לבושי שרד/אורח חיים/רסג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים רסג

מג"א סק"א ידליק בכל החדרים ר"ל אע"פ שאינו אוכל שם והוכיח זה מסעיף ו' שאם לומדים במקום אחר מדליקים בחדרם אף על פי שאין אוכלים שם מ"מ כיון שהולך שם חיישינן שלא יכשל שם ואפילו אם אשתו מברכת בשבילו כת' גם המ"א ס"ק י"ד דאע"פ דאין צריך לברך צריך להדליק:

סס"ק י"א ומ"מ סגי בנר אחד. נראה דקאי אאידך דמהר"ש שתאמר לנכרי להדליק והיינו כשלא עבר ביה"ש דשרי אמירה לנכרי כמבואר ר"ס רס"א או אפי' לאחר ביה"ש כמבואר סי' רע"ו ס"ב בהג"ה דנוהגין להקל להתיר. וע"ז כת' דאסור לומר להדליק אלא נר אחד וכ"כ המ"א שם סק"ז:

ס"ק י"ב ספר הדרישה בא"ע בשם אמו כצ"ל:

שם כ"כ סי' קנ"ח. ע"ש במ"א ס"ק ט"ו ג':

ס"ק י"ג שלא יכשל בעץ כו'. ר"ל אע"פ שאין אוכלין שם ועיין מה שכתבתי באות א':

ס"ק ט"ו אהדלקה ביה"כ או שמדליקי' בבית כו'. דנהנה בו בלילה לצורך כו' כצ"ל:

ש"ע ס"ט עד הלילה. שיהי' שלום בית כשיבואו אחר האכילה מחצר לבית:

מג"א ס"ק ט"ז אין דולקות עד הלילה. דכיון דאוכל שם נהנה מהאור מיד כשהשמש באה:

סק"כ דאל"כ תברך. ר"ל בסעיף ה' שמברכת אחר הדלקה דאם תברך קבלה שבת. ולמה לא תברך תחלה ותתנה:

ס"ק כ"א דלא גרע מיו"כ. היינו כמש"כ בס"ק ט"ו:

שם ועיין מש"כ ס"ט. ר"ל דמבואר שם דאפי' אוכל בחצר כל שיבוא לשם אחר האכילה למקום שהנרות דולקות לא הוי ברכה לבטלה אע"פ שלא אכל שם:

שם חדר מיוחד. ר"ל דצריך לזה ב' תנאים. אחד שהחדר מיוחד לו והיינו שכת' בסעיף ו' להדליק בחדרים ר"ל המיוחד להם. שנית שלא בירך על נר אחר וכמבואר סעיף ו' דאפי' אם אשתו מדלקת בשבילו א"צ לברך מכ"ש כשהוא בעצמו בירך על נר במקום אכילה שוב א"צ לברך בשאר החדרים:

שם אבל אותן שמדליקין. זהו ענין בפ"ע ור"ל מי שמדליק באכסדר' שאורה רב וגם אין שום אדם משתמש שם אין מקום כלל לברך:

שם כמש"כ ס"ט נראה דצ"ל כמ"ש ס"ו והיינו בס"ק ט"ו בשם מהרי"ל שביהכ"נ של נשים הוא מרתפו של השמש:

שם וטוב ליזהר. קשה מאי קמ"ל פשיטא דעיקר החיוב במקום אכילה היא. וי"ל דקמ"ל אם רוצה לאכול בחצר וא"צ שם נרות ואפ"ה בכל החדרים שידליקו הוא מברך כמש"כ המ"א תחלה קמ"ל דאפ"ה לכתחלה לא יעשה כן אלא יאכל בבית כדי שיקיים עיקר תקנת חז"ל שתיקנו נר במקום אכילה וכ"כ המג"א ססי' רע"ג דלא יאכל בחצר אלא במצטער הרבה ע"ש:

ס"ק כ"ב עססי"ד. דמבואר שם דאותו נר אסור ליגע בו א"כ פשיטא שא"א להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר. ותירץ דקמ"ל אפי' ע"י תנאי. ואע"ג שכת' המ"א ס"ק כ"ז דאוסרים בני הבית ליגע באותו הנר אפילו התנו שלא לקבל שבת. היינו דדוקא בהתנו בני הבית דמ"מ כיון שהמדלקת לא התנה הוי נר של שבת ואסורים כולם ליגע בו אבל אם התנה המדליק עצמו עדיף והמדליק עצמו מותר ליגע בו ומכ"ש אחרים. וכן ראיתי כסברא הזו בא"ר:

ס"ק כ"ג שעה מועטת. דבזה כבר יש היכר שהודלק לכבוד שבת ואע"ג דבנ"ח לקמן סי' תרע"ה צריך שיניחנה שם במקום הדלקת' כל שיעור חצי שעה. היינו משום שאסור להשתמש לאורה ואם יקחנה למקום אחר הרואה סובר שלצורך תשמיש לקחה משא"כ נר שבת מותר להשתמש לאורה ומדוע לא יקחנה ממקום למקום לצורך תשמישו ואין האישור אלא משום דאין ניכר וכו' וכיון שעמד שעה מועטת יש היכר:

שם וה"ה דמותר ליטלו. זה מותר אפי' לא עמד שעה מועטת משום דהמנורה גדולה נעשה רק לכבוד שבת ויש היכר:

שם דהדלקה במקומה בעי' וזהו ג"כ מקומה כצ"ל:

שם דס"ל כמהרי"ל דמברכין עליהם כמש"כ המג"א ס"ק כ"א:

שם ובאגודה כת'. הביא זה משום דברמ"א אין נזכר איסור אלא להדליק במקום זה ולהניחה במקום אחר אבל אם מדליק בעוד הנר בידו ומניחו במקום ההדלקה הוא דשרי. אבל האגודה אוסר גם בזה אלא תחלה יניחם במקומם ואח"כ ידליק:

בש"ע סעיף י"ד צריך הוא לחזור. אע"ג דלעיל סי' רל"ג מבואר דמתפללין ערבית מפלג המנחה ולמעלה הכי שאני כיון דבטעות הי' שהי' סבור שכבר חשיכה לא עלתה תפלה כ"כ הב"י:

שם שאותם שהדליקו נרות. סבירא להו דאע"ג דבש"ס ברכות דכ"ז מבואר דתפלת ערבית בטעות שהיה סבור שחשכ' אין אוסר בעשיית מלאכה היינו דוקא קבלת שבת ע"י התפל' אבל קבלת שבת ע"י הדלקה שהוא מעשה אוסר אף בטעות כ"כ הב"י והד"מ בדעת הי"א אלו. ומש"כ ושאר אנשי הבית מותרים כ"ז הוא לשון המרדכי בשם הגאונים שהם בעלי הדעה הזאת ומבואר בכוונתם דהם עצמם מודים שא"א שיהי' הדלקה בטעות אוסר ממש כהדלקה בכוונה וס"ל דנחתינן חד דרגא דכיון דבהדלק' בכוונה אסורים כל אנשי הבית במלאכה לבה"ג והמרדכי דלעיל סעיף יו"ד כדמשמע נמי בב"י בד"ה כת' בהג"ה ע"ש. לכן בהדלקה בטעות מסתיין להקל בשאר אנשי הבית אבל אותם שהדליקו אסורין כנ"ל ביאור דבריהם וה"נ מסתברא דהכי סבירא להו להמרדכי והגאונים מדהוצרכו לכתו' בכאן בשאר אנשי הבית מותרין ש"מ דבהדלקה בכוונה כולן אסורין דאל"כ מאי קמ"ל הכא דהא פשיטא דטעות לא עדיף מכוונה וק"ל:

ט"ז סק"א דאשה המדליקה דבריו מבוארים ע"פ מה שכתבנו באות הקודם דהמרדכי והגאונים ס"ל דדי בהדלקה בטעות להיות נחית חד דרגא א"כ לדידן דקיי"ל דבהדלקה בכוונה ג"כ אין אסור אלא המדליק. א"כ הכא אפי' המדליק שרי ובחנם נתקשו המחברים בדברי הט"ז וק"ל:

שם וא"כ כ"ש דלא תימא דדוקא בהדלקה דאשה פסק רמ"א כך אבל בהדלקת אחר מודה דאסורין כולם במלאכה א"כ יכול להיות אמת כהמרדכי מש"ה כת' דאדרבה רבותא היא אם באשה שהיא עקרת הבית וכולם נמשכים תמיד אחר דעתה וכ"ש כשהדליק אדם אחר וק"ל. ודע דמדברי הט"ז כאן מבואר שחולק על מ"ש המ"א ס"ק י"ח דאיש המדליק מותר הוא עצמו במלאכה אבל הט"ז ס"ל דהוא עצמו אסור כמו אשה המדלקת וק"ל:

מג"א ס"ק כ"ו שמה קבלה. ר"ל דנא כהב"י והד"מ שהבאתי באות כ"ג דס"ל דהמרדכי דוקא בהדלקה קאמר כיון שהוא מעשה אלא דגם בתפלה קאמר ומה דמשמע בש"ס דתפלה אפי' בצבור לא הוי קבלה אם היא בטעות היינו לענין שאין המיעוט נמשך אחריהם משא"כ בלי טעות כמבואר בסעיף י"ב:

שם ומשמע דאף בחול. צ"ע מה המשך זה להקודם והוא ענין בפני עצמו.

שם שהתפלל. קחי על היחיד:

שם וכ"כ הרב"י הבאתיו באות כ"ב ור"ל כיון דהב"י יהיב טעמא דכיון דהיה בטעות לא דמי לסי' רל"ג משמע דה"ה בחול:

ס"ק כ"ז וקשה וכו'. לשון זה אינו דברי המג"א אלא העתיקו מספר א' וזהו שסיים עכ"ל:

שם אע"פ. שהתנו. לא היה צריך לזה דהא אפילו בלא תנאי מותרים שאר ב"ב במלאכה אפי' לדעה ראשונה דסעיף יו"ד כיון שהיה הקבלה בטעות וכמ"ש באות כ"ג וקמ"ל הא"ז דאפ"ה באותו נר אסורים ליגע. אלא דרבותא קאמר דאפי' התנו אסורים. ומסברא כת' כן דכיון דאפי' בלא תנאי מותרין במלאכה ואפ"ה אסורין ליגע באותו נר א"כ ה"ה בהתנו וק"ל:

שם ול"נ דא"ז לשיטתיה. המג"א מתרץ דטעם הא"ז לאו משום לתא דמלאכה בשבת אלא מדין הוקצהו למצותו דאיתא אף בחול שאסור להנות ממנו וכמבואר לקמן סי' תרל"ח לענין סוכה ע"ש ואוסר הא"ז נגיעה משום גזירה שמא ישתמש ומש"ה לא קשה מסי' תרע"ד משום דהתם שניהם של מצוה ולא חשיב הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשו ג"כ שמא ישתמש בדבר חול דלא רצו לבטל מצוה משום גזירה זו משא"כ בדבר שאינו מצוה גזר הא"ז נגיעה אטו הנאה:

שם לשיטתיה אזיל. משמע דר"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל דגם בתפלה הוי קבלה כמו שביארתי באות כ"ו. וקשה דגם להב"י והד"מ יכול להיות כן דהא מודים דבהדלקה מיחשב קבלה ונ"ל דמ"ש דהא"ז אזיל לשיטתיה לא בא לשלול דעת הב"י והד"מ אלא בא לומר דהא"ז לשיטתיה שעומד בשטת המרדכי שהם הי"א הראשונים שאותן שהדליקו אסורין משא"כ להרא"ש דס"ל דאף המדליק מותר בעשיית מלאכה א"כ לא הוקצה למצותו כלל וק"ל:

שם ובש"ל משמע דגם מזה נסתר דברי הספר שהעתיק תחלה שאומר דלא אסר הכא אלא ב"ב שיוצאין וכו':

שם שלהבת אין בו ממש. ולכן אע"פ שהוקצה למצותו רשאי להדליק ממנו ואין אסור רק הנאות אחרות וכמש"כ המ"א בסי' רע"ט סק"ב:

ס"ק כ"ח כמ"ש ססי' רס"א כוונתו למש"כ המג"א שם דאף שאומרים מזמור שיר וכו' מ"מ לא הוי קבלה עד ברכו ע"ש:

ס"ק כ"ט כמ"ש ססי' תרנ"ה. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל בססי' רל"ב או רל"ה דשם מבואר דאף אם התחיל בהיתר כל שידע שימשוך עד שעת האיסור הוי כהתחיל באיסור וגם כאן ידע תחלה שבאמצע תפלתו יקבלו הצבור שבת:

שם אלא חומרא בעלמא זהו דברי תה"ד וכן הסכים הב"י. אבל בכתבים כת' מהרא"י דאם ידע שלא יוכל לגמור הוי התחיל באיסור ולזה הסכים הט"ז סק"ב:

הגה סי"ז וכ"ש במוצאי שבת עיין תשובת ב"ח סי' ק"י:

ט"ז סק"ג שמור לי פירות. הובא דין זה לקמן סי' ש"ז סעיף יו"ד והטעם כתבתי שם דכיון דבשליח ליכא כלל איסור שבת אהא מלתא כיון שהוא בתחו' הפירות ושמירת פירות מותר בשבת מש"ה אע"ג דאצל המשלח יש בזה איסור מצד שהפירות חוץ לתחומו ואינו יכול לילך לשם בשבת אין בזה איסור שבות דאמיר' דבתר שליח אזלי' ואין להקשות למה הוצרך שמואל לומר הא מילתא הא אפי' הוי אזלינן בתר משלח אפ"ה הוי שרי משום אידך דשמואל הובא בסי' ש"ז ס"ח דמותר לו' לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שיש צד היתר ע"י בורגנין ע"ש. לק"מ דסברא דבורגנין אין מועיל רק דעל ידי זה מותר לו' לחבירו שילך למחר ולא בשבת עצמו וכמ"ש שם במג"א ס"ק י"ב ושמואל קמשמע לן דאומר לו שישמור פירות שבתחומו בשבת וק"ל:

שם מותר לו' לישראל חבירו. מה"ט גופי' דבתר השליח אזלינן ואצלו ליכא עדיין איסור שבת:

שם דאם יש שם בורגנין. באמת לפי דעת הר"ן דבתר משלח אזלינן. ואין הטעם רק משום בורגנין קשה מאי קמ"ל כמו שהקשתי באות ל"ט לכן הקשה הט"ז על הר"ן אח"כ. ועוד קשה על הר"ן דהא טעמא דבורגנין אין מועיל רק לו' לחבירו שילך למחר אבל לא בשבת אע"כ דטעמא דשמואל בפירות שבתחומך הוא משום דבתר שליח אזלינן וכהרשב"א:

שם דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אמר שמואל שם מותר לו' וכו' כצ"ל:

שם שאם היו מחיצות וכו' כלו' יכול לומר לחבירו הבא לי פירות למחר כיון שאם היו מחיצות הי' יכול להביא בשבת כמו שאתה אומר שאם יש בורגנין הולך וכל היכא דמותר לומר לחבירו לעשות למחר מותר הוא עצמו להחשיך עליו וכדאמר אבא שאול במתניתין שם כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו:

שם אבל מחשיך הוא לשמור. ר"ל כיון דמותר להחשיך לשמור ש"מ דיכול לו' לחבירו בשבת שילך למחר לשמור פירותיו שמחוץ לתחום והיינו ע"כ מטעמא דבורגנין א"כ להביא פירות נמי:

שם ע"כ מותר להחשיך. ר"ל כיון דשמירת פירות עצמם אינו אסור וליכא כאן איסור רק מחמת שהפירות חוץ לתחום שלו מש"ה שפיר הוא זכאי באמירתו דיכול לו' לחבירו שבתחום הפירות שמור לי פירות שבתחומך כאידך דשמואל וא"צ כלל טעמא דבורגנין משא"כ להביא פירות שזה אסור אפילו למי שהוא בתחומין של הפירות מש"ה לא קשיא רק מחמת שחידש שמואל היתר דבורגנין:

שם נשתנה באמת טעמו. ר"ל דאע"ג דבלא שמואל הייתי אומר דאין הטעם דזכאי באמירתו מחמת בורגנין אלא משום שיכול לומר למי שהוא בתחום הפירות שמור לי משום דבתר שליח אזלינן. מ"מ אחר שחידש שמואל התיר בורגנין נימא דטעמא דמתניתין נמי הוא משום דזכאי באמירתו לכל אדם לשמרן אפי' מי שאינו בתחומן מחמת טעמא דבורגנין אבל במה שזכאי באמירתו רק למי שהוא בתחומן לא מקרי זכאי באמירתו שיהי' רשאי להחשיך:

שם מצד מעשה עצמו כמ"ש. ר"ל מצד שהם חוץ לתחום ולכן הוי שפיר זכאי באמירתו למי שהוא בתחום הפירות וכאידך דשמואל. וא"כ מוכח דטעמא דמתניתין וטעמא דאידך דשמואל דפירות שבתחומך הכל טעם אחד ולאו משום בורגנין אלא משום דבתר שליח אזלינן וכהרשב"א ודלא כהר"ן:

שם דזה תלוי בזה. ר"ל דכך אמר הש"ס שם דהא דאמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו קאי אהאי דשמואל דזכאי לו' שמור לי פירות שבתחומך מש"ה רשאי רק לשמור פירות ע"ש בש"ס ריש דף קנ"א ובפירש"י ממילא כיון שהוכיח תחלה דטעמא דמתניתין להחשיך לשמור אינו משום בורגנין א"כ גם טעמא דשמור פירות שבתחומך אינו משום בורגנין ובתשובתי סי' ר' הארכתי בביאור דברי הט"ז וכאן כתבתי לנקוט בקצרה הצורך לצורת' דשמעתא לבד:

שם דהא מצינו היתר. ר"ל למה הוצרך לאשמועינן דבתר שליח אזלינן הא אפי' אי הוי אזלינן בתר משלח הי' מותר מטעם בורגנין ולעיל אות ל"ט כתבתי תירץ ע"ז וצ"ע קצת מדוע לא תירץ הט"ז כך:

שם כ"ש היכא דא"צ. ר"ל דשם בין לשליח בין למשלח אין היתר רק ע"י בורגנין מכ"ש כאן דא"צ היתר בורגנין רק למשלח ולא לשליח:

שם כיון שאין האיסור שוה. לישנא בעלמא הוא ועיקר הכוונה כיון שאין איסור על השליח ואנן בתר שליח אזלינן:

מג"א ס"ק ל"ב כמש"כ הי' רצ"ט ר"ל דמבואר שם בסוף הסי' דאף שלא הבדיל על הכוס מותר במלאכה אע"כ דמש"כ רמ"א והבדיל היינו בתפלה:

ס"ק ל"ג וזה פשוט. הוא ענין בפ"ע ור"ל דאפילו הלבוש מודה דאם המשלח אמר המבדיל אף שלא בירך ולא התפלל שרי וכמ"ש הסי' רצ"ט דהוא עצמו מותר במלאכה:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.