של בת היענה אין לוקין עליו דומיא דביצת השרץ שאין כתוב בשרצים מבשרם וכל היוצאין מהטמאין דין אחד להם:

ז

יראה לי שהאוכל וכו'. סברת רבינו זו פשוטה היא בטעמא דכל שהן בגוף בדגים דליכא בהו קליפה ובעופות כל שתלויות באשכול הן בשר גמור. וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף שהאוכל מן האשכול של ביצים טמא כדאיתא פ"ק די"ט (דף ז') ונתבאר בדברי רבינו מהלכות שאר אבות הטומאות ועוד ראיה שאסור לאכלן בחלב כדאיתא התם אע"פ שבשר עוף בחלב אינו אלא מדבריהם כמו שיתבאר פ"ט:

ח

ביצת עוף טמא. בפרק א"ט (דף ס"ד) מבואר גבי ביצת השרץ שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ כמש"ל ורבינו סבור דה"ה לביצת עוף טמא משום שרץ העוף. אבל הרשב"א ז"ל הקשה עליו מהשרצים הגדלים בפירות במחובר שאינן קרויין שרץ העוף אע"פ שעתידין לצאת ולפרוח ואמר דכל שלא יצא לאויר העולם אינו שרץ העוף ולא שרץ הארץ שהרי אין הביצה גדולי קרקע ולפיכך אע"פ שבביצת השרץ לוקה מדין שרץ הארץ מפני שהן עצמן שרץ הארץ בביצת עוף טמא אינו לוקה והניח הדבר בצ"ע. ובאמת שאין דבריו מוכרחים דאיכא למימר שאני שרצים הגדלים בפירות דכיון שהן גדלים בקרקע לאלתר הוי שרץ ואינן קרויין שרץ העוף עד שיעופו אבל זה שמינו כבר הוא עוף והביצה היא מעוף טמא לאלתר שרקם הוה ליה כשרץ העוף דומיא דביצת השרץ אע"פ שלא שרץ על הארץ:

אבל ביצת עוף טהור וכו'. שם מבואר דאע"ג דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר ב"י ושרו באפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ה"מ כשיצאו לאויר העולם אבל אם לא יצאו לאויר העולם כ"ע מודו דכיון דאיכא ריקום אסור מדרבנן ולזה כתב רבינו מכת מרדות:

ט

נמצא עליה קורט דם וכו'. שם ברייתא (דף ס"ו:) נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה (אפילו) ביצה אסורה מ"ט דשדיא תכלא בכולא. ודעת רבינו דהא דתני דוסתאי פליגא אדרבי ירמיה דאסר בחלבון שנמצא בקשר וחוץ לקשר והלכה כדוסתאי להקל בשל דבריהם ועוד דמשמע התם דרב אשי ואביי ס"ל הכי וזה דעת ההלכות שלא הזכירו הא דר' ירמיה וכן דעת הגאונים ז"ל ועיקר. אבל הרשב"א ז"ל כתב פ"א בשם חכמי הצרפתים ז"ל דלא פליגי דוסתאי ור' ירמיה ואמר שיש לחוש לדבריהם ולאסור אף בשנמצא בחלבון כל שנמצא בקשר ונתפשט חוץ לקשר ואין מורין להיתר אלא בנמצא בחלבון על הקשר לבד או חוץ לקשר ולא נתפשט בקשר והקשר הוא בראש הכד והוא הדבר הנתפש מזרע הזכר וניכר לעין ע"כ דבריו. ודעת רבינו והגאונים עיקר ואין לחוש באיסור של דבריהם אחר קבלת הגאונים ז"ל:

