לחם משנה/שבת/יג

לחם משנה ‏ שבת יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו וכו'. [לא] כתב כאן רבינו וחשב להוציא אף על גב דבגמרא אמרו כאן מחשבתו משויא ליה מקום כי היכי דאמרו גבי אוכל. והטעם שהוא ז"ל כתב גבי אוכל חייב משום דלא אמרינן מסתמא חשב לכך דאפשר דאין כוונתו להוציא אבל הכא שהוא משתין ודאי שחשב להוציא מרשות שלא רצה להשתין כאן ולכך לא כתב כאן חשב:

ח

לפיכך אם יצא בחפץ שבידו וכו'. בפ' יציאות השבת (שבת דף ה':) אמר רבי אלעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויצא כל היום כלו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש וכו'. ופירש רבינו לפי הנראה דאע"ג דעקר לצאת בשבת כיון שלא הניח פטור דהוי עקירה בלא הנחה וכן נראה מדברי ה"ה שכתב על דברי רבינו המימרא הזאת של רבי אלעאי משמע שהוא סבור דרבינו מפרש הכי. וזה תימה דא"כ איך אמרו בגמרא אח"כ מאי קמ"ל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דבעקירה ראשונה לא היתה כוונתו לצאת אלא הכוונה היא לעקירת היתר כמו שפירש רש"י ז"ל שם ואם כפירוש רבינו אין טעם רבי אלעאי כן דאפילו עקירה ראשונה באיסור וכונתו לצאת אין טעם הפטור אלא מפני שלא הניח ובאמת שלפירוש רש"י ז"ל ג"כ תפול קושיא זאת דאפילו נאמר כפירושו ז"ל דכדברי רבי אלעאי הם כשעקר ללכת מזוית לזוית היכי קאמר דטעמיה הוא מפני שלא היתה העקירה של איסור אין הטעם אלא מפני שלא הניח דהא אפי' שהיתה עקירה של איסור פטור דעקר ולא הניח פטור כסתם מתניתין דר"פ ואדרבה אם טעמא של רבי אלעאי הוא מפני שהיתה עקירה של היתר היה לו להשמיענו דאפי' הניח לבסוף הוא פטור כיון שהעקירה היתה בהיתר. אבל מ"מ לפירוש רבינו שמפרש דברי רבי אלעאי כן תפול הקושיא עצמה בהחלט. ונ"ל דהם ז"ל מפרשים מלתיה דרבי אלעאי דאמר היה טעון אפילו יצא הוא בעקירה לבסוף דסוף היום הניח והודיענו רבי אלעאי שאפי' שיצא ונכנס כיון שעקר ללכת מזוית לזוית לא אמרינן דיוצא ונכנס הוא כמו עקירה בעצמה וחייב כיון דכבר הניח לבסוף אלא הוא פטור כיון דעקירה היתה בהיתר עד שיעמוד ואח"כ יעקור ואז יהיה חייב בהנחה דלבסוף דדברי ר' אלעאי בהנחה בסוף כמו שביארתי ועל זה הקשו בגמרא מאי קמ"ל שלא היתה עקירה ראשונה וכו' כלומר ודאי דפשט רבי אלעאי כך הוא שהניח לבסוף וטעמו משום דהעקירה היתה של היתר דאי טעמו הוא משום דלא הניח מאי למימרא הא מתניתין היא בריש פרקין פשט העני וכו' עד סוף המשנה א"ו טעמא משום דהעקירה היא של היתר וכו'. זו היא דעת רבינו ורש"י ז"ל ודעתם שוה ועל פי זה פסק רבינו דכשעקר עקירה של איסור ולא הניח לבסוף אפי' יצא ונכנס כל היום פטור כיון שלא הניח דיוצא ונכנס לא איקרי עמידה כדמשמע מדברי ר' אלעאי דאין כאן עקירה בתר עמידה לחיוב אבל אין זה פירוש המשנה. ומ"ש ה"ה שם היה טעון וכו' אין כונתו לומר דזהו פירושא אלא דיצא לו כן מההיא מימרא. והשתא א"ש דלא הזכיר רבינו מימרא של ר' אלעאי מפני שכבר הזכירה לקמן במ"ש עקר החפץ מזוית זו וכו' דבגמרא אמרו דהיינו הך אלא דמר אמר האי לישנא ומר אמר האי לישנא ומ"ה לא הזכיר אבל אם דבריו אלו שכתב הוי פירוש המימרא קשה דבגמרא אמרו דהיא היא ורבינו הזכירם תרוייהו ודקדק רבינו בלשונו שכתב אפילו יצא ונכנס כל היום כלומר עד שיצא היום ור' אלעאי לא הזכיר במימרא עד שיצא היום והטעם מפני שר' אלעאי איירי שהניח בסוף היום כמו שפירשתי אבל רבינו איירי שלא הניח כלל וז"ש עד שיצא היום כלומר שיצא יום שבת מבלי עשות שום הנחה כלל:

ט

וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'. קשה דאפי' שרץ בה מ"מ מחמת עקירה שעקר פטור אבל אסור כמ"ש הא עקר ולא הניח פטור ואיך כתב הוא שאם הלך מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור דמשמע דאל"ה אלא שרץ מותר וי"ל שהך שהיתה חבילתו על כתפו דקאמר היינו שהיתה על כתפו מע"ש דאין כאן עקירה כלל אבל במ"ש אח"כ בלפיכך משקדש עליו היום וכו' משמע דלעיל איירי אפילו בשבת ואולי י"ל דאה"נ דאסור מחמת העקירה אבל בהולך מעט מעט הוא אסור מחמת הנחה מלבד איסור העקירה ודוחק והראשון עיקר:

אבל אם הלך מעט מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור. דע דלרבינו אין פירוש דברי הגמרא דאמרו אתי למיעבד עקירה והנחה כמ"ש רש"י ז"ל שהוא דגזרינן משום דלאו אדעתיה דילמא עביד הכי אלא פירושו כך מפני שדבר זה נראה כעוקר ומניח וכיון שאתה מתיר לו דבר זה יסבור שהותר לו עקירה והנחה ואתי למיעבד:

יא

ואם משך החפץ וכו'. כתב ה"ה ופירושה פטור מתשלומי גניבה אם אבדה כלומר דאם הגניבה בעינא הדרא למרא אע"פ שהוא חייב מיתה אבל אבדה פטור מהכל דקם ליה בדרבה מיניה:

יב

וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו וכו'. קשה דהך פטור שכתב רבינו נראה דקאי למי שעקר החפץ והניחו ע"ג חבירו וא"כ אמאי קאמר שהניחו כשהוא מהלך ונטלו ממנו כשהוא מהלך אפי' שהניחו עומד ונטלו כשהוא עומד פטור דאין כאן איסור כלל ומבואר בדברי ה"ה פ"ב והוא פשוט וכדאמרו בגמרא והוצרכו לומר כן מפני שרצו לתקן למי שהחשיך לו בדרך ואם גורם לחבירו איסור אין ראוי שיתקן בכך אבל הוא ז"ל אין כוונתו לתקן למי שהחשיך אלא להוציא לנו הדין. וי"ל דנקט הכי לרבותא דלא מבעיא כשהניח ונטלו כשהוא עומד דאסור אלא אפי' דנטלו כשהוא מהלך דהו"א דמותר קמ"ל דאסור. אבל אין לפרש דהך פטור קאי אחבירו ומפני כן נקט מהלך ועומד דאל"כ חייב דעביד עקירה והנחה אבל השתא עביד עקירה דמשים עליו כשהוא מהלך והוא עוקר ואין כאן הנחה דנטלו כשהוא עומד ולמעלה שהצריכו עד שיעמוד לענין העקירה הוא מפני שהיתה החבילה על כתפו מע"ש אבל כאן הניחהו בשבת וכן כל שהצריך עמידה הוא דוקא כשהיה עליו מע"ש דזה ודאי אין לו שחר מצד עצמו. ועוד דלא איקרי עקירה כלל ובהדיא כתב רבינו בפ"ב גבי חמור שמניחו כשהיא מהלכת ונוטלו כשהיא מהלכת שאין כאן לא עקירה ולא הנחה ע"ש ויתבאר לך ביטול פירוש זה:

יג

הזורק חפץ מרשות לרשות וכו'. סוף פ' הזורק (שבת דף ק"ב) פירש"י ז"ל קלטה אחר וכגון שנעקר ממקומו וקבל וזה דעת רבינו והוא מוכרח דהכי כתב למטה הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו והתם חייב אפי' שלא נתכוין לזרוק בתוך ידו כמבואר בגמרא שם דאמרו דלא אחשבה לידיה וכו':

יד

הזורק חפץ מרשות לרשות וכו'. אין להקשות דמטעם זה ג"כ אין כאן עקירה דכיון דנעקר מידו לענין עקירה איקרי עקירה:

טו

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד וכו'. ואפילו בפחות מג' אי לא נח על גבי משהו פטור. ומה שלא חילק רבינו דכל דלמטה משלשה בין היכא דלא נח או נח הוא מפני שהשמיענו שלמעלה מג' אף על פי שנח על גבי משהו כלומר באויר כדברי רש"י או על עץ משהו אשר בקרקע אז פטור משום דבעינן הנחה על מקום ד' אבל פחות מג' אפילו שאינו על מקום ד' כלבוד דמי:

כ

שכח ופשט ידו וכו'. רבינו פסק כאוקימתא בתרייתא דכאן לחצר זו כאן לחצר אחרת ומ"מ פסק במזיד דאסור משום דקנסו ליה כאוקימתא ראשונה ומה שחילקו בין לחצר זו לחצר אחרת ר"ל ואידי ואידי בשוגג:

כב

זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור וכו'. כתב ה"ה וכתב הרשב"א ז"ל הא דקתני וכו' קשה דאמאי אינו מפרש הוא ז"ל דמ"ש בגמרא (דף צ"ז:) והא לא נח אפי' ארישא נמי קאי וכבר אמרו בתוס' דאין לומר דפריך ארישא משום דאמרו תנ"ה אבל הראיה היא לסיפא. ומ"מ קשה דנימא דפריך ארישא ותירץ אתרווייהו ומייתי תנ"ה אסיפא בלבד אלא שי"ל שרוצה לפרש אסיפא בלבד כיון דתנ"ה אינו אלא אסיפא בלבד. ומ"ש דלפי שנוח לו לחזר אחר פטור ר"ל דגדול קושית אמאי חייב ליהוי פטור דכח המחייב הוא גדול:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף