אבן האזל/שבת/יג

אבן האזל ‏ שבת יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח. בד"א כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמו שהניח בארץ וחייב.

מדברי הרמב"ם מוכח דהפטור דאגד יד הוא משום דלא הוי הנחה דכשידו ברשות אחרת לא חשיבא מה שמונח בידו הנחה, ועפי"ז נראה דלא נתבטלה העקירה ראשונה בזה שהוציא ידו לרשות שניה ועומד כיון דלא חשיבא כהנחה ולפיכך אם יעשה הנחה אפילו אחר זמן חייב, וכן מוכח נמי מסוגית הגמ' ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת, הרי דאף בעמד ושהה ואח"כ שדי ליה חייב חטאת.

אמנם התוס' בשבת צ"ב ע"א בד"ה התם למעלה מג' כתבו בשם ר"י דלמעלה מג' אית לן למימר אגד יד שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא ולמטה מג' חייב דלאו שמיה אגד, ונראה מדברי התוס' דמצד עצם דין ההנחה אין כאן חסרון וגם כשידו ברשות שניה הוי חשיבא הנחה אי לאו משום דאגידא ידו לרשות שגופו עומד ופטור מדין אגד יד שמיה אגד, ועפי"ז היה הדין נותן דאם הושיט ידו מלאה לפנים ושהה ואח"כ הניח בקרקע או ביד חבירו פטור משום דכבר חשיבא ידו מונחת אף שהוא עומד ברשות אחרת, וכמו גבי קופה שהוציאה מקצתה לרה"ר דאף אם הוציא אח"כ את כל הקופה לרה"ר פטור משום דכבר היתה מונחת מקודם מקצתה ברה"ר ורק מדין אגד כלי שמיה אגד היה פטור ולכן כשהוציא אח"כ החצי השניה ג"כ פטור דאינו עוקר ומוציא כ"א חצי הכלי וכמ"כ הכא כשהוציא ידו מלאה פירות לחוץ והניח אח"כ צריך להיות פטור כיון דגם מקודם הנחתו חשיבא מונחת ונגמרה עקירתו הראשונה ועכשיו כשמניח אינו עוקר מרה"י דהלא ידו ברה"ר ומה שהיה פטור כשהוציא הוא משום דאגד יד שמיה אגד וכנ"ל, ואם נימא הכי באמת יקשה מגמ' מפורשת ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת דמוכח דגם אם היתה ידו מונחת ואח"כ זרק חייב, והגרעק"א הביא בחידושיו ראיה גם מדברי התוס' בעירובין דף כ' דבזרק אח"כ חייב.

אכן אי לאו דברי התוס' היה אפשר לומר דבאמת אינו חייב התם אלא אי שדי לה תיכף ואף דבפשוטו קשה לומר כן דהא כונת הגמ' דאם אנו נאסור לו להחזיר ידו ויהיה מוכרח משום זה להחזיק ידו כל היום בחוץ חיישינן שמא מפני זה יזרוק, אבל מ"מ היה אפשר לומר דכונת הגמ' דכיון דתיכף כשהוציא ידו ורצה להניח נימא ליה שאסור לו להחזיר את ידו ומשום כך מחזיק ידו ברשות שניה לא חשיבא הנחת ידו כהנחה דהרי בשעה שהוציא את ידו היתה כונתו לזרוק את הפירות ברה"ר דהא לא ידע דאסור וא"כ חשיבא הנחת ידו כעומד לכתף ולא הוי הנחה, אמנם מדברי התוס' בעירובין מוכח להדיא דלא חשיב הנחה כלל לבטל את העקירה הראשונה.

ועוד קשה דלפי סברת התוס' בשבת צריך להיות דאם יקח אחר מידו הפשוטה לרה"ר ויכניס לרה"י דיהא חייב, דהא לפי סברתם אתיא דדין אגד יד אינו מגרע עיקר ההנחה ומה דאגוד לגופו אינו מבטל את ההנחה ברשות שניה ובפשיטות נראה דאינו כן דהא אמרינן בגמ' אמר אביי פשיטא לי דידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י והיינו לפי פירש"י דאינה נזרקת אחר הרשות שהגוף עומד שם ומוכח דעכ"פ כמקום שהיד נתונה שם ודאי דאינה נחשבת, והתוס' בעירובין נראה דלא אזלי בשיטת הר"י בשבת צ"ב דהא אמרינן אגד יד שמיה אגד הוא משום ידו בתר גופו גרירא אלא כפי' הראשון שם בתוס' דלא חשיבא הנחה וכפירש"י וכ"מ מד' הרמב"ם.

ומש"כ הרמב"ם דלמטה מג' חייב הקשה ע"ז הרמ"ך הובא בכ"מ דתימא הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע"ג דלא נחה דהא קיימ"ל ידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע"ג דנחה בארץ, ועוד דר' אבהו דמוקי למתני' בשבת דף ה' ע"א במשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה לה מידי אלא איכפל תנא לאשמעינן אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור עכ"ד, והנה מה דהקשה מהא דפריך בדף ה' איכפל תנא לאשמעינן זה לא קשה רק לפי הגירסא שלנו אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן ומוכח דרבא סובר אגד יד שמיה אגד אף למטה מג', אבל בדקדוקי סופרים נמצא גירסא בכ"י דלא גריס בגמ' שם אמר רבא וזהו סתמא דגמ' וי"ל דשפיר פריך אפי' אי לא סבירא לן בזה כרבא.

ולכאורה עיקר קושיתו מלכתא ומתנא נמי לא קשה דהא רבא מחלק בהדיא בין אגד כלי לאגד יד וסבירא ליה דאגד כלי שמיה אגד ואגד יד לא שמיה אגד וא"כ לא דמי דינא דלכתא ומתנא דפטור להאי דינא דהרמב"ם דמיירי גבי יד.

אלא דבאמת מוכח דלא דמי הא דלכתא ומתנא לאגוד כלי, דגבי אגד כלי משמע דליכא לא עקירה מרשות ולא הנחה כדמוכח מד' הרמב"ם בפי"ב הל' י"א שכתב גבי קופה מלאה חפצים דאם לא הוציא כל הקופה פטור משום שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד ומפורש דגם עקירה לא הוי, משא"כ בדינא דלכתא ומתנא כתב הרמב"ם בפי"ג הל' י"ד הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח, ומבואר דבדינא דלכתא ומתנא סובר הרמב"ם דהוי עקירה ולא דמי לפירות בתוך קופה ורק משום דהחבל בידו ויכול למשוך החפץ אצלו לא מיקרי הנחה, ולפי"ז ליתא למש"כ לדמות דין לכתא ומתנא לאגד כלי דהא לא דמי זה לזה, ובאמת צריך ביאור מ"ש ידו מלכתא ומתנא הא גם בידו יכול להחזיר אליו.

ונראה לחלק בין הא דהניח ידו למטה ללכתא ומתנא דגבי אגד יד אי אמרינן דלא שמיה אגד מוכח דנחשב היד למקום אחר שאין לו שייכות עם הגוף ואף דיכול להחזיר ידו אצלו זה לא מגרע כלום דלא דמי ידו האגוד לגופו כחבל הקשור בחפץ דהא אפילו הניח החפץ בארץ בידו להחזיר ופשוט דבזה הוי הנחה לכו"ע אף דאוחז עוד את החפץ בידו וא"כ אי אמרינן אגד יד לא שמיה אגד נמי חשיבא הנחה כשהניח ידו למטה מג' ולא חשיב זה שיכול להחזירו אצלו כאילו לא נח דהא בכל יד יכול להחזיר משא"כ בלכתא ומתנא שנשאר החבל בידו וקשור לחפץ כיון שיכול להחזירו אצלו אין זו הנחה וחשיבא כאילו לא יצאה ונחה מידו כלל וזהו שכתב הרמב"ם דלא הוי הנחה בלכתא ומתנא.

ומש"כ הרמ"ך עוד להוכיח דלא כהרמב"ם מהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו, נראה דאין ראיה משם דאף דהרמב"ם כתב בפי"ג הל' ט"ז והוא שנח ע"ג משהו ונראה דאם אחזתו הרוח משהו סובר דלא מהני, כונתו ודאי לאפוקי שנח באויר אבל בידו שפיר הוי הנחה אי סברינן אגד יד לא שמיה אגד.

ו

כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח. בד"א כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמו שהניח בארץ וחייב.

מדברי הרמב"ם מוכח דהפטור דאגד יד הוא משום דלא הוי הנחה דכשידו ברשות אחרת לא חשיבא מה שמונח בידו הנחה, ועפי"ז נראה דלא נתבטלה העקירה ראשונה בזה שהוציא ידו לרשות שניה ועומד כיון דלא חשיבא כהנחה ולפיכך אם יעשה הנחה אפילו אחר זמן חייב, וכן מוכח נמי מסוגית הגמ' ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת, הרי דאף בעמד ושהה ואח"כ שדי ליה חייב חטאת.

אמנם התוס' בשבת צ"ב ע"א בד"ה התם למעלה מג' כתבו בשם ר"י דלמעלה מג' אית לן למימר אגד יד שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא ולמטה מג' חייב דלאו שמיה אגד, ונראה מדברי התוס' דמצד עצם דין ההנחה אין כאן חסרון וגם כשידו ברשות שניה הוי חשיבא הנחה אי לאו משום דאגידא ידו לרשות שגופו עומד ופטור מדין אגד יד שמיה אגד, ועפי"ז היה הדין נותן דאם הושיט ידו מלאה לפנים ושהה ואח"כ הניח בקרקע או ביד חבירו פטור משום דכבר חשיבא ידו מונחת אף שהוא עומד ברשות אחרת, וכמו גבי קופה שהוציאה מקצתה לרה"ר דאף אם הוציא אח"כ את כל הקופה לרה"ר פטור משום דכבר היתה מונחת מקודם מקצתה ברה"ר ורק מדין אגד כלי שמיה אגד היה פטור ולכן כשהוציא אח"כ החצי השניה ג"כ פטור דאינו עוקר ומוציא כ"א חצי הכלי וכמ"כ הכא כשהוציא ידו מלאה פירות לחוץ והניח אח"כ צריך להיות פטור כיון דגם מקודם הנחתו חשיבא מונחת ונגמרה עקירתו הראשונה ועכשיו כשמניח אינו עוקר מרה"י דהלא ידו ברה"ר ומה שהיה פטור כשהוציא הוא משום דאגד יד שמיה אגד וכנ"ל, ואם נימא הכי באמת יקשה מגמ' מפורשת ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת דמוכח דגם אם היתה ידו מונחת ואח"כ זרק חייב, והגרעק"א הביא בחידושיו ראיה גם מדברי התוס' בעירובין דף כ' דבזרק אח"כ חייב.

אכן אי לאו דברי התוס' היה אפשר לומר דבאמת אינו חייב התם אלא אי שדי לה תיכף ואף דבפשוטו קשה לומר כן דהא כונת הגמ' דאם אנו נאסור לו להחזיר ידו ויהיה מוכרח משום זה להחזיק ידו כל היום בחוץ חיישינן שמא מפני זה יזרוק, אבל מ"מ היה אפשר לומר דכונת הגמ' דכיון דתיכף כשהוציא ידו ורצה להניח נימא ליה שאסור לו להחזיר את ידו ומשום כך מחזיק ידו ברשות שניה לא חשיבא הנחת ידו כהנחה דהרי בשעה שהוציא את ידו היתה כונתו לזרוק את הפירות ברה"ר דהא לא ידע דאסור וא"כ חשיבא הנחת ידו כעומד לכתף ולא הוי הנחה, אמנם מדברי התוס' בעירובין מוכח להדיא דלא חשיב הנחה כלל לבטל את העקירה הראשונה.

ועוד קשה דלפי סברת התוס' בשבת צריך להיות דאם יקח אחר מידו הפשוטה לרה"ר ויכניס לרה"י דיהא חייב, דהא לפי סברתם אתיא דדין אגד יד אינו מגרע עיקר ההנחה ומה דאגוד לגופו אינו מבטל את ההנחה ברשות שניה ובפשיטות נראה דאינו כן דהא אמרינן בגמ' אמר אביי פשיטא לי דידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י והיינו לפי פירש"י דאינה נזרקת אחר הרשות שהגוף עומד שם ומוכח דעכ"פ כמקום שהיד נתונה שם ודאי דאינה נחשבת, והתוס' בעירובין נראה דלא אזלי בשיטת הר"י בשבת צ"ב דהא אמרינן אגד יד שמיה אגד הוא משום ידו בתר גופו גרירא אלא כפי' הראשון שם בתוס' דלא חשיבא הנחה וכפירש"י וכ"מ מד' הרמב"ם.

ומש"כ הרמב"ם דלמטה מג' חייב הקשה ע"ז הרמ"ך הובא בכ"מ דתימא הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע"ג דלא נחה דהא קיימ"ל ידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע"ג דנחה בארץ, ועוד דר' אבהו דמוקי למתני' בשבת דף ה' ע"א במשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה לה מידי אלא איכפל תנא לאשמעינן אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור עכ"ד, והנה מה דהקשה מהא דפריך בדף ה' איכפל תנא לאשמעינן זה לא קשה רק לפי הגירסא שלנו אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן ומוכח דרבא סובר אגד יד שמיה אגד אף למטה מג', אבל בדקדוקי סופרים נמצא גירסא בכ"י דלא גריס בגמ' שם אמר רבא וזהו סתמא דגמ' וי"ל דשפיר פריך אפי' אי לא סבירא לן בזה כרבא.

ולכאורה עיקר קושיתו מלכתא ומתנא נמי לא קשה דהא רבא מחלק בהדיא בין אגד כלי לאגד יד וסבירא ליה דאגד כלי שמיה אגד ואגד יד לא שמיה אגד וא"כ לא דמי דינא דלכתא ומתנא דפטור להאי דינא דהרמב"ם דמיירי גבי יד.

אלא דבאמת מוכח דלא דמי הא דלכתא ומתנא לאגוד כלי, דגבי אגד כלי משמע דליכא לא עקירה מרשות ולא הנחה כדמוכח מד' הרמב"ם בפי"ב הל' י"א שכתב גבי קופה מלאה חפצים דאם לא הוציא כל הקופה פטור משום שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד ומפורש דגם עקירה לא הוי, משא"כ בדינא דלכתא ומתנא כתב הרמב"ם בפי"ג הל' י"ד הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח, ומבואר דבדינא דלכתא ומתנא סובר הרמב"ם דהוי עקירה ולא דמי לפירות בתוך קופה ורק משום דהחבל בידו ויכול למשוך החפץ אצלו לא מיקרי הנחה, ולפי"ז ליתא למש"כ לדמות דין לכתא ומתנא לאגד כלי דהא לא דמי זה לזה, ובאמת צריך ביאור מ"ש ידו מלכתא ומתנא הא גם בידו יכול להחזיר אליו.

ונראה לחלק בין הא דהניח ידו למטה ללכתא ומתנא דגבי אגד יד אי אמרינן דלא שמיה אגד מוכח דנחשב היד למקום אחר שאין לו שייכות עם הגוף ואף דיכול להחזיר ידו אצלו זה לא מגרע כלום דלא דמי ידו האגוד לגופו כחבל הקשור בחפץ דהא אפילו הניח החפץ בארץ בידו להחזיר ופשוט דבזה הוי הנחה לכו"ע אף דאוחז עוד את החפץ בידו וא"כ אי אמרינן אגד יד לא שמיה אגד נמי חשיבא הנחה כשהניח ידו למטה מג' ולא חשיב זה שיכול להחזירו אצלו כאילו לא נח דהא בכל יד יכול להחזיר משא"כ בלכתא ומתנא שנשאר החבל בידו וקשור לחפץ כיון שיכול להחזירו אצלו אין זו הנחה וחשיבא כאילו לא יצאה ונחה מידו כלל וזהו שכתב הרמב"ם דלא הוי הנחה בלכתא ומתנא.

ומש"כ הרמ"ך עוד להוכיח דלא כהרמב"ם מהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו, נראה דאין ראיה משם דאף דהרמב"ם כתב בפי"ג הל' ט"ז והוא שנח ע"ג משהו ונראה דאם אחזתו הרוח משהו סובר דלא מהני, כונתו ודאי לאפוקי שנח באויר אבל בידו שפיר הוי הנחה אי סברינן אגד יד לא שמיה אגד.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.