ביצה המוזרת וכו'. ברייתא שם ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם ופירש"י ז"ל ביצים שאינם של זכר (אלא דספני מארעא) אע"פ שישבה עליהן תרנגולת כמה ימים מותרת דלעולם לא יהא בה אפרוח ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב דכל ביצה דספנא מארעא אע"פ שנמצא עליה דם בחלמון זורק את הדם ואוכל את השאר ע"כ. ובתחלת ברייתא זו יש במקצת הנוסחאות גיעולי ביצים מותרות ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו וכתב הרשב"א ז"ל שהוא לפי שלא היה בגרסאות ספריהם והרבה ספרים יש שאינו בהם ומכל מקום הדבר אמת שכן נמצא במסכת תרומות ובירושלמי ובתוספתא. x ופירושה ביצה שהגעילה אותה התרנגולת מכח הכאה ואינה מעורה בגידין כלל וקמ"ל שאע"פ שלא נגמרה לגמרי מותרת ואין בה משום אבר מן החי:

י

אפרוח שנולד וכו'. כבר כתבתי למעלה דפלוגתא דראב"י ורבנן היא ופסקו הגאונים ז"ל כרבנן דשרו כל שיצא לאויר העולם וכן מוכח פ"ק דיו"ט ועיקר:

בהמה טהורה שנטרפה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קט"ז:) במשנה גבי כשרה שינקה מן הטריפה מתבאר בפירוש ומבואר ג״כ בגמרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב) בדין הוציא העובר את ידו ונשחטה אמו כמו שיתבאר פרק חמישי:

וכן ביצת עוף שנטרף וכו'. משנה במסכת עדיות (דף ו') דשוין בית שמאי ובית הלל בביצת טריפה שאסורה והובאה פרק אלו טרפות (חולין דף נ"ח) ותחלת המשנה ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ולא הזכיר רבינו איסור זה ונראה שסמך לו על מ"ש בפרק זה בדין לוקחין ביצים מן העכו"ם ואין חוששין להם שמא הם ביצת טריפה או ביצת נבלה וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה. ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת וט"ס הוא:

יא

אפרוח שנולד מביצת וכו'. מסקנא דגמרא בתמורה פרק כל האסורין (תמורה דף ל"א) ונזכר כאן בהלכות מאי טעמא דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא.

ועל מה שכתב רבינו שאין מינו טמא. כתוב בהשגות א"א מה ראה לשנות הטעמים וכו'. ואין זו השגה כלל שרבינו כתב זה להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו ואין אומרים בו לאימת מסרח לכי גביל דכיון דמינו טמא אסור הוא ולא רצה רבינו לתת טעם לחלק בין ביצת טריפה לאפרוח שלה אלא לחלק בין אפרוח ביצת טריפה לאפרוח ביצת טמאה ויפה כיון:

היה העוף ספק וכו'. מסקנא דגמ' בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ז נ"ח) ונזכר בהלכות. ועוד יתבאר דין זה פרק י״א מה' שחיטה:

יב

חלב בהמה טמאה אינו נקפה וכו'. בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) כמו שיתבאר משנה ואלו דברים של עכו״ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו והקשו למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק ואי משום אערובי (ניקום דאמר מר חלב) טהור עומד טמא אינו עומד ותירצו אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי פירוש שמן הדין יהיה מותר והב״ע דבעי ליה לכמכא פי' לכותח שאינו רוצה החלב להעמידו והקשו ונישקול מיניה קלי וניקום (פי' יקח מעט ויבדוק אם הוא עומד) ותירצו כיון דבטהורה נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה השתא דאתית להכי גבינה נמי x (אפי' תימא דקא בעי ליה לגבינה) איכא דקאי ביני אטפי פי' בין הגומות. ורבינו לא חשש לטעם זה בגבינה כמו שיתבאר:

יג

אבל בימי חכמי משנה וכו'. שם במשנה (דף כ"ט:) שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע וכו' מפני מה אסרו גבינת העכו"ם א"ל שמעמידין אותה בקיבה של נבלה וכו'. ובגמרא (דף ל"ה) נתנו בה האמוראים טעמים הרבה ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה וטעם הזה נזכר בהלכות ולא חשש רבינו לטעמים אחרים שהאחד הוא לפי שא"א בלא צחצוחי חלב. פירוש ואפשר שהוא טמא. והאחד הוא לפי שמחליקין פניה בשומן חזיר לפי שלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו וכן הקשה הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל לטעמיה דשמואל ותירץ דכיון דאוקמי קא מוקים אינו בטל וכיוצא בזה נזכר בגמ' שם למעלה מזה. וז"ש רבינו וא"ת והלא עור הקיבה וכו'. ומ"מ יש מן המפרשים ז"ל שפירשו שאין הולכין באיסורין אלו של עכו"ם אחר נתינת טעם שחכמים רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה חשש בנותן טעם בדוקא והביאו ראיה לזה וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים הם זהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגות:

יד

גבינה שמעמידין אותה הנכרים וכו'. דעת הגאונים ז"ל הוא דעת נכון כיון שהגבינה נאסרת במנין אע"פ שבטל טעם לא בטלה גזירה שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא פ"ק דיו"ט (דף ה') וכ"כ האחרונים ז"ל שאפי' במקומות שידוע שמאוס להם חלב טמא ולא יערבוהו וידוע שאין מחליקין פניה בשומן חזיר לפי שאוכלין אותם בימים שהבשר אסור להם וידוע שמעמידין אותה בצייצי הפרחים אעפ"כ גבינה שלהם אסורה מפני דבר שנאסר במנין:

טו

האוכל גבינת העכו"ם וכו'. זה ידוע שבכל איסור של דבריהם יש מכת מרדות וכבר הזכרתי זה בכמה מקומות:

החמאה של עכו"ם וכו'. מכאן אתה למד שדעת הגאונים ז"ל הוא שאומרים באיסורי מאכלי עכו"ם בטול שלא החמירו בהם יותר מדם וחלב והוצרכו לאסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל עמו כלום וכיון שאפשר להפרישו מן החמאה הרי כל החמאה אסורה שאין מתירין החמאה ואוסרים הקום שלא תהיה גזירת חכמים מתקיימת וזהו לדבריהם הטעם שאמרו בגמרא דקאי ביני אטפי והוא עומד לבדו ולפיכך אינו בטל במיעוטו ומפני כך אסרו כל הגבינה. אבל לפי שיטת האחרונים ז"ל אין צורך לזה אלא הרי החמאה אסורה מפני שאפשר שיש בה מיעוט חלב טמא וכבר אמרנו שאף בלא נתינת טעם אסור:

טז

יראה לי שאם לקח חמאה מן הנכרי וכו'. זה נמשך אחר מה שנתבאר למעלה שרבינו סבור שכל שאין בו נתינת טעם מותר והגבינה האסורה א"א לה בשום תיקון מפני שהדבר האוסרה הוא המעמיד ואינו בטל במיעוטו וכמו שנתבאר למעלה. וראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה או לעשות ממנו חמאה ויבשל עד שילכו ממנו צחצוחי חלב. ואני תמה בקושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה"נ וכ"ש הוא ממ"ש ז"ל שאע"פ שנעשית החמאה בידי נכרים מחלב שלהם מותרת בבישול כ"ש חמאה או גבינה שעשה ישראל מחלב שלהם שמותר בבישול לדעתו ז"ל, וכבר הזכרתי למעלה הסוגיא שאמרו אי דקא בעי ליה לגבינה ה"נ ואע"פ שבמסקנא אמרו גבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כבר ביארתיו לפי שיטת הגאונים ז"ל שאינו בטל מפני שעומד בעינו בגבינה אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח"כ בשל אפשר לדעת רבינו שמותר x (והוא דעת רבי') ונמצא בתוספתא פ' אין לוקחין גבינה אלא מן המומחה ושלוקה נלקחת בכל מקום ע"כ. וזה נראה סיוע לדעתו ז"ל. ובהשגות א"א הכל הבל ורעות רוח שכל האיסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה ומ"ש שהלך האסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב עכ"ל. וזה כפי שיטת האחרונים ז"ל שאמרו שאין הולכין בהן אחר הרוב ואין איסורין אלו בטלין ואע"פ שאינו אלא חשש של דבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכ"ש שהוא ספק אם יש שם חלב טמא כלל והיה אפשר לומר דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה וכ"ש בבשול החמאה שצחצוחי החלב שבה כלין אעפ"כ הם ז"ל סבורין דבכל גוונא אסור וכ"כ הרשב"א ז"ל:

יז

ישראל שישב בצד וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל"ט:) ומתבאר מדברי רבינו דדוקא כשהנכרי חולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לנו ולפיכך מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו הא לאו הכי ודאי חיישינן כל שיש טמאה בעדרו ופשוט הוא:

יח

ביצה ששני ראשיה כדין וכו'. ברייתא פרק אלו טריפות (חולין דף ס"ד) ומסקנא דגמרא דסימני ביצים טהורים אינן ידועים וברייתא הכי קתני שני ראשיה כדין או שני ראשיה חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה רישיה חד חד ורישיה חד כד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עילויה בסתמא לא תסמוך עילויה.

וכתב רבינו שואל לצייד הישראל וכו'. ובהשגות א"א דבריו אינם אלא בישראל וכו'. ודברים פשוטים הם לא היה צריך לכתבם שכבר ביאר רבינו כן בסמוך בביצי דגים שאם היה אדם שהוחזק בכשרות נאמן ולוקחין ממנו כל דבר:

יט

לפיכך אין לוקחין וכו'. נראה מדברי רבינו בביאור שאע"פ שא"ל הנכרי מעוף פלוני וטהור הוא אינו סומך עליו אא"כ הוא עצמו מכירה ומה ששנינו בברייתא לוקחין ביצים בכ"מ ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות ואוקימנא לה באומר של עוף פלוני וטהור הוא דוקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל בעכו"ם לא סגי אלא במכירן לפי שאין עדות כלל לעכו"ם ואפי' מסיח לפי תומו אלא בעדות אשה. ומ"מ במכירן אין לחוש לנבלות ולטריפות כמו ששנינו בברייתא וטעמא משום דהוו להו מיעוטא דמיעוטא. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכל שאמר של עוף פלוני וטהור הוא אפי' עכו"ם נאמן דלא מרע נפשיה כל היכא דלא מצי לאישתמוטי וז"ש אין לוקחין מהן ביצים טרופות הא שלימות לוקחין והיינו בכה"ג דאמר של עוף פלוני וטהור הוא. ולדעת רבינו מה שהוצרכו לומר שאין לוקחין ביצים טרופות מהן הוא במכיר שהן ממין עוף טהור והטעם מפני שחוששין שמא טריפה היתה וישראל מכרה לו כדאיתא התם בהדיא וז"ש רבינו אין לוקחין מהן ביצים טרופות כלל וזהו דעתו ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל ועכשיו נהגו ליקח ביצים מן הנכרים בסתם לפי שאין המינין הטמאין מצויין אצלנו ואין רגילות שום אדם למכרם, עכ"ל. וטעם אחר יש לי לומר לפי שאין לוקחין אלא ביצי תרנגולת ואווז והן ניכרין בטביעות העין וכדברי רבינו. עוד כתב בדין ביצה טרופה דוקא כשהיא בפני עצמה שחזותה מוכיח עליה שמטריפה היתה וישראל טרפה ומכרה לו אבל מצא פת ביד פלטר נכרי שטחו פניו בביצים מותר ללוקחו ממנו שרובן מן השלמים הן ואין חוששין למיעוט מן הנותרים ע"כ דבריו ז"ל:

