מגדל עוז/ערכין וחרמין/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ ערכין וחרמין ז

א

ההקדשות אין פודין אותן עד אפי' סובין. בבכורות פ' יש בכור (דף נ"א) ובערכין פרק המקדיש (דף כ"ז) ופ' הזהב (דף נ"ד)  :

ב

כל הפודה קדשיו עד ודין אחד להן. פ' יש בערכין (דף י"ד) ופרק המקדיש ופרק הזהב:

ג

הפודה קדשיו עד ולא המתפיס. פרק ראשון דתמורה (דף ט' וי') ופ' הזהב:

ד

הפודה קדשיו עד ולא המתפיס. פרק ראשון דתמורה (דף ט' וי') ופ' הזהב:

ה

לפיכך אם חלל בהמה כו' עד שכבר הוסיף עליו חומש. פ"ק דתמורה:

ו

לפיכך אם חלל בהמה כו' עד שכבר הוסיף עליו חומש. פ"ק דתמורה:

ז

קדשי בדק הבית כו' עד הקדש כל שהוא חוזר. בתמורה פרק כיצד מערימין ופרק יש בקדשי מזבח:

ח

קדשי בדק הבית כו' עד הקדש כל שהוא חוזר. בתמורה פרק כיצד מערימין ופרק יש בקדשי מזבח:

ט

קדשי בדק הבית כו' עד הקדש כל שהוא חוזר. בתמורה פרק כיצד מערימין ופרק יש בקדשי מזבח:

י

קדשי בדק הבית כו' עד הקדש כל שהוא חוזר. בתמורה פרק כיצד מערימין ופרק יש בקדשי מזבח:

יא

אין פודין את ההקדש עד לקבל מי שפרע. במציעא פ' הזהב (דף נ"ז)  :

יב

אין פודין את ההקדש עד לקבל מי שפרע. במציעא פ' הזהב (דף נ"ז)  :

יג

אין פודין את ההקדש עד לקבל מי שפרע. במציעא פ' הזהב (דף נ"ז)  :

יד

המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וכו' עד שקדם: כתב הראב"ד ז"ל איני סבור שהקדש זה מפקיע מידי שעבוד וכו': ואני אומר סברא זאת מקובלת אצלנו מפי רבותינו בעלי התוס' ז"ל כי רש"י ז"ל אמרה ומאותה ראיה דר' אבהו וכי הא דאמרי' בכתובות ובכמה דוכתי עשה שורו אפותיקי והקדישו אין בעל חוב גובה ממנו וכדאסיקנא בכל דוכתא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ופירש הוא ז"ל דוקא דומיא דהאי שור שהוא קדוש קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלא מן הדין שלא יחול ההקדש על הדבר המשועבד לחבירו כדאסיקנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכדמתמהינן בגמ' דפ' שום היתומים (דף כ"ג:) על מתני' דהפודה פודה כו' למה לי למימר הפודה פודה כו' כלומר יקחו אותו הם בעצמם בפרעונה ופרקינן משום ר' אבהו דאמר ר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ופירש בו רש"י ז"ל שני פירושים הראשון שהיה לו לצאת בדמים מועטין והשניה בחנם והראשון עיקר אצלו ומפי השמועה וכזה הסכים הראב"ד ז"ל. אבל רבינו משה ז"ל רוח אחרת עמו כי לא שמענו זה החילוק בתלמוד והיה מקובל בו שבכל ענין נאמר וכדמייתינן עלה פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע מטעם נשאלין על ההקדש או לא וקי"ל פ"ה דמס' נזיר כר' יהושע וגם בכולה סוגיין דפרק שום היתומים משמע שעל כל אלו מכריזין בקר וערב ומדקדקין בקריאתן דקא מייתי להו בהדי הדדי ומותיב מהא להא ומהאי להאיך ועוד דאמרי' ריש פירקא למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כו' ומהדרינן משום דאיכא דניחא ליה בהא ואיכא דניחא ליה בהא אלמא מהדרי לדקדוקי זכותייהו כי היכי דלקרו ועוד דהא מדירין אותו מן האשה כשמגרשה כדי שלא יעשה קנוניא על ההקדש ואי ס"ד דלאו הקדש גמור הוא מה לנו לדקדק בהן כל כך אלא ודאי הקדש גמור הן כדברי ר"מ ז"ל והא דמתמה תלמודא הכי מפרשינן לה למה לי למימר הפודה פודה דמשמע אחר ולא הן עצמן מקבלין אותן בפרעונן ואפילו בשוויין וזה למה ומהדרינן משום דר' אבהו כו' כי מאחר שאין פרוטה יוצאת מתחת ידן וההקדש לא נתחלל יאמרו כן וזה ביאור יפה וסברא נכונה:

אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו וכו' הא למה זה דומה לשני לקוחות וכו' עד טורפת מן השני: כתב הכותב בהשגות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכותו ועוד דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ' עכ"ל, ואינו מזכיר לא שם הכותב ולא שם האומר הנהוג בשאר המקומות: ואני אומר דברים אלו איני יודע מי אמרם ואינן דומין כלל בענין אבל מ"ש ר"מ ז"ל הוא מקובל לו מרבותיו נ"ע דומים בדומים כי ההקדש שהוא מפקיע שעבוד הכתובה מעליו הוי כאילו כתבה לו דין ודברים אין לי עמך מההיא דרבי אבהו שכתבתי והוא ודאי כלוקח ראשון וכשמכר ההקדש הוה ליה ההוא לוקח כלוקח שני ולא כתבה לו דהא ליכא למגזר משום דר' אבהו הואיל ויצא לחולין על ידי מכירה ולפיכך תגבה ממנו ולא מצינו למימר מה מכר הקדש שהוא ראשון לשני שהוא הדיוט הלוקח כל זכות שתבא לידו שהרי אפי' הקדש עצמו אין לו בו כלום זכות אי לאו דגזרינן מדר' אבהו כמו שכתבתי א"כ מה מכר לו מן הבא לידו וגם אי שתקת כו' ליכא למימר דמאי מצי מהדר להקדש הא אסיקנא בקדושין וכמה דוכתי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפילו כי מהדר להקדש ליגבי מינייהו דהא לא חל עליו שם הקדש כמו שכתבתי שאין מקדיש דבר שאינו שלו ותשובת התלמוד משום דר' אבהו ליכא דהא נפק לחולין ע"י מכירה ואיך יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ומ"ש שאין לו דמיון במשנה ובגמ' אדרבה כי מעיינת בה בגמ' פ' שום היתומים משכחת לה שפיר דשקיל וטרי עלה מבע"ח וכתובה בכה"ג דדינייהו שוה והא אתפרשו להו דיני כתובה לגבי כתובה אלא ודאי הכותב לא עיין בה ותלה באילן גדול:

טו

אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו וכו' הא למה זה דומה לשני לקוחות וכו' עד טורפת מן השני: כתב הכותב בהשגות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכותו ועוד דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ' עכ"ל, ואינו מזכיר לא שם הכותב ולא שם האומר הנהוג בשאר המקומות: ואני אומר דברים אלו איני יודע מי אמרם ואינן דומין כלל בענין אבל מ"ש ר"מ ז"ל הוא מקובל לו מרבותיו נ"ע דומים בדומים כי ההקדש שהוא מפקיע שעבוד הכתובה מעליו הוי כאילו כתבה לו דין ודברים אין לי עמך מההיא דרבי אבהו שכתבתי והוא ודאי כלוקח ראשון וכשמכר ההקדש הוה ליה ההוא לוקח כלוקח שני ולא כתבה לו דהא ליכא למגזר משום דר' אבהו הואיל ויצא לחולין על ידי מכירה ולפיכך תגבה ממנו ולא מצינו למימר מה מכר הקדש שהוא ראשון לשני שהוא הדיוט הלוקח כל זכות שתבא לידו שהרי אפי' הקדש עצמו אין לו בו כלום זכות אי לאו דגזרינן מדר' אבהו כמו שכתבתי א"כ מה מכר לו מן הבא לידו וגם אי שתקת כו' ליכא למימר דמאי מצי מהדר להקדש הא אסיקנא בקדושין וכמה דוכתי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפילו כי מהדר להקדש ליגבי מינייהו דהא לא חל עליו שם הקדש כמו שכתבתי שאין מקדיש דבר שאינו שלו ותשובת התלמוד משום דר' אבהו ליכא דהא נפק לחולין ע"י מכירה ואיך יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ומ"ש שאין לו דמיון במשנה ובגמ' אדרבה כי מעיינת בה בגמ' פ' שום היתומים משכחת לה שפיר דשקיל וטרי עלה מבע"ח וכתובה בכה"ג דדינייהו שוה והא אתפרשו להו דיני כתובה לגבי כתובה אלא ודאי הכותב לא עיין בה ותלה באילן גדול:

טז

כיצד פודין קרקע זו עד אינה נפדית כלל: כתב הראב"ד ז"ל איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו': ואני אומר כבר כתבתי אני קבלתנו כפירש"י בשתי לשונות וגם בזה קבלנו דעתו על לשון המשנה ששנינו פ' שום היתומים (דף כ"ג:) הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חובו את חובו ע"כ. ואמרי' עלה בגמ' מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג היה אומר אם היה חובו יתר על הקדשו (לאו הקדיש כלום) [בגמרא פודה ואם לאו אינו פודה]. ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ע"כ. וקי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ומישבין אותו לשני הפירושין ללישנא קמא עד פלגא ודאי לאו מדעתה דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי פלגא ידעי דלא חל ההקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ע"כ. אבל ר"מ ז"ל בירר כוונתו בפירוש המשניות שלו והבינו לכל מי שרוצה להבין וז"ל לשון המשנה אומר כי אע"פ שהדבר שהקדיש שוה תשעים והחוב מאה צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפי' דינר עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש יתר על מנת שאפרע לבעל חוב תשעים וסבת זה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אנו אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואם היה החוב כפל מה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע זה והוא מה שאמרו בתלמוד עד מחצה אינו פודה. והנה זה מובן וזכיתי מתוך לשונו שנתברר דעתי במה שהצלתיו למעלה מפי הראב"ד ז"ל וגליתי דעתו בפירוש שחרור שכן פירשו כאן הוא בעצמו ז"ל:

יז

המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש כו' בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כו' עד ולא מן ההקדש: כתב הראב"ד ז"ל ואפי' אחר שהקדיש וכו'. ועל מ"ש נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש כתב אם אמר מנה פקדון הוא שאינו צריך פדיון עכ"ל: ואני אומר הלכה זו רמוזה בערכין פ' שום היתומים (דף כ"ג) ושנויה במסכת שבועות פ' שבועות הדיינין (דף מ"ב) ומשולשת ומפורשת סוף בתרא (דף קע"ד) ורב הונא עיקרה דאמר רב הונא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומייתי עלה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ושקיל וטרי עלה טובא ואסקה כדברי ר"מ ור"מ ז"ל משם קבעה כאן על הסדר האמור שם וכפי מסקנת התלמוד וכאשר קבלה לפירוש מפי רבינו יהוסף רבו ז"ל דפירש דברי רב הונא בשעת מיתה דוקא והאריך בפירוש הלכה יפה עד שפסק הדין וז"ל נקיטינן השתא לענין שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלניא שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר לה ואם לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ואיקיים אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא איקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר לה בשעה שהקדישן אבל אי אמר לה אחר שהקדישן אע"ג דאמר תנו אין נותנין דהא אמרי' לעיל פ' מי שמת גבי חזרה במקצת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכיון דאקדשינהו קננהו הקדש וכי בעי למיהדר השתא הוא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי הלכך הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ואיקיים דשמעת מינה דטעמא דלא אמר תנו הוא דבעינן דנקיט שטרא ואיקיים הא אמר תנו אע"ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מתוקמא אלא בדאמר לה בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו' דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר לה בשעה שהקדישן הוא דאכתי נכסי דידיה נינהו ולא דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לה לאחר שהקדישן דמכי אקדיש ודאי לאו נכסי דידיה נינהו אלא דהקדש אע"ג דאמר תנו אין נותנין לו אלא א"כ נקיט שטרא בידיה ואיקיים דאית ליה לההוא פלניא למטרף מן ההקדש כי היכי דאית ליה למטרף מן הלוקח ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאיפסיקא הלכתא לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי נקיט שטרא ואיקיים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכוון עכ"ל, נמצאו כל דברי ר"מ ז"ל כדברי רבו ז"ל מפורשים ומה שחידש הראב"ד ז"ל בסוף אם היו פקדון כבר כתבתי כמה פעמים בזה החבור שאין כותב הוא אלא מה שהוא מפורש בגמ' ולכך קראו משנה תורה וזה נכון בכל דבריו ובנדון שלפנינו העיקר אצלי לסייעו מה שאמרו הלכה רווחת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולאחר דבריו דבור לאו כדבור דמי:

יח

המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש כו' בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כו' עד ולא מן ההקדש: כתב הראב"ד ז"ל ואפי' אחר שהקדיש וכו'. ועל מ"ש נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש כתב אם אמר מנה פקדון הוא שאינו צריך פדיון עכ"ל: ואני אומר הלכה זו רמוזה בערכין פ' שום היתומים (דף כ"ג) ושנויה במסכת שבועות פ' שבועות הדיינין (דף מ"ב) ומשולשת ומפורשת סוף בתרא (דף קע"ד) ורב הונא עיקרה דאמר רב הונא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומייתי עלה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ושקיל וטרי עלה טובא ואסקה כדברי ר"מ ור"מ ז"ל משם קבעה כאן על הסדר האמור שם וכפי מסקנת התלמוד וכאשר קבלה לפירוש מפי רבינו יהוסף רבו ז"ל דפירש דברי רב הונא בשעת מיתה דוקא והאריך בפירוש הלכה יפה עד שפסק הדין וז"ל נקיטינן השתא לענין שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלניא שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר לה ואם לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ואיקיים אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא איקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר לה בשעה שהקדישן אבל אי אמר לה אחר שהקדישן אע"ג דאמר תנו אין נותנין דהא אמרי' לעיל פ' מי שמת גבי חזרה במקצת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכיון דאקדשינהו קננהו הקדש וכי בעי למיהדר השתא הוא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי הלכך הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ואיקיים דשמעת מינה דטעמא דלא אמר תנו הוא דבעינן דנקיט שטרא ואיקיים הא אמר תנו אע"ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מתוקמא אלא בדאמר לה בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו' דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר לה בשעה שהקדישן הוא דאכתי נכסי דידיה נינהו ולא דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לה לאחר שהקדישן דמכי אקדיש ודאי לאו נכסי דידיה נינהו אלא דהקדש אע"ג דאמר תנו אין נותנין לו אלא א"כ נקיט שטרא בידיה ואיקיים דאית ליה לההוא פלניא למטרף מן ההקדש כי היכי דאית ליה למטרף מן הלוקח ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאיפסיקא הלכתא לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי נקיט שטרא ואיקיים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכוון עכ"ל, נמצאו כל דברי ר"מ ז"ל כדברי רבו ז"ל מפורשים ומה שחידש הראב"ד ז"ל בסוף אם היו פקדון כבר כתבתי כמה פעמים בזה החבור שאין כותב הוא אלא מה שהוא מפורש בגמ' ולכך קראו משנה תורה וזה נכון בכל דבריו ובנדון שלפנינו העיקר אצלי לסייעו מה שאמרו הלכה רווחת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולאחר דבריו דבור לאו כדבור דמי:

יט

המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש כו' בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כו' עד ולא מן ההקדש: כתב הראב"ד ז"ל ואפי' אחר שהקדיש וכו'. ועל מ"ש נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש כתב אם אמר מנה פקדון הוא שאינו צריך פדיון עכ"ל: ואני אומר הלכה זו רמוזה בערכין פ' שום היתומים (דף כ"ג) ושנויה במסכת שבועות פ' שבועות הדיינין (דף מ"ב) ומשולשת ומפורשת סוף בתרא (דף קע"ד) ורב הונא עיקרה דאמר רב הונא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומייתי עלה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ושקיל וטרי עלה טובא ואסקה כדברי ר"מ ור"מ ז"ל משם קבעה כאן על הסדר האמור שם וכפי מסקנת התלמוד וכאשר קבלה לפירוש מפי רבינו יהוסף רבו ז"ל דפירש דברי רב הונא בשעת מיתה דוקא והאריך בפירוש הלכה יפה עד שפסק הדין וז"ל נקיטינן השתא לענין שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלניא שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר לה ואם לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ואיקיים אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא איקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר לה בשעה שהקדישן אבל אי אמר לה אחר שהקדישן אע"ג דאמר תנו אין נותנין דהא אמרי' לעיל פ' מי שמת גבי חזרה במקצת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכיון דאקדשינהו קננהו הקדש וכי בעי למיהדר השתא הוא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי הלכך הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ואיקיים דשמעת מינה דטעמא דלא אמר תנו הוא דבעינן דנקיט שטרא ואיקיים הא אמר תנו אע"ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מתוקמא אלא בדאמר לה בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו' דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר לה בשעה שהקדישן הוא דאכתי נכסי דידיה נינהו ולא דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לה לאחר שהקדישן דמכי אקדיש ודאי לאו נכסי דידיה נינהו אלא דהקדש אע"ג דאמר תנו אין נותנין לו אלא א"כ נקיט שטרא בידיה ואיקיים דאית ליה לההוא פלניא למטרף מן ההקדש כי היכי דאית ליה למטרף מן הלוקח ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאיפסיקא הלכתא לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי נקיט שטרא ואיקיים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכוון עכ"ל, נמצאו כל דברי ר"מ ז"ל כדברי רבו ז"ל מפורשים ומה שחידש הראב"ד ז"ל בסוף אם היו פקדון כבר כתבתי כמה פעמים בזה החבור שאין כותב הוא אלא מה שהוא מפורש בגמ' ולכך קראו משנה תורה וזה נכון בכל דבריו ובנדון שלפנינו העיקר אצלי לסייעו מה שאמרו הלכה רווחת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולאחר דבריו דבור לאו כדבור דמי:

כ

מי שיצא עליו קול עד סוף הפרק. פרק המגרש (דף פ"ט)  :

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.