מגיד משנה/זכיה ומתנה/יא

מגיד משנה ‏ זכיה ומתנה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שכיב מרע שאמר נכסים וכו' היה לו בן ובת אחת או בן ובן הבן וכו'. מעשה פשוט בגמרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג):

ב

שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה וכו'. בכתובות בהכותב (כתובות דף פ"ה ע"ב) ההוא דאמר להו נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר ר״י הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הוא הא גייס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב וכו' [שניהם קרובים] שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני ע״כ בגמרא. ובהלכות סתם המחבר ואמר תלמיד חכם קודם ופי' אפילו במקום קרוב או שכן כמו שנזכר בגמרא. ומה שפירש שודא דדייני כמו שיראה להם כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר כך פירש רש״י כדבריו והקשו עליהם ז״ל מדאמרינן שניהם קרובים שניהם שכנים וכו' משמע שהם בכל ענין שוין. ואין זה כדי קושיא אבל הם פירשו מה שירצו הדיינין יעשו וכדמוכח ס״פ דגיטין דלשון שודא דדייני הוא מה שירצו מבלי השגחה אי זה מהם ראוי ליטול לפי ששניהם שוין וכאן אין בו הוכחה וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקרובי דעתא והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא חולקין בשוה ותירצו x דמשחרר שאני דכיון דעובר בעשה לא מחזקינן להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא מימר אמרינן דאחרים פדאוהו ממנו בכסף א״נ הם עצמן בכסף של אחרים והילכך אין כאן מקום לתלות הדבר באהבה ובקורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר פקדון או מלוה יש לו בידי לפיכך אין דורשין בו לשון הדיוט שאדם מצוי ללוות או לקבל פקדון ממי שאינו רגיל אצלו. זה כתבו ז״ל וכתבתיו מפני שדין התוספתא אמת על הצד שכתבתי:

ד

שכיב מרע שאמר נכסי וכו'. זה פשוט ומתבאר מן הנזכר למטה:

ה

אמר נכסי לפלוני ולבני וכו'. פי' מפני שלא פרט הבנים בפרט אלא אמר ולבני בכלל. ומבואר הוא במי שמת (דף קמ"ג):

ומעשה באחד וכו'. שם:

ו

אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני וכו'. דעת המחבר שהכלל נוטל מחצה לעולם. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאין נוטלין בני הכלל אלא כאחד מן הנפרטים שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה ואין ליהודה אלא שני בנים ואם תאמר שהכלל מחצה והפרטין מחצה נמצאו שני בני יהודה נוטלין כראובן ושמעון ולוי ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהן וכללן מרויחין אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הפרטים ע"כ בחידושי הרשב"א ז"ל. ומ"ש הר"א ז"ל בהשגות הוא חילוק דק כחוט השערה:

ז

שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי וכו'. מבואר בגמרא ר״פ המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג:):

תנו חלק לפלוני מנכסי וכו'. בגמרא שם תנו חלק לפלוני מנכסי מאי וכו' ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי"ב לטפיח אין פחות מי"ו ע"כ. ויש מי שמפרש דכי אמר תנו חלק סתם דיינינן פחות שבשיעורים דהיינו י"ו, אבל הגאון ז"ל אמר רביע כרישא דברייתא דאמרה תנו סתם וכתוב בהלכות ועיקר:

ח

אמר תנו חלק לפלוני בבור יין וכו'. כבר נזכר זה וכתב רבינו חננאל ז"ל הא מתניתין דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעים בענין זה וכ"כ הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה שלו אני מוכר לך בכך וכך ה"ק חלק אחד בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק ע"כ לשונו בחידושי הרשב"א ז"ל:

ט

ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין וכו'. מבואר זה בהלכות:

י

שכיב מרע וכו'. בגמרא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח:) שלח ליה ר' אבא [לרב יוסף בר חמא] האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא [בנכסים של עכשיו] ובנים הבאים לאחר מכאן, ובהלכות ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן בפירוש אבן מיגש ז״ל וכתב ז״ל האי מתנה אי במתנת בריא מוקמינן לה בדאית בה קניין וכדא״ל בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה דהא קניין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנת שכ״מ היא מדאמר תטול עכ״ל. וזה כפי שיטתן שאומר שיטול קניין דברים הוא ויש חולקין:

כיצד היו לו שלשה בנים וכו'. הוא פירוש ובבנים הבאים הנזכר בגמ' וכתב רשב"ם ז"ל כשם שמועטים ונתרבו ממעטין חלק מתנתם כך אם היו מרובין הבנים ונתמעטו בחיי האב מרבין מתנתם ונוטלת כאחד מהם בשעת חלוקה שכך אמר לו. והראב"ד ז"ל נסתפק בדינו ולדברי הכל נתמעטו אחר מיתת האב אינה זוכה בחלק המת כלום. ופשוט הוא:

