אבן האזל/זכיה ומתנה/יא

אבן האזל ‏ זכיה ומתנה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

באו שנים לתבוע וכל אחד מוחזק שמו טוביה אם היה אחד מהם ת"ח, ת"ח קודם, אין בהן ת"ח והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם, היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם, שניהם שכנים או שניהם ת"ח יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר נותנין לו וכן אם היו רבים.

המ"מ הקשה מתוספתא פ' ג"פ האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שני טבי אין דורשין לשון הדיוט, לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהן, וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון וכו', ותי' המ"מ גבי עבד דכיון דעובר בעשה לא מחזיקינן להאי גברא דמשחרר עבדו אלא אחרים פדאוהו או הם עצמם בכסף של אחרים, והקשה ע"ז המגיה דהא בפ"ט כתב המ"מ בשם הרשב"א דאומדין אותו שעשה לו העבד טובה דהיה מותר לו לשחררו וא"כ אכתי נאמר שודא, ונשאר בצ"ע, ונראה דאף דשם כתב המ"מ הטעם משום שהעבד עשה לו טובה זהו משום דבהכי סגי שלא יעבור בעשה, אבל אפשר נמי דאחרים פדאוהו או הוא פדה עצמו בכסף של אחרים, וא"כ לא נוכל לעשות שודא דדייני לומר למי היה אוהב יותר דשמא אחרים פדאוהו או הוא פדה את עצמו, וא"כ ע"כ אנו צריכים לעשות חלוקה לשחרר שניהם וליקח מהם כסף של אחד מהם.

ובמה דתניא עוד בתוספתא באומר תנו מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שנים דחולקין בשוה, כתב המ"מ דלא מיירי במתנה אלא באומר פקדון, או מלוה ולא משמע כן בלשון תנו מאתים דינרים, ועוד דהא קתני בברייתא אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, ואם במלוה או פקדון ודאי לא שייך זה, לכן נראה דיש לומר עפ"מ דאיתא בגיטין דף י"ד גבי הולך מנה לפלוני דחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה, ומפרש בגמ' דזהו שודא ראות עיניו של שליח ואף דהתם לא קיימא להלכה משום דהתם מספקא לחכמים, ואנן קיי"ל כת"ק דהולך לאו כזכי מ"מ אשכחן מחלוקת בברייתא בהך סברא אם יחלוקו עדיף או שודא עדיף, ולכן כל מה דפסקינן בגמ' שודא דדייני אזלא כהך מ"ד דשודא עדיף, והתוספתא אזלא כמ"ד יחלוקו עדיף וזה נראה לי פשוט דאין צריך לדחוק בתירוצים.

והנה הלח"מ הקשה לשיטת התוס' דשודא אינו כפי ראות הדיינים אלא כמו שירצו הדיינים משום ספק דמ"ש מהא דשני יוסף בן שמעון דמוציאין שט"ח על אחרים, ואם נמצא שובר על אחד מהם שניהם אינם יכולים לגבות דמדחה לכל אחד וה"נ ידחו היורשים לכל אחד, וכתב הלח"מ דהתם מעיקר דינא היה צריך להיות יהא מונח משום דודאי חד מינייהו רמאי, ולכן אין מוציאין מהלוה, וקשה דלפי דבריו אם נשארו יורשים והיורשים תובעים יגבו שטר אחד מספק ולא משמע כן, ועוד דמפורש להדיא בריש ב"מ דמקשה בגמ' גבי חנוני על פנקסו דאמאי לא נימא דנפיק לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבוא אליהו, דאלמא דכשאנו אומרים יהא מונח ג"כ מוציאין מהלוה, לכן נראה דהכא גבי מתנת שכ"מ אף דאם הדין הוא בספק אמרינן דהיורשין מוחזקין, אבל הכא דהמתנת שכ"מ היא ודאית אלא שאין אנו יודעין למי, בזה אין היורשין מוחזקין כלל דממון זה לא ירשו מעולם, ולכן שפיר אמרינן שודא.

ה

אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה ולכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה, והשנים הראשונים מחצה.

השגת הראב"ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה, א"א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים, כאלו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן, אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד.

מה שחילק הראב"ד בין ובני לוי ובין ולבני לוי הנה גירסתנו בדברי הרמב"ם הוא ולבני לוי, וכן ראיתי בדפוס וויניצא, ורק בספרי הראב"ד היה כתוב ובני לוי כמבואר בדבריו וכן הוא במ"מ אבל במגדל עוז כתוב כמו בגירסתנו, ואינו ברור אם הוא מדוייק כיון שחולק על הראב"ד, והמ"מ כתב על דברי הראב"ד שהוא חילוק דק כחוט השערה, אבל דבריו אינם מובנים כלל דאין שום טעם לומר דאם אמר לראובן ושמעון ובני לוי שיטלו בני לוי יותר משליש דהא לא עשה חילוק ביניהם, ונראה דמה שכתב המ"מ אינו ליישב דעת הרמב"ם לפי גירסתו אלא להיפוך לפי שהביא מקודם דעת הרמב"ן שחולק לגמרי על הרמב"ם, וכתב להדיא דאפי' אמר ולבני לוי אין נוטלין יותר משליש, ומשמע מדברי המ"מ שהסכים לזה, ובנמוק"י מבואר ביותר דהא מסוגיא דגמ' דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעליותא דפרט וגריעותא דכלל, ואם כדברי הרמב"ם פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו, ולכן נראה דזהו שיטתו של המ"מ ומשום זה כתב דחילוק הראב"ד הוא דק כחוט השערה, והיינו דאפי' באמר ולבני לוי ג"כ אינם נוטלים הכלל אלא כאחד מן הפרטים.

ובדעת הרמב"ם והראב"ד נראה דזה תליא במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בשבועות דף ל"ח דר"י סבר דולא לך הוי פרטי ור"ש סבר עד שיאמר שבועה לכל אחד ובקדושין דף מ"ו תנן התקדשי התקדשי ואמר שם מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן בנדרים דף ס"ו אמר בגמ' דמתני' כר"ש והרמב"ם פסק בשבועות ובנדרים דלא כר"ש ובקדושין פסק כר"ש, וכתב בזה הכ"מ פ"ד מה' נדרים דהרמב"ם סובר דראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודבריו של ר' יהודה בשבועות, ונדרים הוי חדא עם שבועות לכן סמכינן אסתמא דשבועות, אבל לא ביאר הכ"מ טעמא דמילתא, ונראה דהיכי דלא היה צריך לומר הפרטים ואמר אמרינן דהוו פרטי, אבל היכי שהיה ע"כ צריך להזכירם אמרינן דהוו כחדא כיון שסמך כולם לראש דבריו, ולכן בשבועות היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי, וכן בנדרים היה יכול לומר לכולכם או לאלו, במקום לזה ולזה, אבל בקדושין אמר שם בגמ' דאיכא נ"מ בין בזו ובזו ובין באלו, דבאלו אפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וא"כ יש לומר שהיה רוצה להזכיר הפרטים שלא יהיה הדין כמו באלו ולכן הוו כללא אם לא אמר התקדשי התקדשי.

ולפי"ז הכא דאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי דע"כ היה צריך להזכירם א"כ אמרינן דהוו כללא, ומבוארים דברי הראב"ד שכתב שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ולבני לוי בכלל אחד, והיינו דלא היו ראובן ושמעון פרטים דנימא דבני לוי לא חשיבי כי אם כאחד מן הפרטים, אלא ראובן ושמעון הוו כלל אחד כמו בני לוי, ולכן נוטלין בני לוי חצי כמו ראובן ושמעון, ואפי' אם יאמר לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה יטלו בני יהודה חצי ולא קשה מה שהקשה הרמב"ן דא"כ יטול הכלל יותר מן הפרטים משום דלא חשבינן להו פרטים אלא כלל וכנ"ל.

אכן צריך לבאר דעת הרמב"ן דסובר דא"א שלהכלל יהיה חלק יותר מאחד מן הפרטים דהא סובר בהלכותיו בפ"ד דנדרים דקיי"ל כר"ש דאם לא הזכיר שבועה לכל אחד הוי כללא, וכן גבי קדושין צריך התקדשי וא"כ כשאמר לראובן ושמעון היו כללא ולבני לוי הוו נמי כללא וכמש"כ הראב"ד, ונראה דסובר דמה דאמרינן דהוי כללא אינו אלא לענין מה שאמר בתחלה, והיינו דכשאומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, דלא הוי כאומר שבועה על כל אחד אלא כאומר שבועה לכולם ואינו חייב אלא אחד, וכן גבי נדרים הוי נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו, וכן גבי קדושין לא בעינן שיהיה בכל אחת שוה פרוטה, משום דאמרינן דהתקדשי קאי על כל התמרות וקידש בכולם, אבל מ"מ לעניננו לא נימא דכשאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי שוה הא דלראובן ושמעון להא דלבני לוי דעכ"פ גבי ראובן ושמעון הא הזכיר כלל של פרטים וגבי לבני לוי לא הזכיר אלא כלל אחד, לכן אמרינן דהפרטים שבכלל האחד דומים כל אחד לכלל הב', וכל זה בדעת הרמב"ן דסובר דתמיד הוי כללא, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דהיכי דא"צ להזכיר הפרטים והזכירם הוו פרטים ורק דהיכי דהוא מוכרח להזכיר הפרטים אין ראיה שעשאם לפרטים, לכן סובר שפיר דאפי' לענין זה לא עדיפי כמו פרטים, דכיון שהזכיר בלשון אחד כמו נכסי לפלוני ופלוני הוו לגמרי כללא אפי' לענין זה דלא עדיפי מכלל הב', ומה שהזכיר הפרטים הוא משום דע"כ היה צריך להזכירם דלא היה יכול לומר בלשון אחר, ולכן הוו לגמרי כללא ולא עדיף כלל א' מכלל ב' וכדברי הראב"ד, ונמצא דהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם במה דחולקים בה' שבועות ונדרים וכנ"ל.

ו

אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה ולכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה, והשנים הראשונים מחצה.

השגת הראב"ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה, א"א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים, כאלו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן, אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד.

מה שחילק הראב"ד בין ובני לוי ובין ולבני לוי הנה גירסתנו בדברי הרמב"ם הוא ולבני לוי, וכן ראיתי בדפוס וויניצא, ורק בספרי הראב"ד היה כתוב ובני לוי כמבואר בדבריו וכן הוא במ"מ אבל במגדל עוז כתוב כמו בגירסתנו, ואינו ברור אם הוא מדוייק כיון שחולק על הראב"ד, והמ"מ כתב על דברי הראב"ד שהוא חילוק דק כחוט השערה, אבל דבריו אינם מובנים כלל דאין שום טעם לומר דאם אמר לראובן ושמעון ובני לוי שיטלו בני לוי יותר משליש דהא לא עשה חילוק ביניהם, ונראה דמה שכתב המ"מ אינו ליישב דעת הרמב"ם לפי גירסתו אלא להיפוך לפי שהביא מקודם דעת הרמב"ן שחולק לגמרי על הרמב"ם, וכתב להדיא דאפי' אמר ולבני לוי אין נוטלין יותר משליש, ומשמע מדברי המ"מ שהסכים לזה, ובנמוק"י מבואר ביותר דהא מסוגיא דגמ' דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעליותא דפרט וגריעותא דכלל, ואם כדברי הרמב"ם פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו, ולכן נראה דזהו שיטתו של המ"מ ומשום זה כתב דחילוק הראב"ד הוא דק כחוט השערה, והיינו דאפי' באמר ולבני לוי ג"כ אינם נוטלים הכלל אלא כאחד מן הפרטים.

ובדעת הרמב"ם והראב"ד נראה דזה תליא במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בשבועות דף ל"ח דר"י סבר דולא לך הוי פרטי ור"ש סבר עד שיאמר שבועה לכל אחד ובקדושין דף מ"ו תנן התקדשי התקדשי ואמר שם מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן בנדרים דף ס"ו אמר בגמ' דמתני' כר"ש והרמב"ם פסק בשבועות ובנדרים דלא כר"ש ובקדושין פסק כר"ש, וכתב בזה הכ"מ פ"ד מה' נדרים דהרמב"ם סובר דראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודבריו של ר' יהודה בשבועות, ונדרים הוי חדא עם שבועות לכן סמכינן אסתמא דשבועות, אבל לא ביאר הכ"מ טעמא דמילתא, ונראה דהיכי דלא היה צריך לומר הפרטים ואמר אמרינן דהוו פרטי, אבל היכי שהיה ע"כ צריך להזכירם אמרינן דהוו כחדא כיון שסמך כולם לראש דבריו, ולכן בשבועות היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי, וכן בנדרים היה יכול לומר לכולכם או לאלו, במקום לזה ולזה, אבל בקדושין אמר שם בגמ' דאיכא נ"מ בין בזו ובזו ובין באלו, דבאלו אפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וא"כ יש לומר שהיה רוצה להזכיר הפרטים שלא יהיה הדין כמו באלו ולכן הוו כללא אם לא אמר התקדשי התקדשי.

ולפי"ז הכא דאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי דע"כ היה צריך להזכירם א"כ אמרינן דהוו כללא, ומבוארים דברי הראב"ד שכתב שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ולבני לוי בכלל אחד, והיינו דלא היו ראובן ושמעון פרטים דנימא דבני לוי לא חשיבי כי אם כאחד מן הפרטים, אלא ראובן ושמעון הוו כלל אחד כמו בני לוי, ולכן נוטלין בני לוי חצי כמו ראובן ושמעון, ואפי' אם יאמר לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה יטלו בני יהודה חצי ולא קשה מה שהקשה הרמב"ן דא"כ יטול הכלל יותר מן הפרטים משום דלא חשבינן להו פרטים אלא כלל וכנ"ל.

אכן צריך לבאר דעת הרמב"ן דסובר דא"א שלהכלל יהיה חלק יותר מאחד מן הפרטים דהא סובר בהלכותיו בפ"ד דנדרים דקיי"ל כר"ש דאם לא הזכיר שבועה לכל אחד הוי כללא, וכן גבי קדושין צריך התקדשי וא"כ כשאמר לראובן ושמעון היו כללא ולבני לוי הוו נמי כללא וכמש"כ הראב"ד, ונראה דסובר דמה דאמרינן דהוי כללא אינו אלא לענין מה שאמר בתחלה, והיינו דכשאומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, דלא הוי כאומר שבועה על כל אחד אלא כאומר שבועה לכולם ואינו חייב אלא אחד, וכן גבי נדרים הוי נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו, וכן גבי קדושין לא בעינן שיהיה בכל אחת שוה פרוטה, משום דאמרינן דהתקדשי קאי על כל התמרות וקידש בכולם, אבל מ"מ לעניננו לא נימא דכשאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי שוה הא דלראובן ושמעון להא דלבני לוי דעכ"פ גבי ראובן ושמעון הא הזכיר כלל של פרטים וגבי לבני לוי לא הזכיר אלא כלל אחד, לכן אמרינן דהפרטים שבכלל האחד דומים כל אחד לכלל הב', וכל זה בדעת הרמב"ן דסובר דתמיד הוי כללא, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דהיכי דא"צ להזכיר הפרטים והזכירם הוו פרטים ורק דהיכי דהוא מוכרח להזכיר הפרטים אין ראיה שעשאם לפרטים, לכן סובר שפיר דאפי' לענין זה לא עדיפי כמו פרטים, דכיון שהזכיר בלשון אחד כמו נכסי לפלוני ופלוני הוו לגמרי כללא אפי' לענין זה דלא עדיפי מכלל הב', ומה שהזכיר הפרטים הוא משום דע"כ היה צריך להזכירם דלא היה יכול לומר בלשון אחר, ולכן הוו לגמרי כללא ולא עדיף כלל א' מכלל ב' וכדברי הראב"ד, ונמצא דהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם במה דחולקים בה' שבועות ונדרים וכנ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.