לחם שמים/בית הבחירה/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

כסף משנה
ר"י קורקוס ורדב"ז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
לחם שמים
מעשי למלך
ציוני מהר"ן
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


לחם שמים TriangleArrow-Left.png בית הבחירה TriangleArrow-Left.png א

ח[עריכה]

בכ"מ ד"ה ואין מפצלין. יש בלשונו חסרון הניכר אחר שכתב ופסק כר' נחמיה היה כתוב התירוץ, וי"ל מפני מה פסק כמותו, ושמא משום דמסייעא ליה מכילתא דמיתניא אליבא דר' ישמעאל:

יא[עריכה]

ומצוה מן המובחר וכו' ולהגביהו כפי כח הציבור. עיין פ"ק דשבת דף י"א והכ"מ לא הראה מקום:

יג[עריכה]

המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית. כבר הגהתי בגליון ספר המיימוני שלי שדבר פשוט הוא שמלת גזית ט"ס היא וצריך למוחקה, אע"פ שיש לי לקיימה קצת בדוחק, שר"ל מדות גזית, שמדה ידוע היה לגזית, כדתנן בהשותפין בגזית זה נותן שני טפחים ומחצה, וכן כתוב בבנין הבית כמדות גזית, שהיא היתה מדה גדולה ידועה אצלם, בכמו שמונה ועשרה אמות:
ועל כרחך צ"ל כן אליבא דר' יהודה דאית ליה דברים ככתבן אבן שלמה, והא התם נמי כתיב ליסד הבית אבני גזית, ור' נחמיה מאי טעמא לא אהדר ליה מהא דגזית משמע פסול וסתות, ומאי דוחקיה לאתויי קרא דמגוררות במגרה דכתיב בהדיא באבני ביתו, וקשיא נמי אהכרעת רבי שנראין דברי ר' יהודה באבני מקדש והא גזית כתיב. אלא על כרחך דגזית איכא לפרושי במדה וכדאמרן וילמד סתום מן המפורש דבסוף הענין כתיב כמדות גזית הרי שהמדה היתה גזית, ואע"ג דגזית של תורה ודאי פסול משמע דכתיב לא תבנה גזית, מכל מקום הכא מוכח קראי דמיפרשא במדה ולא בפסילה. וגם מלשכת הגזית יש להביא ראיה דודאי לא פליג ר' יהודה ולא אשתמיט חד תנא לאיפלוגי עלה ואף ר"י מודה דהיתה לשכה של גזית ומוקי לה על כרחך במדה וק"ל, וא"כ שמא גם הרמב"ם ז"ל לכך נתכוין באומרו גזית:
אלא שאינו נראה להכניס עצמנו בשביל כך בדוחק ולא נמצא שהקפידו חז"ל על מדת האבנים ומנ"ל לרמב"ם הא, גם אלמלי כך היה מפרש הר"מ דבריו דאמדה הוא דקפיד ולא הוה ליה למיסתם סתומי בכה"ג, סכינא חריפא מפסקא לקראי דהא הכא גבי מזבח בהדיא כתיב לא תבנה אתהן גזית, אלא ודאי שבישתא היא ולית בה ספיקא:

יד[עריכה]

[כ"מ ד"ה כל אבן]. ויש להפליא על המגיהים בדפוס החדש המתגדרים במלאכתם ומתפארים בה הרבה שלא נכוו בחמי חמין, ונכוין בפושרין ואומרים על שמאל שהוא ימין כמה פעמים כמו שכתב כאן המגיה כמשיג על התוס' שהביא הר"ב כ"מ שהקשו לעבדינהו ע"י שמיר, בלשון זה לא ירדתי לסוף קושיא זו שהרי תשובתה בצדה שבבית שני לא היה שמיר ואין מכאן ראיה עכ"ד, ואני תמה על זה ולבי חרד, איך לא יירא לנפשו לדבר בפני מלכי רבנן מאן נינהו בעלי התוס' ז"ל ואם לא עלה מהיכן ירד שדברי התוס' עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר כדרכה של תורה והו"ל לאסוקי אדעתיה דמדפשיטא להו בודאי היה כחם יפה בראיות גמורות יעויין בפ' איזהו מקומן שם הוכיחו במישור וביארו באריכות שעל כרחך גם בבית שני היה השמיר, והפלא מהמגיה כנ"ל מסתייה דלא סביר מיגמר נמי גמיר, דפשיטא ליה הך מילתא דבבית שני לא הוה שמיר ואיה מצא זה החדוש ולפחות היה לו לומר כלשון מסופק ושמא, אי לא אשמועינן טעמא:
איברא הו"ל לאשכוחי מרגניתא ודלי חספא ושביק כספא, דבודאי ליתינהו לדברי התוס' הללו מצד אחר ואינם הולכים על דברי הרמב"ם ז"ל כאן, וכנראה שהרב בעל כ"מ במחילת כבודו לא ירד לעומקן של דברים, שהוכחת התוס' מגמרא דע"ז דלא אשכח תקנתא ע"י שמיר (והכי נמי הוו מצו לאוכוחי מהא דאבני קרנות חלולות היו כדאיתא זבחים דף נ"ד עיי"ש) לאו מילתא היא, דעל כרחין צריך למידחק בה ולפרושי דנקט מילתא יתירתא במאי דקאמר נינסרינהו, לא תניף אמר רחמנא, דפשיטא לא איצטריך להכי לקושטא דמילתא, דודאי דהכי נמי לא אפשר משום אבנים שלמות כדאמר בקמייתא וכמו שאבאר בעזה"י, ולא נקטה אלא לאפושי תו טעמא אחרינא דאפי' תימא אע"ג דלמיתברינהו לא אפשר משום דכתיב אבנים שלימות, דילמא פירושו בלא פגימה אבל חלקין ע"י נסירה לא קפיד קרא, קמ"ל אפי' בנסירה נמי לא מצו למיעבד משום לא תניף, ולא מייתי לה אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה וכדאשכחן בתלמודא טובא דכוותה:
אבל באמת אין אנו צריכין לה משום לא תניף אלא בלא"ה אסור משום דבעינן אבנים שלמות שפירושו שלא יהו חסרות שאפי' חותכן במגרה ומחליקן שלא יהא בהן פגימה מכל מקום אסור בלי ספק בעולם דשלמה ודאי הכי משמע ולא חסרה ומאי מהני חלקה בלי פגימה אפ"ה חסרה היא, הילכך ע"י שמיר נמי לא אפשר אפי' נימא דהיה עושה אותן חלקות בלי שתחגור בהן צפורן הרי אעפ"כ חסרות הן ולא שלמות ואנן שלמות דווקא בעינן:
ועתה שמע שאי אפשר לומר בענין אחר ותדע ממה שכתב הר"מ ז"ל בסמוך הלכה ט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון, (והיא תוספתא) ופירוש שנגממו ידוע שהוא ענין חתיכה וכריתה ע"י מגירה ונסירה כמו אילן שנגמם דפ"ק דשביעית ודומיהם רבים לישנא יתירא לטפויי קאתי דלא תימא שנפגמו דווקא אלא אפי' אינן פגומות רק שנגממו והן חלקות בלי פגימה אפ"ה פסולות, דשלמות בעינן ולא חסרות וגמומות אע"פ שחלקות מכל מקום חסרות הן, והיינו משום דקרא דכתיב גבי בנין בית ועזרות אבן שלמה מסע נבנה נמי משמע כדפרישית דשלמה כייל בין פגומה בין חלוקה וחסרה דלא:
ואפילו רבי נחמיה דפליג ארבי יהודה, דכוותיה פסק הר"מ לעיל דמסתתין מבחוץ ומכניס, לא פליג אלא בחוץ דמותר לסתתן ולפוסלן ולהביאן גזית, אבל בפנים מודה דבעינן שלמות בכל דבר בין מפגימה בין מגזירה ונסירה אפי' חלקה פוסלת בהן אחר שבנאום דסבירא ליה נמי שלמה בעינן. ובהכי פליג דמר סבר אשלמה מתחלתה קפיד קרא, ור"נ סבר שלמה נבנה קאמר קרא משעת בנין ואילך צריך להיות שלם, דאל"ה מהיכא נפקא ליה דפסולין הפגומין, אלא ודאי מדכתיב שלמה והוא הדין לגמומה וחלקה נמי מדכתיב שלמה נפקא, וזה ברור מאוד:
והשתא לאו כל שכן הוא אם באבני היכל ועזרה שאין נגיעת ברזל ופגימה בכל דבר פוסל בהן בחוץ נגממו בפנים פסולין אפי' חלקין משום דלא הוו שלמות, אבני מזבח דבעינן שלמות מעיקרא ואסורין בגזית כל עיקר לא כל שכן שחסרון פוסל בהם שאפי' נסרום והחליקום בחוץ ושלא ע"י ברזל תו לא הוו אבנים שלמות ופסולין בודאי ואין להן תיקון עוד. וא"כ תמה על עצמך, במאי דבעו התוספות לאוכוחי מגמרא דע"ז הנ"ל דמאי קאמר נינסרינהו, הא ודאי לא אפשר אפי' בלא פגימה משום אבנים שלמות וקמשני משום לא תניף, אלא נקיט מילתא דלא צריכא אלא לרווחא וכדאמרן, א"כ ע"י שמיר נמי בלא"ה לא אפשר אפילו היה מחליק בלי פגם:
ולענין קושית התוס' אנה ימצאו אבנים בלי פגימה, נראה שאינו רחוק כל כך לפי שחגירת צפורן היא ע"י מורשא הבולטת כדאמרינן בפגימת סכין, משא"כ שקיעה כעין עולה ויורדת דכשרה בסכין לא פסלא באבנים דאין הצפורן חוגר בה בכה"ג בדלית בה מורשא בצדדי השקיעה, ורובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלי שתחגור בה ציפורן, ועל כרחך גם לתירוץ התוס' צריך לומר כן שהרי גם בחלוקי אבנים מהנחל אי אפשר שלא ימצאו בהם שקיעות כעין גומות ואף שהן קטנות מאד הלא שיעור הפגימה קטן ביותר, אלא על כרחך שאינה פוסלת כיון דלית בהו מורשא ודוק:
והעולה מזה הרווחנו שני דברים שבכלל שלמות שני ענינים הן ויש בזה מה שאינו בזה, שלמדנו פיסול הפגימה שהוא כדרך ברייתו של אבן דווקא דהיינו בכדי שתחגור בה צפורן, ושקיעה מתחלת ברייתה אינה פוסלת אע"פ שאין האבן חלקה ושוה מאחר שאינו חוגרת הצפורן כשרה, כדרך שאמרו בסכין. ושוב למדנו פסולה בחסרון שחסרה אחר כך (והא כדאיתא ר"ל מזבח בכל מקום, ואבני הבית בפנים דווקא) ואע"פ שהוא שוה וחלק לגמרי פסול, ודלא כדעת התוספת, והר"ב כ"מ לא דק בהא דאייתי דברי התוס' דהא הר"מ ז"ל ודאי לית ליה הכי, וכן לקמן במ"ש הר"מ אבנים שלמות לא נחית הר"ב כ"מ לפרושי אלא לאפוקי פגומות, ולא היא דהוא הדין להוציא חסרות קאתי, וכדתני והדר מפרש לאלתר באומרו אח"ז אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו דהיינו חסרו ואפי' הוחלקו וכנ"ל, וזה בנין אב ק"ו למזבח, והוא ברור מאד:

טז[עריכה]

אבן שנפגמה וכו' פסולה והשאר כשרות. נראה דהיינו דווקא בכה"ג דנבנה בכשרות, אבל בנאו מתחלה אפי' באבן אחת פגומה כולו נפסל, כיון דנעשה בפסול, אי נמי לאידך גיסא דהוא הדין אם היתה פגומה אבן אחת ממנו קודם שנבנית וקבעה בה נמי לא מיפסל כוליה, אלא כמו כן השאר כשרות ודנקט לאחר שנבנית, לרבותא דלא תימא כשנפסלה לאחר שנבנית כיון דמחוברין בבנין ליפסיל כוליה מזבח דליחשביה כחד אבן, אבל אם קדם פסולה קודם שנקבעה במזבח דאכתי לא הוו מחוברין בהדדי פשיטא דלא פסלה אלא איהי לחודה כיון שלא אירע פסול במזבח, ויש פנים לשני אלו הפרושים ומהמשנה אין הכרע, וצ"ע:
ומלבנין. עיין השגת הר"א ומ"ש עליו בכ"מ. וי"ל דאף על גב דאין הנפת ברזל פוסלת כי אם במזבח, היינו בחוץ אבל בפנים ששוין הן אבני בית למזבח לענין שלמות, משמע להראב"ד ז"ל דהוא הדין נמי לענין נגיעה, ויליף לה ממזבח כדאשכחן לקמן לענין נתיצה דכל הבית שוה למזבח, אע"ג דקרא גבי מזבח לחוד כתיב (אף שיש לדחות) דלא תעשון אמזבחותם תתוצון קאי, אפ"ה מוקמינן ליה בכל הבית במה מצינו, ה"ה לברזל שלמדנו שפוסל במזבח כמו כן פוסל בכל הבית:
ואע"פ שיצאו אבני הבית שאינן נפסלין בנגיעה בחוץ משום דקרא מיעטינהו דלא תבנה אתהן גזית מיעוטא הוא לאבני היכל ועזרה כדמייתי בכ"מ לעיל משמא דמכילתא, ולמאי דאימעוט אימעוט דהיינו דווקא לענין בנין גזית, אבל אחר שנבנה נגיעת ברזל פוסל גם בהן כמו במזבח וכמו ששוין לענין פגימה כנ"ל. ונראין דברי הראב"ד ז"ל, דאף איהו ז"ל לא אמרה לילפותא גמורה ולא לפסול ממש, אלא שיראה נכון למנוע נגיעת הברזל מכל אבני הבית, כיון דגלי רחמנא שנגיעתו במזבח מחללת ודוק:

יז[עריכה]

והעולה במעלות על המזבח לוקה. נראה דלאו דווקא במעלות ממש (כלומר שעשה מעלות כמשמען) אלא אפי' בכבש ובמזבח עצמן חייב אם נגלית ערותו עליהן, דהיינו איסורא דלא תעלה במעלות כדמפרש קרא דלא אפשר שלא תגלה ערותו עליו, וכן פירש רבינו ז"ל בספר המצות שלו (מל"ת פ') שהזהירנו מפסוע פסיעה גסה על המזבח אלא עקב בצד גודל וכל שמפסיע פסיעה גסה בכדי שתראה ערותו עליו לוקה:
וצ"ע לבארו בפרטות דקשיא לי כהנים רצים ועולים בכבש שאי אפשר להם להזהר לילך עקב בצד גודל דרך מרוצתן אע"פ שהכבש עשוי בשפוע. ואולי בכהנים בשעת עבודתן שבגדיהן עליהן אין בהן משום גילוי ערוה, לפי שהמכנסים עשויים מוקפין כמין כיס ואין להם בית הערוה כמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש. ואכתי לא ניחא דהא ודאי מסתבר דכי כתב קרא אכהנים בעבודתן קמזהר, דשלא לעבודה מאי בעו התם:
ולענ"ד דתרי מילי נינהו, דמדכתיב לא תעלה במעלות ילפינן שאין עושין מדרגות אלא כבש בשפוע, ובכבש מותר לפסוע אפילו פסיעה גסה שלא בכוונה וליכא משום גילוי ערוה, אלא במזבח עצמו דנפקא לן מיתורא דקרא דיהיב טעמא אשר לא תגלה ערותך עליו אגופיה דמזבח קאי על מזבחי דלעיל שאסור לילך בו כי אם דווקא עקב בצד גודל, אבל בכבש דלאו גופו של מזבח הוא לא קפיד קרא אגילוי ערוה, מיהא מעלות לא עבדינן דדברים ככתבן ודוק:

כ[עריכה]

אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית. כתב כ"מ ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר עכ"ל. ואני אומר מהלכותיו של רבינו ניכר שאדם גדול הוא דאשמעינן הילכתא וטעמו ונימוקו עמו לפרש כן דלא תיהוי כמשנה שאינה צריכה, כיון דכבר אשמועינן שכל הכלים צריכין לעשותן לשם הקודש, ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, למאי אצטריך תו למינקט הני, אטו משום דעביד בהו מעשה רבה לשם הדיוט מי סברת דעלויי עליינהו בהכי, הא ודאי לא נצרכה אלא לרבותא דאפילו חצבן לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית:
ובודאי דהכי הוא, וליכא למימר להדיוט דווקא קאמר אבל חצבן לבית הכנסת שרי לשנותן לגבוה, דפשיטא אין לחלק בכך ושוה בית הכנסת להדיוט לענין זה, מאחר שאין עצמו קדוש אלא כבוד הוא שחייבין בו בשעת תשמיש מצותו בלבד וקדושתו נפקעת ויוצא לחולין בכל דהו, ואפילו בשעת קדושתו שאסור להדיוט להשתמש בו מ"מ אין מועלין בו שאין גופו קדוש אלא כתשמיש מצוה בשעתו, (ועיין מ"ש באו"ח סי' קנ"ב וקנ"ג) הרי שלא חלה עליו קדושה, וא"כ הרי מתחלתן לא נעשו לגבוה וק"ל:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.