לחם שמים/בית הבחירה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחם שמים בית הבחירה ב

א

ובמקדש נעקד יצחק אבינו. המגיה הגיה שצ"ל ובמקום המזבח נעקד יצחק, ולא הבין כלל לשון הר"מ ז"ל, שלשונו מדוקדק מאד שתחלה ביאר שהכתוב מוכיח שבמקדש היתה עקידה, ואח"כ הוסיף לבאר שדבר זה מסורת הוא שבמקום המזבח בנה אברהם מזבח ועקד וכו', אמנם הוא דבר מקובל בלי הכרח מהכתובים והוא דבר פשוט לתינוקות, ואני מצטער שאטפל להשיב על כל שיבושי המגיה הנ"ל, שמילא כל הספר טעוית, ושלח ידו בלשון הטהור של רבינו בדברי הבאי ושטות, וכמו שעשה עוד בסמוך:

ז

נמצא מקום מערכה וכו' וארבעה טפחים. גם פה הדפיס המדפיס הגהה גדולה למראית עינים, ואין בה חידוש, רק הראה שטחו מראות עיניו, וכתב על בעל תוס' יו"ט דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו, ומי בכל בית פירושו נאמן כהרב בעל תוס' יו"ט ז"ל הבודק בחורין וסדקין בפירושו של רבינו ז"ל, וזה המטעה אלו הביט ימין היה רואה ששקר בימינו, שהרי בראש הפרק שם במדות מביא הרב בעל תוס' יו"ט זה הלשון של רבינו בפירוש עצמו ולא יליזו מעיניו באותו משנה. ברם מגיה זה גלי אדעתיה שלא הבין כלל וכלל לא השגת הר"א ז"ל ולא מ"ש בעל תוס' יו"ט ז"ל, דאטו מאן פליג עליה דרבינו בהא דלא דק תנא בד' טפחים היתרים על כ"ח שזהו רוחב שטחו של מזבח משפת סובב ולמעלה שבחשבון זה נכללים הקרנות, ואף רש"י ז"ל לא פליג עליה אלא בכניסה דיסוד, מיהא לרש"י ז"ל נמי לא דק בשני טפחים, וכמבואר כבר בכ"מ. ולפי דעת הגהתו המשובשת מדוע שתק לו הראב"ד עד כאן, ולא פליג עליה לעיל בחשבון כ"ח וד' טפחים קודם שפירנס מקום הקרנות, והוא מבואר מאד לתינוקות של בית רבן דבהא כל אפיא שוין הפירוש והחיבור וכל המפרשים יחדיו יהיו תמים שכל רחבו של מזבח עם הקרנות מוסיף על חשבון כ"ח אמות עכ"פ:
אלא שבמה שכתב מקום מערכה כ"ד וד' טפחים על זה בא הראב"ד להשיג בטענת שמא, דעתו אולי מקום המערכה הנזכר במשנה כ"ד ולא יותר מכוון, ואין צורך לדחוק בו ולומר לא דק אם נאמר שהקרנות לא היו בזוית מזבח ממש שוין עם דופנותיו, אלא כך היו עשוין הקרנות לאחר שעלה שלש משפת סובב כנס ב' טפחים מדופני מזבח והעמיד הקרנות ברחוק ב' טפחים מכל צד, זאת היא דעת הראב"ד ז"ל (וכן פירש הוא ז"ל עצמו דבריו שנית לקמן בהשגה הסמוכה) שלפ"ז לא נצטרך לדחוק גם במקום המערכה כ"ד בלא דק, אבל בדקדוק שנינו כן, עם שיודה הראב"ד בד' טפחים הנותרים, והם כניסת הקרנות, וזה פשוט מאד, וכן הבין התוס' יו"ט, ועל זה אמר בתוס' יו"ט שרבינו בפירושו הזניחם לד' טפחים הללו של מקום המערכה ולא הזכירם כלל אע"פ שדקדק לבאר שם צורת המזבח, ונראה שחזר בחיבורו בודאי לבאר זה להוציא מדעת הראב"ד ומכאן תוכחה עצומה לבעל הגהה זו דאפי' בשותא דרבנן לא ידע, ונכנס לפנים ממחיצתו:
ובאמת ספקו של הראב"ד אף דהיא גופה רפיא בידו ועלובה עסה וכו' אעפ"כ לא ידעתי למה דחאה הרב בעל כ"מ ז"ל באמת הבנין, ומ"ש בתוס' יו"ט אין לו הכרח, ואדרבה ממ"ש הרב בכ"מ למעלה בשם סמ"ג שגורס במשנה עלה ג' וכנס אמה ועל פיו הגיה בלשון רבינו ז"ל, הרי גירסת הסמ"ג מראה הכרח לפי' הראב"ד שאל"כ אין כאן כניסה כלל, ואע"פ שהלשון כנס אמה ג"כ אינו מדוקדק מ"מ יש לישבו בדוחק, אך מלת כניסה אין לה הוראה אחרת בענין זה רק על מקום פנוי מבנין וכעין פגום נכנס והכניסה היא רק ב' טפחים, ודקאמר עלה ג' וכנס אמה אלו הקרנות כך תפרשהו עלה שלש וכנס (ויש לעשות כאן פסיק) כניסה מה של ב' טפחים אמה הוא מקום הקרנות:
ולפי מה שפירש רש"י באמה דרוחב הקרנות שהיא ג"כ של ה' טפחים, איכא לפרושי נמי כנס אמה כמשמעו, דהיינו כניסה דשני רוחות קחשיב הכא דהויין להו תלת פושכי לכל חדא והן אמה בכללן, ואע"ג דלא דמיא כנס דסיפא לדרישא משום דלא מיירי בטפחים (ויש דוגמתה במשנה) והכי עדיף מלשבושי לישנא דכניסה לגמרי, ובסמוך אי"ה אבאר שגם הראב"ד ז"ל כרש"י ס"ל באמה דקרנות בת חמשה, אלא שסבור שאין הכניסה של הקרנות כי אם ב' טפחים, וב' טפחים אחרים העודפים יבוארו בעז"ה היאך היו:

ח

וגובה מקום המערכה י"ח טפחים. עיין מ"ש בהשגות ע"ז ומ"ש עליו הרב בעל כ"מ ז"ל, וחם לבי בקרבי, לעצור במילין מי יוכל כי גדל כאבי, בראותי דברי הראב"ד היקרים מפז תפארת גאון כל צבי, נתונים למרמס היו לבז הלכו שבי, אין דן דינו למזור ותרופה אין להביא, כי נשארו דבריו עיר פרוצה אין חומה אצל הר"ב כ"מ ובנה עליה מצודים גדולים חיל תשובותיו עליה הצביא,ואני אמרתי לא כן אבי, יבחן אוהב בהמון משיג ומחלק שלל לאגפיו פורש כנפיו על המעיינים המבינים ויבחנו דבריו אם לא דבר גדול דבר הנביא הוא הראב"ד ז"ל דעדיף טפי דסבר באורייתא וחכים טובא גבור כארי ליש ולביא, והפלא מכבוד קדושת הר"ב כ"מ ז"ל עם כל תמיהתו על הראב"ד איך לא שת לבו להתבונן כלל בדבריו והניח דבריו כמשנת בן תדל ובני יוחנא בת רטיבי כי לא די כל הזרות שיסבול בהבנת ההשגה שלא ראה דברי הר"מ הכתובים כאן לפניו וכבר דיבר בהם בסמוך בהשגה הקודמת, ומה גם בהיותם משנה וגמרא כדבר הרב המבאר שלא יתכן לומר כן על קל שבקלים כ"ש למרי דתלמודא הראב"ד שכל דבריו במאזני צדק שקולים:
אבל רע מזאת שאין טעם וריח בדבריו, במ"ש ושני הקרנות הם שפחתו וכו' ואולי י"ל וכו' והם טפל בלי מלח (לפ"ד הר"ב כ"מ) הלנו אם לצרנו ובעל כ"מ העלים עין מביאורם וכתב ז"ל איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה וכו', ואין זו טענה שעד עתה הבין הר"א דאיהו מיירי ברוחב כדעתו, אבל יש לתמוה על בעל כ"מ שכתב שמפני כך לא יכול ליישבו, ויותר נוח היה לו ז"ל לפרש לנו דעת הר"א ז"ל בזה, ואולי מתוך כך היתה מתבארת כוונתו כאשר נבאר בעז"ה כוונתו הטובה מאד ודבריו בתכלית הדקדוק וההשערה קולע על השערה, ואם הם קשי ההבנה בתחלת ההשקפה ולכאורה:
איברא דאיכא לאתמוהי אר"ב כ"מ שדבריו נראין סותרין זה את זה, שבתחלה תמה על הר"א ז"ל בחושבו התפוח במקום המערכה, וכתב איך עלה זה על הדעת, א"כ כשטען שנית על הר"א איך אפשר לומר שרוחב מקום המערכה י"ח טפחים, שהרי היא כ"ד אמות ועוד כמבואר במשנה וגמרא, וליקשי איהו ז"ל לנפשיה איך אפשר זה להיות מקום המערכה כ"ד אמות שהרי בודאי התפוח מובלע באמות אלו שהוא באמצע מזבח והרמב"ם לא יכחיש התפוח וביאר כל מעשהו בהל' תמידין ומוספין, ואם לא יעלה על הדעת לומר שמקום מערכה הוא התפוח לענין הגובה, כל שכן ועל אחת כמה וכמה שלא יתכן כלל לומר שהוא בכלל מקום המערכה ברחבה, שהרי ודאי על מקומו לא היה מערכה שהרי ראשי הגזירין נוגעין בתפוח, לפיכך על כרחינו צריך לגרוע מנת התפוח מסך חשבון זה של כ"ד אמות למקום המערכה:
א"כ גדלה התמיהה ביתר שאת ונהפכה אל הרודף, שאילו היה הרב ז"ל נותן לב לדברי עצמו לא היו דברי הר"א ז"ל נחשבים אצלו כמו זר, וחוזרים להיות נגוהים אחרי שהיו תמוהים, והן הן דבריו ז"ל בפ"ב מהל' תמידין ששם השיב הר"א ז"ל על הר"מ בענין התפוח, ודעתו שהתפוח הוא תל גבוה אמה כעין טבלא מרובעת כ"ב על כ"ב אמה, ומהיכן למד לומר כן, (גם שם לא החשיב אותו הרב המבאר לפרש מניין לו) אלא שכל דבריו אחת הן והסתום במקום אחד מפורש במקום אחר, ששם נשען על הנוסחא המדוייקת הנמצאת לו כאן בענין זה שהיה רוחב מקום המערכה י"ח טפחים, א"כ בהכרח נשאר לתפוח (שהוא צריך למקום רחב שפעמים עליו כשלש מאות כור) כ"ב אמה, וכמו שאפרש היטב בעזה"י:
וזהו שאמר כאן שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה שמנה עשר טפחים, לפי שהמזבח רחבו כ"ד אמה וד' טפחים אחר כל הכניסות וקרנות והלוך רגלי כהנים כמו שנתבאר, צא מהן כ"ב לתפוח, נשארו למקום מערכה ב' אמות ד' טפחים שהם בין הכל ששה עשר טפחים, ועל זה הקשה לעצמו שחסרו עדיין שני טפחים להשלים י"ח כפי נוסחא שלו, והשיב ושני הטפחים (ר"ל החסרים מחשבון זה) הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן, והוא הדבר אשר דברתי למעלה שדעתו ז"ל שוה בזה עם רש"י ז"ל שרוחב הקרנות אמה בת ה' טפחים ופיחתו שתי הקרנות ב' טפחים נמצאו י"ח טפחים בדקדוק לרוחב מקום המערכה:
אמנם יקשה עדיין על הנוסחא הלזו משיטת עצמו, שכבר פירש ז"ל בהשגה הקודמת בסמוך שאולי הד' טפחים הם כניסת הקרנות, א"כ מדויל ידיה משתלים שאי אפשר לקיים אותה נוסחא שתהא מדוייקת מכל מקום, שהרי אעפ"כ אין כאן רק י"ד טפחים מקום מערכה והיא אומרת י"ח טפחים, ויהי כמשיב לזה באומרו, ואולי י"ל שאותן ב' טפחים היו פגימה שהקרנות היו כנוסים וכו', שלשון זה נראה שלא ירד לסוף דעתו בעל כ"מ ז"ל, לפי שכתב עליו ז"ל איני יכול ליישבו, דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים ברוחב ומה ענין זה לזה עכ"ל:
ומלבד שאין זו תשובה על הר"א ז"ל כאשר כתבתי למעלה, עוד יש לשאול מה עלה בדעתו של הרב בעל כ"מ שאמר כן ומה חשב בשני טפחים הללו לאיזה צורך הביאם הר"א ז"ל, ומאי איריא דרבינו איירי בגובה ואי נמי איירי ברוחב מי ניחא, שהרי שפתיו ברור מללו שרוחבה כ"ד אמה ועוד, וגלוי לכל אשר עינים לו ומה יושיענו זה מה יתנו לו ב' טפחים ומה יוסיפו אם החסירו או העדיפו, חי אהבת האמת אם לא הוא כדבר שאין לו שחר לחשוב מעשה ידי אמן כמעשה יוצר חרס חסף די פחר. אבל מיעוט ההתבוננות שהיה לו ז"ל בדברי הראב"ד, נקל בעיניו להשליכם אחרי גיוו, וגרם לו שלא עמד על דעתו הברורה מעתה לפי מה שכתבנו שאחז צדיק דרכו בהשגה הקודמת להשוותה עם זאת שלא תתנגד לנוסחא שלו ברוחב המערכה, אלא שניהם צדקו יחדיו:
והיתה תשובתו בזה באולי י"ל (כמו שאמר למעלה בענין כניסת הד' טפחים שהיא דעת עצמו ולא קיבלה מרבותיו, משו"ה אמרה בלשון מסופק) שאותן שני טפחים, (ואין ר"ל ב' טפחים שפיחתו הקרנות שזכר כאן בתוך כדי דיבור, שא"כ היה אומר שאלו ב' טפחים, אלא על ב' טפחים של כניסת הקרנות שזכר בקודם נתכוין, ושנים שהן ארבעה הם ב' טפחים לכל צד כנ"ל, ועל כן אמר שאותן ב' טפחים הנ"ל) היו פגימה, שלעולם הקרנות היו כנוסים מדופן המזבח, טפחים מכאן וטפחים מכאן כדרך שאמר בקודם ואעפ"כ אין זה סותר למ"ש כאן, שאולי שניהם אמת אם נניח שהיו באופן זה, שאותן שני טפחים של כניסת הקרנות שממעטים ברוחב מקום המערכה שהונח ח"י טפחים היו פגימה לבד, ר"ל שלא נחשוב שמשכו קו ישר מקרן לקרן בזויות ומאותו קו מודדין אמת ההילוך בשוה וכן ממנו למקום המערכה, שא"כ לא יעלה בידך כי אם ז' טפחים רוחב המערכה לכל רוח, אלא קרני זוית הקרנות נכנסין בריבוע ההילוך ועושין בו פגימה ב' טפחים על ב' טפחים, וכן כנגדו במקום מערכה פגום נכנס, ולא שיעלה בידינו מקום המערכה מרובע לרחבו וארכו י"ח טפחים, שהם ט' טפחים לכל צד כטבלא ארוכה לכל רוח כ"ד אמה ברוחב ט' טפחים, שהרי בקרן זוית מתמעט רוחב המערכה ב' טפחים על ב' טפחים ששם באלכסון לעומת זויות הקרנות אין ברוחב מקום מערכה כי אם ז' טפחים לכל צד, שהוא ריבוע ז' טפחים על ז' טפחים לכל קרן זוית מפני פגימה הנכנסת ואוכלת בו ב' טפחים, זוהי הפגימה שאמר ז"ל, שאעפ"כ לא נסוג אחור מדעתו בכניסה של קרנות ובדרך זה נוכל לכוין אותה עם הנוסחא הנזכרת שלא יתנגדו זה לזה, כמו שפירשנו דאע"ג דהקרנות כנוסים ב' טפחים וממעטים ברוחב מקום המערכה בקרן זוית היא פגימה ברבוע רוחב המערכה שאיננו שלם ושוה ברחבו כי בזויותיו מתקצר רחבו ועומד על ז' טפחים באורך ז' טפחים ברבוע ודוק, ותמצא מכוון מאד. ולא יזיק זה לנוסחא שלו הנזכרת, כיון שאינו אלא פגימה של ב' טפחים על ב' טפחים בקרן זויות ובכל האורך של כ"ד אמההרוחב מכוון לתשעה טפחים כנ"ל אין בכך כלום:
וזה אם נניח שפגימה ב' נכנסת למקום המערכה כדי לתת לרגלי הכהנים את חלקם מנת הילוכם אמה בריבוע, שכדי למלאות פגימתה מקרני הקרנות של ב' טפחים על ב' טפחים נעשה פגימה אחרת כמותה במקום המערכה כנגדה באלכסון למלאות חסרון רבוע ההילוך כדי להרויח לכהנים שלא ידחקו רגליהם בזויות. אמנם אם תרצה אמור שהפגימה ברבוע ההילוך לבדה היתה, ואין המקום צר לכהנים לעבור שם בזוית בד' טפחים עם אלכסונם שהוא מקום מרווח להם די והותר, נשאר א"כ מקום המערכה כטבלא מרובעת ונשכרת את הזויות, ופשיטא שאינם סותרים זא"ז הנוסחא הנ"ל של הר"א ז"ל עם דעתו בכניסה:
ועל דרך זה מבוארים דברי המאור הגדול הראב"ד ז"ל בתכלית הביאור והדקדוק, ויתד היא שלא תמוט אצל הראב"ד שכן הוא צורת מקום המערכה, ולא חזר בו מחמת שהתבונן אח"כ מדברי הר"מ שאין כך דעתו, ושא"א לשנות ולתקן לשונו לכתוב במקום גובה רוחב אע"פ שכבר יסבלהו לשון הר"מ ז"ל, ולא ימנעהו טעמו של בעל כ"מ כסבור הרב מאחר שכבר כתב הר"מ ז"ל שמקום המערכה כ"ד אמה שא"א עוד לומר היותו י"ח טפחים ברחבו, ואין בכך כלום שזהו פרט מן הפרט, והרי בתחלה קורא הר"מ דרך כלל למקום המערכה כל הרוחב עם הקרנות ואמר נמצא רחבו שמנה ועשרים אמה וזה דרך כלל גדול, ואח"ז ביאר ופרט מקום המערכה, אחר שהסיר ממנו חשבון הקרנות והילוך נשארו לו כ"ד אמה, ועדיין על כרחך אין כולם מקום המערכה אף לפי דעת הר"מ, שהרי תפוח מובלע ביניהן, ויתכן א"כ תיקונו של הראב"ד לומר שביאר עוד בפרט מן הפרט מקום מערכה אחר שהוציא ממנו גם כן מדת התפוח הודיענו שוב הנשאר אח"כ במקום המערכה בעצם לבדו, אלא שאחר התבוננות דק ודאי יראה מדבריו ז"ל שאין כאן כוונתו על הרוחב ויפה אמר הר"א ז"ל בכל מה שאמר ותחשב לו צדקה במה שדן את הר"מ ז"ל לזכות, וחשב להגיה ולתקן לשונו בתחלת העיון שהלשון היה סובלו בודאי, אם לא מטעמים אחרים ומסידורו של הר"מ המעכב על ידו לפיכך חזר בו, ותהא משכורתו כפולה שהודיענו בפרטות מקום המערכה המיוחד לעצמו:
ובזה קצת תמהון על רבינו המחבר הנפלא אשר לא הניח דבר גדול וקטן שלא שם עינו ולבו עליו לדקדק ולמצות חשבון כל דבר הצריך והנה איננו פה אתנו, ובא רעהו הטוב וחקרו ומאחר שבדק אחריו ולא מצא הטיב אשר עשה לבארו, ולא נשאר מקום תפיסה על הראב"ד שדבריו צריכים מאד ולא יפול מכל דבריו ארצה, ובואו ונחזיק טובה על הודיעו אותנו מקום נפלא ממנו פרטיותו, ומכלל דבריו השגה להר"מ ז"ל שעכ"פ היה לו לבאר דעתו בזה, אלא שהניח מקום להתגדר:
וחפשתי בספר תוס' יו"ט לראות מה ידבר בו, והנה לא הזכיר כלום, מענין התפוח ומעשהו, ורוחב מקום מערכה, לא הטריח עצמו מאומה בכל זה, כי סמך על מ"ש בכ"מ שדחה דברי הראב"ד בענינים הללו מכל וכל בלי שום סמך, ואדרבה הם טובים ונכוחים ומוכרחים. ומכאן תוכחה למעיינים בל ימהרו להשיב על הגדולים (אף כי אין משיבין את הארי וכו') כל עוד שלא יבינו היטב דעת הכותב וכוונתו בבירור, שאז אין אשם על המשיב כפי מה שעיניו רואות, אבל להניח הדברים בלי צורה והבנה לא יתכן כלל, (שלא היה הכותב שוגה ופתי דלא חש לקמחיה ח"ו), כאשר קרה להארז בלבנון הנשר הגדול קדוש ה' מכובד הריני כפרת משכבו של רבינו בעל כ"מ ז"ל שלא הביט אל הבנת כוונת דעת הראב"ד ז"ל, על כן נראו לו דבריו תמוהים מאד והזניחם מעליו ואם היה ז"ל טורח עצמו בהבנתם ודאי שלא היה דוחאם בשתי ידיו, ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מי יבין וידע איש בער כמוני ומה יעשו איזובי קיר וישמרו בנפשם, ודי בזה הערה, ולתועלת המעיין אצייר צורת המזבח ואניח חשבון שטחו העליון על דעת הראב"ד ז"ל עם מה שיצא לנו מכלל דברינו בו בעזה"י, (עיין בראש הספר) [עיין בענינים המורחבים]:
ודע שכתב הראב"ד בפ"ב מהל' תמידין ומוספין שאפשר היה התפוח עגול, א"כ הרווחנו עוד למלאות חסרון מקום המערכה בזויות אם נאמר שגם רבועו של מקום מערכה פגום בקרנותיו ב' טפחים על ב' טפחים, וק"ל:
ויש לדעת ששתי אמות של מקום קרנות ושל הילוך היו עמוקות קצת ולא היה בשוה עם מקום המערכה, ובשפתו של מזבח היה לו כעין בליטה גבוהה מעט שזהו כרכובו של מזבח, ובין כרכוב ובין מקום מערכה היו ב' אמות הנזכרות שקועות בעומק קצת כעין חריץ כך פירש רש"י ז"ל בפ' קדשי קדשים (דף ס"ב) אדתניא איזהו כרכוב וכו' עיי"ש, והתימה שלא זכר רבינו ז"ל מאומה מן הכרכוב וצ"ע:

י

וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. עיין בגמרא דאיזהו מקומן (דף נ"ד ע"א) משמע שהיה שם באויר אותו קרן בליטה קטנה, עיי"ש ברש"י אהא דכך התנו ביניהם אוירא דבנימין, ולמ"ש התוס' שם אין הכרח לפירוש רש"י:

יא

ובקרן מערבית דרומית היו נקבין כמין שני חוטמין והן הנקראין שיתין. נפלאתי בזה מאד דהא משמע מדוכתי טובא דאין אלו שיתין, כדמוכח בס"פ לולב וערבה דשיתין היו מחוללין עד התהום והם היו בראשו של מזבח לנסך בהם הנסכים והמים בחג, אבל הדמים הניתנין ביסוד דאיירי בהו הכא למטה ביסוד היו, כמו ששנינו במדות שהדמים הניתנין ביסוד מתערבין בהן, וכן משמע מאותה ששנינו בפ' קדשי קדשים שלשה דברים היתה אותה קרן משמשת למעלן ושלשה למטן למעלן ניסוך ולמטה שיירי:
וא"א לומר שאותן חוטמין של ניסוך שלמעלן עוברין על אותן שלמטה של דמים שביסוד ולעולם חדא נינהו משו"ה קרי להו שיתין, דהא אפי' למאן דפליג התם בגמרא דלולב וערבה וס"ל דאין השיתין מחוללין עד התהום, מכל מקום אית ליה דעמוקין הן וחלל יש שם תחת המזבח שמתעכבין בו הנסכים, כדמשמע מהא דאיתא התם לול קטן היה בין כבש למזבח ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה מלקטין משם יין קרוש, ואילו הכא גבי דמים תנן שמתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונראה מדעת הר"מ דשני חוטמין דהכא ודתנן התם גבי ניסוך חדא נינהו, ועל זה נשתוממתי מאד, וביותר תמהתי על שלא העיר בכ"מ כלום בכל זה, שנראה שהיה פשוט אצלו בלי צורך לביאור, ואני בעונותי לא מצאתי ידי ורגלי בכאן וחפשתי בספרים ואין פותר:
שוב ראיתי בפ"ב מהל' מעשה קרבנות שם ביאר רבינו שנסכי כל השנה היו מתנסכין ג"כ ביסוד ושמשם הן יורדין לשיתין, והשיגו הראב"ד, ומעתה נתחזקה תמיהתי ולא ידעתי למה שתק הראב"ד ז"ל כאן, גם מ"ש בכ"מ שם ליישב בדוחק גדול, אינו מועיל כלל למה שאמרנו שאיך אפשר לומר ששם ביסוד הם השיתין:
גם בספר ברכת הזבח מצאתי אחר החיפוש שרצה לתרץ השגת הראב"ד ז"ל שם, ולא הונח לי בדבריו לגמרי (יעויין בו) שמלבד הדוחק שאי אפשר לאומרו שהרמב"ם בחבורו ידבר מבנין של שלמה, שהוא דבר גלוי וידוע שאינו כן, ולא השמיענו כאן לענין בנין המזבח משני נקבין שלמעלה ולא כלום והניח משנה ערוכה בלי טעם וריח, עוד א"א לשמעו מחמת ההכרח שאמרנו שעל כרחך אין אלו שיתין, מפני שאמר כאן שהדמים יוצאין לנחל קדרון והיין לא היה יוצא לנחל קדרון כמו שהוכחנו, ובבית ראשון שלא היה הבור של שיתין במזבח אלא חוצה לו פשיטא שלא ירד לנחל קדרון, דאליבא דכו"ע בשיתין היה מתעכב זמן מרובה ואיך יצאו מהן הדמים לנחל קדרון, סוף דבר דעתי בזה קצרה והבנתי חסרה להעלות ארוכה למבוכה ומי שדעתו רחבה יתרץ זה וישא ברכה:
אמנם מה היו שני נקבין הללו משמשים ג"כ נעלם מאתי, שלדמים היה די באחד אחר שהדמים בסוף מתערבין באמה, ושל יסוד מערבי הוצרכו עכ"פ להמשך דרך צינור קבוע ברצפה להיותן נגרין אל קרן דרומי ששם הנקבין, א"כ היותן שנים יראה שהוא לבטלה לענין הדמים לבדן, ולא ראיתי מי שפירש זה:
ועל כן באמת יראה מזה קצת נטייה לשיטת רבינו בהל' תמידין ומוספין, שניסוך של כל השנה היו בנקב אחד משני נקבין הללו של יסוד, ומיושב ממילא דעתו שקראן שיתין דא"כ ודאי שהן נקראין שיתין דנסכים לשיתין אזלי וזה ידוע, אלא שלא נתיישב לי היאך אפשר לומר שגם הנקב שהדמים יורדין בו יקרא שיתין, מהטעם שזכרתי מאחר שהן יוצאין לנחל וא"א לומר כן בשיתין כמו שהוכחתי לעיל:
שוב מצאתי גם לזה תקנה, דלעולם שניהן נקראין שיתין, ורבינו דייק בשמא דשיתין לשון רבים משמע, ואשכחן נמי במתני' דמדות דקרי ליה שית בלשון יחיד, כדתנן הכא למטה בקרן מקום היה שם אמה וכו' שבו יורדין לשית ומנקין אותו, והיינו על כרחין דיין לחודיה הוא שצריך לנקותו משום שמתעכב שם כדפרישית ומשו"ה קרי ליה בלשון יחיד דשל דמים אינו צריך לנקותו שאינו חפור בעומק אלא יוצא באמה שבעזרה, ומיהת שמע מינה דלתרוייהו קרינן שיתין, וליכא למימר דקרי להו הכי משום אותן שני חוטמין שבראש המזבח של ניסוך החג דהוו תרי שאותן אינן חלוקין כי אם בספלים, כדפירש רש"י בפ' לולב וערבה שהמים והיין יורדין שניהם לנקב שבמזבח לשיתין, משמע דבמזבח לא הוי אלא נקב אחד ואותו נקב עובר עד הנקב של ניסוך שלמטה ביסוד ודוק, א"כ מצאנו טעם בדברי רבינו, ויראה שהוא נכון ובאמת יש לו על מה לסמוך:
ועדיין לא נתקררה דעתי עד שמצאתי את שאהבה נפשי לדעתי מאין יצא לו לר"מ, ודקדקתי עוד דרך אחר וישר בעיני והוא זה דשית דתנן דמנקין אותו הוא של דמים בודאי והיה צריך לניקוי מפני הדמים היורדין לתוכו תדיר שלא יקרשו ויסתמו המעבר שלזה היתה מתוקנת הטבלא למטה ברצפה שיוכלו לנקותה מיד, וזה בהכרח שאותו נקב של דמים הוא הקרוי שית שמנקין אותו, (ושלא כדברי הרע"ב ז"ל) דאי של נסכים לא היה צריך לכך לפי שלאותו נקב שבו נסכים יורדין היה הלול במערבו של כבש שבו פרחי כהונה יורדין אחת לשבעים שנה ומלקטין היין, הרי מבואר מאד שא"א לומר שהשית הנזכר במדות שמנקין אותו שיהא אותו של ניסוך שהרי יורדים אליו דרך הלול לא למטה ברצפה, גם לא היו מנקין אותו שאינו מהצורך, ואדרבה היו מתעכבין בו הנסכים ואינן יוצאין משם ומניחין אותן במחילה ההיא זמן מרובה. הרי זכינו לדין שיפה כיון רבינו, שעל כרחך גם הנקב שביסוד של שפיכת דמים הוא קרוי כמו כן שית, ולזה קראום שיתין לשון רבים וכנ"ל, ואלו דברים מוכרחים כולם ברורים ואהובים, ורחוקים נעשו קרובים, וברוך ה' שהאיר עיני להבין דעת רבינו, דהוא גברא דמריה סייעיה, וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בהם נפתל ועקש:
ונודעה לנו סיבת שתיקתו של הראב"ד ז"ל דמודה נמי דנקראין שיתין הנקבים שביסוד מהכרח הנ"ל, ולא מחמת זה חלק עליו בהל' מעשה הקרבנות, אלא טעם אחר יש לו בדבריו יבואר עוד בעזה"י בהגיענו לשם, וטעמו של רבינו בניסוך של כל השנה כבר ראית למעלה, מראיית הנקבים שהיו שנים למטה כמו למעלה:
וכלל רבינו דבריו כאן דרך קצרה שסתם וכתב ובקרן דרומית היו שני נקבים, שר"ל בין אותן נקבים שלמעלה בין שלמטה שארבעתם באותה קרן היו, כמו ששנינו שלשה דברים אותה קרן משמשת למעלה ושלשה למטה, ורבינו ז"ל בחר לתפוס כאן דרך קצרה על כן לא היה מתכוין לומר לא למעלה ולא למטה אלא בקרן סתמא, ושני חוטמין היו בכללם שהן ארבע בפרטן, שאותן שלמעלה הם נעשין רק נקב אחד במזבח ויורדין לשית דרך החלל שלמטה העשוי לניסוך כל השנה, והשני למטה לדמים וכנ"ל ופרטי הנקבים ביאר כל אחד במקומו בהל' תמידין ומוספין ובמעשה הקרבנות, ונתכוונו דברי רבינו בכל אופן המועיל. וגם מה שאמר כאן שהדמים יורדין בהן אינו קשה, שאע"פ שאין עשוי לשפיכת הדמים כי אם האחד, כיון שהיה האחר בצידו וסמוך לו אי אפשר שלא יעברו מהן לשני כשמתרבין, ואינו מזיק אם מעט מן הדמים יורד לשית של ניסוך, אי נמי בהם באחד מהם נמי משמע, והרע"ב בפירוש המשנה במדות לא דק:

יג

וכבש היה וכו' ופורח אמה על היסוד ואמה על הסובב ואויר מעט היה מפסיקו. רבינו סתם כאן דבריו, והוא מקום שאמרו להאריך, ולבאר אני צריך, איתא בגמרא דבעינן כי דם שאויר קרקע מפסיקו, דהיינו רצפה כדפירש"י ז"ל, והתוס' כתבו על זה לאו דווקא דהא פורח אמה על יסוד ועל סובב אמה, עוד כתבו ובלאו האי קרא בעינן הפסקה מדכתיב סביב, אלא דסגי בכל דהו, והכא בעינן אויר גדול וניכר עכ"ל. ונפל פותיא דהאי אוירא בבירא, דודאי משמע כדבריהם שצריך להיות כאן אויר גדול, אלא שצריך אומן גדול לעשות אויר גדול עם שיהיה פורח על היסוד וסובב אמתים, כמו שתפשו הם ז"ל בפשיטות דפריחה ב' אמות דווקא, א"כ איך אפשר זה וזה:
איברא ניחזי אנן במאי דכתבו נמי מעיקרא דאויר רצפה לאו דווקא, ומאי פסקא והיכי פשיטא להו כולי האי, ואלא במאי מוקמי להא דרב פפא דבעי אויר קרקע מפסיקו, אי בהפסקה מעט מקרקע סובב אין זו הפסקת קרקע כי דם דסובב הוא חלק מהמזבח, ואין ספק שלא נקרא הפסק קרקע שא"כ אף אני אומר יעמוד בצד מזבח ויזרוק ואיכא הפסקת קרקע, על כן נראה ברור דבעינן דווקא הפסקת קרקע של רצפה כדפירש רש"י ז"ל דווקא:
וא"ת היכי משכחת לה, כד מעיינינן ודייקינן במילתא טפי משכחינן דכולה ניחא ואתי שפיר איתא להא ואיתא להא, רצוני דודאי פריחה כמשמעה שהכבש פורח קצתו על ב' אמות הנ"ל ואינו מובדל שם רק כמלא נימא, כדרך שאמרו בכבשים קטנים לקיים המקרא דסביב, וקצתו מופסק באויר גדול ורחב נוקב ויורד עד לרצפה בתחתית המזבח ממש ואין רחבו פחות מאמה בלי ספק, וכל דברי חכמים קיימים:
ובוא וראה שאין ספק בדבר, ותלמוד ערוך הוא בידינו מאותה שזכרנו למעלה, דלול היה בין כבש ולמזבח, ופירש"י ז"ל בפ' לולב וערבה לול ארובה מלמעלה למטה היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, דאויר מפסיק בין הכבש ולמזבח לקיים זריקה בבשר, והיה באותו אויר לול במערבו של כבש, שהכבש רחבו ט"ז אמה ובשמונה אמותיו לצד מערבו היה הלול, שבו יורדין ומלקטין היין הנקרש מהנסכים, הרי מבואר לפניך בהדיא שהכבש חלוק שחציו פורח כל ב' אמות הנ"ל עד קרוב למזבח מעט מזער וחציו האחר של צד מערב מופסק בלול הנ"ל, שעל כל פנים צריך ליתן לו אמה ויותר לשירדו בו פרחי כהונה:
נמצאת אומר על כרחך שאותו רוחב של שמנה אמותיו של צד מערב מופסקין מן המזבח באויר אמה ויותר, ובכל אותו משך לא היה סובב, כי הארובה ההיא מפסקת ויורדת מלמעלה למטה עד החלל שבתחתית המזבח, ואי אפשר לומר בענין אחר כלל, הרי יפה נתקיימו שני דברים הללו, שבשמונה אמות מזרחיות של כבש היה פורח על ב' אמות של יסוד וסובב בענין שיוכלו כהנים לעלות בו למזבח בלי שיצטרכו לפסיעות גסות, ושמונה אמות האחרות של מערב שלא היו עשויין לעלייה וירידה, (כי היורד מן המזבח עבר על פני חצי רחבו של כבש עד שמגיע אצל חציו למזרח ויורד שם בדרך שעלה או שמא בזוית מערבי דרומי של כבש היה עשוי גשר קטן לעבור עליו ולירד דרך שם), היו מופסקין כדי ליתן ריוח גדול באויר קרקע ממש עד למטה ובו ירדו בלול, ועל האויר הזה מתקיימת מצות זריקה באיברים בודאי, והכי נמי מסייע לן מתני' דפ"ח דשקלים, עיין מ"ש בפי' המשנה בס"ד:
ואל יקשה בעיניך דהא תנן התם בתמיד סדר מערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה, וביותר לפי מ"ש רבינו בהל' תמידין בסידור עצי מערכה גדולה במזרח, שיראה מלשונו שסבור היה ברוח מזרח של מזבח היתה מערכה גדולה סדורה, א"כ היאך יוכל להתקיים הבשר בזריקה בדרך שאמרנו אחרי שאין שם מערכה והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב:
אבל תדע באמת שא"א לומר שהיתה המערכה סדורה ברוח מזרחית ממש מזה הטעם בעצמו, שהרי אין רחבו של כבש יותר מט"ז אמה, ואיך יוכלו הכהנים לזרוק האיברים מן הכבש עד כנגד סוף מזרחו של מזבח גם זה א"א לגמרי, א"כ תמה על עצמך היאך תתקיים הזריקה, הא אין לך לומר אלא שאין פירוש מזרחה אלא בערך חלוקת הכבש לרחבו לשני חלקים שוים ומפלגא דמזבח למזרח מזרחה קרי ליה, ולעולם מערכה בדרום קיימא אלא שמשוכה לצד מזרח מחציו של מזבח והלאה כנגד חציו של כבש המזרחי מאמצעו ולהלן, ולאפוקי מערכה שנייה שהיא במערב ומשוכה לצפון, אי נמי כדפירש הראב"ד שם, שהגזירין סדורין מזרח ומערב ולאפוקי צפון ודרום דלא, זהו פירוש מזרחה דרישא, וחזיתה מזרחה פירושו החלונות והפתחים שבה ודוק, ובהל' הנ"ל אי"ה יבואר יותר בענין זה:
והיוצא לנו שאין דרך אחר בעולם כי אם לומר שהמערכה סדורה בדרום על פני הכבש בחציו של מזרח ומגעת עד אמצעיתו שדרך שם על הלול היו זורקין האיברין כמצותן, [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח] (ומתוך משא ומתן הלז מענין לענין נשכרנו עוד בריוח גדול, כי עתה הרחיב ה' לנו להבין עם זה פירוש משנה סתומה מאד השנויה בפ"ח דשקלים עיין מ"ש בלחם שמים שם, שלא עמדו עליה המפרשים, ובחמלת ה' עלי נתגלה פירושה על ידי הצעירה, ובקשתי מן המעיין לשום עינו עליה, כי משם חיזוק וסיוע נוסף למה שכתבתי כאן והדברים עוזרים זה את זה, והאחד מעיד על חבירו) ובזה הכל מתוקן ומקובל טוב ויפה, ומינה לא נזוע כי כולה סולת שקלטה הנפה, וברוך החונן לאדם דעת, ומאיר עיני היושבים במו אופל כמוני העני נבער מדעת כבד לשון וערל שפה, אל ה' ויאר לנו, ונפלה האורה על החלון שזכר רבינו כאן בסמוך:

יד

ושני כבשים שבהם פונים ליסוד ולסובב. הוה קשיא לי טובא דלכאורה משמע שאין שם אלא כבש אחד הפונה לסובב למזרח, א"כ בהכרח צריך העולה לשם לחזור על עקיבו, וזה אינו נראה מכמה טעמים וקשיא לי עד שמצאתי להתוס' זבחים (דף סד ע"א) שנתקשו ג"כ בזה:
אמנם לענ"ד ברור שהיו שני כבשים קטנים פונים לסובב מזה אחד ומזה אחד יוצאין משיפולו של כבש גדול ומשפעין ועולין עד שנעשין גבוהים בשוה עם הסובב הימני לעלייה והשמאלי לירידה שבו יורדין מן המזבח להוליך בו שירים ליסוד דרומי (ורחבן של כבשים קטנים הללו איני יודע), והא דלא קחשיב להו תלמודא בתרתי בהדיא לק"מ דהנך תרתי דסובב בחדא חשיב להו כיון דתרווייהו לסובב אזלי, ולא קשיא נמי מהא דכתב רש"י מההיא דסוכה דתנן ופנה לשמאלו, ולא קתני לסובב, והא ודאי לא מוכח מידי מהתם דהיכי ליתני לסובב והלא ניסוך המים והיין בראשו של מזבח הן נעשין, כדתנן נמי בפרק קדשי קדשים בג' שהיו עולין וחוזרין לעקב והיינו משום שהיו עולין בכבש גדול לראשו של מזבח ולא פנו לסובב כלל כי אין שם מקומם, ואולם הכבש השני הקטן הנזכר כאן הוא פונה ליסוד מלבד אותו שבצדו הפונה לסובב, וזה השני הוא קטן ונמוך ביותר לפי גובהו של יסוד בלבד [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח]:

וחלון היתה במערבו. הראב"ד נטה קו תשובתו והר השגתו עליה כגיגית כפה, ובא הר"ב כ"מ והכהו בלשון ודברים אשר לא כן עליו חפה, ולא אוכל לצייר מה חשב הרב ז"ל, וכי ח"ו חשוד הראב"ד ז"ל לבדות דבר מלבו, או לכתוב כל העולה על רוחו מבלי הבט אל האמת וחלופה, הלא הוא החסיד הר"א ז"ל בור סיד שאינו מאבד טפה, הלא לזה יענו הכה בן דוד בריבותיו והשגותיו בלשון נקייה מזוקק שבעתיים וכל אמרתו צרופה:
אולם כנים דברי הראב"ד ז"ל שמלבד הרבובה היה ג"כ חלון באותו קרן כמו שהוכחנו, וזהו שאמר ז"ל לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד, ור"ל שעל כרחך חלון לבד שהוא היה באותה קרן על פני הכבש בינו ולמזבח והוא כעין חלון וארובה, ורבובה לבד שהיא בכותל הכבש, ומ"ש וכך היא שנויה במדות, לא נתכוין אלא לומר שהרבובה לבד כך היא שנויה שם בלי מדה ידועה, אבל המדה של חלון ברוחב אמה סבור הראב"ד שהיא לענין הלול כמ"ש לעיל, ואין בידינו התוספתא לכוין לשונה היטב, עכ"פ אינני מסופק שזו היתה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו זו, דגברא רבה אמר מילתא לא תיהוי כי חוכא, והא בגוונא דאמינא ודאי לא הויא בדותא ובורכא, אלא כל דבריו הלכה, ומשנה צריכה:
ולמדנו ממנו גם כן שהיה הלול שהוא ז"ל קוראו חלון רחבו אמה, לפי שהיה צריך לאויר גדול כדברי התוס' [וראה ציור בענינים מורחבים פ"ב ה"ח אות י"ח כ'], וא"ת למה צורך לאויר רחב כל כך שאינו אלא כדי לקיים מצות זריקה בבשר, ואפי' לרב פפא דמשום דבעינן הפסק קרקע דווקא תיסגי ליה בהבדלה מועטת כעין של כבשים קטנים וכחצי כבש של מזרח, וניתתי ביה טובא עד קרקע הרצפה, (דאי משום לול, הוי עבדינן ליה מן הצד, אי לאו משום דבלא"ה מיבעי לן ההוא אוירא מפני הזריקה וכנ"ל), ועל כן נראה דהא דרוח אוירא כולי האי לא נפיק לן מקרא אלא תקנת חז"ל הוא כמ"ש בעזה"י, והיינו דכתבו התוס' ז"ל בפרק כיצד צולין דאף בלא אויר היה יכול לקיים מצות זריקה אלא שעל ידו יזכור לזרוק:
וראיתי בתשובותיו של אדוני אבי הגאון ז"ל הביא דברי התוס' הללו ותמה עליהם, וגם בעיני יפלא לכאורה, דהכא משמע דגזרת הכתוב הוא, ובמאי דכתיבנא ניחא דפשיטא להו דבעינן אויר מפסיק כי דם, ובלא"ה נמי לא סגי דלא הוי אויר דהא כתיב סביב, אלא דמשום לקיים בזריקה צריך לן הפסקת רצפה, אכתי הוה סגי בהפסק כמלא נימא עמוק עד קרקע הרצפה וכדאמרן והיה מתקיים זה וזה בטוב, לכן הוצרכו לומר שעל כרחך לזה האויר הרחב של הלול (שלתשמיש לול יצטרך עכ"פ אמה) לא היה בו צורך מפני הזריקה בעצמה שכבר תוכל להתקיים בלא זה, אלא בודאי מדברי חכמים הוא כדי שע"י כך יזכור לזרוק, שאם היה צר כהבדלות האחרות היה שוכח ופוסעו בלי שיכיר אבל מתוך שהיה רחב כל כך על כרחו נזכר וא"א לפוסעו, וגם זה ברור בכוונת התוס':

טז

ונותן בתוך הבנין גוף של עץ. כן צ"ל ג"כ לענין עשיית הלול הנזכר, ולהבדיל הכבשים מן המזבח, והרבובה הנזכרת למעלה בדברי רבינו, שבודאי גם הכבש כולו היה נעשה בנין אטום באופן המבואר בדברי רבינו:

יח

מזבח שנפגם. עיין בתשובות אבא מארי הגאון זצ"ל סי' י', כתב טעם למה שפסק [שלא] כרבי אליעזר בן יעקב, ובהך כללא דמשנת ראב"י עיין מ"ש בעזה"י בהגהות הכללים, ומ"ש הרב בעל כ"מ דבברייתא לא קיי"ל כוותיה, עיין בהר"ן פרק אלו טרפות דמקשי על הרי"ף דלא פסק כראב"י באפרוחים שלא נפתחו עיניהם, אע"ג דלא מיתניא אלא בברייתא, (והובאו דברי הר"ן באחרונים ביו"ד סי' ט"ו):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.