כ

ביצי דגים סימניהם וכו'. דעת רבינו שאע״פ שבסוגיא שבפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף מ') נראה שסימני ביצי דגים דאורייתא מן הברייתא שהביאו שם כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים כיון דבא״ט אסיקו (דף ס"ד) דסימני ביצים לאו דאורייתא ה״ה לסימני קרבי דגים וכן דעת ההלכות שכתבו ההיא דאמרי' פ' אין מעמידין קרבי דגים ועוברים אין נקחין אלא מן המומחה ולא העמידוה דוקא בשנמוחו אלא אפי' לא נימוחו אין סומכין אסימנין ואמרו שם אין שם מומחה מאי א״ר יהודה כיון דאמר אני מלחתים מותרין וזה דעת קצת מן האחרונים ז״ל ועיקר להחמיר בשל תורה. ואמרו בגמ' שם גבי הא דעוברין אין נקחין אלא מן המומחה דהיינו בביצים מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהו דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים (ואמרו ר' דוסתאי) סמי מכאן עוברין אמר ליה ר' זירא לא תסמי תרוייהו מטילי ביצים נינהו אלא זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים ואח״כ הקשו למה לי מומחה ליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים ותמהו סימני דגים סנפיר וקשקשת כתיב בהו אלא (אימא) כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים וכו' ולר' דוסתאי דאמר סמי מכאן עוברים וכו' כך סימני קרבי דגים היכא משכחת לה בשלפוחא פי' היכא משכחת לה שיהיה סימן לקרבי דגים בראשו אחד חד וראשו אחד כד בשלפוחא באותן שיש להן שלפוחית שהיא האם שקורין וישיג״א ושלפוחית זו של דג טהור הוא כך וכל הקרבים דבוקים בה ונכרין על ידה. והנה רבינו פסק כר' זירא דאמר דדג טמא יש לו ביצים אלא שמטילין מבפנים ומתהוין במעיו לדגים גמורים וברייתא הכי קתני כך סימני עוברי דגים וכבר נתבאר שסימנין אלו אינן דאורייתא. ובקרבי דגים לא כתב רבינו דבר דאליבא דר' זירא לא מיתני בהו שום סימן בגמרא כלל. והרשב״א ז״ל פסק כר' דוסתאי דאמר דדג טמא לית ליה ביצים כלל וביצי הדג נקחים מכל אדם ותמה הוא היאך פסק להקל בשל תורה בלא טענה מוכרחת ועוד שהגירסא ברוב הספרים בחולין כך סימני עוברי דגים וכר' זירא ודברי רבינו עיקר. ומצאתי מפורש כן בירושלמי בפ' אין מעמידין שהעלו כר' זירא בביאור. ומה שהצריכו לומר בדגים אני מלחתים ובעוף די באומר של עוף פלוני וטהור הוא מסתברא משום שהדגים המלוחין באין מארץ מרחק מצי לאשתמוטי טפי מבביצים צריך שיאמר אני מלחתים וז״ש שם בגמ' שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם. וכבר ביארתי למעלה בביצים שדעת רבינו דבעכו״ם לא סגי במידי וכן דעתו כאן בודאי. ויש מי שכתב שישראל החשוד למכור טמא בטהור הרי הוא כעכו״ם לענין זה שהחשוד בדבר לא מעידו לעצמו וכמו שמתבאר פרק י״ב מהלכות מעשרות ופ״י מהלכות מטמאי משכב ומושב ולא אמרו כאן אלא במי שאינו חשוד ולא מוחזק בכשרות:

כא

וכן אין לוקחין וכו'. דעת רבינו שמה שאמרו שם בגמרא שאין לוקחין דברים אלו בסוריא אלא מן המומחה דלא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל אבל ודאי כ"ש הוא בח"ל ואף א"י בזמן הזה הרי היא כח"ל וכמו שביאר רבינו פרק י"א וכן נראה מן ההלכות שלא הזכירו סוריא וכן נראה קצת מן התוספתא ומן הירושלמי:

והחלב לוקחין אותו וכו'. זה למד רבינו ממה שלא נזכר שם עם אלו ומן הסוגיא שלמעלה מזה נראה כן והטעם מפני שקרוב לעמוד עליו:

כד

(כב-כד)

הכובש דגים טמאים וכו'. איסור ציר של דגים מפורש בגמרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף מ') ובהרבה מקומות וציר חגבים שהוא מותר מפורש בספרא ופרק שביעי דעדיות (דף י"ב):

לפיכך אין לוקחין ציר מן העכו״ם וכו'. במשנה בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה:) אמרו (דציר שאין בו דגה אסור) ושיש בו דגה מותר ובגמרא (דף ל"ט) ת״ר וכו' אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלכית אחת או שתי כלכיות שוטטות בו השתא כילכית אחת אמרת שרי שתי כלכיות מבעיא לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה וכו' אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד״ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר (לכל אחת ואחת) אמר רבי זירא מריש הוה מטבילנא בצירן כיון דשמענא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת וכו' בצירן נמי לא מטבילנא אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחת ואחת מתיבי חתיכות דג שיש בהן סימן וכו' ואפילו באחד ממאה שבהן מותר ומעשה בעכו״ם שהביא גרב מלא חתיכות ונמצא סימן באחד מהן והתיר ר״ג את הגרב כולו ותירצו התם בשחתיכות שוות. והקשו א״ה מאי למימרא ותירצו מהו דתימא דילמא (אתרמויי) אתרמי קמ״ל. עוד אמרו שם בשם רב ושמואל ור' יוחנן עכו״ם שהביא ערבה מליאה חביות ונמצאת כלכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות סתומות היא מותרת וכולן אסורות. עוד שם במשנה טרית טרופה אסורה ושאינה טרופה מותרת ובגמרא אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ע״כ. ועתה אבאר סוגיא זו לדעת רבינו כלכית הוא דג טהור קטן לרבותא אמרו כלכית אע״פ שקטן ביותר והוא מפרש כאן בפתוחות כלומר אם החביות כולן פתוחות בדג אחד טהור שיהא באחת מהן כולן מותרות בסתומות אם החביות סתומות צריך שנים בשתי חביות וכשאמרו בסוף הסוגיא סתומות היא מותרת וכולן אסורות דוקא בשלא נמצאה אלא לאחת. ומצאתי בזה בהלכות נוסחא בפתוחות אחת בסתומות שתים ולא כתב הא דרב ושמואל ור' יוחנן וזה כדעת רבינו איתמר רב הונא אמר כלכית זה עד שיהא ניכר פי' שהוא מן דג טהור בראש ושדרה אבל באחד מהן אע״פ שנראה כן אינו היכר גמור. ורב נחמן אמר או ראש או שדרה דבחד מינייהו סגי והעלו שמחלוקת זה אינו אלא בצירן. וי״מ שנתנו טעם מפני שהציר אינו אסור אלא מדבריהם דזיעה בעלמא הוא. ואמר ר' זירא מריש הוה מטבילנא וכו' פירש״י ז״ל הוה מטבילנא בציר בחד סימן או בראש או בשדרה דהוה ס״ד דכי פליגי רב הונא ורב נחמן בגופן פליגי אבל בצירן אפי' רב הונא מודה בצירן נמי לא מטבילנא דס״ל כרב הונא עכ״ל. ורב פפא פסק גם כן כרב הונא, ולזה כתב רבינו והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים ויתר הסוגיא פשוטה היא ונתבאר דברי רבינו. ויש מן המפרשים שפירשו כאן בפתוחות בעינן שתי כלכיות בחבית אחת דאי בחד אמרי' מעלמא אתא בסתומות סגי ובדג אחד ולהתיר האחרות לא דברו כאן ודין האחרות הוא שאם פתוחות הן מותרות ע״י אחת שנמצאו בה שתי כלכיות ואם סתומות אין מקצתן מתירות מקצתן אלא אותן שנמצא בהן אפילו אחת מותרות והשאר אסורות וזה דעת הרשב״א ז״ל. ולשון כאן בפתוחות כאן בסתומות ולא אמרו בפתוחה וסתומה נאות יותר לפירוש רבינו. וראיתי לרשב״א ז״ל שלמד מההיא דר' זירא דכל שיש בציר חתיכות שאין בהן סימן ואין מותרות כל זמן שאין חיתוכן שוה עם אותן שיש בהן סימן כמו שנתבאר שאף הציר אסור גזירה צירן אטו גופן וכ״פ בספרו ואין דבריו מוכרחין. וממ״ש רבינו אין לוקחים דגים מרוצצין מלוחים יש ללמוד שאין לחוש בדג טהור מליח שמא נמלח עם הטמא וכך העלה הרמב״ן ז״ל וכתב שאפשר שהטעם מפני שהטמאים בטהורים לא ממלחו דצריכי לאפושי עלייהו מלח טפי מטמאים א״נ משום ספיקא בדרבנן היא ולקולא ע״כ דבריו וכן כתב הרשב״א ז״ל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף