הר המוריה/בית הבחירה/א

הר המוריה ‏ בית הבחירה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלש

פעמים וכו'. עיין רמב"ן בפי' על התורה (דברים ט"ז פסוק י"א) שכתב וז"ל והזכיר כאן במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם וכן אמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר ולא ידעתי אם לומר כי לאחר שיבנה בהמ"ק לא נאסוף להקריב הקרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה' כטעם שאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך או שנאמר כאן שיבאר שלא נתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר ה' מקום לשכנו שם עכ"ל. והנה מפשטות לשונו משמע קצת דאפ"ל דכל זמן שלא נבנה בית הבחירה פטורים היו מלעלות לרגל, והנה לכאורה זה תמוה דהא פשיטא דבשילה היו עולים לרגל כמבואר בשמואל א' א' ועיין בחגיגה ו' א' דמבואר שם דחייבין היו לעלות שם יעו"ש היטיב ובירושלמי שם ואף גם בנוב וגבעון משמע דהיו עולין לרגל והיו מקריבין עולות ראייה ושלמי חגיגה כמבואר בירושלמי פ"ב דחגיגה והובא בתוס' שם י"ז א' בד"ה אף עצרת וכו' יעו"ש היטיב ולקמן בהלכה ג' ס"ק ו' נאריך בזה אי"ה) ובזמן דוד המלך ע"ה לא היה בית הבחירה בנוי ומ"מ היו עולין לרגל ונ"ל כי כ"ש במדבר שהיו עולין לרגל לפי שאז היה המשכן בשלימות עם הארון ועדיף מבמת נוב וגבעון ולמה יגרע כחו לענין עליית הרגל שכולם היו חייבין לעלות וליראות את פני האדון ה' צבאות שלש פעמים בשנה וכ"מ קצת מלשון רבינו כאן שהציווי ועשו לי מקדש היה לענין עליית רגלים ג"כ וזה היה ג"כ במדבר (וע"ע ברמב"ן עה"ת דברים י"ב פסוק ח' דכתב דבמדבר היו פטורין מלעלות לרגל יעו"ש) אבל י"ל כי במדבר פטורים היו משום דהיא מצוה התלויה בחובת הארץ דמי שאין לו קרקע פטור לעלות לרגל כמבואר בפסחים ח' ב' ועיין לקמן פ"ח מהל' כלי המקדש ה"א שם יבואר מזה וכן למ"ד דנזופים היו ולא הקריבו קרבנות במדבר י"ל דפטורים היו במדבר מלעלות לרגל עיין לקמן פ"א מהל' תמידין ומוספין ה"א מש"כ בזה יעו"ש היטיב אבל בשילה ודאי דהיו חייבים לעלות לרגל וכדמוכח מכל הנ"ל ואף הרמב"ן י"ל דמודה בזה דזהו נקרא ג"כ המקום אשר יבחר כדאיתא בספרי ראה פיסקא קכ"ט יעו"ש היטיב (ודרך אגב באתי להעיר על מש"כ השל"ה בהלכות ר"ה דמעשה דחנה היה בר"ה יעו"ש והוא תמוה לכאורה דמשמע מרש"י והמדרשים דהיה עולה לרגל ובר"ה לא שייך זה דמאי עלייה היה שם בר"ה ועיין ברד"ק שהביא בשם המדרש דהיה בעצרת יעו"ש ואי משום דהש"ס קאמר בר"ה י"א א' דחנה נפקדה בר"ה יעו"ש אין מזה שום ראיה דהפקידה היה אח"כ בר"ה כשהיתה בביתה וכן משמע קצת דמתחלה ידע אותה ולבסוף נזכרה יעו"ש (והידיעה היה כשהיה בביתו וכמבואר בכתוב שם ובכתובות ס"ה א' יעו"ש וכ"מ קצת מסידור הגאון יעב"ץ בהלכות ר"ה דהידיעה היה בר"ה יע"ש וא"כ ע"כ היה בשילה קודם ר"ה) ועוד דהא כתוב שם ויהי היום ויזבח אלקנה וגו' ועל כרחך היינו זבחי שלמים (דבחולין אינו נופל לשון זבח רק לשון טבח כידוע מספרי בעלי הלשון האחרונים) ובר"ה לא היו נקרב שלמי חובה ושלמי נדבה ג"כ אין מקריבים ביו"ט דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט סוף דבר דדברי השל"ה לא ידעתי להם מקור נאמן ועי' זוה"ק ח"ג רל"א א' מבואר כשל"ה (ולפי דברי השל"ה ז"ל יש להוכיח דאין להתענות בר"ה וע"ד שכתב הט"ז בסי' תקצ"ז באו"ח יעו"ש היטיב) אמנם גם בנוב וגבעון י"ל דמודה הרמב"ן רק כוונתו למעט במה קטנה ודחוק וצ"ע בזה שוב מצאתי בס' זרע אפרים לפסיקתא פ' תבא פיסקא רצ"ח שהאריך קצת בזה ועוד יבואר אי"ה בסעיף ג' מזה.

ועשו

לי וכו'. עיין מרן שהביא זה בשם הספרי (והוא בפ' ראה פיסקא ס"ד) ובש"ס סנהדרין כ' ב' יעו"ש וכ"ה בתוספתא שם פ"ד שם ועיין במדרש תנחומא פרשת תצא סי' י"א (ודע כי מהספרי והתוספתא והתנחומא מבואר דצ"ל בש"ס שלנו תניא היה ר' יהודה אומר וכגי' הספרים אחרים שעל הגיליון וכדאיתא התם לעיל מזה וכן היה ר"י אומר) והנה מרן כתב בשם הסמ"ג כי מצות בית הבחירה נפקא ליה מדכתיב והיה המקום אשר יבחר ה' וכו' וכתב דלא ניחא ליה כמש"כ רבינו משום דס"ל דועשו לי מקדש לא קאי רק על משכן שבמדבר ורבינו לא ניחא ליה מפסוק שהביא הסמ"ג משום דהתם אינו מבואר דצריך לבנות בית הבחירה רק סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ולכן מייתי מדכתיב ועשו לי מקדש ואע"ג דהתם איירי במשכן שבמדבר מ"מ מדכתיב מקדש ולא משכן יעו"ש היטיב, והנה לכאורה דבריו אינם מוכרחין דהא דלא כתיב משכן רק מקדש הוא מהטעם דנתבאר בריש ערובין ובשבועות ט"ז ב' דמשכן איקרי מקדש יעו"ש, ואולם בסדר עולם ספ"ו מבואר דועשו לי מקדש קאי על בנין בית הבחירה דאיתא שם כשהוקם המשכן ברכם משה שיזכו ג"כ לבנין בית הבחירה כדכתיב ועשו לי מקדש יעו"ש ובמדרש תנחומא הנ"ל מבואר כרבינו יעו"ש היטיב שז"ל התנחומא לבנות להם בית הבחירה דכתיב ועשו להם מקדש יעו"ש היטיב, ובש"ס ובספרי ובתוספתא לא נזכר שום פסוק יעו"ש ומה שיש לפרש בלשון הש"ס כן יש לפרש בלשון הסמ"ג רק בעשין סי' קי"ד מייתי הפסוק דכתב מרן בשמו ואולי הוא ט"ס קצת בסמ"ג והראיה דהביא קאי על הקדמת הכרתת האויבים לבנין בית הבחירה כדמשמע למעיין היטיב בסי' קס"ג וע"ע במד"ר ויקרא פ"ב דמשמע שם דועשו לי מקדש על בית הבחירה יעו"ש וע"ע בתמורה ל"א ב' יעו"ש היטיב אבל במד"ר בהעלותך פט"ו מבואר דקאי על אהל מועד יעו"ש וכ"מ בכתובות ס"ב ב', והנה רבינו בעצמו בריש הל' מלכים פ"א ה"א הביא הך ברייתא ושם כתב פסוק דנצטוו לבנות בית הבחירה מדכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה יעו"ש והנראה לענ"ד דרבינו ס"ל דבאמת עיקר המצוה דבנין בית הבחירה נצטוינו מדכתיב ועשו לי מקדש, היינו שיהיה בית בנוי מיוחד לקרבנות ולחוג שם כמש"כ הכא וזהו עיקר המצוה ומתנאי המצוה היו שכל זמן שהיו במדבר לא היה רק משכן ואהל בכדי שיעתק ממקום למקום אבל בזמן שיהיו בא"י על מקומם נצטוו לבנות ביהמ"ק קבוע מאבנים. והנה זה הפרט הוא מתנאי המצוה אבל עיקר המצוה הוא מפסוק ועשו לי מקדש.

והנה הברייתא הנ"ל השמיענו דנצטוו שלש מצות דהיינו למנות להם מלך ולמחות שם עמלק ולבנות בנין בית הבחירה תחת המשכן ומשמיענו איזה תהיה מוקדמת וקמ"ל דבנין בית הבחירה היא לאחר כל המעשים כלם דקודם זה פטורים מלעשות בית המקדש וכ"ה לשון רבינו בפי"א ה"א שם ובה"ד שם יעו"ש היטיב, (והא דאיתא בפ"ה דמע"ש בירושלמי דביהמ"ק עתיד לחזור קודם מלכות בית דוד י"ל דאין כוונתו לעשות ביהמ"ק גמור רק דתיכף שישובו לאדמתם מחוייבים לבנות מזבח ולהקריב קרבנות וכן היה בימי עזרא יעו"ש סימן ג' פסוק ב' ו' יעו"ש וכן יסדו במוסף ר"ח מזבח חדש בציון תכין וכו' ושוב קאמר והביאנו לציון עירך וכו', והנה כשעלו בימי יהושע לא היו צריכים לזה כי היו להם משכן ומזבח והי' אז הבמות מותרות משא"כ עכשו שהבמות אסורות לכן צריכים לבנות תחלה מזבח שיקריבו עליו תמידין ומוספין ועיין לקמן [פ"ו הט"ו] ושם יבואר אבל לבנות בית הבחירה כראוי לו לא יבנו רק כשיחזור המלוכה וינוחו מאויביהם ובהכי אפשר ליישב קצת מה שנדחק רש"י בר"ה ל' א' על הא דקאמר דאיבני בלילא והקשה רש"י ז"ל והא אין בנין המקדש רק ביום (ועיין סוכה מ"א א' ובתוס' שבועות ט"ו ב' בד"ה אין בנין וכו') די"ל דהש"ס דהתם מיירי בבנין המזבח לחודיה דהא דאין בנין ביהמ"ק בלילה ילפינן לה מדכתיב ביום הקים את המשכן התם בשבועות והיינו דוקא בבנין ביהמ"ק ממש דומיא דמשכן ולא בבנין מזבח דזהו מכלל הכלים כמש"כ בהלכה ו' ובהכי מיושב פי' הי"מ דהביאו התוס' בסוכה שם ד"ה אז נמי וכו' דמפרשי דאיבני סמוך לשקיעת החמה דעיו"ט ומאי דהקשו הא אין בונין בלילה יש לחלק בין בנין מזבח לבנין ביהמ"ק (ואל יהיה הדבר רחוק בעיניך כ"כ ועיין כעין זה בשיירי קרבן בירושלמי פי"ט דשבת ה"א בד"ה הרי מזבח וכו' יעו"ש היטיב) ואי נימא דאכתי יקשה מהא דקאמר התם ואלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי וכו' ולענין דחיית יו"ט אין נפק"מ בין מזבח להיכל י"ל דה"פ דאיבני בחמיסר היינו כשהגיע חמיסר כבר היה בנוי מעיו"ט. וכן מוכח מהתוס' דסוכה דלא הוכיחו שיטתם מכאן אלא ודאי דמזה אין ראיה דיש לפרש כנ"ל ודו"ק ומ"מ צ"ע בזה אם מותר לבנות המזבח בלילה) ולענין זה מייתי לה רבינו בהל' מלכים דנפק"מ הלכתא למשיחא דכשיבא הגואל צדק פטור מלעשות ביהמ"ק עד שינוחו ולענין זה מייתי לה הסמ"ג ג"כ דלעבר מאי נפק"מ מאי דהוה הוה.

ולפ"ז אתי שפיר דלהכי הביאו שם קראי אחרינא דנצטוו לבנות בית הבחירה אחר שינוחו על אדמתם אבל רבינו מיירי כאן מעיקר המצוה דנצטוו כלל בעשיית מקדש לכן הביא קרא דועשו לי מקדש משא"כ התם דלא מיירי מעיקר המצוה רק מה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ (ודע דיש לי מקום עיון על מש"כ הרמב"ן בפי' לתורה בפרשת קרח (במדבר ט"ז פסוק כ"א) דחרה אפו של הקב"ה על ישראל בימי דוד על אשר לא נתעוררו עד כה לבנות בית לשמו כל ימי שפוט השופטים יעו"ש ולא ידעתי למה הלא עד שנמשח שאול למלך ועד שמחה שמו של עמלק לא נצטוו על בנין ביהמ"ק ועי' במד"ר דברים פרשת שופטים יעו"ש ומשנמשח שאול נצטווה מקודם על מחיית עמלק וכשלא קיים שאול זה הוסר ממלכותו ונטרד ועד שקם דוד והניח לו מכל אויביו ג"כ לא נצטווה ורק אחר שהניח ה' לו מסביב נתחייב בזה ולמה היה החרון אף על ישראל וכ"מ מהסמ"ג יעו"ש היטיב וצ"ע בזה) ולפי מש"כ י"ל דאין מחלוקת בין רבינו להסמ"ג וע"ע בלח"מ מש"כ בריש הל' מלכים ומה שנראה לענ"ד כתבתי. וק"ל.

והנה בריש הל' מלכים כתב רבינו לראיה דנצטוו על בית הבחירה מהא דכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה ולא הביא פסוק דסמ"ג י"ל בפשיטות דסמך על מש"כ הספרי ראה פיסקא ס"ב וז"ל כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם דרוש על פי נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב מנין שלא יעשה אלא על פי נביא שנאמר ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי ואומר ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו עכ"ל הספרי והובא קצת ממנו ברמב"ן על התורה נמצא שמפרש הכתוב שמצוה לדרוש ולחקור המקום לבנות עליו בית הבחירה יעו"ש אבל הפסוק והיה המקום אשר יבחר אינו מוכח ממנו רק להקדים מחיית עמלק לבנין המקדש (ועיי"ש בלח"מ מש"כ בזה והבוחר יבחר) ועיי"ש עוד במרן שתמה על רבינו בפ"א מהל' מלכים דהביא לראיה דמינוי מלך קודם למחיית שמו של עמלק מהא דכתיב אותי שלח ה' למשחך למלך (ש"א ט"ו) וגו' ואמאי לא הביא מפסוק דיד על כס יה המובא שם בש"ס. ועל דקדם מחיית שמו של עמלק הביא רבינו מקרא דכתיב ויהי כי ישב המלך בביתו וכו' ואמאי לא מייתי מקרא קמא דמייתי הש"ס והיה בהניח ה' לכם וכו' יעו"ש ה"ב. והנה קושיא השנייה פשיטא דלק"מ דהא על הש"ס גופיה קשה דמייתי התם ואומר ויהי כי ישב וכו' ומאי ואומר כי כיהודא ועוד לקרא אלא ודאי דפשיטא ליה דיש להתעקש בזו הראיה ועיין רש"א פ"ק דפסחים לכן מייתי רבינו קרא דפשוט טפי ועד"ז כתב הלח"מ.

ועל קושיא הראשונה י"ל ג"כ בפשיטות כי דרש הש"ס ביד על כס יה לאו כו"ע מודו בזה ועי' בתרגום אונקלוס שם שכתב ע"ד אחר דהוא שבועה בכסא הכבוד וכן פירש"י ועי' בתנחומא שם בפרשת תצא ומכילתא פרשת בשלח בסופו שפי' בענין אחר (וע"ע ספרי תצא פיסקא רצ"ו יעו"ש היטיב) לכן הביא ראיה מפורשת מקרא דאותי שלח ה' ועי' ברד"ק שם. והנה ברמב"ן על התורה סוף פרשת בשלח כתב וז"ל י"מ כי כאשר תהיה יד על כס ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור והענין כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק כענין שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ילחם בעמלק והוא רמז לשאול המלך הראשון וכן מדור לדור לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו וע"ד הפשט נכון הוא עכ"ל וצ"ע קצת הא מפורש כן בש"ס ובספרי ואם נימא שלא היה כתוב כן לפני הרמב"ן בש"ס ובספרי א"כ גם על רבינו לק"מ אבל קשה ודחוק לומר כן. ובדרך צחותא אמרתי דזה תלוי בפלוגתא דש"ס דפסחים קי"ז א' אם כס יה מלה חדא או תרי מילי דאם קאי על כס מלך ישראל א"כ כס יה חדא מלה ומותר למוחקו ואם נימא דנשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו א"כ הוא תרי מילי והשם קדוש בכל מיני קדושה ועי' במנחת שי סוף בשלח דהכריע להלכה דהוא תרי מילי א"כ שוב אין ראיה לדינא דידן לכן מייתי רבינו מפסוק אחר (וזה אמנם יתכן לפי גירסא שלנו דאיתא שם ואין כסא אלא מלך יעו"ש אמנם גירסת הספרי איתא ומנין שכסא יה זה המלך וכו' א"כ אף למ"ד תרי מילי מ"מ קאי על כסא מלך וק"ל וע"ע שם בחי' אגדות רש"א) ואין להאריך עוד בזה.

ב

ארבע

עשרה וכו'. הכי איתא בזבחים קי"ח ב' ובתוספתא שם פי"ג ובסדר עולם פי"א. והנה החשבון של י"ד שנה שבגלגל הוא פשוט דוכתי טובי בש"ס וע"ע כתובות כ"ה א' ב"מ פ"ט א' נדה מ"ז א' ועי' זבחים שם דיליף לה מקרא דז' שנה היה הכיבוש וממילא נפק"ל דהחילוק היה ג"כ שבע שנים ועוד יליף לה מדכתיב דשנת החורבן היה ל"ו לשני היובל האחרון וי"ד שנה אחר החורבן היה שנת היובל ואי איתא הא ישראל הוו בא"י תת"ן שנה (ת"מ קודם שנבנה הבית כדכתיב במ"א ו' דנבנה ת"פ שנה ליצי"מ דל מינייהו מ' שנה שהיה במדבר נשארו ת"מ ות"י שנה עמד הבית הרי תת"ן ועי' גיטין פ"ח א' והוי י"ז יובלות שלמים אלא ודאי די"ד שנה של כיבוש וחילוק לא היה בכלל מנין היובלות יעו"ש היטיב והיינו ע"כ כרבנן דאמרי אין שנת היובל עולה לכאן ולכאן עי' ר"ה ט' א' וש"נ דאילו לר' יהודה דס"ל דשנת היובל עולה לכאן ולכאן הא דחרב הבית בשנת ל"ו ליובל ה"ט משום דבזמן שגלו עשרת השבטים בימי הושע בן אלה שוב פסקו מלמנות יובלות וכאשר מצא יאשיהו הספר בבית ה' התחילו למנות יובלות ומאז עד שחרב הבית לא היו רק ל"ו שנה וכמו דאיתא בערכין י"ב ב' יעו"ש היטיב ובתוס' ד"ה הנך שני וכו' יעו"ש היטיב שכתבו דהך ברייתא אתיא כרבנן ולא כר"י והנה ברייתא דזבחים קי"ח ב' הוא מסדר עולם והתם סדר עולם הוא ר' יוסי ור' יוסי על כרחך כרבנן ס"ל וא"כ על כרחך צ"ל דמאי דמשני התם בערכין י"ב ב' דאתי כרבנן עיקר והא דקתני וכן בשנייה קאי אשארא או כתירוץ דרב אשי התם י"ג א' דהנך שית שני עד דסליק עזרא לא קחשיב יעו"ש (וע"ע בסדר עולם פ"ל איתא שם הך סוגיא דערכין ל"ב ב' ומוכח מכאן דס"ל לר' יוסי דיהושע לא קידש לדורות והא דאיתא ביבמות פ"ב ב' דר' יוסי ס"ל דירושה שלישית לית ליה היינו לע"ל וירושה שנייה אית ליה קדושה היינו ביאת עזרא וכדעת רש"י שם ביבמות ולא כדעת הר"ח שהובא בתוס' שם ביבמות) ומכאן ראיה דהלכה כרבנן לגבי דר"י בענין שנת היובל וכמו דפסק רבינו בפ"י מהל' שמטה ויובל ה"ז יעו"ש היטיב.

(אמר הכותב מידי דברי בזה אמרתי להעתיק דבר אחד מחידושי למס' ר"ה וז"ל שם (בדף כ"ד א') ר"א בר"ש אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו. מפשט דברי התלמוד משמע דארבע דיעות יש בזה. דעת הת"ק דמתניתין דבכל ענין מקדשין אותו. ור' אלעזר ב"ר צדוק ס"ל דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, ודעת פלימו דאם נראה בזמנו אין מקדשין אותו. ודעת ראב"ש דבכל ענין אין מקדשין אותו. אמנם רבינו כתב בפירוש המשנה וז"ל ות"ק אומר כי בליל ר"ח תראה או לא תראה צריך קידוש החדש על כל פנים ור"א אומר כי אין חייבים בקידוש החדש עכ"פ שנאמר וקדשתם את החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים עניינו שאין קידוש החדש חובה והלכה כראב"צ עכ"ל נראה מבואר מדבריו שראב"צ קאי בשיטת ראב"ש וכ"כ הרע"ב וכתב הטעם שלכן מקדשין בזמנו לפי שצריך חיזוק יעו"ש וזה שלא כנראה מפשטות לשון הש"ס ומשמע דפליגי ראב"צ עם ראב"ש וכ"ה בסנהדרין י' ב' יעו"ש אמנם בירושלמי משמע כרבינו דאיתא התם וז"ל תני רשב"י אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים והא תנינין ראש בי"ד אומר מקודש מהו מקודש מקויים עכ"ל, משמע דרשב"י פליג אתנא דמשנה ואין לומר דרשב"י ס"ל ג"כ כת"ק דמשנתנו דא"כ אצ"ל מקויים כי כבר מקויים ועומד אלא ודאי דס"ל כראב"צ ולפ"ז הא דקאמר ראב"צ טעמא שכבר קדשוהו שמים צ"ל דה"ק דא"צ חיזוק כי כבר מוחזק ועומד הוא ומ"מ פליג עם ראב"ש כי ראב"צ ס"ל דבנראה בזמנו צריך לקדשו משום חיזוק וראב"ש ס"ל דא"צ לחזקו ולקדשו כלל, ולפ"ז אזדא ליה מש"כ התוס' לעיל ט' א' ד"ה ולאפוקי וכו' להוכיח דהלכה כר' יהודה מדר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ס"ל דלא כרבנן דפליגי עליו דר"י והלכה כר"י בנו של ר"י בן ברוקה מדמקדשין את החדש יעו"ש ולפ"ז ליכא שום ראיה דאף דמקדשין את החדש מ"מ דרשינן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ובאמת דרבינו פסק בפ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ז דלא כר' יהודה. אבל קשה דהא שם הי"ד פסק כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אלמא דלא ס"ל כרבנן דדרשי שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וכאן פסק כרבנן דאמרינן שנים אתה מקדש וכו' ועוד כיון דפסק כר"י בנו של ר"י ב"ב א"כ צריך קרא יובל היא שנת החמשים לאי אתה מקדש בסופה ומנ"ל למעוטי שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת.

והן אמת כי בירושלמי פ"ק ה"ב איתא וז"ל ליובלות מניין שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים מה שנים ושמיטין מתשרי אף יובלות מתשרי התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ר' יונה ור' יוסא תריהן בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי שיהו כל חדשי השנה שוין לא יהא חדש אחד נחלק לשתי שנים התיבון והתנינין באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש ב"ה אומרים בט"ו בו הרי אין כל חדשי השנה שוין וחדש אחד נחלק לשתי שנים עכ"ל וס"ל דטעם דר"י בנו של ריב"ב הוא משום דאיתקש יובלות לשמיטין לכן פסק כר"י בנו של ריב"ב אבל באמת אין הלכה כר' יהודה (והתימה על הכ"מ בפ"י דנדרים ה"ה שכתב וידוע דהלכה כרבנן יעו"ש ואיך פשוט לו כ"כ דהלא תוס' דמכלתין ובע"ז ט' ב' וברא"ש שם פסקו דהלכה כר"י והכי הו"ל לומר והרמב"ם לטעמיה דפסק כרבנן והבן) אבל באמת קשה וכי שביק תלמודינו ואזיל בתר הירושלמי ובפרט דהירושלמי נשאר בתיובתא. לכן נ"ל בהתרת ספק זה והוא דהא דדרשינן לעיל לר"י בנו של ר"י ב"ב קרא דיובל היא שנת החמשים שנה יובל אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת חמשים ואחת היינו משום דס"ל דמוסיפין מחול על הקדש דהכי איתא התם ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש ועל כרחך דס"ל כר"ע דחריש וקציר אתי לתוס' שביעית משא"כ לר' ישמעאל דחריש וקציר אתי לשרויי בשבת קציר של מצוה ותוס' קדושה יליף מועניתם יעו"ש ורבינו ס"ל דאין תוס' כלל בשום איסור מלאכה דאורייתא רק בענין עינוי יוה"כ עי' בפ"א מהל' שביתת עשור ועי' ב"י סי' רס"א וסי' תר"ח ובבאור הגר"א שם וא"כ כיון שלא מצינו שום תוספת למלאכה (והא דבשביעית ידעינן מהלכה כמש"כ בפ"ג מהל' שמיטה ויובל ה"א אין ללמוד ממנו למקום אחר דאין דנין ק"ו מהלכה וכמש"כ תוס' לעיל ט' א' בד"ה ור"י וכו' יעו"ש) א"כ ממילא שוב א"צ קרא למעוטי שאין מקדשין שנת חמשים ואחת ועל כרחך דדרשינן כרבנן דר' יהודה דאתי למעוטי ולומר שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת ולכן פסק דלא כר' יהודה (ותבלין לדברינו אלה עי' בטורי אבן בד"ה ודמוסיפין מחול וכו' יעו"ש היטיב) וא"כ לא יסתרו הפסקים יחד כלל.

(ואגב אמרתי להעיר במה שהקשה הלח"מ בפ"ג דערכין הכ"ד על מש"כ רבינו שם וז"ל כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל ואם היה ר"ה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא עכ"ל ומקורו מערכין כ"ח ב' והקשה הלח"מ דהא בפ"י משמטה ויובל הי"ד כתב דביו"כ חוזרות שדות לבעליהן ולא בר"ה ונשאר בתימה יעו"ש ואמינא מטוניה דמר א"כ קשה על ר"י בנו של ריב"ב גופיה דס"ל הכי דביוה"כ חוזרות שדות לבעליהן כדאיתא לעיל ובשבת קל"א ב' וא"כ איך יפרנס הברייתא דאתיא כוותיה בערכין שם דאיתא התם דאחד יובל ואחד שמיטה משמטיה כאחד מפני שהשמיטה משמטת בסופה והיובל בתחלתה יעו"ש האיכא מר"ה ועד יוה"כ דהיובל אינו משמט אלא ודאי דהעיקר בזה כמו שראיתי לעיל בטורי אבן שכתב דלר"י בנו של ר"י ב"ב מר"ה ועד יוה"כ מיתלא תלי וקאי דילמא לא יתקעו ביוה"כ ותקיעה מעכב כדאיתא לעיל ט' ב' וכשתוקעין ביוה"כ נתקיים היובל מתחלתו ושפיר שמיט מר"ה יעו"ש היטיב וא"כ דברי הרמב"ם אתי שפיר ויתקיימו ת"ל דברי חכמים. והנה אחר כותבי זה פקחתי עיני וראיתי כי גם המל"מ הרגיש בזה על הלח"מ ואכ"מ להאריך מזה).

אבל עדיין נשאר לנו הקושיא על רבינו דסותר דברי עצמו שפסק כדברי ר"י בנו של ריב"ב ופסק ג"כ דשנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ובאמת ההכרח לומר לכאורה דבאמת פליגי בזה תלמודינו עם הירושלמי דהירושלמי ס"ל דראב"צ ס"ל דשנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וכראב"ש ותלמודינו פליג עליה בזה ומשווה מחלוקת בינייהו ובפי' על המשניות אזיל בשיטת הירושלמי ובחבורו אולי חזר בו ואזיל בשיטת תלמודינו ועדיין אני נבוך בזה וה' יאיר עיני (ובפרט די"ל דפשט הירושלמי אזיל דרשב"י ס"ל כת"ק דבכל ענין מקיימין אותו ופליג לגמרי אתלמודינו לכן חזר בו רבינו) ודאתאן עלה לענין דינא הנה רבינו פסק בחבורו כראב"צ וס"ל דבנראה שלא בזמנו אין מקדשין ולכאורה לפ"ז תימה מהא דלעיל כ"א א' גבי לוי דאמר לא שמעתי מפי בי"ד מקודש יעו"ש כיון דהתם מיירי במלא ובשלמא לפי' הרז"ה שכתב שם אתי שפיר ולכן נקט שם הרמב"ם בפ"ג מהל' קידוש החודש ה"י דווקא בחדש חסר וכבר דברתי מזה כמ"פ אבל באמת י"ל דלאו דוקא נקט הש"ס שיאמרו מקודש רק ר"ל שיקיימו כן ועיקר הטעם משום דכתבו התוס' התם ע"ב בד"ה על ניסן וכו' משום גזירה אבל אכתי קשה שזה יכולים לעשות בלילה ג"כ אבל י"ל דא"כ גם בחסר יטעו בלילה שיאמרו הבי"ד שמקויים כן ובאמת בחסר לא מהני זה כלל דשמא ירצו למחר לעבר כיון דבחסר בקדוש בי"ד תליא מילתא א"כ כל שלא קדשו יכולין לחזור בהן ולכן גזרו ג"כ במעוברת שימתינו ליום אבל כ"ז דחוק ויותר נראה כשיטת הרז"ה עכ"ל בר"ה שם) (ודע דהא דדייק בערכין ל"ב ב' דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל מהא דחזר עזרא וקידש יעו"ש ואין לומר דקידש לזכר בעלמא כמו דאיתא בשבועות ט"ז א' יעו"ש די"ל מדמקיש ביאה שניה לביאה הראשונה משמע דהיה קדוש גמור ולא זכר בעלמא וק"ל).

ולא

היתה וכו'. כן איתא במשנה זבחים קי"ב ב' ובסדר עולם פי"א. ומלשון רבינו משמע קצת דבנוב וגבעון הי' שם בנין מדכתיב גבי גלגל לשון משכן וגבי נוב וגבעון לשון מקדש וצ"ע מניין לו זה דמשמע דווקא בשילה היה בו בנין משום דנקרא בית כדאיתא התם בזבחים קי"ח א' ובפי' רבינו במשניות כתב בהדיא שהמשכן שהיו במדבר הקימוה בנוב וגבעון יעו"ש היטיב וכ"מ בסדר עולם פי"ד יעו"ש היטיב (רק מאי דאיתא שם דחמישים שנה היה בגבעון וכן איתא שם בפי"ג ובזבחים קי"ח ב' איתא דכל ימי נוב וגבעון היה נ"ז שנה וקחשיב שם י"ג דנוב ונשארו רק מ"ד לגבעון וכן איתא בסדר עולם בפי"ג דבנוב היה י"ג שנה יעו"ש כבר תירץ שם הגר"א דאותם ז' שנה שנבנה הבית כל אותו זמן היו עובדין עבודה בגבעון יעו"ש היטיב) וכ"מ קצת מהא דסוטה ט' א' דבשעה שנבנה הבית נגנז אהל מועד קרסיו וקרשיו יעו"ש וכ"ה שם בתוספתא פי"ג יעו"ש היטיב דמשמע שעד שלא נבנה הבית היה עומד המשכן בשלימות וע"ע במלכים א' ח' ובד"ה ב' א' יעו"ש משמע ג"כ כך. והנה רש"י בפסחים ל"ח ב' כתב דבנוב היה בנין של אבנים יעו"ש וצ"ע מנין להם זאת דבשלמא בשילה משום דנקרא בית או משום דהיה מנוחה משא"כ נוב וגבעון דמה נשתנו מגלגל דאדרבה מיגרע גרע דלא היה שם ארון ג"כ. ועי' יומא מ"ד א' דקאמר אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מניין וכו' ומדלא קאמר נוב וגבעון מניין אלמא דלא נפקא מכלל אהל מועד ולקמן ס"ז ב' איתא שם לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. וה"ט משום דשם י"ל דדווקא במדבר טעון שילוח ולא בנוב וגבעון ולהכי איצטריך לרבות נוב וגבעון אבל לעיל דהו"א דאימעיט כל דלא הוי אהל מועד ולכן לא צריך לרבות נוב וגבעון ועיי"ש בתוס' מ"ד א' ד"ה בשילה וכו' (ולפי דבריהם שכתבו גבי מעלה עשן הו"א למעט שילה ובית עולמים משום דאהרן כתיב בפרשה יעו"ש א"כ יש לעיין אמאי לא חשיב שם נ"ג א' גבי מעלה עשן נוב וגבעון ג"כ יעו"ש וצ"ע) ועי' לקמן מש"כ בענין הבמות.

והנה לכאורה י"ל דרבינו מפיק לה מהא דסוטה ט"ו ב' דמרבה שם שילה ונוב וגבעון לענין קרקע המשכן דסוטה והתוס' שם ט"ז א' ד"ה ובית עולמים וכו' כתב לפרש דלכן מרבה בית עולמים דלא תימא משום דאית ביה רצפה יעו"ש ולפ"ז יש להקשות אכתי למאי צריך לרבות נוב וגבעון דהא התם היה קרקע ולא היה רצפה אלא ודאי דגם שם היה בית אבנים אולם רש"י לא גרס שם רק בית עולמים לבד וכ"ה בספרי נשא פיסקא י' ובמדרש רבה שם א"כ אין ראיה משם כלום וגם לגירסת התוס' דהתם ד"ה לרבות וכו' י"ל דהתם איצטריך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו וע"ע בתוס' ישנים ביומא מ"ד א' שכתבו כן בהדיא יעו"ש וא"כ אכתי אין לי מקור נאמן לדברי רבינו. ודע דבירושלמי בספ"ק דמגילה הי"ב איתא דבשילה היו ג"כ הקרשים למעלה ועיי"ש בקרבן העדה (ועי' לקמן ס"ק י"ב יעו"ש) וצ"ע בזה (ואולי י"ל קצת דדעת רבינו שבשילה היה למעלה היריעות והקרשים משא"כ בנוב וגבעון לא היה שם רק יריעות מלמעלה ולא הקרשים ובזה יש ליישב קצת דברים אבל מ"מ מוקשה הוא מכל הנך דלעיל).

וכשמת

שמואל חרב וכו'. כן הוא מפורש שם בזבחים ובילקוט שמואל רמז קל"ט איתא בשם סדר עולם וז"ל בו בפרק הכה נוב והביא שמואל את אהל מועד לגבעון יעו"ש משמע דשמואל בחייו הביאו לגבעון אע"ג דכל ימי נוב היה י"ג שנה כמו דאיתא בילקוט שם ובירושלמי ספ"ק דמגילה וכ"ה החשבון לפי מאי דאיתא בתמורה י"ד א' יעו"ש וזה היה ימי ממשלת שמואל ושאול אלמא דכל ימי שמואל היה נוב קיים מ"מ י"ל דהא שם איתא דשמואל לא מת קודם לשאול רק ד' חדשים ואותם ד' חדשים היה דוד בפלשתים אצל אכיש מלך גת ומעשה דנוב היה קצת קודם זה כי מעשה דנוב מבואר בש"א כ"ב ומשם היה עוד קצת זמן עד שנסע דוד לפלשתים כדכתיב שם סי' כ"ז והרבה עובדי היו ביניהם. אבל רבינו תפס לשון הש"ס דזבחים וגם בס"ע שלפנינו לא נזכר זה ששמואל הביאו יעו"ש היטיב (ויש שם ט"ס וכצ"ל צא מהם עשרה לשמואל בעצמו ואחד לשמואל ושאול ב' לשאול בעצמו וכ"ה בתמורה שם) א"כ אתי שפיר דברי רבינו (ומידי דברי בענין החשבונות אמרתי לכתוב עוד דבר מזה הא דמסיק בתמורה שם ולפנינו הגירסא ושלשים ושבע שמלך דוד ועי' בתוס' שם ד"ה ושלשים וכו' דפקפקו טובא בזה דהא מבואר דאחר המרד מלך דוד עוד חמש שנים שלש דרעב ושנה דשיטה ושנה שהעמיד המשמרות יעו"ש היטיב והנה בסדר עולם פי"ד איתא וז"ל ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו' כי נדר נדר עבדך וגו' היא שלשים ושש למלכות דוד (ופי' הגר"א דתמוהי קא מתמהו הא היה אז התחלת שנת ל"ו לדוד והראיה דמלך אח"כ חמש שנים וארבעים שנה מלך) ר' נהוראי אומר משום ר' יהושע מקץ ארבעים שנה לקץ ששאלו ישראל את המלוכה היא שנת עשירית לשמואל הרואה (וא"כ יש ד' שנים לשמואל י' וי"א וי"ב וי"ג ושלשים וחמש לדוד הרי ל"ט ובתחלת שנת הארבעים מרד אבשלום דהוא שנת תחלת ל"ו לדוד ונשארו לדוד עוד חמש שנים ל"ו ל"ז ל"ח ל"ט מ') כן פי' הגר"א והיינו כפי' התוס' בפי' קמא שם בתמורה וצ"ל דשנת המרד היה שנה ראשונה לרעב יעו"ש ומה שהביאו בשם סדר עולם ל"ה למלכות דוד היה המרד ט"ס הוא או כוונתו דעברו עליו ל"ה שלימות ונכנס שנת הל"ו וכ"כ התוס' בנזיר ה' א' יעו"ש היטיב ומאי דאיתא בילקוט שמואל ב' רמז קמ"ט וז"ל ר' נהוראי אומר משום ר"ש מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך היא שנת י"א לשמואל הרואה עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל שנת עשירית וכו' וכדאי' לפנינו בתמורה וע"ע בתענית ו' ב' בתוס' שם יעו"ש היטיב.

ובתומי לדבר מזה הענין לא אוכל להתאפק ממה שראיתי דבר תמוה בסדר הדורות (דף כ' ע"ד) וז"ל משכן נוב התחיל ב' אלפים תתע"א מיום שמת עלי אע"פ שהיה ארון ה' בקרית יערים היו מקריבין בנוב י"ג שנה עד שמת שאול סדר עולם פי"ג ובפ' בתרא דזבחים משנכנסו לא"י העמידו המשכן בגלגל כ"ד שנים ומשם הביאו הארון לשילה עמד שם שס"ט שנים בנין אבנים למטה ויריעות למעלה כשמת עלי נחרב נוב (הוא ט"ס וצ"ל כשמת שמואל) ובאו לגבעון ומשם באו לבית עולמים ועמד בנוב וגבעון נ"ז שנים ומהיום ההוא נאסרו כל המקומות להקריב אלא בבית הבחירה וצ"ע כי נכנסו ב"א תפ"ט ועמד המשכן בגלגל כ"ד שנים ובשילה שס"ט שנים עד משכן נוב הוי ב"א תתפ"ב ואיך כתב שמשכן נוב התחיל ב"א תתע"א עכ"ל ולא ידעתי מהו סח הא מבואר בכל המקומות שהבאתי למעלה די"ד שנים היה בגלגל א"כ פשיטא דלק"מ ולא ידעתי מהו סח סוף דבר לא יכולתי להולמו אף שיש לתמוה על שנה אחת דלפי חשבון יש להיות תתע"ב דגם זה לא יקשה דאולי היה שם שנים מקוטעות ועי' ילקוט שמואל ב' רמז קנ"ד דמייתי שם בשם פרקי דר"א דשלש שנים אחר מיתת שאול היה הרעב ובגי' כתוב דשלשים שנה יעו"ש וזה שלא כדברי הסדר עולם דשם מבואר דהיה בחמשה שנים האחרונים של דוד וכמש"כ התוס' בתמורה שם והתחיל לכל הפחות בשנת ל"ו לדוד וכנ"ל ועי' רש"י יבמות ע"ט א' דכתב נמי דהיה קרוב לשלשים שנה ואולי לא דק וכוונתו דיותר משלשים ועד ארבעים לא בא. עוד אני תמה במש"כ בסדר הדורות (דף כ"א ע"א) בן נ"ט כשנמשח ובן נ"ט הרג נוב עיר הכהנים היא שנת ב"א תתפ"ב יעו"ש וצ"ע הא משעה שנמשח עד שנהרג נוב עיר הכהנים היה ערך ג' שנים כי מעת חורבן שילה עד חורבן נוב היה י"ג שנים ושאול נמשח לכל הפחות בשנת עשירית או להתחלת שנת הי"א לשמואל והרג נוב עיר הכהנים בסוף שנת הי"ג וביותר תמוה שכ"כ בעצמו שם ע"ב וז"ל משכן גבעון התחיל אחר מות שאול כשנחרב נוב שנת תתפ"ד ולקחו המשכן מנוב והביאו לגבעון עכ"ל אלמא דהוא כתב בעצמו דנחרב בשנת תתפ"ד (גם מזה מודה דנוב התחיל בשנת תתע"א ודלא כמו שהבאתי למעלה בשמו) גם מש"כ דאחר מות שאול בא לגבעון גם זה לא ידעתי מנ"ל ובש"ס איתא אחר שמת שמואל סוף דבר קלקול חשבונות רואה אני בכאן אם לא כי ט"ס הוא ואני על משמרתי אעמוד לבלי הסג גבול ראשונים בעלי הש"ס וסדר עולם.

נאסרו

כל וכו'. כן הוא במגילה י' א' ועיי"ש בש"ס. ובזבחים קי"ב ב' ושם קי"ט א'. והנה במשנה שם איתא דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים ובש"ס שם איתא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון דר"י ס"ל כמו דאיתא במתניתין ור"ש ס"ל איפכא דמנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וכן איתא בספרי ראה פסקא ס"ו יעו"ש וכ"ה בתוספתא פי"ג דזבחים ושם איתא מחלוקת דר' ישמעאל ס"ל דזו וזו שילה ור"ש בן יוחאי ס"ל דזו וזו ירושלים יעו"ש וכתב שם רש"י דלר"י לא נאסרו הבמות אחר שילה ואפי' לאחר ירושלים (אבל בזמן שילה מיהת נאסר הבמות דאל"כ מאי מקשה התם ע"ב אמ"ד דזו וזו שילה ובמות היו נאסרין יעו"ש) ולמ"ד דזו וזו ירושלים ס"ל דעד שנבנה הבית בירושלים היו הבמות מותרין ואפי' בזמן ששילה היה קיים היו הבמות מותרות יעו"ש ובאמת צ"ע דסתם ר"ש הוא רשב"י וא"כ קשה מדידיה אדידיה דברישא מבואר דס"ל בזמן שילה היו אסורים הבמות מדחילק הכתוב בין מנוחה לנחלה ועיי"ש בספרי יעו"ש היטיב והכי משמע במגילה ט' ב' דמוקי התם דהמשנה דאין בין במה קטנה לגדולה וכו' אתיא כר"ש ושם מוכח דבזמן שילה מיהת היו אסורים הבמות ומצאתי בטורי אבן במגילה שם שהרגיש בזה וכתב דברייתא קמייתא על כרחך לאו ר"ש היא וט"ס הוא בש"ס יעו"ש אבל מה יעשה בההיא דספרי דמבואר שם דר"ש הוא בר פלוגתיה דר' יהודה בהא. והנה לפי מה ששמעתי דיש מחלקין בין מקום שנאמר בו ר"ש בן יוחאי הוא קודם שהיה במערה וכ"מ שנאמר סתם ר"ש הוא לאחר שיצא מהמערה אתי שפיר הכל והבן (אבל אכתי יש לעיין קצת דהא שם קי"ט א' אוקימנא דהמשנה אתי כר"ש יעו"ש לענין מעשר שני ועל כן הא על כרחך אתי דלא כר"ש דס"ל דזו וזו ירושלים או דס"ל דמנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה ועיי"ש ויש לעיין).

והנה בלאחר זמן ירושלים מחלוקת בין רש"י ותוס' דהתוס' כתבו במגילה שם י' א' בד"ה ומ"ט וכו' בשם ר"ח דכו"ע ס"ל דאחר ירושלים אסורים הבמות ובזבחים ס"א א' יעו"ש (ובהכי מיושב תמיהת התוס' בחולין י"ז א' בד"ה וכ"ש וכו' שהקשו דלר' ישמעאל דס"ל לא קדשה לע"ל והאידנא מותרים בבמות א"כ אמאי פריך רב יוסף התם אמאי דקאמר דלעולם שוחטין אתי להתיר בשר תאוה עכשו ואתקיף רב יוסף מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוי מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרו דהוי מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דאירחקו להו טפי והקשו התוס' דעכשו אדרבה איקרבו להו משום דהותרו הבמות יעו"ש אמנם לשיטת רבינו חיים ניחא והבן) ועיי"ש בתוס' דכתבו דלאחר שילה לכו"ע הותרו הבמות יעו"ש ס"א א' וקי"ט א' ד"ה זו וזו וכו' ועי' ירושלמי פ"ק דמגילה הי"ב ובמ"ר ויקרא פכ"ב יעו"ש אבל מה שהביאו התוס' ראיה מהא דאבשלום דהלך להקריב בחברון יעו"ש עיי"ש קי"ז ב' בהגה"ה בתוס' די"ל דהלך לחברון להביא כבשים משם וא"כ י"ל דהקריב בגבעון וכן איתא בסוטה ל"ד ב' בסתם דהלך להביא כבשים מחברון אע"ג דהתוס' נדחקו בזה שם מ"מ פשטא דמילתא משמע דכן האמת ועי' ילקוט שמואל ב' רמז קמ"ט דאי' התם בהדיא כן יעו"ש היטיב אבל מ"מ הדין עם התוס' לדינא דבירושלמי מבואר דהיתר לאחר שילה (והנה אמרתי להעיר דבר אחד על מש"כ הרש"ל בפסחים צ"א א' על מש"כ רש"י וז"ל (בד"ה מנין לזובח וכו') להכי נקט במת יחיד ולא במת צבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר עכ"ל (ומכאן ראיה דר"ש ס"ל דבשעת שילה היו אסורים הבמות וכמש"כ למעלה ודלא כרשב"י ולרשב"י על כרחך מוכרחין אנו לומר דקאי בזמן ירושלים ולא בזמן שילה ולפנינו אי"ה יבואר עוד מזה) וכתב שם הרש"ל בחכמת שלמה וז"ל נ"ב לאו דוקא שהרי אח"כ היה נוב וגלגל וגבעון עכ"ל והנה מש"כ דגלגל היה לאחר שילה בוודאי תמוה הוא דהא גלגל היה בי"ד שנה שכבשו ושחלקו קודם זמן שילה ועוד דהא מבואר בזבחים קי"ב ב' דבזמן גלגל נוב וגבעון הותרו הבמות יעו"ש וא"כ אתי שפיר דברי רש"י דבזמן איסור הבמות היינו בזמן שילה ומשנבנה בית הבחירה בירושלים שוב לא היה במת ציבור ואי משום שהיה בנוב וגבעון אז לא היה איסור במות ופשוט) ועיי' מ"ר נשא פי"ד יעו"ש דמשמע שם דגם בגלגל ובנוב וגבעון נאסרו הבמות יעו"ש היטיב וצ"ע.

והנה כדאתי לידן דין דבמות אמרתי לדבר מזה יען כי רבינו משך ידו מזה דמאי נפק"מ מאי דהוה הוה אבל יען כי יש דברים הצריכים עיון אמרתי לדבר מזה.

עיין זבחים קי"ז א' אי' שם ברייתא וז"ל כל נידר ונידב היה קרב בבמה שאין נידר ונידב אין קרב בבמה מנחה ונזירות קריבין בבמה דברי ר' מאיר וחכ"א לא קרבו יחיד אלא שלמים ועולות בלבד ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ובמות שבראש גגו לא היה מקריב עליו אלא עולה ושלמים וחכ"א כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד ר' שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן עכ"ל והעולה שם מסוגיית הש"ס ורש"י ותוס' דלר"מ דבר הנידר והנידב קרב ליחיד בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה ונזירות ומנחה דבר הנידר ונידב הוא וקרב בין בגדולה ובין בקטנה אבל דבר שבחובה אין קרב ליחיד אפילו בבמה גדולה אבל ציבור קרבי בגדולה אפי' דבר שבחובה בין קבוע לו זמן ובין אין קבוע לו זמן ופסח דבר שבציבור הוא וחכמים קמאי ס"ל הכל כר"מ רק בהא דמנחות ונזירות פליגי וס"ל דלא קרב בבמה קטנה ומסקינן דבחטאת ואשם דנזיר כו"ע לא פליגי דלא קרב ולא פליגי רק בעולה ושלמים דנזירות (והנה זאת המחלוקת דר"מ וחכמים נזכר בתו"כ אחרי מות פ"ט ובתוספתא דמנחות פ"ז) ור' יהודה פליג אתרווייהו וס"ל דבבמה גדולה היו מקריבין אפי' חובות שאין קבוע להם זמן ואפי' יחידים אבל בבמה קטנה מודה דלא הקריבו יחידים רק בדבר הנידר והנידב ובמנחה כתבו התוס' שם ע"ב בד"ה ורבנן וכו' דר"י ס"ל דלא קרבה ליחיד אף בבמה גדולה (ופלוגתא דר"י ורבנן הוזכרה בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א רק יש שם ט"ס והעיקר כמש"כ כאן וכמו שהגיה שם הקרבן העדה) וחכמים בתראי ס"ל כחכמים קמאי דלא הקריבו יחידים לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה רק דבר הנידר והנידב ופלוגתייהו אם קרבו נסכים במדבר ורבנן בתראי ס"ל דבין במה גדולה בין במה קטנה צריכה נסכים ורבנן קמאי ס"ל דלא קרבו נסכים כלל במדבר ולא נתחייבו בנסכים רק כשבאו לשילה (ועיי"ש קי"א א' ובקדושין ל"ז ב' ובספרי שלח לך פיסקא ק"ז) ור"ש ס"ל דאף ציבור לא הקריבו כלל חובות רק חובות שקבוע להם זמן כמו פסח ועולה תמידין ומוספין אבל חטאות לא הקריבו בין שעירי מוספין ובין פר העלם יעו"ש היטיב בתוס' קי"ז א' ד"ה ר"ש וכו'.

והנה לדעת התוס' שם ד"ה ורבנן וכו' דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אף בבמה גדולה לא קרבה ליחיד וכתבו דלר"י נמי ס"ל כן (ועיי"ש קי"ט ב' ד"ה אין מנחה וכו') והקשו א"כ איך קאמר ר"י כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל הא איכא עופות ומנחות יעו"ש והנה לכאורה יש לעיין על מש"כ תוס' סוטה ט"ז א' ד"ה לרבות וכו' דאיסי בן יהודה דמרבה נוב וגבעון לסוטה ס"ל כר"י יעו"ש והבאתיו לעיל ס"ק ד') ואי איתא הא ר"י מודה במנחות דלא קרבו אף בבמה גדולה וצ"ל דכוונת התוס' דה"ק דלענין זה ס"ל כר"י דיחיד קרב חובות אף שאין לו זמן קבוע אבל במנחה לא ס"ל כר"י רק כר"מ דמנחה קריבה בבמה (שוב מצאתי במל"מ פ"א מהל' ק"פ ה"ג דהקשה זה יעו"ש) והנה זה מוכרח עכ"פ לומר דהא דפליגי במנחות על כרחך צ"ל במנחת יחיד אבל במנחת ציבור כו"ע לא פליגי דשרי בבמת צבור דהא מבואר בר"ה י"ג א' דהקריבו עומר בגלגל יעו"ש ואי איתא הא כמאן אתי דהא כר"ש וודאי לא אתי דלדידיה לא הקריבו רק דבר דאתי בנדבה כמו דמבואר שם קי"ח א' תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה יעו"ש היטיב (ולקמן יבואר עוד מזה א"ה) דמבואר מזה דכל דליתא ביחיד בנדבה גם בציבור ליתא ואפי' קטורת לא הקריבו לדידיה מטעם זה (ומטעם זה אולי לא אמר ביומא נ"ג א' לרבות נוב וגבעון די"ל דאתי כר"ש דבנוב וגבעון לא היו מקטירין קטורת כלל והא דאי' התם ס"ז ב' לרבות נוב וגבעון י"ל משום דהתם הוא ברייתא בתו"כ אחרי מות פ"ו וסתם סיפרא מני ר' יהודה ואע"ג דהך דנ"ג א' היא ג"כ ברייתא דתו"כ שם פ"ג מ"מ י"ל משום דרב ששת דמפרש לה ס"ל דהלכה כר"ש מדסתים לן תנא אליביה במגילה ט' ב' ומפרש לה אליבא דדינא. וכולי האי ואולי) ואי כר"י הא ס"ל דמנחה לא קרב בבמה גדולה ואי ר"מ הא ס"ל דדבר שאינו נידר ונידב אינו קרב אלא ודאי צ"ל דאתי ככו"ע ובציבור כו"ע מודו דקרב מנחה בבמה גדולה (רק כר"ש לא אתי על כרחך דלדידיה לא קרב מנחת צבור של שעורים והוי כמו קטורת).

והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת התוס' דלר"י לא הותר ליחיד להביא מנחה אף בבמת צבור מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א וי"ב דפסח וחטאת ליחיד בבמה גדולה ואין פסח וחטאת ליחיד בבמה קטנה יעו"ש ואי איתא לימא דגם מנחה כן אלא ודאי דמנחה אפי' בבמה גדולה לא קרבה אבל א"כ יקשה קושיית התוס' דהא איכא בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל מנחות ועופות. אבל לכאורה יש לעיין דמאיזה טעם לא יקריב מנחה בבמה גדולה ואי משום דכתיב זבחים ולא עופות ומנחות כדאיתא שם קי"ט ב' הא התם מיירי בבמת יחיד דבבמת ציבור שרי לר"י אף חובות ואילו התם כתיב שלמים דווקא. ועוד דאי איתא דשם מיירי בבמת צבור א"כ אף לצבור יאסר להקריב מנחה דהתם לא כתיב איש ובשלמא הכא בפרשת ראה כתיב איש כל הישר בעיניו וס"ל לחכמים דלא קאי כל הישר רק אאיש ולא אציבור כמבואר שם קי"ז ב' ור"י ס"ל דכל הישר קאי אבמת יחיד אבל הא (דראה) [דאחרי מות] לא כתיב איש ומנ"ל לרבות צבור דשרי אלא ודאי דהתם לא מיירי רק בבמת יחיד ועוד דל"ל לר"מ ללמוד דאין מקרבין חובות מהא דכל הישר הא נפקא ליה מהתם דכתיב שלמים וכמש"כ רש"י בד"ה אין מנחה בבמה וכו' ועל כרחך צ"ל דהך קרא דפרשת אחרי מות דמינה מייתי בתו"כ מיירי בבמת יחיד אבל בבמת צבור לא נזכר זה לכן בעי פסוק דכל (איש) הישר בעיניו דמיירי אף בבמת צבור ולהורות דלא הותר רק ישרות ולא חובות. הן אמת דלדעת רש"י שם קי"ב ב' בד"ה הותרו הבמות וכו' ובד"ה נאסרו וכו' י"ל דאצטריך הך דכל הישר להורות בגלגל הותרו הבמות ובשילה נאסרו אמנם רבינו בפי' המשניות והרע"ב שם כתבו דילפינן מדתלי איסור במות במחנה דהיינו כל זמן שהיו במדבר במחנות אבל לא משבאו לארץ דאז נפוצו המחנות יעו"ש היטיב (ועי' ספרי פרשת ראה פיסקא ס"ה ובזרע אברהם שם שהאריך בזה בחילופי גירסאות דשם דאי נימא שבא להתיר במות בזמן גלגל או בא לאסור חובות ליחיד יעו"ש היטיב) א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא דכל הישר בעיניו הא ידעינן מהא דפרשת אחרי מות.

אלא ודאי דמהתם לא ידעינן רק דבמות יחיד אסור בחובות אבל אכתי לא ידעינן במת ציבור לכן בעינן קרא דכל הישר לבמת צבור ושרי מנחה ג"כ. והא דקאמרי רבנן בתראי כאן וכאן לא קרבו ליחיד רק עולות ושלמים בלבד היינו לאפוקי דבר שבחובה ואתי שפיר מאי דמקשה הש"ס קי"ח א' מאי איכא בין חכמים קמאי לחכמים בתראי ולא קאמר דאיכא בינייהו מנחות וכמו שהוכיחו התוס' מזה די"ל דבהא כו"ע לא פליגי דמהיכי תיתי דיאסר היחיד בבמת צבור ונמצא דלכו"ע שרי במנחות ליחיד בבמת צבור והא דלא קאמר בירושלמי דפסח וחטאת ומנחה ליחיד בבמת צבור די"ל דבהא לא איצטריך דכו"ע הכי ס"ל ולפ"ז אתי דברי ר"י כפשוטו דיחיד הותר בבמת צבור בכל מילי ואף אי נימא דרבנן בתראי ס"ל דלא הותר מנחה ליחיד בבמת צבור י"ל הא דלא קאמר אכתי איכא בינייהו בין רבנן קמאי לרבנן בתראי משום דאכתי יקשה ל"ל למימר כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל הא היינו כרבנן קמאי דבצבור לא פליגי מידי וביחיד ג"כ לא פליגי ואי משום מנחות לא הו"ל למימר רק הא דבין כאן ובין כאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד וכן משמע מרש"י שם ד"ה חכמים היינו וכו'.

ועוד היה נ"ל לומר דאף לדברי התוס' דמודים בבמת צבור דאין מקריב בה יחיד מנחה מ"מ יש לחלק בין במה לגלגל משום דאי' בתוספתא ספי"ג דזבחים וז"ל איזו במה גדולה בשעת היתר הבמה אהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נתון שם איזו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם על פתח חצירו ועל פתח גינתו מקריב עליו הוא ובנו בתו ועבדו ושפחתו עכ"ל (וע"ע בסוטה י"ד ב' ובתוס' שם ט"ו א') וכן מצינו בכתוב שגבעון נקרא במה ולא מצינו כן בגלגל ונמצא לפ"ז מנחות ועופות לא נתמעטו רק בבמה ולא בגלגל אבל לענין שאינו נידר ונידב דאימעיט מדכתיב כל הישר בעיניו אימעיט אפי' גלגל נמי והשתא ניחא דר"י ס"ל דבגלגל הותר הכל ליחיד כמו לצבור ומה שחכמים בתראי אמרו כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים כוונתן כאן וכאן בין במה גדולה בין במה קטנה והא דקאמרו בריש דבריהם כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כוונתם לרבותא דאף בגלגל לא הותר ליחיד להביא חובתו אבל לענין מנחה שנא ושנא ור"י דקמ"ל דבגלגל הותר ליחיד הכל ממילא נשמע דבבמת נוב וגבעון הותר ליחיד חובתו אבל לא מנחה ולא עופות (דלענין חובה אין לחלק בין גלגל לנוב וגבעון) ואולי כוונתי בזה לקצת אמת ליישב תמיהת התוס' בעזר ה'.

ובהא דר' שמעון דס"ל אף צבור לא הקריבו בבמת צבור רק חובות שקבוע להם זמן כתב רש"י דלמעוטי אתי פר העלם דבר ושעירי עכו"ם והתוס' כתבו דאפי' חטאת הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים נמי לא וכן שעירי יוהכ"פ וכבר כתבתי למעלה דאפי' קטורת נמי לא דכל מילתא דליתא ביחיד דכוותה לא היתה בצבור וגם כבשי עצרת לא קרבו וגם שתי הלחם ולא עומר דהוי דומיא דמנחת חביתין (אף די"ל דמה דאיתא התם קי"ח א' דמנחת חביתין לא קרב היינו אליבא דרב אדא בר אהבה וכן פירש"י התם אבל ר"ש גופיה ס"ל דמנחות קרבין בבמה וכן יש להוכיח קצת ממש"כ תוס' קי"ז ב' ד"ה ר"ש וכו' להוכיח דר"ש ס"ל אין מנחה קרב בבמה ולא הביא מש"ס מפורש משום די"ל דרב אדא בר אהבה הכי ס"ל אבל ר"ש גופיה ס"ל דמנחות קרב בבמה אבל באמת זה אינו דהא הוכיחו התוס' דר"ש ס"ל דמנחות לא קרב בבמה. ועי' במנחות מ"ה ב' משמע קצת דמשבאו לארץ קרבו שתי הלחם והעומר ושני כבשים יעו"ש אבל אי מהתם אין ראיה די"ל דכוונתו משבאו לארץ לאחר ירושה וישיבה וכדומיא דר' ישמעאל בקדושין ל"ז ב' ומאן דס"ל לאחר ירושה וישיבה לא הקריבו ישראל עומר בגלגל והא דלא אכלו מעבור הארץ עד למחרת הפסח משום דלא איצטריכו יעו"ש היטיב (ועי' בספרי שלח פיסקא ק"ז דלכאורה משמע שם דר"ש ס"ל כר"ע רבו דמנחת נסכים קריבה במדבר יעו"ש ולקמן אי"ה יבואר לפנינו).

אמנם בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א איתא ומה נפיק מביניהון ר' בא בר ממל אמר פר העלם דבר ביניהן ר' יוסי אמר נדבת הציבור ביניהון יעו"ש אלמא דווקא בדבר שיש להם זמן קבוע פליגי אבל בדבר שיש להם זמן קבוע לכו"ע קרב לצבור בבמת ציבור. והנה ראיתי בש"ס ישן נושן דאיתא שם קי"ח א' א"ל יחיד חובות שקבוע להם זמן מנ"ל א"ל אסמייה א"ל תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת ראייה דאי חטאת יחיד הוא דקביע ליה זמן מי איכא ולוקמה במנחת חובה דהא איכא מנחת חביתין קא סבר אין מנחה בבמה עכ"ל הגמ' וה"פ דקאמר וחובות הקבוע להם זמן אלמא דביחיד קאי דאי בצבור הא בצבור כל הקרבנות מיקרי חובות שקבוע להם זמן אף דאיכא פר העלם ושעירי ע"ז מ"מ סתם קרבן צבור זמנם קבוע עי' תמורה י"ד ב'. ועוד הא הצבור לא מקרבי כלל בבמה קטנה (כדאיתא שם קי"ב ב') אלא ודאי דמיירי ביחיד ואהכי פריך הא ביחיד ליכא מידי דתלוי בזמן א"ל תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת ראיה ור"ל דזה מיקרי קרבן יחיד דזה לא אתי בכנופייא כמו פסח ולכן היחיד מקריבו בבמה גדולה ולא בבמה קטנה אבל בחטאת ליכא לאשכוחי ביחיד שקבוע לו זמן ופריך ולוקמה במנחה וה"ק מנחת חביתין קרב בבמה גדולה ולא בבמה קטנה לפי שהוא חובה שקבוע לו זמן ומשני קסבר אין מנחה בבמה ולכן אפי' בגדולה לא קרב א"נ דאפי' נדבה אין קרב בבמה קטנה ולפ"ז י"ל דזה לא קאי רק איחיד אבל אצבור אה"נ דמקריבין אפי' חטאות הקבועות להם זמן כמו מוספין וכמו שהקשו שם התוס' בד"ה ותתרגם וכו' שכתבו ותימה מנ"ל לר"ש הא מילתא דחטאת הקבוע להם זמן לא קרב דהא לעיל מפרשינן טעמא דר"ש דיליף מפסח גלגל והא ליכא למילף מפסח דפסח נמי אין כיוצא בו בנדבה יעו"ש היטיב.

והנה גירסא הנ"ל מצאתי ג"כ בצ"ק ובחי' פנים מאירות לזבחים שם (רק מש"כ הפנים מאירות וז"ל אכן מדפריך בתר הכי ולוקמא במנחת חובה דהא איכא חביתין משמע דאינו מקפיד על קביעת זמן דהא במנחת חובה אינו קבוע זמן ביחיד עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא מ"מ א"ש וכמש"כ דה"ק והאיכא מנחה דקבוע לו זמן היינו חביתין דאף שלא בא על חטא כמנחת חוטא ומנחת קנאות מ"מ חובה היא וקבוע לה זמן וקרב בבמה גדולה ולא בקטנה אבל בבמה קטנה לא הקריבו רק מנחת נדבה ומשני אין מנחה בבמה וכנ"ל) אמנם רש"י ותוס' ל"ג כן בש"ס רק ה"ג אמר ליה דאמר לך מני ר"ש היא דאמר אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן ותתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה דאי חטאת חטאת נדבה מי איכא ולוקמה במנחת חובה דהא איכא מנחת חביתין קא סבר אין מנחה בבמה עכ"ל וכ"ה גירסת ברכת הזבח המובא בצ"ק וה"פ דקאי על צבור דצבור לא הקריבו כלל החובות שהי' להם רק החובות שהיה להם זמן קבוע אבל לא פר חטאת העלם דבר ושעירי עכו"ם והש"ס קאמר מדקאמר דבין במה גדולה לבמה קטנה לא היה נפק"מ רק בדבר הקבוע לו זמן ועל כרחך דקאי אעולה דאי חטאת ואשם הא לא קרב בבמה קטנה כלל דהא יחיד לא הקריב דבר שבחובה אלא ודאי דקאי אדברים הנקרבים בנדבה כמו עולה דבחובה הקבוע לו זמן כמו עולת מוספין לא קרבה בבמה קטנה אבל דבר שאינו בא רק חובה ולא נדבה כמו חטאת לא קרבה אף בבמת צבור כ"ה לפי' התוס' ולכן כתבו דגם חטאות המוספין לא קרב בבמה גדולה וכ"כ רש"י בעצמו בד"ה בעולה וכו' והנה לכאורה רש"י ז"ל סותר דברי עצמו (ובמגילה ט' ב' כתב כמש"כ לעיל קי"ז א' דאינו ממעט רק פר העלם יעו"ש) ובאמת לולי דברי רש"י ותוס' הייתי אומר בעניי כי גם לפי גירסא זו י"ל דאין מוכרח מכאן דלא הקריבו חטאות המוספין דה"ק אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכל מידי דכעין פסחים דהוא קרבן צבור וזמנו קבוע אע"ג דהוי חטאת וקאמר עוד דאף דבר הנדור והנדוב דקרב בבמה קטנה לא הקריבו רק דבר שאין לו זמן קבוע אבל דבר שקבוע לו זמן כמו עולת ראיה לא קרב בבמה קטנה והנה א"כ דחובות הקבוע לו זמן לא קאי רק אעולת ראיה אבל אה"נ דחטאות המוספין קרב בבמה גדולה והוא נכלל בכלל פסחים ויש לעיין בזה היטיב.

ודע דקשה לי בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אמאי לא קאמר דקאי אשלמי חגיגה ואשלמי שמחה דג"כ חובות הקבוע להם זמן מיקרי דקרב בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ובשלמא כבשי עצרת כבר כתבו רש"י ותוס' בזה דזה לא דמי לשאר שלמים דהם קדשים קלים יעו"ש אבל בשלמי שמחה ושלמי חגיגה לכאורה דמיין לעולת ראיה ואולי אפ"ל דהוי בכלל עולת ראיה. וראיתי להמל"מ פ"א מהל' קרבן פסח ה"ג שכתב וז"ל ודע דק"פ קרבן צבור הוי וקרב בגלגל בבמת צבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפי' בבמת צבור משום דהוי חובה והנראה מתוס' קי"ח א' ד"ה תתרגם וכו' דפסח שני קרב בבמה ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון משום דטעמא דפסח שני דקרב אע"ג דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן צבור דפסח ראשון קרבן צבור הוי וכיון דפסח ראשון לא קרב אלא בבמה גדולה ה"ה בפסח שני ועולת ראיה אליבא דכו"ע קרבן יחיד הוא. ולא דמי לפסח ולפ"ז אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ומ"מ אני מסתפק בזה דביומא נ"א א' נראה דחגיגה קרבן צבור הואי ופסח קרי ליה קרבן יחיד ועי' בירושלמי פסחים פ"ו ה"א ותוספתא פ"ד שם דקרי ליה קרבן ציבור יעו"ש וכן אני מסתפק בחביתי כה"ג ופר ואיל שהיה מביא ביוה"כ דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא ברפ"ב דתמורה וביומא ז' ולפ"ז לא קרבו בשום במה ומשמעתין (דכאן) מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה בחביתין והדבר צריך תלמוד עכ"ל והנה מש"כ דפסח שני לא קרב רק בבמה גדולה לכאורה יש לדייק כן מדברי התוס' גופייהו שכתב דכיון דמפסח יליף וכו' אבל חטאת לא משכחת

ו

מזבח

לעולה וכו'. מבואר מכאן דהמזבח היה כלי ולכאורה הוא נגד הש"ס דזבחים כ"ז ב' דקאמר התם זה רצפה וזה כלי שרת יעו"ש (עי' כתובות ק"ו ב') וע"ע זבחים ס' א' יעו"ש היטיב דמבואר שם דמזבח העולה היה בנין ולא כלי אמנם לפי שבמשכן היה כלי לכן כללו רבינו בכלל הכלים וכן בשילה ובנוב וגבעון היה של נחשת חלול כדאיתא שם ס"א ב' (ודע דהא דמקשה התם על מאן דס"ל דשל שילה ושל נוב וגבעון היה מזבח של אבנים ומקשה עליו מהברייתא דסדר עולם פט"ו (וכ"ה בתו"כ ויקרא פ"ה) דאש של מעלה לא נסתלק מהמזבח שעשה משה עד שבא שלמה יעו"ש דמוכח מזה דהמזבח של משה עמד עד בנין ביהמ"ק בירושלים ולמה לא הקשה מהא דכתיב במלכים א' ח' כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל וגו' די"ל דהתם הפי' כר' יהודה דזבחים ס' א' דה"פ דמזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת אע"ג דגם לפ"ז על כרחך מוכח דמזבח שהיה בנוב וגבעון על כרחך היה של נחושת מ"מ כיון דהפסוק על כרחך לא מיירי במזבח נחשת דווקא א"כ י"ל דמיירי ג"כ במזבח שעשוי תחת מזבח הנחושת. א"נ דאף מעיקרא ידע מזה דהכתלים היו של נחושת אותו שעשה משה רק דר"ה ס"ל דמילאו את חללו באבנים והכי מוכח ממאי דמשני הוא דאמר כר' נתן יעו"ש משמע דפליג על הך דסדר עולם דלר' נתן ע"כ נסתלק האש מגגו שעל מזבח הנחושת והונח על האבנים ולכן ממלכים אין ראיה דלא כוותיה והוצרך להקשות מהך דסדר עולם. אבל כ"ז דחוק ובאמת בפשיטות לק"מ די"ל דאף שלא נגנז מזבח שעשה משה מ"מ י"ל דבשילה ונוב וגבעון לא שימשו בו ואותן המזבחות דשילה ונוב וגבעון פשיטא דלא היו יכולין לקובען בבית הבחירה כיון דהיה של בנין משא"כ הך של משה שפיר היה יכול לקובעו בבית הבחירה לכן קאמר דקטן היה מהכיל וע"ע תוס' זבחים נ"ט ב' בד"ה והלא כבר וכו' ויש לעיין קצת.

משוך

לדרום וכו'. לדעת רבינו צ"ל דהיה המזבח בדרום רק שהיה אוכל שבעה אמות בצפון כמבואר לקמן פ"ה הט"ו והכבש שהיה בדרום המזבח כמבואר במדות פ"ג מ"ג ובזבחים ס"ב ב' ושם נ"ג א' יומא ט"ו ב' ושם נ"ט א' וע"ע סוכה מ"ח ב' ושם נסמן ועוד דוכתי טובי והיה הכבש ע"כ נגד האולם ג"כ דמכותל אולם הדרומי עד כותל העזרה היה י"ז אמות וחצי דכל העזרה היה רחבו מאה ושלשים וחמש כמבואר לקמן סי' ה' סעי' י"ג ורוחב האולם היה מאה אמה כמבואר לקמן פ"ד הט"ו יעו"ש א"כ היה החמשה אמות האחרונים הדרומיים של הכבש משוך מן האולם לדרום אבל חמשה ועשרים אמות היה כנגד האולם והיכל ט"ו אמה נגד מה שהיה האולם עודף מכל צד על רוחב ההיכל כמבואר לקמן [פ"ד ה"ה] ועשרה אמות נגד כותלי ההיכל וא"כ על כרחך צ"ל מש"כ משוך לדרום קאי על הכבש וה"ק שהיה לדרום המזבח.

ומקומו

וכו'. משוך לדרום וכו'. היינו ג"כ לדרום המזבח אע"ג דרבינו דפסק דכל המזבח בדרום קאי לבד שבע אמות שהיה לצפון וא"כ היה יכול להעמיד הכיור אחר השלמת שנים עשר אמות מהמזבח מצד הצפון ואף אם נימא דאולם והיכל חדא קדושה הואי (עי' לעיל ה"ה ד"ה ושלשתן) מ"מ היה יכול להעמידו בסוף י"ז אמות כמבואר כ"ז בזבחים נ"ט א' כבר נתעורר בזה הלח"מ לקמן פ"ב מהל' תמידין ומוספין ה"ח סעי' ח' יעו"ש מש"כ בזה. והיה אפ"ל דלהכי פסק רבינו דהכיור היה עומד משוך מן המזבח לדרום משום דס"ל דאסור לכנוס שלא רחוץ ידים ורגלים בין האולם ולמזבח עיי' תוס' זבחים נ"ח ב' ד"ה הא מני וכו' יעו"ש היטיב אבל לכאורה לא משמע כן לקמן פ"ז ה"כ יעו"ש היטיב ושם יבואר אי"ה עוד מזה יעו"ש היטיב (ועי' בברייתא דמלאכת המשכן פי"א דאיתא שם מזבח הזהב עומד באמצע העזרה וכו' ט"ס וצ"ל מזבח הנחושת וכו').

משוך

מבין וכו'. הכי מבואר ביומא ל"ג ב' ומפיק ליה מקרא מדכתיב ואת המנורה נוכח השלחן אלמא דלא מפסיק מידי בינייהו (וזה כוונת התוס' יו"ט במש"כ בצורת הבית בסוף מדות (במש"כ פרטי הבנין באותיות) וז"ל בסי' נ"ו המנורה בדרום משמאל הנכנס ושלחן מימין ומזבח הזהב משוך מבין שניהם לחוץ ככתוב בתורת משה עכ"ל כוונתו על פסוק זה) ועי' בתוס' ישנים ביומא שם שכתבו על מאי דפריך ולוקמה בהדייהו שכתבו וז"ל משמע שיש למזבח להיות עומד ביניהם מדפריך ונוקמי להדייהו ולא פריך ולא נוקמיה התם כלל וצ"ע מנלן דאית ליה לאוקמי בהדייהו עכ"ל ולא זכיתי להבין קושייתם והא כתיב שמות מ' ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת וישם את המנורה באהל מועד נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הפרוכת אלמא מדלא קבע לו מקום לא צפונה ולא נגבה אלמא דבאמצע היה קאי ועי' בשמות ל' פירש"י שם בפסוק ו' לפני הפרוכת שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום ת"ל לפני הכפרת מכוון כנגד הארון מבחוץ עכ"ל וא"כ לכאורה קושייתם לק"מ. וע"ע לקמן פ"ג הי"ז יעו"ש היטיב, וצ"ע אמאי השמיט רבינו הא דהשלחן היה רחוק שתי אמות ומחצה מהכותל הצפוני וכן המנורה היתה רחוקה שתי אמות ומחצה מן הכותל הדרומי כמו דאיתא ביומא שם ובמנחות צ"ט א' וצ"ע בזה. ועי' בתוספתא פ"ב דיומא וז"ל נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין מזבח הזהב ולמנורה והמזבח לפנים ממנו שלחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח הזהב ממוצע בנתים כנגד שני בדי ארון ומשוך כלפי מזבח וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים עכ"ל והנה התוספתא זו אין לה פתר איך קאמר והמזבח לפנים ממנו הא אדרבה המזבח משוך לחוץ והנה הא אפשר ליישב ולדחוק לומר דה"ק והמזבח. לפנים ממנו שולחן נתון בצפון. ר"ל ולפנים מן המזבח לצד פרוכת מצפון הבית היה עומד השלחן.

והנה הגר"א בהגהותיו מחק כל אלו התיבות והמזבח לפנים ממנו וה"ג עד שנמצא עומד בין המזבח הזהב ולמנורה דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר בין השלחן ולמזבח וי"א בין שלחן לכותל שלחן נתון בצפון וכו' יעו"ש היטיב והמפרש כתב וז"ל והמזבח לפנים ממנו ל"ג בנוסחת הגר"א וי"מ שהמזבח היה משוך לפנים מן המנורה ועי' תוס' זבחים פ"ו ב' ושם מבואר עכ"ל ולא ידעתי מה הוא סח. ומש"כ עוד בתוספתא מזבח הזהב ממוצע בנתים כנגד שני בדי ארון ומשוך כלפי מזבח אין לו שחר כלל ובנוסחת הגר"א איתא משוך כלפי הקה"ק והוא תמוה יותר דאדרבה היה משוך כלפי חוץ (ועי' תו"כ אמור פי"ז פרשה י"ג) וכן הגיה המפרש באמת ונכון הוא (ותמיהני אמאי לא העיר בדברי הגר"א התמוהים) ולענ"ד נראה להגיה ומשוך כלפי מזרח והיינו כלפי חוץ. א"נ האי כלפי המזבח היינו כלפי מזבח הנחושת וס"ל כמ"ד מזבח העולה ממוצע ועומד באמצע. סוף דבר דברי הגר"א בהגה"ה הזאת לית לה פתר.

ואשר אחזה עוד להוסיף להפליא על התוספתא שבריש דבריה איתא משליש הבית ולפנים ובסופה תני וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים וע"כ רישא קחשיב גם קה"ק בכלל ובסיפא לא קחשיב עי' מנחות צ"ח ב' וצ"ל דתברה מי ששנה זו לא שנה זו. וצ"ע בזה. וכזה איתא בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג וז"ל תני מזרח ומערב היו נתונים דברי ר' אליעזר בן יעקב ר' שמעון אומר צפון ודרום היו נתונין מ"ד מזרח ומערב ניחא כולהון ראויין לשירות ומ"ד צפון ודרום נמצא שלחן בדרום ומנורה בצפון והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון ומנורה כנגדו בדרום מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית היה חולק את הבית מחציו ולפנים משוך קימעא כלפי חוץ וכולהון היה נתון משליש הבית ולפנים עכ"ל אלמא דמתחלה נקט מחציו ולפנים והדר נקיט משליש הבית ולפנים ועיי"ש בקרבן העדה ובפי' מהר"א ובתוס' מנחות צ"ט א' (ודע דהא דאיתא בירושלמי והא תני וכו' הוא טעות וצ"ל תני והוא ענין בפ"ע) והנה מה דאיתא בירושלמי כולהון ראויין לשירות. פי' מהר"א [מפולדא] דה"ק דאף מאן דס"ל על של משה לבד היה מסדרן מ"מ בעינן דכולהון יהיו ראויין לשירות וכולם יהיו בצפון אבל למאן דס"ל צפון ודרום מונחין יקשה הא הוי שלחן בדרום (ומאי דמסיק ומנורה בצפון אפשר דל"ג ליה וכן הקרבן העדה מחקו) והגר"א גורס שם כן וז"ל מ"ד מזרח ומערב ניחא כולהון לצפון (ול"ג ראויין לשירות) אבל הא דמנורה בצפון לא מחק ואולי משום דמ"ד דצפון ודרום היו מונחין ס"ל דמנורות היו ג"כ מצפון לדרום כדאיתא במנחות צ"ח ב' והיו י"א מנורות וס"ל דכל מנורה היתה רחבה אמה לערך (והש"ס דידן דלא מקשה התם ממנורה אפ"ל משום דלא נאמר בתורה מדת רוחב המנורה) ועוד הגיה הגר"א וגריס כך מזבח הזהב היה נתון באמצע ומשוך כלפי חוץ וכולם היו נתונין משליש הבית ולפנים יעו"ש היטיב וצ"ל כי היה קשה לו רישא לסיפא וכמש"כ למעלה לכן מחק מה דנקט היה חולק את הבית מחציו ולפנים יעו"ש היטיב דמשמע דהיה נתון בחציו רק גורס דמשליש הבית וקחשיב קה"ק ג"כ בכלל ומאי דנקט למעלה בשלחן דהיה נתון מחצי הבית ולפנים לאו באורך ממזרח למערב קאמר רק דקאי על חצי הרוחב מצפון לדרום ואומר דהיה נותנו מחצי הבית ולפנים כלפי צפון משוך שתי אמות ומחצה מן הכותל (ומהר"א פי' דהא דקאמר היה חולק את הבית היינו ברוחב יעו"ש וצ"ע כיון דעומד באמצע הבית והיה חצי אמה ממנו בדרום וחצי אמה ממנו בצפון א"כ אינו חולק את הבית ברחבו רק צ"ל שקצה המזרחי שלו שהיה עומד בכלות חצי אורך הבית ממזרח למערב והקרבן העדה פי' באמצע הבית כמו שפירשתי אמנם גם זה אינו מוכרח וי"ל באמצע הבית היינו ברוחב מדרום לצפון וכמו שפי' מהר"א ואח"כ אמר ענין בפ"ע היה חולק את הבית מחציו ולפנים והיינו באורך הבית ממזרח למערב וכנ"ל).

ודע כי להתוס' במנחות איכא גירסא אחרת וז"ל מ"ד מזרח ומערב כולהון ראויין לשירות ומ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום. ואינו קושייא כמש"כ כל המפרשים דא"כ חסר התירוץ רק בניחותא קאמר וה"פ למ"ד מזרח ומערב וכמסקנת הש"ס דמנחות שם א"כ גם השלחנות הצפוניים היו רחוקין שתי אמות ומחצה מן הכותל וגם שם היו מסדרין אבל למ"ד צפון ודרום היו מונחין וא"כ על כרחך שלחן הצפוני היה עומד סמוך לכותל הצפוני בלי שום פירוד ביניהם וא"כ לא היו יכולים לסדר על שולחן הצפוני וע"כ לא היו מסדרין רק על של משה לבד וע"ז קאמר דמנורה בדרום ור"ל בדרום ממש ואע"ג דבמנורה לא נפק"מ מידי בא לאפוקי דלא נימא דהיתה עומדת רחוק מן הכותל שתי אמות ומחצה דומיא דשלחן דילפינן מנורה משולחן וע"ז קאמר דרק מנורה של משה היה עומד ברחוק מן הכותל ולא מנורות הדרומיים יעו"ש היטיב. וזה מה שרצינו לבאר בזה.

ע"כ

לישראל וכו'. כתב מרן הכ"מ מהא דאיתא במדות (פ"ב מ"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. ויש לעיין הא אינו משמע מזה רק הא דמחלקין בין ישראל לכהנים והוא גבול אחד ולא משמע כן מלשון רבינו שכתב דעושין שני גבולין לישראלים לחוד ולכהנים לחוד ועוד הא רבינו לא ס"ל דעושין פספסין רק לקמן נ"ו ה"ג כתב וז"ל ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנה לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה עכ"ל אלמא דפסק כר' אליעזר בן יעקב דשם לא היה פספסין רק דזה היה ההבדל ומעזרת נשים לשל ישראל היה ג"כ הבדל שהיה מפסיק גובה ביניהם מז' אמות ומחצה והיו עולין לה בט"ו מעלות כדאיתא שם במשנה ה' וברבינו שם סעי' ב' (ועוד דשם היה מחיצה מפסיק בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ואולי אפ"ל כי גם כוונת מר"ן לזה ולא הביא המשנה זו רק דאפי' אליבא דת"ק דלא היה עזרת הכהנים גבוה משל ישראל מ"מ היו עושין היכר וכ"ש לראב"י דוודאי היה היכר. ואני בעניי לא זכיתי להבין לישנא דרבינו דקאמר עד כאן לישראל ועד כאן לכהנים ובשלמא לישראל אתי שפיר דישראל לא היו רשאין ליכנס לעזרת כהנים רק בשעה שהיו צריכים לסמיכה לשחיטה ותנופה כדאיתא לקמן פ"ז הי"ט אבל לכהנים לא היה מחיצה שלא יהיו רשאים ליכנס לעזרת ישראל ואין לומר דכוונתו דהיה מחיצה גם בין האולם ולמזבח דמשם ואילך לא היו רשאין בע"מ ופרועי ראש וקרועי בגדים ליכנס שם כמו דאיתא לקמן פ"ז ה"כ והא באמת לא היה שם גבול מפסיק רק המזבח גופיה היה המחיצה כדאיתא ביומא מ"ד ב' יעו"ש היטיב וזה ל"צ להאמר. וצריך לדחוק דה"ק דעושין גבול בין עזרת נשים לשל ישראל דעד כאן לישראל. דמכאן ואילך אינם רשאים ליכנס רק ישראלים הטהורים מכל טומאה דבעזרת נשים מותר טבול יום ליכנס מן התורה כדאיתא שם סעי' י"ז. ועד כאן לכהנים ר"ל מעזרת כהנים ואילך לא הותר ליכנס רק לכהנים לבד. ואף כי הלשון דחוק עם כל זה שבקינן דהוא דחוק ואוקמי אנפשיה. א"נ ה"ק דמלמעלה למטה קחשיב וה"ק עד סוף עזרת כהנים מהיכל ואילך לא הותר רק לכהנים ומכאן ואילך עד סוף עזרת ישראל הותר לישראל ג"כ.

צרכי

המקדש וכו'. כמו שיתבאר אי"ה בפרק ה' יעו"ש.

ח

בונין

בלבנים וכו'. מרן הביא זה ממכילתא דסוף פרשת יתרו יעו"ש היטיב והנה באיפת צדק הוגה שם שכצ"ל אם רצה לעשות של אבנים יעשה של אדמה יעשה והרי דברים ק"ו אם מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה ק"ו לשאר כל הכלים עכ"ל א"כ אין משם ראיה דמותר בלבנים ובאמת משמע מרבינו גופיה דהמזבח גופיה אין בונין אותו רק באבנים עי' לקמן הלכה י"ג ובאמת לפ"ז גם נוסחת איפת צדק לא יתכן לכאורה דהא גם מאדמה אין בונין אותו. ולכאורה הייתי אומר כי גירסת האיפת צדק נכונה יותר והאי תנא דמכילתא ס"ל דנתנה תורה רשות לעשות מזבח או מאבנים או מאדמה כדכתיב מזבח אדמה תעשה לי אבל לבנים לא הוזכר בשום מקום והא דס"ל לרבינו דאין עושין המזבח רק מאבנים ולא מאדמה משום דס"ל כתנאי דר"פ שם במכילתא דס"ל דהאי מזבח אדמה להורות אתי שיהא אטום כאדמה וכמש"כ רבינו בהדיא שם וז"ל וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה עכ"ל לכן לא קי"ל כהך מ"ד דמכילתא דמתיר באדמה. אבל לפ"ז יקשה מאד הא מ"ד שיעשנו אטום כאדמה מנו היינו ר' ישמעאל דהכי איתא התם וז"ל מזבח אדמה תעשה לי מיוחד לי שלא תבנהו מתחלה לשום אחר ר' ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא תבנהו ע"ג כפיס ולא ע"ג מחילות (כ"ה גירסת איפת צדק) וכו' ואח"כ איתא וז"ל ואם מזבח אבנים ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תקריב את מנחת בכוריך חובה ולא רשות כיוצא בו אם כסף תלוה את עמי חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה כיוצא בו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל אבנים שלימות תבנה חובה ומה ת"ל ואם מזבח אבנים אלא אם רצה לעשות של אבנים יעשה של אדמה יעשה (כ"ה גי' איפת צדק) וכו' א"כ הרי ר' ישמעאל סותר עצמו.

אמנם לכאורה גם דברי המכילתא בעצמן צריך ביאור דלענין מאי סיימה האי ומה ת"ל ואם מזבח אבנים וכו' הא כבר הראה לדעת כדרך הכתוב לומר ואם על דבר שבחובה ועוד בפרשת משפטים פי"ט במכילתא מביא מכאן ראיה על הך דאם כסף תלוה וכו' דאם קאי על חובה ושם באמת לא סיים הך ומה ת"ל וכו' לכן אי לא מסתפינא אמינא דכצ"ל במכילתא ד"א ומה ת"ל אם מזבח אבנים אלא אם רצה לעשות של אבנים יעשה של אדמה וכו' וזה פליג על הך דר' ישמעאל וס"ל דהרשות בידו לעשות או של אדמה או של אבנים ורבינו פסק כר' ישמעאל דאין עושין רק של אבנים וסעד לדברי מצאתי באברבנאל סוף פרשת יתרו יעו"ש (ואגב אעיר מה שהקשה שם אר' ישמעאל מהא דמייתי ואם תקריב מנחת בכורים וכו' וכתב שנוכל לומר כמש"כ הראב"ע שם דמייתי בכורים נדבה יעו"ש במחילת כבודו לא חש לקמחיה דמיירי התם במנחת עומר ויחיד לא מייתי נדבה משעורים עיי' מנחות ס"ח ב' ופ"ד א' יעו"ש היטיב) וע"ע בס' המצות לרבינו עשין סי' כ' יעו"ש היטיב ובסמ"ג לאוין סי' ר"צ דמשמע כדברינו יעו"ש היטיב ומזה תראה כי גירסת לבנים לא יתכן כלל כי לא נזכר בכתוב לבנים רק אדמה וס"ל לדעה זו כי הרשות נתונה או אדמה או אבנים ודלא כר' ישמעאל אבל לבנים כו"ע מודו דלא. ועוד ראיה לדברינו דהמכילתא מסיים ק"ו לשאר כלים דמותר לשנותן ובאמת עי' בסוכה נ' ב' ובסוטה י"ד ב' ובזבחים צ"ו ב' ומנחות כ"ח ב' דיליף לה בכלל ופרט או ברבוי ומיעוט יעו"ש וא"כ למה לי הא מק"ו ילפינן לה אלא ודאי משום דהלכה כר' ישמעאל דאין לעשות מזבח רק מאבנים וא"כ אזל ליה האי ק"ו ודו"ק והדרינא לכללין דאין מן המכילתא מקור לדברי רבינו כאן אבל לענ"ד א"צ לשום ראיה דאטו הוזכר אבנים בתורה על בנין ביהמ"ק ורק לא הוזכר כי אם דשל עץ אסור בו וכמש"כ בסעי' ט' אבל לבנים ממילא הותר (ויש רמז במקרא ותהי להם הלבנה לאבן) ופשיטא דאם אין אבנים שרי בלבנים רק משום על צד היותר טוב יש לעשותו באבנים אם אפשר כדמצינו בשלמה וכן בבנין בית שני בנוהו באבנים כדכתיב בעזרא ונחמיה ונדבכין די אבן גלל וכן בהורדוס ריש ב"ב דעבדיה באבני שישא ומרמרא ועי' חגי ג' בטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' אבל אם לא אפשר באבנים עבדינן [בלבנים] כן נראה לענ"ד פשוט.

ואין

מפצלין וכו'. פסק כר' נחמיה לגבי ר' יהודה בסוטה מ"ח ב' ועיי"ש בירושלמי ובתוספתא פ"ג והטעם כתב מרן משום דבמכילתא סוף יתרו איתא כוותיה דר' נחמיה יעו"ש והכי איתא התם לא תבנה אתהן גזית אין גזית אלא גזוזות שהניף עליהם ברזל ר' נתן אומר הרי שבנה שתי אבנים גזוזות שהניף עליהם ברזל יהא המזבח כולו פסול ת"ל לא תבנה אתהן גזית הן פסולות ושאר כל המזבח כשר ד"א (כ"ה גירסת האיפת צדק) לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדש הקדשים ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע עכ"ל (ומכאן יצא לו לרבינו מש"כ לקמן הלכה ט"ז אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל אחר שנבנות במזבח או בכבש אותה האבן פסולה והשאר כשרות יעו"ש) אע"ג דשני פירושים הם בכתוב מ"מ ס"ל לרבינו דתרווייהו איתנהו ועיי' במפרש לתמיד כ"ו ב' (הובא במרן לקמן הלכה י"ד ורמזה כאן) יעו"ש היטיב שכתב ג"כ כר' נחמיה יעו"ש ובאמת בש"ס לא איתפרש דהיה ע"י ברזל ויכול להיות דהיה ע"י שמיר וכמו שהביא המל"מ בשם הבאר שבע. אמנם לענ"ד משמע דלישנא דתלמודא כוותיה דר"נ מדמקשה התם ומי הוו מיפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה מסע וגו' יעו"ש היטיב ומאי קושיא דילמא איפליג ע"י שמיר וכר"י (ועי' רש"י מלכים א' ה' שם סתם דבריו כר"נ ושם סי' ו' לא פי' הלכה כמי וכתב שבמחלוקת שנויה יעו"ש והבאר שבע הביא ראיה מרש"י דפי' כר"י יעו"ש ולא ידעתי מה זה ואולי לפניו היה נוסחא אחרת ברש"י) לכן נ"ל דהש"ס מפרש באבן שלימה כרבינו לקמן סעי' י"ד שכתב וכן ההיכל והעזרות אבנים שלימות היה ופי' בלא פגימה וכמש"כ שם מרן ודייק לה מדכתיב אבן שלימה וכן פי' הרמב"ן בחומש סוף פרשת יתרו יעו"ש וזה א"א ע"י שמיר וכמש"כ התוס' זבחים נ"ד ב' ד"ה אבנים וכו' ותוס' סוכה מ"ט א' ד"ה שכל וכו' ותוס' גיטין ס"ח א' ד"ה איכא וכו' ותוס' ע"ז כ"ג ב' ד"ה בקשו וכו' עד שמכח זה תמהו על ר"י דס"ל דע"י שמיר בנו ביהמ"ק הא בעינן אבן שלימה מסע וכו' יעו"ש ואין לומר דע"י ברזל הא כתיב והמקבות והגרזן וכו' אלמא לא היה כלי ברזל לכן הוכרח אביי לשנויי דמתקני מעיקרא ומייתי וכר"נ והבן.

אבל לענ"ד תמוה מילתא טובא דיקשה על ר"י גופיה מהאי קרא דמייתי סייעתא לדבריו והא כל עיקר הוכחתו הוא מדכתיב אבן שלימה מסע דהיה ע"י שמיר וכ"ה בגיטין ס"ח א' דאתי כוותיה דר"י וכמש"כ התוס' שם לכן נ"ל דיש נפק"מ בין שלימות דמזבח ובין שלימות דהיכל דבהיכל לא בעינן רק שיהיו שלימות ולא שבורות דיש בהם פגימה גדולה דהיינו שיש בהם שבר גדול שנשבר לשנים אבל במזבח פוסל בו אפילו חגירת ציפורן ושמיר נהי דמיקרי שלימות אבל מ"מ יש בו חגירת ציפורן והא דפגימת חגירת ציפורן פוסל במזבח לא מטעם שלימות נפקא רק מטעם דכתיב וזבחת עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר עי' רש"י בחולין י"ז ב' בד"ה מזבח וכו' (ועיי"ש בתוס' ד"ה פגימת וכו' ובחי' רשב"א שם שהשיג עליו ודעתו דמשלימות נפקא וכדעת התוס' ועיי' לקמן סעי' י"ד ומש"כ שם) עי' בע"ז נ"ב ב' שם משמע דמאבנים שלימות ילפינן פגימת מזבח ויש ליישב דמיירי שם לענין ליתברינהו לשנים והא דכתב רש"י שם כדי חגירת צפורן ג"כ פסול היינו מעליו והא דלא מקשה הש"ס כן דליעבד ע"י שמיר כיון דפשוט לו ממקום אחר דפסול בכדי חגירת צפורן ועל כרחך צ"ל להתוס' כן. ועי' בזבחים נ"ד ב' בד"ה אבנים וכו' שכתבו וז"ל תימה דהו"ל לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא יעו"ש מה שתירצו בזה ולא זכיתי להבין קושייתם הא מאן יימר לן דגזזינהו ע"י ברזל דילמא גזזינהו ע"י דבר אחר ולכן לא הקשה לו רק מטעם אבנים שלימות וכו' וצ"ל דהכי מקשו לימא ואי דנסרינהו הא לא תניף עליהם ברזל א"ר וכו' ולכן תירצו דבאמת קצר הש"ס כאן וצ"ל כמו דאיתא בע"ז ופשוט) אמנם כ"ז דחוק. שוב נ"ל לפרש הש"ס דתמיד דלא הי' ע"י ברזל ולא ע"י שמיר די"ל דהמקשה אסיק אדעתיה דמאי דכתיב אבן שלימה מסע דה"ק דכמו שהוא שלם בלא סיתות כלל כ"ה נבנה בבית וא"כ היכי יכול להיות דאיפצלו ומשני אה"נ רק מעיקרא תיקנו כן להביא קטנות וגדולות ומזה נעשו האיצטבאות רק דמשמע מרש"י שם במלכים דאפ"ה הוצרכו לשמיר כי הוצרך לחצבן ממקורן ע"י שמיר מיהת. אבל אכתי אינו מוכרח מי לא יכול להיות שדקדקו ומצאו אבנים תלושות ולקחום כמו שהן והבן. ויש לי ראיה לדברי רבינו מב"ב ג' א' דאמה טרקסין היה גזית ועיי"ש ברש"י ועוד מלשכת הגזית דהיה חציה קדש (עי' לקמן פ"ה הי"ז) ואין לומר דנעשה ע"י שמיר דהא אין גזית אלא שהניף עליהם ברזל וכנ"ל במכילתא ולר"י צ"ל הא דכתיב אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית קאי אאבני ביתו וכמש"כ הרמב"ן ביתרו שם יעו"ש היטיב וא"כ יש ראיה ברורה לדברי רבינו.

ועוד י"ל כי באמת מן הדין מותר לבנות ההיכל באבני גזית ולא נאסר רק במזבח וכמש"כ הרמב"ן ושלמה החמיר מדעתו לכן נטה דעת רבינו דאין להחמיר כ"כ בזה וע"ע במדרש ריש שיר השירים ובריש קהלת במעשה דר"ח בן דוסא דסיתת אבן והעלה לירושלים יעו"ש ולכאורה משמע מזה ג"כ כדעת ר"נ (ודוחק לומר דהיה ע"י שמיר דמשמע שם דייפה אותו וג"כ אין לומר דהעלה אותו שלא לבדק הבית ומשמע כר"נ) ועי' ברמב"ן סוף יתרו שכתב דדווקא על ברזל הקפיד הכתוב אבל אם בא לסתת אותן בכלי כסף או לעשותן ע"י שמיר מותר אף במזבח ואף שאינם שלימות יעו"ש ולענ"ד קשה דא"כ ל"ל לשלמה המלך ע"ה להצטער על השמיר הו"ל לעשות ע"י כלי כסף והא אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה גם למה הוצרך לגנוז אבני מזבח ששקצום העכו"ם כדאיתא בע"ז נ"ב ב' ליעבדו ע"י שמיר או ע"י כסף ודוחק לומר דע"י כסף ג"כ לא היו חלקות ועוד ליעבדנהו ע"י שמיר (ואין לומר דע"י שמיר לא היו חלקות דא"כ באיזה אופן יש למצוא להכשיר ע"י כסף וע"י שמיר באבני מזבח כיון דאכתי איכא כדי חגירת צפורן) ואפ"ל דס"ל לרמב"ן דשמיר עשו אותן חלקות (אבל הכסף לא היה עושה אותן חלקות) ובבית שני לא היה שמיר והא דלקחו אבני אפוד מדמא בן נתינה י"ל דס"ל להרמב"ן דבאבני אפוד לא הוצרכו לשמיר וכמש"כ בשמות כ"ה פסוק ז' יעו"ש אבל יקשה מהא דירושלמי דמייתי התוס' בע"ז כ"ד א' ד"ה ואבני וכו' שכתב דהיה שם אבני חושן יעו"ש וצ"ע בזה (ומ"מ מה שהשיג על הראב"ע שכתב דטעם איסור גזית במזבח כדי שלא ישארו האבנים השבורות ככלי אין חפץ בו ויש בזה בזיון להקדש יעו"ש בזה יפה השיגו דהא מבואר בע"ז נ"ב ב' דאם היה יכול להיות חלק בלא הנפת הברזל שפיר היה מותר לנסרה יעו"ש ומזה מבואר דאבן שנשבר למחצה ואין בו פגם דמותר למזבח והבן (ודלא כמש"כ לעיל) וע"ע ברמב"ן שם שחילק בין אבני היכל לאבני העזרה יעו"ש היטיב אמנם דברי רבינו ששוים המה וכמו זה כן זה.

וע"ע במל"מ שהאריך כאן בכללא דכל המכריע הלכה כמותו והאריך לקהות בה טובא ואני בחי' לשבת כתבתי וז"ל לפי הנראה הוא כך מחלוקת ואח"כ סתם במשנה הלכה כסתם ואין הלכה כמכריע כמש"כ התוס' בד"ה אמר רבה ב"ח וכו'. מחלוקת במשנה בלי שום סתם א"נ סתם ואח"כ מחלוקת במשנה הלכה כמכריע ובסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא אין הלכה כמכריע רק הלכה כסתם ולפי המסקנא אף סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כמכריע ובזה אזדא כל מה שקיהה בזה המל"מ וכ"ז במקום שיש סתם משנה אבל במקום שאין סתם משנה לכו"ע הלכה כמכריע והא דבקדושין כ"ד ב' לא פסקינן הלכה כמכריעין דשם ג"כ הלכה כסתם משנה עיי"ש תוס' כ"ד א' ד"ה תנא וכו' ועי' בבאור הגר"א יו"ד סי' רס"ז ס"ק ס"ט יעו"ש היטיב והנה בזה יש מקום רחב לפלפל בזה וע"ע בעירובין מ"ב א' יעו"ש (ודע דלפי המסקנא דשבת שם י"ל דלא בכל סתם משנה והכרעה בברייתא הלכה כמכריע רק באותו דבר דשבת גופיה וכדמשמע שם בש"ס).

ט

עץ

בולט וכו'. ודאם אינו בולט שרי דהא כל ההיכל של בנין שלמה היה מחופה בעצים מבפנים וכן היו נדבכין די עצי ארז בבנין ראשון ובבנין שני כמבואר בר"ה ג' ב' יעו"ש היטיב ועי' לקמן פ"ד ה"ה ד"ה היה.

אין

עושין וכו'. מקורו מהא דתמיד כ"ח ב' וכמש"כ מרן ועי' בהל' עכו"ם וחוקותיהם פ"ו ה"י שכתב רבינו וז"ל אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר כל עץ אלא כל האכסדראות והסככות היוצאים מן הכתלים שהיו במקדש של אבן היו לא של עץ עכ"ל ומדכתב אסור ובה"ט בנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה כתב דלוקה אלמא דס"ל דזה אינו אסור אלא מדרבנן בעלמא וכמש"כ דהרחקה יתירה היא וכ"כ הרמב"ן שם בפי' התורה בפרשת שופטים וכ"כ החינוך שם וס"ל לרבינו דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דדווקא בעזרה ולא בהר הבית ולכן כתב כאן בעזרה והוא עזרת ישראל וכ"כ שם במקדש וכוונתו על כל העזרה וכמש"כ לעיל הלכה ה' יעו"ש. ובספרי שופטים פיסקא קמ"ה איתא וז"ל לא תטע לך אשרה כל עץ מלמד שכל הנוטע אשירה עובר בל"ת ומניין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בל"ת ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך ראב"י אומר מניין שאין עושים אכסדרה בעזרה ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה עכ"ל והובא דברי ראב"י בתמיד שם ופליג את"ק בתרתי חדא דבונה איסורא בעלמא הוא ולא לקי עליה ועוד דדווקא בעזרה ולא בהר הבית ועי' במרן שם שגם הוא כ"כ רק שכתב זה בלשון אפשר ועי' בזרע אברהם שם (ודע כי כתב שם מרן וז"ל ראב"י אומר מנין שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל"ת וכו' והוא תמוה דהא בספרי איתא כמש"כ ועוד הא בעצמו כתב כמה פעמים דלא ס"ל לראב"י מלקות בזה רק איסורא בעלמא לכן על כרחך ט"ס הוא וצ"ל ראב"י אומר מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא כתב מנין שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה וכו' כצ"ל וט"ס דמוכח הוא.

אבל יש לעיין קצת על מש"כ וז"ל ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט הא דבונה בית בל"ת ואפשר דס"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת"ק של עץ היא כעין אכסדרה ואתי ראב"י למימר דאינו בל"ת אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא עכ"ל וכיון שפשוט ליה מעיקרא דראב"י ס"ל דליכא רק איסורא בעלמא מאי מקשה תו ואפשר דס"ל דבונה בית חמיר מאכסדרה וס"ל לראב"י דליכא איסורא רק בעזרה באכסדרה אבל בבונה בית לוקין עליה בעזרה דומיא דאילן רק דת"ק ס"ל דלוקין אפי' בהר הבית ובהא פליג עליה ראב"י וס"ל דאין לוקין רק בעזרה אבל בעזרה מיהת לוקין על בנין בית כמו אילן ותי' דאכסדרה הוא שוה לבונה בית ופליג בתרתי וס"ל דעל בנין בית ואכסדרה לא לקי כלל אפי' בעזרה ובהר הבית אין איסור אפי' באילן ודו"ק בלשונו כי כן מוכרח הוא) והנה הראב"ד כתב וז"ל א"א והלא לשכת כה"ג של עץ היתה ובשמחת בית השואבה היו מקיפין כל העזרה גזוזטרא אלא לא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והוא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר עכ"ל והנה וודאי כן האמת דעזרת נשים לאו בכלל עזרה הוא אלא בכלל הר הבית הוא כדמבואר לקמן פ"ה ה"ב יעו"ש וכן הסכמת מרן (רק מש"כ וז"ל ועוד י"ל דהראב"ד ניחא ליה לשכת כה"ג שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער ניקנור ולפנים שהוא אצל המזבח וכו' ומשמע מדבריו דמשער ניקנור ולפנים לא היו רגלי ישראל דורכות שם והוא תמוה דמשער ניקנור ולפנים מתחיל עזרת ישראל כמבואר בפ"ה ה"ה ולישנא דהראב"ד אטעותיה במש"כ והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים וכו' והוא ט"ס וצ"ל עזרת ישראל וכמש"כ המל"מ וכבר תמה המל"מ על מרן וא"א לומר שהוא ט"ס במרן וצ"ל היתה בנויה במקום דריסת רגלי נשים וכו' זה א"א דהא היה לצד מערב טפי משער ניקנור וק"ל) ובהכי ניחא נמי מהא דהיו עושין בימה של עץ למלך לקרות עליה פרשת הקהל כמבואר לקמן פ"ג מהלכות חגיגה ה"ד דנתעורר מזה הראב"ד בהל' עכו"ם וחוקותיהם ותירץ דלשעתה היתה יעו"ש (והובא כאן במרן) ולפי הנ"ל לק"מ דשם היה בעזרת נשים כמבואר שם ובסוטה מ"א ב' יעו"ש וע"ע ביומא ס"ט ב' דבימי עזרא קראו בספר תורת ה' על מגדל עץ אשר עשו בעזרת נשים יעו"ש היטיב ועי' ירושלמי פ"ק דמגילה ה"ד איתא שם דלכן בהקהל מאחרין ולא מקדימין ולא קורין בשבת משום דחק עזרה או משום דכתיב לא תטע לך אשירה יעו"ש אלמא דהיה אסור באם היה קבוע איזו ימים וצ"ל על כרחך כמש"כ הראב"ד שם דבנין דלשעתה שרי ומכאן ראיה גדולה אליו.

אבל י"ל דהירושלמי לטעמיה אזיל דס"ל בסוטה פ"ז ה"ד דהקריאה היתה בעזרת ישראל יעו"ש היטיב לכן אסור ודווקא משום דהיתה לשעתה שרי אבל לדידן דמסקינן בסוטה דהיתה בעזרת נשים צ"ל משום דדחיק עזרה אבל משום לא תטע מותר ולכן רש"י במגילה ה' א' לא הביא רק הטעם דדחיק לה עזרה (ועי' בפסקי תוס' תמיד סי' ג' יעו"ש שדעתם נוטה כדעת הראב"ד לחלק בין בנין קבוע לבנין לשעה יעו"ש היטיב) והבן א"נ דהירושלמי ס"ל כת"ק דראב"י וס"ל דאפי' בהר הבית לוקין עליה ולכן הוצרך לחלק בין בנין לשעתה או לא אמנם לראב"י דהלכה כוותיה א"צ לחלק בזה רק דעיקר החילוק הוא בין עזרת ישראל לחוצה לו ובהכי אתי שפיר מה דאיתא ביומא שם ובסוטה שם היכן קוראין בו בעזרה ראב"י אומר בהר הבית יעו"ש היטיב וה"ט דת"ק אזיל לשיטתו דלא מחלק בין עזרה להר הבית ועל כרחך ס"ל לחלק בין בנין קבוע לבנין שהוא לשעה ולכן כוון שהוא לשעה אף בעזרה שרי אבל לראב"י דס"ל לחלק בין עזרה להר הבית א"כ י"ל דאף בנין לשעה אסור ולכן הוצרכו לקרות בהר הבית (הן אמת דלשון רש"י בסוטה מ"א א' בד"ה ויקרא וכו' מבואר דהאי עזרה דקאמר ת"ק היינו עזרת נשים יעו"ש אבל יש לעיין דא"כ מאי מקשה אדר"ח לימא דס"ל ומוקי משנתינו כראב"י לכן נ"ל דהכי פירושא דר"ח ס"ל דהיו קורין בעזרת נשים ומקשה דהוא דלא כמאן דלת"ק היו קורין בעזרה וסתם עזרה היא עזרת ישראל ולראב"י היו קורין בהר הבית וא"כ כמאן מוקי לה הא דר"ח ומשני דלעולם כראב"י ס"ל והא דקאמר בהר הבית כוונתו אעזרת נשים והבן וע"ע לקמן מה שאכתוב בזה אי"ה) וראיתי להבאר שבע שכתב דדעת רש"י הוא ג"כ כהראב"ד דיש חילוק בין בנין לשעה לבנין קבוע מהא דכתב בסוכה נ"ב ב' בד"ה והקיפוה וכו' שבכל שנה היו עושין כן יעו"ש וה"ט דלא ליהוי בנין קבוע. ותמוה הוא דהא על שני ימים או יום אחד הוי ג"כ בנין קבוע כמו דמבואר בירושלמי הנ"ל ורש"י ז"ל דכתב כן משום דלישנא הכי משמע דבכל שנה היו מתקנין והבן.

עוד הקשה הראב"ד מהא דלקמן פ"ה הי"ז דלשכת כה"ג היתה של עץ והנה מאי דמשמע מכאן דהראב"ד ס"ל דהיתה בעזרת נשים זה ודאי אינו וצ"ל כמש"כ המל"מ שהיתה פתוחה לחול ודינה כחול (ועי' תוס' יומא ח' ב' ד"ה דאי ר"ח וכו' יעו"ש מש"כ בזה) וי"ל דכוונת מרן ג"כ לזה (ובזה י"ל מש"כ הראב"ד והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים וכתב לעיל בשם המל"מ דט"ס הוא וצ"ל בעזרת ישראל וכו' והשתא אתי שפיר די"ל דלשכת העץ היה כנגד עזרת כהנים וע"ז כתב דלא נאסר רק מה שהוא לפנים משער ניקנור מה שהוא בתוך חלל העזרה אבל הפתוחות לחול שדינן כהר הבית שרי (אף שהוא דחוק קצת) ובזה מיושב ג"כ מש"כ מרן והבאתיו לעיל לשונו התמוה והבן) ומרן כתב דלא היתה של עץ רק שהיתה נקראת כן ע"ש שהיו מחזיקין בו עצים יעו"ש והנה אמרתי לכאורה י"ל שהיתה של אבנים ונקראת של עץ על היפך מלשכה שבה היה פורש כהן השורף את הפרה שהיתה נקראת של אבן כדאיתא בריש יומא. ופקח ה' עיני ומצאתי בתוס' יו"ט שכ"כ ונהניתי (וע"ע בתוס' חדשים כתב שם דנקרא כן ע"ש הפסוק כימי העץ ימי עמי (ולהיפך משם פרהדרין) יעו"ש וג"כ נכון הוא) ומרן כתב בהל' עכו"ם וחוקותיהם בשם הראב"ד דלשכת העץ שאני משום דהיה בית ודווקא אכסדרה אסור יעו"ש וזהו היפך סברת מרן עצמו שכתבתי בשמו לעיל דמתחלה אסיק אדעתיה דבית גרע טפי מאכסדרה והוא היפך סברתו.

וראיתי להגר"א שכתב באדרת אליהו בפרשת שופטים וז"ל לא תטע לך אשירה מפני חוקות הגוים שנוטעים אצל אליליהם ולא אשירה בלבד אלא אפי' כל עץ אצל מזבח והוא בהר הבית וראב"י אומר שאין עושים אפי' אכסדראות בעזרה שנאמר כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך והקשו הראשונים הלא היה לשכת עץ של כה"ג וכן אמלתראות של מילין אבל האיסור הוא כדרך גידולו ולכן אסור גם בדרך בנין אם קבען כדרך גידולן ונראה כנטועין עכ"ל ומש"כ הגר"א שאין עושין אפי' אכסדראות וכו' אין כוונתו דראב"י מחמיר את"ק דהא אדרבה הת"ק מחמיר אפי' בבית רק כלפי מש"כ מתחלה דעץ אסור אפי' אינו אשירה ע' כ' דראב"י מחמיר טפי וס"ל אפי' אכסדרה נמי אסור אבל לעולם הת"ק מחמיר טפי וא"כ פליג ראב"י את"ק בתלתא. חדא דס"ל בהר הבית מותר אפי' לנטוע. וחדא דס"ל אין לוקין רק אעץ ולא אבנין אפי' בעזרה. וחדא דבית מותר אפי' בעזרה. ובהכי אתי שפיר דהשמיט רבינו הא דבית משום דלדידיה אפי' לכתחלה מותר ובהכי אתי שפיר הא דמקיפין את העזרה בגזוזטראות בסוכה שם משום דזה היה שלא כדרך גדילתן. וזה שפיר כסברת הראב"ד שמחלק בין בית לאכסדרה רק לפי"ז לא ידעתי ל"ל להראב"ד לחדש הך סברא דבגזוזטראות שרי משום דהיה לשעתה.

אבל לכאורה יש לעיין על הירושלמי דגבי בימה והא שם היו יכולים ג"כ לעשות שלא כדרך גדילתן אבל לפי מש"כ לעיל דהירושלמי אזיל אליבא דת"ק ולדידיה אפי' בבית חייב אתי שפיר ודו"ק היטיב ובזה אתי שפיר נמי מה שמקשה כאן מרן מהא דמדות פ"ג מ"ח מכלונסות של ארז (ולפנינו איתא של אבן וכמש"כ בהג"ה בכ"מ) אבל לכאורה לא יתכן הא דאיתא לקמן פ"ד הי"ג ואולי שם לא היו קבועות כבנין רק היו מטלטלין כסולם (ובפסקי תוס' דתמיד סי' ג' משמע לכאורה דעל גגין ועליות כיון שלא נתקדשו לכן מותר לעשות שם בנין עצים יעו"ש אבל אם היתה כוונתם לזאת לכאורה יש לעיין הא עליית ההיכל שפיר נתקדש עי' במש"כ פ"ו ה"ז יעו"ש ועל כרחך צ"ל דלא היתה כוונתם לזה) ומלשון רבינו משמע כאן דכל בנין אסור אפי' בנין בית מדכתב סתמא ואין בונין בו עץ בולט כלל אלמא דס"ל דבית לא קילא מאכסדרה וכסברת מרן בהל' עכו"ם שם מעיקרא ודו"ק היטיב בכל מש"כ. ועי' רדב"ז ח"ה סי' צ"ד. ומש"כ בספרי כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה עי' בזרע אברהם שהביא בשם הזית רענן שפי' דאם בנה במה בעזרה עובר אלאו זה יעו"ש ולפ"ז הו"ל לרבינו להביאו. אבל לענ"ד יש לפרש להיפך דבזמן היתר הבמות היה אסור ג"כ ליטע עץ וכל האיסורין שנוהג בעזרה נוהג ג"כ בבמה בזמן היתר הבמות ולפי שהאידנא לא שייך זה השמיטו רבינו כן נראה לענ"ד.

ואגב דהבאתי לעיל לשון הש"ס דיומא אמרתי להעיר במה דאיתא ביומא שם וז"ל והיכא איתמר דר"ח אהא מיתיבי דתניא היכן קורין בו בעזרה וכו' ולכאורה הך מיתיבי אין לו ביאור והגר"א בהגהותיו מחקו יעו"ש וכ"ה בילקוט. ולכאורה היה נראה לומר דקאי על הך מיתיבי דסוטה שם שהבאתי שם וכנ"ל אבל לכאורה קשה מאד הלשון דיומא דקאמר והיכא איתמר דר"ח אהא מיתיבי דתניא וכו' ואף לגירסת הגר"א דל"ג מיתיבי רק אהא דתניא וכו' והא בסוטה מ' ב' מבואר דר"ח אמר זה בפ"ע לפרש המשנה דסוטה דמיירי בעזרת נשים ומקשה עליה מהך ברייתא ומשני דמיירי ג"כ בעזרת נשים אבל עיקרא דר"ח אמר לה על המשנה. אבל באמת גוף לישנא דש"ס דסוטה צריך ביאור מדקאמר כדאמר ר"ח בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים ומשמע דר"ח בעצמו לא קאמר על המשנה רק איהו אמר על הברייתא דהיכן קורין בו וכו' דמיירי בעזרת נשים וע"ז קאמר סתמא דש"ס דכדר"ח דתירץ דמיירי בעזרת נשים ה"נ י"ל דמיירי המשנה בעזרת נשים ומקשה ע"ז מהברייתא דמוכח שם דלאו בעזרת נשים וע"ז תירץ ר"ח דמיירי הברייתא בעזרת נשים ור"ח לא מחמת קושיא אמר דבשעה שאמר ר"ח בעזרת נשים אכתי לא הקשו מהברייתא על תירוץ דעזרת נשים דהא דתירץ על המשנה דמיירי בעזרת נשים לבתר דאמר ר"ח על הברייתא דמיירי בעזרת נשים אוקמיה להמשנה נמי דמיירי בעזרת נשים וא"כ ר"ח דאוקמה בעזרת נשים לא מחמת קושיא רק דהאמת כן הוא לדידיה דמיירי בעזרת נשים ומשו"ה י"ל דהגר"א מחק תיבת מיתיבי וכו' דר"ח לא מחמת קושיא אמר כן אבל י"ל דמתחלה תירוץ הש"ס בעצמו דמיירי בעזרת נשים וע"ז הקשו מהך ברייתא דהיכן קורין בו וכו' ותירץ ר"ח דמיירי בעזרת נשים ושוב כאשר קבעוה בש"ס ולא רצו לאקבועי תירוץ דעזרת נשים בלא שום גברא ותלו אותה באילן גדול בדר"ח וא"כ אתי שפיר תיבת מיתיבי ביומא.

ואי לא מסתפינא אמינא דהך מיתיבי דסוטה שייך שם למ"א ב' בעניינא דמלך דהברייתא דהיכן קורין בו וכו' מתנייא בתוספתא דסוטה פ"ז גבי מלך בפרשת הקהל וכ"כ התוס' ישנים ביומא שם. ושם צ"ל כך עומד מכלל דיושב וכו' אלא למלכי בית דוד וכו' וישב לפני ה' ויאמר וגו' בעזרת נשים מיתיבי היכן קורין בו בעזרה ראב"י אומר בהר הבית וכו' אר"ח בעזרת נשים ובזה אתי שפיר לשון הש"ס דסוטה מ' ב' (ושם צ"ל נמחק הך דמיתיבי) והא דאיתא שם מ"א ב' כדאמר ר"ח אשגרא דלישניה שיטפיה להמדפיס מהא דלעיל מ' ב' (ובזה אתי שפיר לשון הש"ס דיומא כפשוטו על הך מיתיבי דתניא. שוב נ"ל לומר כי מתחלה הקשו על הך ברייתא דהיכן קורין וכו' דשם מבואר בתוספתא דהיה יושב והיה קורא בעזרה לת"ק ועליה שני ר"ח דת"ק מיירי בעזרת נשים וכפירש"י ושוב הקשו על המשנה דמשם יש לדקדק נמי דהיה יושב וע"ז קאמר כדתירץ ר"ח בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים ולפ"ז שפיר קאמר על הך מיתיבי דתניא וכו' וכן נ"ל להגיה בסוטה מ' ב' ודו"ק (ומכאן ראיה למש"כ רש"י בסוטה מ' א' דהא דנקט בעזרת נשים קאי על הת"ק ולא על ראב"י דאל"כ אכתי קשה היאך ישב הא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וכו' אבל יש לדחוק דמאי דקאמר יושב היינו שהיה סמוך בכותל וכדאיתא בירושלמי שם פ"ז ה"ז. אבל מ"מ מדאיתא במשנה דמלך היה קורא בעזרה ומוקמינן לה בעזרת נשים א"כ הא נמי מאי דאמר ת"ק והיכן קורין בו בעזרה הוא בעזרת נשים והבן וזה דלא כמש"כ לעיל).

י

באבנים

יקרות. כוונתו באבני שיש (עיי' שבת י"ט ב' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד וברש"י שם פסחים ס"ד א' וברש"י שם ובשקלים פ"ה מ"א ובירושלמי שם ה"ג ובפ"ו מ"ב ובירושלמי שם ה"א וע"ע יומא י"ט ב' מ"ד א' נ"ד א' סוכה נ"ג א' וזבחים י"ד א' ט"ו א' וכ"ד א' כ"ה א' ל"ב א' דמשם מבואר דהיה רצפה על כל הבית והעזרה משל אבנים) וכדומיא דכתיב אבנים יקרות ליסד הבית והובא לעיל בסעי' ח' ומאי דכתיב במלכים א' ט"ו ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים נ"ל שנתן על הרצפה של אבן צלעות ברושים כדי לטוח עליהם הזהב וכמו שפירש"י שם לגבי הקירות כי גם על הקרקע ציפה זהב כמש"כ שם בפסוק ל' ונוכל לפרש מש"כ בד"ה ב' ג' פסוק ו' ויצף את הבית אבן יקרה על רצפת האבנים שעל הבית ולא כמש"כ המפרשים שם שקאי על הקירות והראיה מאי דכתיב שם פסוק ה' ואת הבית הגדול חפה עצי ברושים וגו' קאי ג"כ על קרקע הבית דאילו בקירות הבית כבר כתב במלכים דהיה של ארז ועי' מצודת דוד שם והבן. והא דבעינן רצפה י"ל ילפינן לה מהא דכתיב אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ואמרינן בתו"כ סוף פרשת בהר ובמגילה כ"ג ב' עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבביהמ"ק יעו"ש מבואר מזה דהוא עשה הבא מכלל לאו. ודע כי בסוטה ט"ז א' משמע קצת מתוס' דבשילה ונוב וגבעון לא היתה בו רצפה יעו"ש היטיב אף שבאמת אין הכרח משם די"ל דר"י גורס נמי שילה ונוב וגבעון ובית עולמים ומטעם כי בכולם היתה שם רצפה מ"מ נראה קצת כמש"כ מקודם.

ויש לי מקום עיון ברש"י דשבת י"ט ב' שכתב בד"ה בית המוקד וכו'. וז"ל כדאמרינן בזבחים כ"ד א' הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך תוך החצר וכלי שרת מקדשין וכו' ובאמת האי קדש המלך אי' בזבחים ס' א' פלוגתא בזה דר' יהודה ס"ל דקדש רצפת העזרה שיהא נקדש בקדושת המזבח ור' יוסי ס"ל דקדשה בו להעמיד בו מזבח אבנים יעו"ש היטיב ובזבחים כ"ד א' איתא דהרצפה דוד קדשה בקדושת עזרה יעו"ש היטיב ובתוס' ד"ה הואיל וכו' אבל יש לעיין קצת לר' יוסי דשלמה קדשה להעמיד בה מזבח הא כבר קדשה דוד בזה בקדושת העזרה וא"כ למאי הוצרך שלמה לקדשה שנית ואולי אפשר דמאן דס"ל דדוד קדשה ס"ל כר' יהודה ומאן דס"ל כר' יוסי ס"ל שלמה קדשה וא"כ למאי דפסקינן הלכתא כר' יוסי א"כ שפיר כתב רש"י בשבת דשלמה קדשה (ויש לעיין על ההג"ה דבתוס' זבחים י"ד א' ד"ה הג"ה תוך עזרה וכו' שכתבו וז"ל ותו דלשון אם עלו דנקט היינו לדינא דקודם דאתא דוד וקדיש רצפה וקודם בניין שלמה עכ"ל (ועי' עוד תוס' מנחות נ"ז ב' ד"ה כבש וכו') וצ"ע מאי שייטיה דדוד לכאן הא פשיטא דדוד לא קדיש את הרצפה כקדושת המזבח ואפי' לר' יהודה רק שלמה קדשה לדידיה וצ"ע וכן עי' תוס' שם נ"א ב' סד"ה תן וכו').

ובהיות כן יש ליישב דברי רש"י בזבחים כ"ד א' שכתב דדוד קדשה בשתי תודות ובשיר יעו"ש בתוס' שהשיגו עליו שכתבו דעזרה אינה מקודשת רק בשירי מנחה ובאמת רש"י ז"ל בעצמו ס' א' בד"ה בשלמא וכו' כתב כן יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ דהא דאמרינן דוד קדשה היינו אליבא דר' יהודה ור' יהודה ס"ל דמנחה לא קרב בבמה כמו שנתבאר לעיל בדיני במה וא"כ מאין לקחו מנחה וכמו שהקשו התוס' בשבועות שם ד"ה אין עזרה וכו' ואין לומר דקדשה במנחת העומר והקדוש היה בפסח או בשתי הלחם והקדוש היה בעצרת זה אינו דהא לא קרבה רק בבמה גדולה שבגבעון והיתה נפסלת ביוצא אלא ודאי על כרחך צ"ל כמש"כ התוס' שם כיון דא"א לא צריך יעו"ש היטיב ומ"מ קדיש בשתי תודות ובשיר כיון דזה אינו מזיק ומן התורה מקודשת בלא שום קדוש לכן עשה דוד זה להכירא ולפרסומי מילתא שנתקדשה אמנם בשעה ששלמה קדש הרצפה אז היו יכולין לקדש בשיירי מנחה ממש דהיו מותרין להקריב מנחה במזבח שבנה שלמה ואז לא היה דינה כדין במה שהרי כבר קדשה דוד לעזרה וא"כ שפיר היו יכולין לקדש בשירי מנחה ומיושב היטיב קושיית התוס' בשבועות שם בד"ה אין עזרה וכו' שהקשו והא כ"ז שלא נתקדשה העזרה הוי כדין במה יעו"ש ובמש"כ מיושב היטיב אבל י"ל דתוס' הקשו זה אליבא דר' יוסי ולדידיה לא קדשה דוד.

אבל לדידי יש לעיין עוד במש"כ רש"י ס' א' דלר' יהודה קדשה שלמה בקדושת מזבח בשירי מנחה והא כיון דקדשם בקדושת מזבח א"כ עבודתו מחנכתו ולמה איצטריך כלל לקדושי בשירי מנחה והא הוי כמו מזבח ולכן אי לא מסתפינא אמינא דהאי שכתב רש"י וקדשה בשירי מנחה ובשיר וכו' כתוב שלא במקומו ומקומו הנכון בד"ה ומשני קדשו לשם עזרה וכו' וע"ז כתב דקדושתה בשירי מנחה ובשיר וס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהקידוש וההקרבה באים כאחד ושפיר דמי יעו"ש ויכול להיות דר' יהודה ור' יוסי פליגי בשני התירוצים שבתוס' דר' יהודה ס"ל כתירוץ השני ולכן לא אפשר לקדש וא"צ קידוש ומשו"ה קדשה דוד בלא קידוש כדינו ור' יוסי ס"ל כתירוץ הראשון ולכן כיון דאפשר לקדושי בכה"ג לכן לא קדשה דוד שלא היה לו במה לקדש וקדשה שלמה ודו"ק היטיב (א"נ י"ל הא דמזבח א"צ קידוש ועבודתו מחנכתו היינו כשנבנה לשם מזבח אבל כשהוצרכו לקדש הרצפה לשם מזבח בתחלה הוקדש בשירי מנחה ובזה נעשה מזבח וכיון שהועלה למדרגת מזבח שוב עבודתו מחנכתו וצ"ע דאכתי מנלן דמקודש בשירי מנחה הא לא מצינו זה רק בקדושת עזרה ולא להתקדש בזה בקדושת מזבח ויש לעיין בזה) ועי' פ"ו הי"ג מש"כ שם עוד מזה.

ועיין בשבת צ"ג ב' וז"ל כהן העומד ע"ג כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלויים העומדים שם שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין וכו' בזבחים עכ"ל ובאמת דרשא ראשונה לא הוזכרה בזבחים אך מצאתיו בספרי פרשת שופטים פיסקא קס"ט וז"ל ושרת בשם ה' אלהיו ע"ג הרצפה מכאן אמרו ערל טמא יושב עומד ע"ג הכלים או ע"ג בהמה או ע"ג חבירו פסול עכ"ל והובא באדרת אליהו ומשמע שם מהגר"א דיליף לה מדכתיב העומדים שם מתיבת שם וזהו יותר נכון ממש"כ רש"י דיליף לה מדכתיב שתהא עמידתו כשאר אחיו דזה גופה מנא ידעינן דכלם צריכים לעמוד ע"ג הרצפה כולה והנה תנא דר"י פליג אהך דספרי ויליף לה ממה מצינו ורש"י ז"ל מייתי תרתי הך דספרי והך תנא דר"י (ולכאורה לא יפה עשה הזרע אברהם שם שהביא שם הך דתנא דר"י על הך דספרי דמשמע קצת ממנו דהספרי צריך להא דתנא דר"י ולכאורה ליתא שוב ראיתי דמקרא גופיה אין ראיה דאף בדיעבד פסולה די"ל דלמצוה ולא לעכב אבל מתנא דר"י י"ל שפיר לעכב במה מצינו וא"כ שפיר מייתי לה הז"א) וע"ע בילקוט רמז תתקי"ז יעו"ש.

ואם

נעקרה וכו'. בזבחים כ"ד א' איתא בעי ר' אמי נתדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דוודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה מאי כיון דדעתו לחברה כמאן דמחברה דמי או דילמא כיון דהשתא הא מיהא תלישא רבה זוטי בעי לה הכין בעי ר' אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו מאי קמיבעיא ליה כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש או דילמא עד לארעית תהומא קדיש ותיבעי ליה כל העזרה כולה לעולם פשיטא ליה דעד ארעית תהומא קדיש והכי קמיבעיא ליה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו. ולכאורה משמע דרבינו העתיק כאן לישנא קמא דנדלדלה האבן וכ"מ מהראב"ד שהוסיף כאן וכתב א"א עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד במקומה ועבד בגומא אין דרך שירות בכך עכ"ל וע"ע לקמן פ"ה מהל' ביאת מקדש הי"ט כתב רבינו וז"ל נתנדנדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת עבודה עד שתחובר בארץ ואם עבד עבודתו כשרה הואיל ובמקומה עומדת עכ"ל ועיי"ש מש"כ מרן ע"ז והמל"מ לא נתיישבה שם דעתו בזה אבל המעיין בעין משפט יראה שציין על לישנא קמא הך דלקמן פ"ה מהל' ביאת מקדש ועל לישנא דרבה זוטי ציין הך דהכא יעו"ש ואולי גירסת רבינו היתה כך רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמדה במקומה מהו תיקו ותו לא וצ"ע בזה ודע דלא מיירי כאן באם עבד בדיעבד שתהא עבודתו פסולה דכאן לא מיירי מדין עבודה ומיירי כאן מדין הבנין שהבנין פסול אם לא תיקנו ובעינן שיתקן אותו כדי לעשות העבודה לכתחלה וע"ע לקמן שם.

יא

ולהגביהו

כפי וכו'. כ"ז פשוט ומבואר ועי' ב"ב ד' א' ובשבת י"א א' דיליף מכאן דאף ביהכ"נ מצוה להגביהו יעו"ש היטיב וכן הוא באו"ח סי' ק"ג סעי' ב'.

לטוח

אותו וכו'. עי' מדות פ"ד מ"א איתא שם שכל הבית טוח בזהב וע"ע בב"ב שם ובסוכה נ"א ב' יעו"ש.

יב

בלילה

וכו'. בפ"ב דשבועות ט"ו ב' וכמש"כ מרן וע"ע במנחות צ"ה א' שהיו פורקין המשכן בלילה אבל לענין הקמה לא הוזכר שם ויש לעיין בזה אם כל משך זמן היותם במדבר לא היו מקימין אותו בלילה.

מעלות

השחר וכו'. ר"ל אע"ג דשאר פועלים אינם יוצאים למלאכתם רק מהנץ החמה כמבואר ברפ"ז דב"מ מ"מ הכא שאני כמש"כ התוס' התם ועי' במש"כ בחי' לברכות ב' ב' יעו"ש ואע"ג דשם בנחמיה מבואר דמיירי מבנין חומות ירושלים מ"מ י"ל דכ"ש בבנין ביהמ"ק דחמיר טפי.

ונשים. הנה בענין ממון פשיטא שנתחייבו הנשים דמאי שנא וכי פטירי הנשים מכל חיובי ממון שבתורה ומאי שנא משאר צדקות והא דכתב דחייבות בגופן אינו ר"ל אבנין כיון דאין בונין אותו רק ביום והו"ל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות ורק צ"ל דחיובא רמי עלייהו לסעוד בגופן והיינו כגון להביא הדברים הצריכים לבנין וכמו שמצינו במשכן שעשה משה שלא סייעו בבניינו אבל טוו את העזים ועוד דדווקא בבנין המקדש גופיה אין מקימין אלא ביום דהיינו דומיא דהעמדת הקרשים אבל לתקן הקרשים ועשיית הכלים נ"ל דשפיר דמי אפי' בלילה (ולענין בנין המזבח עי' מש"כ בתחילת הלכה א').

תינוקות של בית רבן וכו'. שבת קי"ט ב' וכמש"כ מרן וכבר כתב זה רבינו בפ"ב מהל' ת"ת ה"ב וכן הוא ביו"ד סי' רמ"ה סעיף י"ג.

ואין

בניין וכו'. שם בשבועות (ועי' יבמות ו' א') וכ"ש שאין דוחה את השבת כמבואר במכילתא פרשת ויקהל ורבינו השמיטו שדבר שאצ"ל הוא.

אלא

וכו'. גזית וכו'. מאד תמוה הוא והא אין בונין בגזית כדכתיב לא תבנה אתהן גזית וכמו שהקדים במנין המצות שהקדים להלכות אלו סי' ב' ולכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל אלא בנין אבנים שאינן גזית ובסמ"ג ליתא לתיבת גזית כלל וזה יותר נכון וראיתי לביאור הרד"ל בפרדר"א פכ"ד שהעיר בזה וכתב שיהיו גזוזים מההר יעו"ש ואין נראה לענ"ד כלל כי אבני המזבח בעינן שיהיו חלוקי הנחל כדאיתא בהלכה י"ד וכ"מ במכילתא שהובא לעיל בהלכה ח'. שוב מצאתי בס' לחם שמים שכתב כמש"כ דט"ס הוא.

מחובר

באדמה וכו'. עי' זבחים נ"ח א' ס"א ב' (ועיי' מכילתא שהובאת בס"ק י"ח) ועי' מל"מ שהקשה מהא דפ"ג דפרה דהר הבית והעזרות תחתיהן חלול מפני קבר התהום (והא דלא הקשה מהא דאיתא בריש תמיד ובפ"א דמדות מ"ט דכי הולך במחילה שתחת הבירה די"ל משום דר"י ס"ל דמקום היה בהר הבית ובירה שמו כדאיתא ביומא ב' א' ובזבחים ק"ד ב' ולכן מקשה מהא דפרה) וכתב דדוחק לומר דתחת הקרקע שהמזבח עומד עליו שרי להיות שם חלל דא"כ מאי האי דמקשה בזבחים שם וכ"ת דעבד מחילות בקרקע ושחיט להו וכו' יעו"ש היטיב ולענ"ד נראה דאין קושיא כ"כ משם דהא ר"י ס"ל דמחילות לא נתקדשו וא"כ אין שוחטין קרבנות במחילות ואין לומר דהיו פתוחות לקדש גם זה אינו דהא לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקדש אין שוחטין שם קדשים כמש"כ לקמן בפרק ו' הלכה ח' ועל כרחך צ"ל דמאי דקאמר דעביד מחילות היינו על כרחך ע"ג קרקע העזרה מתחת למזבח אבל כל שעושה מחילות מתחת קרקע העזרה וקרקע העזרה מפסיק בין מזבח למחילה י"ל לעולם דשפיר דמי ובמכילתא לפנינו הגירסא איתא לא יבננו ע"ג כיפין וע"ג עמודים וכו' יעו"ש משמע אבל אי החלל תחת קרקע המזבח שרי (אבל באיפת צדק הגיה במכילתא כמו שהיא כתובה לפנינו בש"ס) ולדינא אני מבטל דעתי נגד דעתו הרחבה כי ראייתו שהביא מירושלמי מסייעתו.

עוד נסתפק המל"מ ז"ל אם זה נוהג ג"כ בכבש כמו שנוהג דין גזית ופגימת האבנים בכבש כמזבח וכמש"כ רבינו בהלכה י"ד יעו"ש ולדידי הפעוט אפשר לחלק בפשיטות דאין הכבש שוה למזבח בכל מילי רק לענין מאי דאיתמר איתמר ומנא אמינא לה מהא דאי' במנחות נ"ז ב' המזבח אין לי אלא מזבח כבש מניין שנאמר ואל המזבח לא יעלו לרצון ועיי"ש בתוס' ד"ה אין לי וכו' שכתבו בהדיא כן (ועיין תו"כ ויקרא פי"ג בסופו) וע"ע תוס' זבחים כ"ו ב' ד"ה אמר שמואל וכו' ועי' תו"כ ויקרא פ"ח ובפי"ח (בדבורא דחטאת) והא דמרבינן ליה לענין אבנים שלימות י"ל מדכתיב את מזבח ה' ואת לרבות הכבש דומיא דאיתא בזבחים פ"ז א' אין לי אלא מזבח כבש מנין דכתיב את המזבח יעו"ש (ואמטו להכי מייתי ליה רבינו להאי קרא בהלכה י"ד) והא דלוקה אגזית י"ל כיון דגלי קרא באבנים שלימות דכבש הוא כמזבח ה"ה לענין גזית א"נ י"ל מדכתיב לא תבנה אתהן גזית ואתהן לרבות הכבש כמו את המזבח. אך בתו"כ פרשת צו פ"א איתא מניין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח ת"ל אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח עכ"ל ולכאורה תמוה הוא דהא האי קרא כתיב אצל שאור ודבש ועל כרחך צ"ל דס"ל דכמו לענין שאור ודבש איתקש כבש למזבח ה"ה לכל מילי וכ"כ הקרבן אהרן שם בפי' יעו"ש היטיב א"כ י"ל דה"ה לענין מחובר לאדמה דומה נמי כבש כמזבח והא דאימעיט מקיר המזבח קיר הכבש היינו משום דהמזבח מיותר והו"ל למיכתב אל קירו וכמש"כ הקרבן אהרן שם. אבל דעת רבינו כמש"כ ולפי שיטת סוגיית הש"ס שלנו ולכן דווקא בפגימת אבנים דכתיב את מזבח וכו' רבינן כבש כמזבח אבל לענין סידא לקמן פרק ב' הי"ח דילפינן לרש"י מדכתיב עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכמש"כ לעיל הלכה ח' בזה לא דמי כבש כמזבח ולכן לא הזכיר שם דין כבש ששוה למזבח והבן. ועי' במפרש לתמיד ד"ה ואין אדם וכו' ושם ב' ד"ה צבר הגחלים וכו' וד"ה סודרן בכבש וכו' יעו"ש היטיב שדעתו דהכבש הוא כמזבח לכל מילי יעו"ש היטיב.

ואם

מזבח וכו'. עי' במש"כ לעיל הלכה ח' יעו"ש היטיב ותראה כי לפי"ז דברי רבינו מאירים ושמחים.

יד

ה"ז

פסולה וכו'. חולין י"ז ודווקא באבן פסולה כדי חגירת צפורן אבל בסידא דווקא טפח בעינן כדאיתא לקמן פ"ב הי"ח יעו"ש והנה רש"י כתב שם הטעם דפסול משום דכתיב עליה (וכמו שהזכרתי דעתו הלכה ח') וי"ל דמודה נמי דהטעם הוא משום דכתיב אבנים שלימות וכמש"כ רבינו והתוס' בחולין והא דכתב רש"י משום עליה קאי על פגימת הסיד ולא על פגימת האבנים וכן מבואר בד"ה באבנא וכו' ועי' זבחים כ"ט א' ס' א' יעו"ש. והרשב"א בחי' לחולין כתב הטעם משום דרבוע מעכב וחיליה מהא דזבחים ס"ב א' שכל מזבח שאין לו קרן ולא כבש ולא יסוד ולא רבוע פסול לעבודה יעו"ש היטיב אמנם רש"י כתב בסוכה מ"ט א' דהטעם שנפסל אז המזבח לא מטעם רבוע רק מטעם שאין לו קרן יעו"ש היטיב אמנם שם בתוס' בסוכה בד"ה שכל וכו' כתב כהרשב"א דחולין דפסול מטעם שאין לו רבוע יעו"ש ומצאתי סעד לרש"י ז"ל מהירושלמי דיומא פ"ק ה"ה ופ"ד דסוכה ה"ו שלא הביא שם רק שכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד פסול יעו"ש היטיב ומרובע לא הזכיר ועל כרחך הטעם משום פסול קרן ולא משום פסול מרובע והיינו כרש"י בסוכה ורש"י מפרש דנשבר הקרן כולה ומאי דקאמר אותו היום נפגמה קרן המזבח היינו שנחסר כל הקרן וה"ז פגום קרן ר"ל שנחסר ממנו קרן ולפי שהדבר קשה דמחמת רגימת אתרוגים ישבר הקרן כולו גם פגימת אבן הקרן לא יתכן להיות ע"י רגימת אתרוגים ובשלמא בסיד יכול להיות ע"י אתרוגים אבל לא אבן (ועי' במהר"ם לובלין שם) לכן הוכרח רש"י לפרש בסוכה שם מ"ח ב' ד"ה נפגמה וכו' ע"י אבנים שזרקו בו אולם לתוס' יכול להיות כפשוטו שע"י רגימת האתרוגים נחסר הסיד של הקרן ולפי שהוקשה לרש"י ז"ל דמהיכן מצינו שיש איסור בפגימת הקרן לכן פי' דנחסר כל הקרן (א"נ י"ל דרש"י דייק לה מדקתני ואותו היום נפגמה קרן של מזבח ומדלא נקט בקצרה ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ונפגם קרן המזבח משמע דלאו מטעם רגימת האתרוגים נפגם הקרן רק דשני מעשים היו ומתחלה רגמו באתרוגים ולא נהרג בזה רק מטעם נקמה רגמוהו באתרוגיהם והביאה זאת המעשה להורות הלכה דבשחרית מנסכין המים כדאיתא ביומא כ"ז ב' ועוד נקט הלכה למעשה כי נחסר הקרן מחמת רגימת האבנים וסתמוהו בבול של מלח כדי שלא יהא המזבח נראה פגום) וע"ע בחי' רמב"ן לחולין מש"כ על רש"י ז"ל.

בתולת

הקרקע וכו'. מדות פ"ג מ"ד יעו"ש.

הים

הגדול וכו'. זבחים נ"ד א' וכ"כ מרן וכ"כ התוס' בחולין שם ובכל המקומות שהבאתים בהלכה ח' יעו"ש ועי' הגה"ה במרן שכתב וז"ל ולא ירדתי לסוף דעת קושיא זו (ר"ל על מה שהקשו התוס' אנה לקחו אבנים חלקים הא ע"י ברזל א"א וע"י שמיר א"א לעשותן חלקות יעו"ש בתוס') שהרי תשובתה בצידה שבבית שני לא הי' שמיר ואין מכאן ראיה עכ"ל אף שלא ידעתי מי אבי ההגה"ה זו ומבטן מי יצאה תמה תמה אקרא הלא חכמה תתן קולה והתוס' בכל המקומות הנ"ל הוכיחו שהיה השמיר בבית שני יעו"ש ובמחילת כבודו שלא בעיון כתב זה. שוב מצאתי בלחם שמים שהתמרמר עליו בזה.

אבני

ההיכל וכו'. עי' מרן שכתב דשלימות היו בלי שום פגם יעו"ש וכבר כתבתי בהלכה ח' בשם הרמב"ן כן וראיתי כעת בס' לחם שמים שהתמרמר נגד מרן וכתב ששלימות אתו לאפוקי נשברות ולא מועיל השוויית הברזל יעו"ש והנה לפי שהוא נגד דעת תוס' ונגד דעת הרמב"ן לכן לא הבאתיו בשלימות יעו"ש ומ"מ מצאתי חבר ורב לדברי במש"כ שם מתחלה לתרץ על ר"י מה שהביא ראיה לדבריו מהא דכתיב אבן שלימה מסע וכו' יעו"ש היטיב.

טו

שנפגמו

או וכו'. כ"ה בתוספתא פ"ב דמגילה וכמש"כ מרן (ומכאן יליף לה רבינו מש"כ בסעי' דלעיל דאבני ההיכל והעזרות שלימות היו) וראיתי להמפרש שם בתוספתא שפי' דקאי על המזבח יעו"ש ולא ידעתי למה מפיק מפשוטו דקאי על ההיכל וכדמוכח מדברי רבינו ואפ"ל שהוקשה לו דא"כ אמאי פסולות הא יש תיקון ע"י נסירת ברזל להשוותן חלק י"ל דכיון שנתנו בפנים גנאי הוא להוציאן בחוץ ולנסרם והא דבע"ז נ"ב ב' שפיר מקשה ונסרינהו וכו' יעו"ש י"ל דהתם משום דבאו בה פריצים נפקו לחולין לכן הותר שפיר למיפקינהו לחוץ משא"כ הכא ויש קצת לעיין בזה. שוב ראיתי כן בלחם שמים שכתב לחלק בזה וכתב דאף לר' נחמיה דמותר לתקן אבני היכל ועזרה בברזל היינו דווקא בחוץ ולא בפנים ולכן אבני היכל שנפגמו בפנים אין להם תקנה יעו"ש היטיב. אבל לפ"ז לא ידעתי מה קשה לו על דברי התוס' ודחאם מהלכה יעו"ש ודו"ק (ודע כי בתוספתא ליתא להך שנגממו יעו"ש).

שנגע

בה וכו'. כן הוא במ"ד פ"ג דמדות (ושם מבואר דהכבש שוה למזבח בזה).

והבונה

אבן וכו'. עי' במל"מ שכתב טעם למה לא מנה רבינו עשה זו קודם הלכות אלו יעו"ש היטיב. ועי' במל"מ עוד שתמה על מש"כ הבאר שבע לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים ובין אחר שהוקדשו האבנים דקודם שהוקדשו מותר להניף עליהן ברזל אבל אח"כ אסור יעו"ש שהשיג עליו ובאמת דברי הבאר שבע הם דברי התוס' דסוכה מ"ט א' בד"ה שכל מזבח וכו' יעו"ש היטיב. אבל באמת יש לעיין בזה א"כ למה הוצרך שלמה לשמיר לר' יהודה והוצרך לכל הטורח להביא את אשמדי כמבואר בגיטין ס"ח א' הו"ל לתקן את האבנים קודם שהוקדשו וכן למה אמרו במשנה דמדות הנ"ל דהיו חופרין למטה מבתולה והיו מביאין משם אבנים למזבח ולכבש הו"ל להביא מכל מקום ובלבד שלא יקדישום מקודם וגם בע"ז נ"ב ב' אמאי גנזו את אבני המזבח כיון דיצאו לחולין הו"ל לנסרם ולהקדישם אח"כ ובאמת התוס' לא כתבו זה לאמת רק הכי כתבו וז"ל והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו אבל א"צ דמשמע בזבחים נ"ד א' שבנו אותו באבנים החלוקות כגון חלוקי אבנים מהנחל שבחול הים ובחול הים נבראו חלוקות מששת ימי בראשית עכ"ל אלמא שעלה על דעתם לחלק בזה ושוב מסקי שאין לחלק בזה וא"כ אתי שפיר המשנה דמדות אבל לכאורה מהך דגיטין קשה איך ס"ד לחלק בזה דא"כ למה הוצרך לו כל הטורח הזה ועי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו דאיתא שם אבני קדש צריך שתהא חציבתן בקדש ובקדש יחצבו יעו"ש היטיב ובזה מיושב קצת ועי' לקמן הלכה כ' מש"כ שם. (ועי' רדב"ז ח"ה סי' צ"ג).

שנפגמה

או וכו'. הנה הא דנפגמה מבואר בפ"ג דמדות מ"ד וכמש"כ מרן והא דנגע בה ברזל מבואר כן במכילתא שהבאתי לעיל בהלכה ח' וא"צ למש"כ מרן בזה.

אחר

שנבנית וכו'. נראה לענ"ד דלרבותא קאמר אע"ג דלאחר שנבנית ונעשית מחובר לא אמרינן דכולהו נפסלו קמ"ל דלא אבל הא דנפסלות בנגיעה ופגימה אפי' קודם שנבנית הוא כמבואר במדות במשנה הנ"ל. שוב ראיתי בלחם שמים שכתב ג"כ כמש"כ. אבל כתב עוד לפרש דאם היה נפגם מעיקרא או נגע בה ברזל מעיקרא ושוב נבנה במזבח פוסל כל המזבח יעו"ש ז' דעי' בלשון המכילתא שהבאתי בהלכה ח' דאינו כן יעו"ש היטיב ודו"ק ועי' בפסקי תוס' דמדות סי' ט"ו.

ומלבנין

את וכו'. שם במשנה וכת"ק (וההיכל מבואר לקמן פ"ד הי"ג יעו"ש).

וכשמלבנין

אותם וכו'. נקט לשון רבים וצ"ל דקאי על האבנים אמנם במשנה איתא ומלבנין אותן פעמים בשנה וי"ל דקאי על המזבח ועל הכבש אמנם לשון רבינו שכתב ומלבנין את המזבח ור"ל דדווקא המזבח ולא הכבש וא"כ הא דנקט וכשמלבנין אותן לשון רבים י"ל דקאי על האבנים אבל יותר הו"ל לתפוס ג"כ לשון יחיד ולכתוב וכשמלבנין אותו וכו' ואולי מכאן דייק לה הראב"ד שכתב דבהיכל ועזרות ג"כ לא הי' מלבנין בכפיס. ולכאורה יש ראיה לזה מלשון המשנה שכתוב שם וז"ל שהברזל פוסל בנגיעה ופגימה לכל דבר עכ"ל ועל כרחך כוונתו לכל דבר בין למזבח וכבש ובין להיכל ועזרות. אבל מלשון הרע"ב משמע דכך שיעור דבריו דהברזל פוסל בנגיעה. ופגימה פוסלת בכל דבר ר"ל אף שנפגם שלא בברזל וכדמוכח מהך דסוכה מ"ח ב' לפי' התוס' דשם ובע"ז נ"ב ב' ובזבחים נ"ד ב' ודו"ק אבל א"כ הו"ל למימר ופגימה בכל דבר ואולי כן היה גירסתו. וכן מוכח לכאורה דבהיכל אינו פוסל נגיעת הברזל לר' נחמיה דס"ל דבחוץ מתקנים אותם בכלי ברזל ואולי י"ל דהמשנה מיירי לאחר שנבנה וק"ל ועי' במרן מש"כ מזה דנגיעה בפנים יעו"ש.

והנה ז"ל הראב"ד א"א וכשסדין אותו לא היה סדין אלא בכפיס של עץ וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהן קדש עכ"ל. ולכאורה ריש דבריו במזבח אך למותר הוא ומי לא יודה בזה. אבל אעתיק לפניך לשון המשנה וז"ל ומלבנין אותן פעמיים בשנה אחת בפסח ואחת בחג וההיכל פעם אחת בפסח רבי אומר כל ערב שבת מלבנין אותן במפה מפני הדמים לא היו סדין אותן בכפיס (וגירסת ס"א בכפיס וגירסת הרע"ב בכפות) של ברזל שמא יגע ויפסל וכו' יעו"ש היטיב והנה מרבינו מבואר שהליבון היה במפה והוא בסיד ונמצא לפי"ז ה"פ המשנה. מתחלה אמר מלבנין אותן פעמים בשנה רבי אומר כל ע"ש ור"ל שהוא פליג את"ק ואמר כי הליבון היה בכל ע"ש ואח"כ אמר מלבנין אותן במפה ר"ל כי מפרש כי הליבון היה במפה אבל לא סדין אותן בכפיס של ברזל רק במפה א"נ הכי מפרש כי הליבון אינו בסיד רק הליבון היינו שהיה מנגבה במפה וכ"מ לשונו בפי' המשנה ושוב מפרש דלא היו סדין אותו בכפיס של ברזל כמנהג הסיידים שמסיידים בכפיס של ברזל לכן לא היו סדים כלל רק מנגבים במפה אבל הראב"ד מפרש לה הכי כי הליבון הוא הסיד וזה היה ע"י כפיס של עץ וקאמר מתחלה כי היו מלבנין אותן פעמים בשנה ורבי אומר כי במפה היו מלבנין אותה כל ע"ש מפני הדמים (והיינו המזבח לבד) אבל על הסיד אינו חולק על ת"ק כי לא היה רק שני פעמים בשנה ואח"כ מפרש בשעה שהיו סדין לא היו סדין ע"י כפיס של ברזל וממילא מובן כי ע"י כפיס של עץ שפיר דמי וכן הוא פי' הר"ע ברטנורא וזהו שהוסיף הראב"ד וכתב וכשסדין אותו לא היו סדין וכו' הוסיף בזה שסדין אותו בכפיס של עץ. א"נ הוא מפרש מלבנין על הניגוב ולא על הסיד וכמש"כ רבינו ורבי פליג את"ק וס"ל דבכל ע"ש היו מלבנין אותו ושוב קאמר דין אחר כשסדין אותו לא היו סדין בכפיס של ברזל רק בכפיס של עץ אבל לפי"ז לכאורה לא יתכן הלשון שאמר מלבנין אותו במפה מפני הדמים כיון שהך מלבנין אותו במפה קאי את"ק לא היה לו לומר מפני הדמים אבל ללישנא קמא דקאי אדרבי אתי שפיר טפי ודו"ק וכן יש להעיר בזה על רבינו ואולי היה גירסתו רבי אומר בכל ע"ש מפני הדמים ומנגבין אותן במפה לא היו סדין וכו' והבן היטיב בכל מש"כ וע"ע בפסקי תוס' דמדות סי' ע"ז יעו"ש.

יז

מדריגות

למזבח וכו'. עי' כ"ז במכילתא סוף יתרו.

בדרומו

של וכו'. עי' לעיל הלכה ו' ועי' בזבחים ס"ב ב' (ובתו"כ ויקרא פ"ו) יליף לה מדכתיב על ירך המזבח צפונה ירך בצפון ופניו בדרום אימא ירך בצפון ופניו בצפון אמר רבא רמי גברא אאפיה א"ל אביי אדרבה תריץ גברא ואותיב. א"ל רבוע כתיב עכ"ל הגמ' ופרש"י וז"ל ירך בצפון ופניו בדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו לדרום. אימא ירך בצפון ופניו בצפון כאדם היושב זקוף. רמי גברא אאפיה שיער באדם השוכב ארצה אדרבה תריץ ואותיב גברא זקפוהו והושיבוהו ונמצא ראשו ורגליו לרוח אחת רבוע כתיב ורבוע באדם רובץ ומושכב שיער הכתוב עכ"ל ודבריו פשוטים וברורים דמשערין באדם השוכב בארכו מדרום לצפון וכשרגליו בצפון ע"כ ראשו ופניו בדרום. וראיתי לחי' בעל פנים מאירות שכתב וז"ל אין לדבר זה הבנה כלל דמאי חזית דרמי גברא וראשו לדרום דילמא רמי גברא וראשו לצפון ומזה ראיה דצריך לפנות שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון אבל איפכא לא ושינה ילפינן מיניה דנכון ליזהר אפי' אין אשתו עמו אם כן דרך השוכב שיהיה פניו לדרום דווקא ופריך אביי אדרבה תריץ גברא ר"ל נשער באדם היושב וביושב לא מצינו שום איסור דמותר לישב פניו לצפון ואחוריו לדרום עד כאן לשונו והנה מה שלמד מזה דהמפנה צריך להיות פניו לדרום עי' או"ח סי' ג' סעי' ה' ובמג"א שם בשם היכל הקדש ובחי' לברכות פ"ט הארכתי בזה יעו"ש אבל מה שלמד מזה דה"ה דלענין שינה כן יש לעי' לפי שיטת רש"י דצ"ל ראשו ורגליו לצפון ולדרום יעו"ש בשו"ע ובמש"כ בחי' בפ"ק דברכות יעו"ש א"כ על כרחך פניו למזרח או למערב ועי' ברבינו הל' דעות פ"ד ה"ה דיש לנהוג בשינה דבתחלת הלילה ישכב על צידו השמאלי ובסוף הלילה יהיה השכיבה על צידו הימיני יעו"ש היטיב ואם כפי' הזוהר דראשו ורגליו יהיו למזרח ולמערב א"כ ג"כ אינו מוכח לאיזה צד יהיו פניו דאם ראשו למזרח והוא שוכב על צידו השמאלי אז פניו לדרום ואם ראשו למערב והוא שוכב על צידו השמאלי אז פניו לצפון סוף דבר לדינו איני מסכים. ולעניין קושייתו פשיטא דלק"מ דמה שהקשה דילמא ראמי גברא וראשו לצפון איני מבין כלל כיון דרגליו לצפון והוא שוכב לארכו מדרום לצפון א"כ על כרחך פניו וראשו לדרום וזה שאמר רמי גברא אאפיה ר"ל שיער באדם שמושכב ארצה לארכו. וכ"ז פשוט וברור לפי ענ"ד.

והעולה

במעלות וכו'. עי' מל"מ שתמה אמאי לא הביא הך דמכילתא אין לי אלא עליה ירידה מניין ת"ל אשר לא תגלה יעו"ש ואולי אפ"ל דלא לעניין מלקות איתרבאי רק לענין איסור בעלמא וזה כבר כתב רבינו לקמן סי' ל"ד סעי' י"א דצריך לירד דרך הכבש וזה פשוט בכמה מקומות. ומה שהקשה עוד למה לא הביא הא דאיתא במכילתא ובירושלמי פ"א דברכות דכהנים הולכין עקב בצד גודל יעו"ש י"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כן דהא איתא ברפ"ב דיומא דהיו רצין ועולין בכבש ומשמע דהיו רצין על הכבש (אף די"ל דה"ק היו רצין עד לכבש והולכין בכבש כדרכן עקב בצד גודל) ועי' תוס' ישנים שם שדעתו דדווקא עקב בצד גודל יעו"ש וע"ע בסוכה נ"ב ב' יעו"ש היטיב. והנה שוב מצאתי בס' יראים סי' שכ"ז ובסמ"ג לאוין סי' רצ"א שכתבו דהאי עקב בצד גודל לאו דוקא והביאו ראיה מהך דרפ"ב דיומא ונהניתי מאד כי כוונתי לדעתם הרמה. ועוד י"ל דהא במכילתא מבואר שם דזהו רק דברי ר' ישמעאל יעו"ש ואולי דת"ק אינו מודה לו בזה וע"ע לקמן פ"ז ה"ד יעו"ש היטיב וע"ע מ"ר ריש פרשת משפטים (וע"ע בלחם שמים מש"כ בזה).

וכן

הנותץ וכו'. האי וכן ר"ל כמו ששם אסור ולוקה משום שהוא נוהג מנהג בזיון ה"נ הנותץ אבן מן המזבח לוקה והוא מספרי פרשת ראה פיסקא ס"א יעו"ש היטיב (ועי' כעין זה בשבת ק"כ ב' וסנהדרין נ"ו א' מכות כ"ב א' יעו"ש היטיב) וע"ע בתוספתא דמכות פ"ד יעו"ש היטיב. והא דכתב הכא בין האולם ולמזבח לאו דוקא (ועיין הלשון בתוספתא שם שכן איתא שם הנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן האולם ומן המזבח לוקה וכו' אבל בספרי איתא ג"כ מן העזרות יעו"ש) ועי' בפ"ו מהל' יסוה"ת ה"ז יעו"ש וכבר העיר מרן בזה יעו"ש.

דרך

השחתה וכו'. י"ל דנלמד זה ממאי דאיתא בסנהדרין שם אזהרה למחיקת השם מהכא יעו"ש והתם מותר למחוק השם לעשות שלום בין איש לאשתו וכן ממאי דאיתא במכות שם דאזהרה מהכא לשורף עצי הקדש יעו"ש וכי לא היו שורפין עצי הקדש במערכה אלא ודאי דדווקא דרך השחתה אסור. ומש"כ המל"מ דכ"כ לקמן פ"ט מהל' כלי המקדש דלתקן שרי יעו"ש ולא ידעתי מאי כתוב שם יותר מכאן וע"ע לקמן פ"ח ממעשה הקרבנות ומש"כ שם מזה (וכן יש להביא ראיה לזה מהא דזבחים נ"ד ב' ודו"ק) וע"ע באו"ח סוף סי' קנ"ב ובא"ר שם יעו"ש היטיב.

יח

מן

המתכת וכו'. טעמו פשוט דפליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה והלכה כרבי מחבירו והוא ס"ל דאינו כשר רק משל מתכת בלבד כדאיתא במנחות כ"ח ב' כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ור' יוסי בר"י מכשיר ועוד תניא התם (ובר"ה כ"ד ב' וע"ז מ"ג ב') ושל שבעה לא יעשה ואפי' משאר מיני מתכות ר"י בר"י אומר אף עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאים עכ"ל ועוד איתא התם אין לו זהב מביא אף של כסף של נחושת ושל ברזל ושל בדיל ושל עופרת ר"י בר"י מכשיר אף בשל עץ עכ"ל והא דתני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב עשאם של כסף כשרה של בעץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור"י בר"י מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית ד"ה פסול (והיא תוספתא פ"ט דמנחות) כבר צוה ליה רב יוסף לסמוייה מקמי כל הני דמייתית לעיל וכן מבואר בזבחים צ"ו ב' דאיתא התם וכלי שרת דחרס לא עבדינן ואפי' ר"י בר"י לא קאמר אלא דעץ אבל דחרס לא וע"ע בסוכה נ' ב' ובסוטה י"ד ב' מבואר כן בהדיא וע"ע ביומא ל"ט א' דמבואר שם דהלכה כרבי דכלי שרת דעץ לא עבדינן (וע"ע ספרי בהעלותך פיסקא ס"א) וכ"ז פשוט וברור ודברי מרן בהא מגומגמין יעו"ש (ויש שם ט"ס מש"כ של עץ ושל אבר וכו' וצ"ל של בעץ ושל אבר וכו' גם מש"כ בסוף הדבור בפ' הקומץ רבה שם דף מ"ג ובפ' כל הצלמים צ"ל בפ' הקומץ רבה שם ובפ' כל הצלמים דף מ"ג) וכלי חרס לד"ה פסולים לכן לא הביא רבינו זה דכ"ש הוא מן עץ ועצם וזכוכית ופשוט.

יט

של

בדיל וכו'. שם במנחות כ"ח ב' ובר"ה כ"ד ב' וע"ז מ"ג ב'.

המזרקות

והשפודין וכו'. עי' מרן שהערה מקורו מהא דיומא ל"ז א' מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יוה"כ של זהב יעו"ש וכוונתו דפריך שם ונעביד לדידהו ומשני בידות סכינים יעו"ש דמוכח דיש לעשות כל הכלים של זהב אף של מזבח העולה והבן ותמיהני על מש"כ במלכים א' ז' פסוק מ"ה ואת הסירות ואת היעים ואת המזרקות ואת כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחושת ממורט וכן הוא בדברי הימים ב' ד' פסוק ט"ז ואת הסירות ואת היעים ואת המזלגות ואת כל כליהם עשה חירם אביו למלך שלמה לבית ה' נחושת מרוק ע"כ ולמה לא עשה של זהב וכי לא היה ביד שלמה לעשות של זהב ואולי מפני שכתוב בהן נחושת ממורט ועי' מדות פ"ב מ"ג כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער ניקנור מפני שנעשה בהן נס וי"א מפני שנחושתן מצהיב עכ"ל וע"ע ביומא נ"ח א' ובירושלמי שם ביומא פ"ג סוף ה"ח וע"ע בערכין י' ב' יעו"ש ובירושלמי סוכה פ"ה יעו"ש ועי' בפסחים נ' א' יעו"ש היטיב ראיה לרבינו.

זהב

אם וכו'. כבר מבואר כן במשנה דמדות פ"ב מ"ג הנ"ל אבל במקדש ראשון עשה שלמה דלתות שערי עזרה מנחושת ככתוב בדברי הימים ב' ד' פסוק ט' ואולי באמת ע"ז נאמר גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כדאיתא בב"ב ד' א' יעו"ש.

כ

לשם

הקודש וכו'. כן הוא הלשון בתוספתא דמגילה פ"ב כמו שהובא במרן וע"ע בתוספתא פ"ט דמנחות ומשמע מכאן דאפי' לא נשתמש בהן ההדיוט עדיין רק כל שנעשה לשם הדיוט אסור לגבוה אמנם בזבחים קט"ז ב' ומנחות כ"ב א' משמע דכל שלא נשתמש בהן ההדיוט והרי הן חדשים מותרים לגבוה וכבר העירותי מזה בחי' למגילה פ"ד יעו"ש ועי' בירושלמי יומא פ"ג ה"ו וז"ל דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו לגבוה משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט יעו"ש היטיב. ויש לעיין לפ"ז כיון דפסק רבינו בכלי גבוה דדווקא נשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט אבל אי לא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט דבהזמנה גרידא לא מיתסר א"כ ה"ה להיפך באם לא נשתמש בו הדיוט יהא מותר להשתמש בו גבוה. והנה על קושיא הראשונה מה שהקשיתי מזבחים ומנחות יש ליישב כי תלוי במאי דאיתא סנהדרין מ"ח ב' דמסקינן תנאי היא דתניא ציפן זהב וכו' יעו"ש היטיב וכתב רש"י ז"ל דמאן דס"ל הזמנה לאו מילתא היא ס"ל דלא בעי עיבוד לשמה ומאן דס"ל הזמנה מילתא היא בעי עיבוד לשמה וה"נ אם מתחלה נעשה לשם הדיוט ולא לשם הקדש למאן דס"ל דהזמנה מילתא היא פסול ולמאן דס"ל הזמנה לאו מילתא היא כשר ולא איכפת לן מה שהוזמן (שלא) לשם הדיוט כ"ז שלא נשתמש בו יעו"ש היטיב.

ובזה יתיישב קצת מה דאיתא בזבחים קט"ז ב' דאביי הוכיח דבבמה שרי אפי' נשתמש בו להדיוט ורבא משני בחדתי יעו"ש היטיב ולכאורה קשה וכי לא עלה ע"ד אביי לשנויי הך אלא ודאי דאביי ס"ל בסנהדרין שם דהזמנה מילתא א"כ לא יכול לשנויי דמיירי בחדתי דבעינן שנעשה מתחלה לשם הקדש לכן הוכיח מכאן דבבמה כשר בכל גווני אבל לרבא דס"ל דהזמנה לאו מילתא והא לא איכפת לן מה שנעשה מתחלה לשם הדיוט לכן מכשר בחדתי והנה אנן פסקינן דבגוף קדושה הזמנה מילתא היא עי' באו"ח סי' מ"ב סעי' ג' בהג"ה ורבא ס"ל ע"כ דגם הזמנה לגוף הקדושה לאו מילתא היא כמש"כ התוס' בסנהדרין מ"ז ב' ד"ה מ"ט וכו' (ויש לעיין אמאי לא הוכיחו בהדיא מהא דאית ליה לרבא בכריתות כ"ד ב' דעגלה ערופה אינה נאסרת רק לאחר עריפתה יעו"ש אמנם לפי הגהת הב"ח בכריתות דהגיה שם רבה אתי שפיר יעו"ש. שוב מצאתי בחי' ר"ע איגר סי' נ' שהקשה זאת על התוס' ובהשמטות הביא שגם זקנו בעל משנת דר"ע הרגיש בזה יעו"ש ועי' בכורות ט' ב' ברש"י ד"ה ושור הנסקל וכו' וצע"ק ובפרט לפי הגהת הב"ח שם רבה וצ"ל כמש"כ רש"י שם בד"ה פטר חמור וכו' א"נ אפי' ערפו וכו' יעו"ש) לכן תירץ בחדתי אבל לדידן אף בחדתי אסור ורבינו פסק בפ"י מהל' רוצח ה"ו דעגלה ערופה מחיים נאסרת יעו"ש היטיב אלמא ס"ל דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא ולכן בעינן שיעשה מתחלה לשם הקדש אבל אם מתחלה נעשה להדיוט אסור לגבוה.

אבל מש"כ רבינו דכלי גבוה וכו' כ"מ לשון הש"ס דע"ז נ"ב ב' דדווקא בשנשתמש בו גבוה אסור להדיוט יעו"ש אבל יש לעיין דהא לענין גוף הקדושה הזמנה מילתא וכל שזימנו להקדש ה"ז אסור להדיוט. לכן נ"ל להיפך דלעולם לגוף הקדושה נמי לא מילתא היא וכדאיתא במנחות ל"ד ב' יעו"ש היטיב לכן בכלי קדש דווקא שנשתמש בו גבוה אסור להדיוט והו"ל ככיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי והא דנעשה לחול אסור להשתמש בו גבוה לאו משום דהזמנה מילתא רק משום דבעינן עיבוד לשמו כמו בעיבוד עורות סת"ם דפסקינן דבעינן עיבוד לשמן ובהכי ניחא נמי מאי דאיתא בסנהדרין שם מ"ח א' כפה שהיתה טמאה מדרס נותנתו לספר טהור מן המדרס די"ל דהתם לא בעינן עבוד לשמן ועי' באו"ח סי' קמ"ז במג"א ס"ק ה' ובמג"א סי' קנ"ג יעו"ש ובהכי יש ליישב קצת מהא דזבחים קע"ז ב' ומנחות שם מהא דמשני התם בחדתי די"ל התם לא שייך זה דבעינן עשיה לשמה ובשלמא אם היה משמש לאותו דבר שנעשה בתחלה לזה בעינן דיהיו נעשין לשמן אבל בלא"ה דהיינו שלוקחן לצורך ד"א למה שנעשו מתחלתן לא ושרי. והנה הרבה יש להאריך בזה והיא שיטה גדולה וארוכה בהא דהזמנה מילתא היא לכן משכתי ידי מזה כאן ואי"ה במקו"א יבואר.

וכלי

גבוה וכו'. כתב ע"ז מרן וז"ל שם (בתוספתא) גבי העושה מטפחת ותיבה לספר עכ"ל וכתב ע"ז ההג"ה וז"ל הרב בעל כ"מ הביא למוצא דין זה ממש"כ בתוספתא גבי העושה תיבה במחילת כת"ר לא דק שהרי דברי רבינו הם לשון התוספתא ממש בסוף אותו פרק עד כאן לשונו והנה אעתיק לפניך לשון התוספתא וז"ל העושה תיבה ומטפחת לספר עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אין רשאי לישתמש בהן הדיוט וכלים שנשתמש גבוה אל ישתמש בהן הדיוט עכ"ל (ובתוספתות החדשות היא בה"ח ואח"כ בה"י איתא וז"ל) כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי לישתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט וכלים מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבן מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון וטעונים גניזה עכ"ל והנה לפי"ז גם מרן צדק בזה במש"כ גבי תיבה ומטפחת לספר. וצ"ע באמת על התוספתא למה כפלה זה פעמיים. אמנם בשנעיין בשינוי הלשון דמתחלה קאמר וכלים שנשתמש גבוה ולא קאמר וכלי גבוה כמו דקאמר בסיפא ועוד אמאי לא סיים ברישא דאם לא נשתמש בהם גבוה שרי להדיוט כמו דסיים בסיפא. ולכן נ"ל דברישא לא מיירי מכלי ביהמ"ק רק מתשמשי קדושה ובהם לא בעי עשייתן לשמן וכמש"כ למעלה והנה מתחלה קמ"ל רבותא דתיבה ומטפחות הספרים שנעשו מתחלתן לשם כך מ"מ הזמנה לאו מילתא היא וכל שלא נשתמש בהם גבוה שרי להדיוט ואח"כ קמ"ל רבותא דאף שלא נעשו מתחלה לשם כך רק מתחלה נעשו לשם הדיוט כל שאזמניה אח"כ וצר ביה אסור להשתמש בו הדיוט ולכן כללו עם דין התיבה והמטפחת. ואח"כ בה"י מיירי בכלי ביהמ"ק דבהן בעינן עשייה לשמן וכנ"ל לכן קאמר כלי גבוה ר"ל שנעשו מתחלה לשם כך מ"מ הזמנה לאו מילתא היא וכל שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט וזהו דין דרבינו ממש וזה שדקדק רבינו וכתב כלי גבוה וכו' וצדקו דברי ההג"ה (והא דבעינן הכא עשיה לשמה י"ל מדכתיב ועשו לי מקדש ועיי"ש רש"י על ויקחו לי תרומה ועל ועשו לי מקדש יעו"ש (ועי' בסוכה ט' א' ובמאור ובמלחמות שם ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין מ"ח ב' שם יעו"ש).

אבנים

וקורות וכו'. כבר כתבתי לפניך לשון התוספתא. ותמה מרן מניין למד דמיירי שחצבן מתחלה לביהכנ"ס דילמא מיירי שחצבן מתחלה להדיוט יעו"ש מש"כ בזה. ולפענ"ד נראה שרבינו למד זה דדבר של מצוה לגבי בנין ביהמ"ק מיקרי הדיוט מהך ירושלמי דפ"ג דיומא שכתבתי למעלה ד"ה וכלי גבוה דאיתא שם א"ר יוסה הוינין סברין מימר מה פליגין להדיוט אבל לגבוה לא יעו"ש ובקרבן העדה שפי' דמזוזה לגבי ביהמ"ק הדיוט קרי ליה (ואף שפירושו אינו מוכרח לפענ"ד) וה"נ ביהכ"נ לגבי הר הבית הדיוט מיקרי. אמנם לפי מש"כ בס"ק נ"ה דבנין הר הבית צריך לשמו וכשם שאם עיבד העור לשם מזוזה פסול מלכתוב תפילין וכן אם עבדו לשם תפילין פסול לכתוב עליו ס"ת כדאיתא ביו"ד סי' רע"א יעו"ש בש"ך ה"נ לגבי אם עשאן מתחלה לשם ביהכ"נ פסול מלבנות ממנו הר הבית. וממש"כ התוס' בסוכה מ"ט א' ד"ה שכל מזבח וכו' שמותר לבנות מזבח מאבנים שחצבן עד שלא הקדישן משמע דלא בעינן לשמן אבל י"ל דגם הפוסקים מודו דמ"מ אף שלא הקדישן עדיין מ"מ בעינן שתהא החציבה לשם הקדש (וא"כ אזדא ליה מה שכתבתי לעיל הלכה ט"ו לתרץ על התוס' מההוא הירושלמי דמהירושלמי אינו מוכרח שיקדיש מתחלה והבן. ובלא"ה לא יתכן דאם נימא דבעינן שיקדיש תחלה קודם תיקון האבנים א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממה עשו המזבח וכבר כתבתי שהתוס' בעצמם לא מסקי כן והבן).

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.