יב

שכיב מרע שאמר מטלטלין שלי וכו'. מפורש בפרק מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישי קנה חוץ מחיטי ושערי:

אמר כל מטלטלין שלי וכו'. בגמרא כל מטלטלי [לפלניא] אפילו חיטי ושערי ואפילו הרחיים העליונה קנה לבד מרחיים התחתונה. ודין העבד בעיא שם אם הוא כקרקע או כמטלטלים ולא איפשיטא אבל בהלכות פשוט שהוא כמטלטלין. ומכל מקום בשלא אמר כל מטלטלין ודאי כיון שאפילו חטים ושעורים אינן בכלל כל שכן עבדים, זה דעת המחבר ז"ל:

יד

אמר כל המטלטלין אף רחיים התחתונה וכיוצא בה וכו'. שם בגמרא כל דמטלטל אפילו רחיים התחתונה:

טו

שכיב מרע שאמר נכסי וכו'. מפורש שם במי שמת. ודין ס"ת בעיא דלא איפשיטא שם (דף קנ"א) ובהלכות:

יט

(טז-יט)

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי וכו' הכל עד אין לו אלא חובו. ברייתא שם בלשונה ממש סוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח). והרשב"א ז"ל כתב ובעל חוב כשאמר בתוכו לא אמרינן ידו על העליונה וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת אבל כשאמר בראוי לו אמרינן כראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר והיכא שלא אמר כראוי לו ולא בחובו בכולן ידו על העליונה ואפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובו אין אומרים דמשום חובו קאמר ומתחזי כרבית וכן נמי אין אומרים דנוטלין ונוטל את חובו אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה עכ"ל. וכן כתב רבינו שמשון ז"ל דכל היכא דלא אמר כראוי לו ולא אמר בבכורתו ידו על העליונה ועיקר:

כ

שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות וכו'. מעשה פרק יו"ט שחל (ביצה דף כ') ובהלכות מבואר פ' מי שמת הדין והטעם:

כא

שכ"מ שאמר תנו ארבע מאות וכו'. מסקנא בגמ' בהמקבל (דף ק"ד:) במציעא ובהלכות לא שנא אמר לכתובתה ולא שנא אמר בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתן עד דאמר הבו לה סתמא:

כב

אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך וכו'. מעשה מבואר בכתובות ס״פ נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ד) ובהלכות, והודיענו שאין אומרים נתן לה דמי המלבושים ביום הצוואה ויש מי שכתב שאם הוקרו הפסידו ג״כ היתומים וכ״נ:

וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז וכו'. ג"ז מעשה שם ושניהם בהלכות:

מעשה וכו'. מעשה זה בגמרא בגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס"ה:) ובהלכות ופירושו בו נכון:

ומ"ש כדי ליפות כחו. הוא מסקנת הגמרא באותו לשון ממש. ונחלקו המפרשים ז"ל בפירושו רש"י ז"ל פירש כדי שיהיה לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרין לו שלך הוא דהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרין לו היורשין אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין לדמיו שהכל אחריות לה והחלק הראשון הודה הר"מ ז"ל באומר תנו יין שוה ארבע מאות והחמיץ קצת האוצר מראה לו החומץ. ובתוס' חלקו ואמרו שכיון שלא סיים לו מנין חביות ואפילו אמר תנו יין שוה כך אם החמיץ אינו מפסיד אלא לפי חשבון דהמקבל והיורש שותפין בדבר ואינו דומה לאומר לחבירו בית מביתי אני מוכר לך שמראהו נפול כמו שמבואר פכ"א מהל' מכירה דהתם סיים לו בית מסויים אבל כאן לא סיים לו חביות ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ולדברי הכל במעשה זה כל היין אחריות לסך שהזכיר לו ומ"מ כתבו ז"ל שאינו גובה משאר נכסים:

ושוב מעשה באחד וכו'. פ' שני דייני גזילות (דף ק"ט) ופירש"י ושביק תרי פלגי דקלי שהיו לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנין לה אותם שני חצאים שיש טורח בהם יותר. ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה ע"כ. והיה אפשר לפרש שלא היה לו דקל אחר והיה הספק אם קנתה כלום אחר שאין לו דקל אחר או לא:

ושוב מעשה באחד וכו'. פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א) מעשה:

כג

שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל וכו'. זה הוא מסקנא דגמרא שם (דף קכ"ט) ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ט:):

כד

שכ״מ שאמר אל תספדוהו וכו'. מסקנא דגמרא בסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:):

אל תקברוהו מנכסיו אין וכו'. מבואר בכתובות בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) ובהלכות:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף