כפות תמרים/סוכה/מא/ב

כפות תמרים סוכה מא ב

דף מ"א ע"ב

מוליכין את לולביהן לב"ה כו'. אע"ג דנטילת לולב דוחה שבת אפי' בגבולין בזמן שבה"מ קיים היינו דוקא לענין נטילת לולב דהוא איסור טלטול אבל לענין הוצאה אינה דוחה שבת הלכך מוליכין את לולביהן לב"ה ודוק. למחרת משכימין ובאים כל א' וא' כו' לקמן בפ' לולב וערבה גבי מוליכין לולביהן להר הבית קתני שם דמלמדין אותם לומר כל שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וק"ק אמאי הכא בגבולין לא למדו להם לומר כן י"ל דהכא בגבולין לא הוצרכו ללמד לומר כן מפני שהעם שהיה להם לולבין הם מועטים ויכול כל א' וא' להכיר את שלו אבל בהר הבית היו שם רוב יש' והיו שם הרבה עשירים שהיה להם לולבין ומוכרח היה שנתערבו הלולבי' לכך מלמדים אותם לומר כל מי שמגיע כו' וכ"כ התי"ט בפרקין דלקמן יע"ש:

גמ' מנא ה"מ דת"ר ולקחתם לכם כו'. משמע ליה מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת לשון יחיד וכ"כ התוס' ר"פ ד"ה בעי' הדר גם בשמעתין כ"כ ואיכא למידק דלעיל דף ל"ד ע"ב דרשי' ומנין שמעכבים זה את זה ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה גם אתרוג חסר פסול מהאי טעמא דאינו לקיחה תמה כמ"ש התו' שם ורש"י דף ל"ו ע"ב גבי ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה יע"ש. וכן מצאתי שהקשה קו' זו בחדושי הרא"ם לסמ"ג יע"ש ואפשר לומר דאי קרא אתא לומר לשון רבים שיקחו כל א' וא' לימא וקחו מדכתיב ולקחתם דרשי' ליה נמי ללקיחה תמה וכן מצאתי בספ' קרבן אהרן דף רנ"ח ע"ד יע"ש ואין להקשות אימא כוליה קרא לענין לקיחה תמה דא"כ לימא קרא ולקחתם לשון יחיד בפתח תחת התי"ו מדקרינן ולקחתם לשון רבים בסגול תחת התי"ו דרשי' נמי לקיחה לכל אחד ואחד אמנם ק"ל אמאי אצטריך קרא דלשון רבים לומר לך שתהא לקיחה ביד כל אחד וא' והלא במצוה שבגופו של אדם כגון תפילין וחליצ' ושמיע' שופר לא מצי איניש למעבד שליח בעדו ושלוח של אדם כמותו אינו אלא בקדושין וגירושין או הפרשת תרומה או שחיטת פסח דאינה בגופו של אדם כדאיתא בהאיש מקדש ומהיכ' תיתי בלולב דמצי איניש למעבד שליח שיקח א' בעד כולם מדאצטריך קרא לו' ולקחתם לרבים שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד ודע דיש דברים דאין שלוחו של אדם כמותו דגרסי' פ' מצות חליצה וקראו לו זקני עירו הם ולא שילוחם וכתבו שם התוס' ותימה אדילפינן בפ"ב דקדושין וכו' יעו"ש ובס' באר שבע דף ס"ג ודף ע"ח העתיק דיבור זה יעו"ש ואם אדם יכול לעשות שליח להשאל על נדרו נחלקו הפוסקים דהרמב"ם פ"ז דשבועות ס"ל דאינו עושה שליח והרא"ש וטי"ד סי' רכ"ח ס"ל דעושה שליח והכרעת האחרונים הריב"ש ס"ס ש"ע ומרן בש"ע כהרמב"ם ז"ל ודוק:

תוס' ד"ה ולקחתם וכו' וגבי סוכה וכו'. דבריהם תמוהים דמהו זה שאמרו וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתי' כל האזרח וכי קרא דכל האזרח לאו קרא הוא וא"כ איך אמרו דבסוכה לא צריך קרא ותו ק"ל דאעיקרא דדינא למה צריך קרא דכל האזרח והלא מצות סוכה בלשון רבים נאמרה בסוכות תשבו אלמא דכל א' וא' חייב לישב בסוכה וצ"ע. לכם משלכם להוציא את השאול והגזול. אע"ג דהם ב' דרשות שפיר נפקי מחד קרא דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דממשמעות א' נפקי אך קשה אמאי לא דריש נמי להוציא אתרוג של שותפין דלא חשיב לכם כמ"ש התוספות בשמעתין י"ל דכיון דקתני להוציא את השאול הרי נתמעט של שותפין דהוי כשאול לו חלק חבירו ודוק:

תוס' ד"ה אלא א"כ וכו'. סברא קמייתא אתייא כתשו' ר' שרירא וס' שנית דיש לסמוך היא כסברת רשב"ם ס"פ יש נוחלין והרא"ש בפרקין וטור סי' תרנ"א הביאו ב' הדעות הנז' וראיתי בתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ה מייתי שם תשו' ה"ר אביגדור וכתוב שם באמצע התשו' וז"ל דרשי' לכם לרבות השותפין וכו' כדאית' פ"ק דיומא דף י"א וכו' יעו"ש באורך ודברי ה"ר אביגדור תמוהים בעיני דרוצה לדרוש מן הפסוק דשותפין שקנו אתרוג לצאת בו יוצאי' בו מדכתי' ולקחתם לכם ולא התיר הכתוב של שותפין אלא בשותפין שלקחוהו לצאת בו כדכתי' ולקחתם לכם ורוצה לפרש ולקחתם מלשון קניה ומקח דהרי אמר דבלקיחה דמצוה הכתוב מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחורה לא מיקרי לכם וזה ודאי אינו דפי' ולקחתם אינו על הקניה אלא פי' ולקחתם הוא על מצות נטילת לולב ולפי דברי ה"ר אביגדר דפירש ולקחתם הוא על הקניה א"כ עיקר המצוה דהיא נטילת לולב לא נזכרה בכתוב ותו אם הכתוב מכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה אע"ג דאין כל האתרוג שלו אלא מחציתו א"כ יכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו לסחורה ומ"ש הא מהא ואם נאמר דבאתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה היינו טעמא דיוצא בו משום דמסתמ' כל א' נותן לחבירו חלקו בשעת נטילתו כמ"ש התוס' בויש לסמוך וכס' רשב"ם ז"ל אם זו היא כוונתו זה לא מיקרי אתרוג של שותפין דבשעת נטילתו הוא של הנוטל לגמרי ואין לחביריו חלק בו. וכ"ת תיקשי לן אמאי אין אנו מכשירים אתרוג של שותפי' מדכתיב לכם דמשמע גם של שותפין כדמוכח מההיא דפ"ק דיומא גבי בית השותפין מטמא בנגעי'. י"ל דגבי אתרוג לא ס"ד להכשיר אתרוג של שותפין דכתיב ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה להוציא מי שנטל חצי אתרוג וא"כ אם יקח לצאת אתרוג של שותפין הוי חצי שלו ולא הוי לקיחה תמה כיון דאין כולו שלו ולכם לא אתא להכשיר של שותפין אלא להוציא גזול ושאול כנ"ל ודוק ומעשה בר"ג וכו' נטלו ר"ג וכו' מתנה ע"מ להחזיר כו'. כתב הטור סי' תרנ"ח ואפילו נתנו לו סתם ולא פי' ע"מ שתחזירהו לי מסתמא דעתו שיחזירנו לו כיון דצריך לצאת בו ואם לא החזירו לו לא יצא עכ"ל משמע מתוך לשון זה דאם בעל האתרוג כבר יצא בו ואח"כ נתנו לאחר לצאת בו א"צ להחזירו לבעליו כיון דבעל האתרוג כבר יצא בו וקשה דעובדא דר"ג הוה שכבר יצא בו כדקתני בברייתא נטלו ר"ג ויצא בו ואפ"ה חזינן דהוצרכו להחזירו לר"ג וי"ל דצריכין היו להחזירו לר"ג משום דר"ג היה צריך לו לשאר ימים לצאת בו ומאי דמשמע מדברי הטור דאם בעל האתרוג יצא בו ואח"כ נתנו לאחר א"צ להחזירו לבעליו היינו ביום אחרון של סוכות אך ק"ל כששאלו בגמ' ל"ל לו' החזירו לימא דהא קמ"ל החזירו יצא הא לא החזירו לא יצא אע"ג דנתנו ר"ג סתם ולא פי' דהמתנה היתה ע"מ להחזיר אפילו הכי היו צריכים להחזירו כיון דצריך לו ר"ג לשאר ימים לצאת בו. ואפשר דהתלמוד ס"ל דעובדא דר"ג היה שנתנו במתנה ופי' בהדיא ע"מ שתחזירהו לי ופשיטא דהיה צריך להחזיר מכח התנאי וא"כ מאי קמ"ל במ"ש והחזירו לר"ג ומשני דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר וכו' ודוק:

תוס' ד"ה הילך אתרוג זה. בשום מקום אין מדקדק התלמוד בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו. כצ"ל. דע דהרמב"ם (פ"ז דהלכו' אישות דין י"ז) כתב דכל האומר מעכשו או האומר ע"מ דהוא כמעכשו א"צ לכפול התנאי ולא להקדים תנאי למעשה וכתב ה"ה דזה דעת כל הגאונים יע"ש גם דע דבענין תנאי קודם למעשה יש מחלוקת בין הפוסקים דהרמב"ם פ"ו דאישות דין ג' וד' מפרש דהמעשה הוא מסירת הקדושין או הגט ביד האשה ועיין בפ' אע"פ דף נ"ו בתוס' ד"ה הרי זו מקודשת דהביאו בשם רש"י דס"פ הפועלים דרש"י ס"ל כהרמב"ם ועיין בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"ז ושאר המפרשים חלוקים עליו וס"ל דהמעשה היא אמיר' הרי את מקודשת או הרי את מגורשת וכתב ה"ה דלדעת שאר מפרש' מה ששנינו בפרק מי שאחזו משנה ז' ה"ז גיטך כו' יע"ש. ויש לגמגם דס"ס המשנה היא שלא בדקדוק גם לדעת הרמב"ם דהא לא הזכיר במשנה כפל התנאי ולזה דזה אינו חשוב שלא בדקדוק משום דהתנא מקצר ולא חש להזכיר כפל התנאי אבל הזכיר מעשה קודם לתנאי זה ודאי שלא בדקדוק ואיך אפשר לומר דתנא תני דברי' שלא בדקדוק לכך מפרש הרמב"ם דתנאי קודם למעשה פי' מעשה הוא מסיר' הגט ואם כן אף על גב דאמר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום ולא יהיה גט אם באתי מכאן ועד שלשים יום כיון דלא מסר הגט ביד האשה עד שגמר התנאי חשיב תנאי קודם למעשה לדעת הרמב"ם ולפי דברי הרמב"ם מ"ש כאן הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי הוא בדקדוק דעל מנת אינו צריך משפטי התנאים ואפי' לא אמר על מנת אלא אמר הילך אתרוג זה במתנה אם תחזירהו לי ולא תהיה מתנה אם לא תחזירהו ואחר שהשלים התנאי מסר לו האתרוג חשיב תנאי קודם למעשה לדעת הרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי דשאר מפרשים חלוקים עליו והטור הוא מכללם כמ"ש בא"ה סי' ל"ח ויש לי גמגום על סי' תרנ"ח שכתב וי"א שאין צריך להחזירו לו אלא אם כן כפל תנאו כו' עכ"ל ולשון זה הוא מגומגם וקשה בעיני דנהי דיש כאן כפל תנאי אבל מצד אחר תנאי זה בטל משום דהקדים מעשה לתנאי דבתחלה אמר הרי הוא לך במתנה דהוא המעש' ואחר כך אמר התנאי ע"מ שתחזירהו לי איבר' דכשחזר וכפל התנאי ואמר ואם לא תחזירהו לי לא תהוי מתנה בחלוקת כפל זה הוי תנאי קודם למעשה וצ"ע אם נאמר דכיון דבחלוקה א' של כפל התנאי הקדים התנאי למעשה אע"ג דבחלוקה אחרת הקדים המעשה לתנאי אפ"ה קיים או דלמא דצריך שיקדים תנאי למעשה בכל החלוקות ולא מצאתי בדברי הפוסקים הכרח מספיק לזה ושוב מצאתי בתשו' הראנ"ח ח"ב סימן י"ז בענין גט על תנאי דכתב מרן בס' הגט שצ"ט דאו' ה"ז גיטך כו' דגמגם הראנ"ח במ"ש בתחלת דבריו ה"ז גיטך דנמצא דהקדים מעשה לתנאי יע"ש ומדברי תוס' דידן משמע בהדיא דגם באתרוג בעי' תנאי כפול ואם לא כפל א"צ להחזירו ומדברי תוספת דריש קדושין לא משמע הכי ועיין בס' עצמות יוסף דף נ"ז. כתבו עוד התו' ולא דמי לתנאי ומעשה כו' דבריה' סתומי' וחתומים דמאי שנא אתרו' מגט וראיתי דדברי התוס' הם עניים כאן ועשירים במקום אחר בקדושין דף ו' ובגיטין דף ך' ובפ' מי שאחזו דף ע"ד ובס"פ יש נוחלין דף קל"ז האריכו בתירוצים מתחלפים ונתברר מתוך דבריהם דמ"ש כאן ה"פ דהתם בפרק מי שאחזו רב אדא בר אהבא ס"ל דאו' ע"מ לאו כמעכשו דמי ולפי' פי' דמי שאמר ה"ז גיטך ע"מ שתחזרי לי הנייר הגט הוא גט אע"פ שלא תחזיר משו' דתנאי ומעשה היא כדבר א' והתנאי בטל דכיון דס"ל דע"מ לאו כמעכשו דמי נמצא דאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אין הגט בידה ונמצא דהתנאי סותר למעשה ולפיכך התנאי בטל אבל רבא ס"ל דכל האו' ע"מ כמעכשו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר א' ולא סתר תנאי למעשה ויכולי' המעש' והתנאי להתקיי' דבשעה שמקבלת האשה הגט או בשעה שמקבל המקבל מתנה האתרוג הוא שלו ואז האשה מגורש' ומקבל האתרוג יוצא בו ואח"כ מקיימים התנאי להחזירו לבעליהם ונמצא דאין חילוק בין גט לאתרוג לכולהו אמוראי אלא טעם מחלוקתם הוא עם ע"מ הוא כמעכשו דרבא ס"ל דע"מ הוא כמעכשו ולפי' לא חשיב תנאי ומעשה בדבר א' והתנאי קיים ולפ"ז אם יאמר התנאי בלשון אם כגון דאמר אם תחזיר לי האתרו' הרי הוא לך במתנה ואם לא תחזירהו נתבטל' המתנה מודה רבא דהתנאי בטל דהוי תנאי ומעשה בדבר א' ויצא מקבל המתנה באתרוג אעפ"י דלא החזירו עוד תירצו התוס' פ"ב דגיטין וס"פ יש נוחלין דרבא חולק עם רב אדא בר אהבה וס"ל לרבא דלא בעי' במשפטי' התנאי' תנאי בדבר א' ומעשה בדבר א' אלא אפי' הוה התנאי והמעשה בדבר אחד חשיב שפיר תנאי כלו' שאפי' שנראה שהתנאי סותר למעשה לא אמרי' דהתנאי בטל דכל זמן דאפשר לתרוצי דבוריה ולקיומיה דבוריה מתרצינן ואמרינן שנתכוון שהאתרוג יהיה שלו למפרע כשיחזירהו אליו וכעין זה לא הוי דברים שבלב ולא מטעם דכל האו' ע"מ כאלו אומר מעכשו דאפי' שיאמר התנאי בלשון אם אמרי' הכי ומתרצינן ואמדינן דעתיה דלהכי נתכוון כן פי' מהריב"ל בחדושיו פ"ג דגיטין דף קנ"א כונת תי' זה יע"ש והרא"ם בס"פ יש נוחלין לא כתב אלא תירוץ זה וז"ל אמר רבא אתרוג זה נתון כו' יע"ש ולענין הלכה מדחזינן דהביא הרא"ש הך מימרא דרב' גבי אתרו' בפ' יש נוחלין ובפכק' אלמא פוסק כרבא וא"כ במשפטי התנאים נמי ס"ל כרבא דתנאי ומעשה בדבר א' הוי שפיר תנאי ודלא כרב אדא בר אהבה וק' טובא דחזינן ליה להרא"ש בפר' מי שאחזו דמנה משפטי התנאים ובכללן מנה משפט זה דבעינן תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר אלמא דהוא פוסק כרב אדא בר אהבה וכ"כ הרא"ש כלל ל"ה סי' ח' וכלל מ"ה סי' כ"ד וכלל מ"ו סי' ב' דתנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר הוא בכלל משפטי התנאים יע"ש ואין לו' דהא דפוסק הרא"ש דבעי' תנאי בדבר א' ומעשה בדבר א' היינו דוקא כתנאי דאם אבל בתנאי דע"מ לא בעי משפטי התנאים ולכך פסק הא דא"ר גבי אתרוג משום דהתנאי הוה בלשון ע"מ ובע"מ לא בעי משפטי התנאים הלכך אפי' שהוא תנאי ומעשה בדבר א' הוי שפיר תנאי זה ודאי אינו דהרי הרא"ש כתב בפ' מי שאחזו דגם התנאי שהוא בע"מ צריך להיות בו משפטי התנאים וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"א סי' א' והביא הטור תשו' זו ח"מ סימן רמ"א גם על הטור יש להקשות קו' זו דבא"ה ר"ס ל"ח כתב וכיצד הלכות התנאי צריך שיהיה כפול כו' ותנאי בדבר א' כו' וכ"כ ר"ס קמ"ג ובסימן ל"ח ס"ג כתב דדעת ר"ח ואביו הרא"ש דגם בע"מ צריך כל משפטי התנאים וק' ממ"ש הטור סי' קמ"ג סי"ג ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ותתקיים תנאה עכ"ל דק' טובא אמאי צריכה לקיים תנאה להחזיר הנייר דלא הוי תנאי ומעשה בדבר א' דהתנאי בטל והמעשה קיים כמ"ש בסי' ל"ח ושם ביאר הטור דאפי' בע"מ צריך כל משפטי התנאים ועיין בב"ח סי' קמ"ג דעמד בקו' זו והניחא בצ"ע גם בס' שארית יהודה בהשגותיו על א"ה סי' ל"ח דף מ"א עמד בקושי' זו ורמז דבריו בחוסן ישועות גם הש"ך דחה"מ סי' רמ"א ס"ק ח' רמז קו' זו בקיצור יע"ש וראיתי בנחל' צבי דא"ה סי' קמ"ג ס"ק כ"ג רצה לתרץ וז"ל דאפשר דמ"ש הטור ותקיים תנאה לא כיון לומר שיהא צריכא דוקא לקיים תנאה אלא בא להורות לזה דאע"פ שתקיים תנאה ומחזירו אפ"ה הוי גט דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה עכ"ל ותימה גדולה עליו איך ס"ד לומר דלדעת הטור אינה צריכה מן הדין לקיים תנאה להחזיר הנייר והלא בטא"ח סי' תרנ"ח גבי אתרוג פסק הטור בהדיא דאם לא החזיר האתרוג לא יצא גם בח"מ סי' רמ"א ס"ט כתב הטור והנותן מתנה ע"מ להחזיר הויא מתנה כו' בד"א כו' עכ"ל ויר' לע"ד לתרץ קושיא זו מעל הטור כשנקדים דהנה התו' בפרק יש נוחלין ובשמעתין הקשו על מ"ש רבא הילך אתרוג כו' לא החזירו לא יצא דאמאי לא יצא הלא הוי ומעשה בדבר א' כמ"ש רב אדא בר אהבה בפר' מי שאחזו בע"מ שתחזירי לי את הנייר ותיר' דשנייא ההיא משום דרב אדא בר אהבה סבר דע"מ לאו כמעכשו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו בידה וסותרין זה את זה התנאי והמעשה אבל רבא ס"ל דכל האומר ע"מ כמעכשו דמי לא סתרי והטור פוסק כרבא דע"מ שתחזירי לי הנייר או האתרו' כיון דע"מ כמעכשו דמי חשיב תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר אבל כשהתנאי בלשון אם כגון דאמר אם תחזירי לי הנייר הרי את מגורשת ואם תחזיר לי האתרוג הרי הוא לך במתנה התנאי בטל משום דהתנאי סותר למעשה ובכי האי גוונא דהתנאי הוא באם מצריך הטור שיהא תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר אבל כשהתנאי הוא בלשון ע"מ דכמעכשו דמי חשיב שפיר תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר. ומה שכתב הטור סי' ל"ח דגם בעל מנת צריך משפטי התנאים יש לדחוק ולפרש דבריו דהיינו לענין תנאי כפול והן קודם ללאו דהריעותא היא מצד קיצור הלשון או חילופו בהא קאמר דגם בעל מנת צריך משפטי התנאי' אבל במשפט תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר דאמרי' דאם התנאי והמעשה הוא בדבר א' התנאי בטל משום דסתר התנאי למעשה טעם זה לא שייך אלא כשהתנאי הוא בלשון אם אבל כשאומר ע"מ דכמעכשו דמי לא סתר התנאי למעשה זה נראה לי להליץ בעד הטור:

אמנם דברי הרא"ש אינם מתיישבים על פי זה דדבריו בפרק מי שאחזו ברור מללו דגם בתנאי דעל מנת צריך כל משפטי התנאים ופירש אותם אחד לאחד ומנה בכללם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר יע"ש וא"כ לדברי הרא"ש ק' איך פסק הא דא"ר גבי אתרוג הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי כו' אם לא החזירו לא יצא הרי התנאי והמעשה בדבר א' והאך מזכה שטר' לבי תרי והרא"ש ברור מלל בפרק יש נוחלין דרבא פליג על רב אדא בר אהבה במשפט תנאי זה וז"ל אמר רבא אתרוג זה וכו' וסבר רבא וכו' יע"ש ויראה לע"ד לתרץ דברי הרא"ש כשנקדים דזה שאמר הרא"ש דרבא פליג על רב אדא וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר א' הוי שפיר תנאי אין כונתו לומר דרבא לית ליה משפט תנאי זה כלל ועיקר דא"כ איך הקשה רב אדא בפרק מי שאחזו בפשיטות מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי בדבר א' ומעשה בדבר א' כו' ומדהקשה רב אדא בפשיטות במשפט תנאי זה משמע דכ"ע מודו דבעי' תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר אלא דטעם מחלוקת רבא עם רב אדא הוא בענין זה דהנה יש שלשה מציאיות א' שיאמר התנאי בלשון אם כגון דאמר אם תחזירי לי הנייר תהא מגורש' ב' אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שהנייר שלי בהנך תרי גווני מודה רבא דהתנאי בטל משום דתנאי סתר למעשה דאפילו דאמר ע"מ כיון דאמר שהנייר שלי ולא אמר שתחזירי לי הנייר א"כ אפילו מעכשו לא הקנה לה הנייר דעכשו נמי בשע' מסיר' התנה דהנייר שלו יהיה וכיון דהתנאי סתר למעשה התנאי בטל אבל יש מציאות ג' כגון דאמר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר בהא הוא דנחלקו רבא ורב אדא דרב אדא ס"ל דאפי' דהתנה ע"מ שתחזירי לי הנייר וע"מ הוי כמעכשו הוי תנאי ומעשה בדבר א' והוי המעשה קיים והתנאי בטל וכן פי' מהריב"ל פרק ב' דגיטין דף קנ"ז דמדברי התוס' בפרק יש נוחלין לחד תירוצא משמע דרב אדא ס"ל דאפי' באומר ע"מ שתחזירי לי את הנייר וס"ל דע"מ הוי כמעכשו אפי' הכי התנאי בטל כיון דהוי תנאי ומעשה בדבר א' יע"ש אבל רבא חולק עם רב אדא בפרט זה לחוד וסבר רבא דכיון דסגנון התנאי הוא על מנת שתחזירי לי את הנייר או ע"מ שתחזיר לי האתרוג כיון דע"מ כמעכשו דמי לא סתר התנאי למעשה. ונמצא לפי זה נתיישבו דברי הרא"ש דמ"ש הרא"ש בפרק מי שאחזו דגם בתנאי דע"מ בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר לאפוקי תנאי ומעשה בדבר א' היינו כגון דאמר הרי זה גיטך ע"מ שהנייר שלי דבכה"ג סתר התנאי למעשה ולפיכך התנאי בטל וכן נר' מדברי הטא"ה סי' ל"ח ס"ב כשהביא המשל בתנאי ומעשה בדבר א' כתב וז"ל או שלא התנה בדבר אחר אלא אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת עכ"ל ואם כן כשכתב לקמן דגם בעל מנת צריך משפטי התנאים היינו לאפוקי אם אמר ע' מנת שדינר זה שלי תהיה מקודשת וכו' התנאי בטל משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי סתר למעשה דאם הדינר הוא שלו לעולם היאך תהיה מקודשת אבל באו' על מנת שתחזירי הנייר תהיה מגורשת כיון דעל מנת כמעכשיו דמי לא סתר התנאי למעשה והוי שפיר תנאי לדעת רבא וא"כ נמצא דמשכחת לה תרי גווני דע"מ בע"מ שהדינר שלי או ע"מ שהנייר שלי או על מנת שהאתרוג שלי התנאי הוא בטל משום דסותר התנאי למעשה ובזה מודה רבא אבל באומר על מנת שתחזירי לי הנייר או על מנת שתחזירי לי האתרוג בהא נחלקו והוי שפיר תנאי לדעת רבא והלכתא כוותיה זה נראה לי אמתותן של דברי הרא"ש והטור. אך אכתי ק' במ"ש הטור סי' ל"ח דאם אמר אם הדינר שאני מקדשך בו תהיה מקודשת וכו' דהתנאי בטל משום דהוי תנאי ומעשה בדבר א' והוייא מקודשת האיך אפשר לו' כן והלא כתב הטור ר"ס כ"ט דאם נתן לה קדושין ע"מ שתחזירהו לו אינם קדושין בין החזירתו בין לא החזירתו י"ל דהת' דאמר ע"מ שתחזירהו לי דהתנאי הוא קיים דלא סתר תנאי למעשה לפיכך אינה מקודש' משום דמתנה ע"מ להחזיר גבי קדושי אשה לא שמה מתנה אמנם כשהוא מתנה ע"מ שהדינר שלי דהתנאי סתר למעשה התנאי בטל והמעשה קיים ולכך מקודשת ועיין בספר חלקת מחוקק א"ה ס"ס ל"ב ור"ס ל"ח ודע דהרמב"ם רפ"ו דה' אישו' לא מנה משפט זה דצריך תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר ועיין מה שתרץ שם הרב המגיד ואין דבריו מספיקים כמ"ש הל"מ גם מה שתי' הל"מ דבריו סתומי' ומגומגמי' בעיני וירא' לי דהרמב"ם מפרש סוגייא דמי שאחזו בע"מ שתחזירי לי את הנייר דבין רבא בין רב אדא ס"ל דברייתא אתייא כרבנן דע"מ לאו כמעכשיו דמי והרי הוא כאלו קתני ה"ז גיטך אם תחזירי לי את הנייר מגורשת ובזה נחלקו רבא עם רב אדא רבא סבר דטעמא הוי משום דהמעשה קודם לתנאי ולכך התנאי בטל אבל מטעמא דתנאי ומעשה בדבר אחד אין לבטל תנאי זה מטעם דהתנאי סתר למעשה דמתרצים דיבוריה שנתכוון שהגט יהיה שלה למפרע כשתחזירהו אליו. אבל ר' אדא סבר דטעמא הוי משום דהתנאי סתר למעשה ואין מתרצים דבריו והתנאי בטל משום דהוי תנאי ומעשה בדבר א' וכיון דרבא חולק עם ר' אדא פסק עם רבא דס"ל דאנו מתרצים דבריו והוי שפיר תנאי אפי' דאמר התנאי בלשון אם כגון דאמר אם תחזירי לי הנייר הרי את מגורשת הוי שפיר תנאי אבל כשאמר ה"ז גיטך אם תחזירי לי הנייר התנאי בטל משום דהקדים התנאי למעשה איברא דקשה לפי סברת הרמב"ם דמעשה קודם לתנאי הוי במעשה דמסירת הגט מנ"ל לרבא דנתן הגט קודם שהשלים דיבורו לימא דה"ק ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר ואחר שהשלים דיבורו מסר הגט ביד האשה והוי שפיר תנאי והוי מגורשת ותקיים תנאה י"ל דס"ל לרבא ולכולהו אמוראי דמדלא קתני בבריית' ה"ז מגורשת ותחזיר הנייר משמע דבלא חזר' הנייר הוי מגורשת ולכך פירשו טעמא דבריית' לאביי משום דלא כפל תנאה לרבא משום דהקדים המעשה לתנאי לרב אדא משום דהתנאי ומעשה בדבר אחד אמנם לר' אשי דאוקים טעמא דברייתא משום דע"מ כמעכשיו דמי ס"ל דכונת הבריית' מגורשת ובלבד שתקיים תנאה שתחזיר הנייר אך אכתי ק' דברייתא הכי קתני ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ופרכינן עלה מ"ש ריש' ומ"ש סיפא ופרש"י קס"ד ע"מ לאו כמעכשיו דמי והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט וא"כ אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לא נקיטא עכ"ל וכיון דכתבי' דרבא פליג על ר' אדא וס"ל לרבא דתנאי לא סתר למעשה דמתרצינן דיבוריה והוי שפיר תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואמרי' שנתכוון שהגט יהיה שלה למפרע כשתחזירהו אליו אם כן לימא רבא דשפיר קתני סיפא דה"ז מגורשת ותקיים תנאה ומהריב"ל בחדושיו פ"ב דגיטין דף קנ"א עמד בקושיא זו ולא תירץ כלום יעו"ש וירא' דודאי רבא פליג עם ר' אדא וס"ל לרבא דמתרצינן דיבוריה ולא הוי תנאי ומעשה בדבר א' מ"מ לא אסיק רבא אדעתיה לומ' דכונת הברייתא מגורשת ושקיים תנאה דא"כ הו"ל למתני בברייתא מגורשת ותחזיר הנייר ומדקתני בבריית' סתמא מגורש' ולא קתני שתחזיר הנייר משמע ליה לרבא דכוונת הברייתא מגורשת אע"ג דלא תחזיר ולכך פי' רבא דטעמא דברייתא דהתנאי בטל משום דהמעשה קדם לתנאי כנ"ל ודע דהא דכתבינן דלית ליה להרמב"ם תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר היינו בא' אם תחזירי לי הנייר תהיה מגורש' או ס"ל להרמב"ם דהתנאי קיים דמתרצי' דיבוריה ולא סתר התנאי למעשה ומגורש' וצריך שתחזיר הנייר אפי' שהתנאי הוא בלישנא דאם אבל אם אמר אם הנייר שאני מגרשך בו שלי תהיה מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת בזה ס"ל להרמב"ם דאינה מגורש' כלל כיון דלא נתן לה הגט מעולם ואין זה כריתות והיינו רישא דברייתא ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וז"ל רמב"ם פ"ח מגרושין דין י"ד ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות ע"מ שתתני לי את הנייר הרי זה גט ותתן עכ"ל ואיכא למימר כיון דהרמב"ם ס"ל כרבא דאפילו באומר לישנא דאם כגון דאמר אם תחזירי לי את הנייר תהיה מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת דהתנאי קיים והוי שפיר תנאי דמתרצינן דבוריה כדכתיב אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה ואפילו בלישנא דאם דהוי מגורשת ותקיים תנאה להחזיר הגט ואמאי נקט דינו ללישנא דע"מ י"ל דהרמב"ם אינו אלא מעתיק דברי התלמוד וכיון דברייתא לא נקיט דין זה אלא בע"מ העתיקו בעל מנת והא דמשמע מדברי הרמב"ם דוקא בע"מ מגורשת ותתן הא אם התנה בלשון אם מגורשת אע"ג דלא תקיים תנאה היינו משום דהרמב"ם מיירי דהקדים מעשה לתנאי והתנאי בטל וס"ל להרמב"ם דבע"מ לא בעינן משפטי התנאים אפי' דהקדים המעשה לתנאי התנאי קיים אבל באומר לשון אם והקדים מעשה לתנאי התנאי בטל אבל כשהקדים התנאי למעשה ואמר אם תחזירי לי הנייר תהי מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת ס"ל להרמב"ם דהתנאי קיים והוי שפיר תנאי ומעשה בדבר אחד דמתרצינן דבוריה כדכתי' ודוק:

ודע דהטא"ה סי' קמ"ג סי"ג כתב וז"ל ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת ותקיים תנאה הרי זה גיטך דהנייר שלי אינה מגורשת כו'. וק"ל על דבריו אמאי כתב ברישא מגורשת ותקיים תנאה נהי דלענין תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר חשיב שפיר תנאי כיון דקי"ל דעל מנת כמעכשיו דמי ולא סתר תנאה למעשה כמ"ש לעיל מ"מ התנאי בטל משום דלא כפל אותו וגם התנאי בטל משום דהקדים מעשה לתנאי דאמר ה"ז גיטך בריש דבריו ואין לומר דבע"מ א"צ משפטי התנאים דהטור כתב סי' ל"ח דגם בע"מ צריך משפט התנאים י"ל דהטור לא נחית הכא בסי' קמ"ג אלא לאשמועי' דתנאי זה דע"מ שתחזירי לי את הנייר דהוי שפיר תנאי ואין לבטלו מטעם דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד כמו שסובר רב אדא אלא קי"ל כרבא דשפיר הוי תנאי כיון דהוי בלשון ע"מ דהוי כמעכשיו לא סתר תנאי למעשה ולכך מגורשת ותקיים תנאה ובודאי דמיירי דכלכל דבריו במשפט דכפל התנאי למעשה והטור לא נחית השתא בדקדוק פרטים אלו כנ"ל:

אך אכתי ק"ל במ"ש הטור בסוף דבריו ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וק' דבסי' ל"ח כשכתב משפטי התנאים דצריך תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר כו' הביא משל לזה וז"ל או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהי מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת ע"כ כלומר דזהו תנאי ומעשה בדבר א' והתנאי בטל והמעשה קיים דהיינו הקדושין כלומר דמקודשת ואינה מחזרת הדינר לבעל א"כ גם לענין גיטין נימא הכי שאמר ה"ז גיטך והנייר שלי תהיה מגורשת דהתנאי והמעשה הוא בדבר אחר והתנאי בטל והמעשה קיים דהיינו דתהיה מגורשת ולא תחזיר הנייר ובודאי דמ"ש הטור סי' קמ"ג דבאומר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת הדין הוא פשוט כך בפרק מי שאחזו אך מאי דקשה הוא מ"ש בסי' ל"ח לענין קדושין דבאומר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת דהתנאי בטל ומקודשת ומאי שנא דגבי קדושין אמרינן דהתנאי בטל ומקודשת וגבי גיטין דאמרי' דאינה מגורשת לימא דהתנאי בטל ותהיה מגורשת וקושיא זו היא רבתי בעיני וצ"ע. ואפשר לתרץ בדוחק ולומר דגט שאני משום דבעי' שיהיה גט כריתות וכיון דא"ל ה"ז גיטך והנייר שלי אע"ג דהתנאי הוא בטל מצד דהתנאי והמעשה בדבר א' וסתר התנאי למעשה ודין הוא דנימא התנאי בטל והמעשה קיים היינו דוקא כשיהיה תנאי זה בקדושין או במתנה דעלמא אבל לענין גט בעי' שיתנהו לה בכריתות והרי לא נתנו לה בכריתות וכן כתב הרמב"ם פ"ח דגירושין דאומר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות איברא דיש לגמגם על תירוץ זה דהרמב"ם אזדא לטעמא דלית ליה במשפטי התנאי' בדבר א' ומעשה בדבר אחר אלא אפי' דהוי תנאי ומעשה בדבר א' התנאי קיים הלכך לדידיה טעמא דאינה מגורשת משום דלא הוי כריתות אלא להטור דס"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי בטל נימא דתהיה מגורשת וצריך לומר בדוחק דס"ל לטור דאע"ג דתנאי בטל אינה מגורשת משום דלא חשיב כריתות ועדיין צ"ע:

כתבו עוד התוס' וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירי לי וכו' וי"ל כו'. ק"ל אם חלה עליו קדושת הקדש היאך יצא מיד הקדש כשיחזירהו וכי הקדש פקע בלא פדיון ואפשר דיש הקדש לזמן ויותר נראה דהכונה דמקדיש אותו וחוזר ופודהו ומחזירו לבעליו ועיין בתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' א'. ובמה שתירצו עוד ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כו' עיין בח"מ סי' רמ"א ודוק:

גמ' החזירו לא יצא. כתב מרן הב"י סימן תרנ"ח כתב בעל העיטור מסתברא אע"ג דחזרת דמים הוי' חזרה כדאמרי' גבי אצטלית כו' יע"ש וכתב מהרשד"ם י"ד סימן כ"א דכשראה לשון זה עמד מרעיד דהא אצטלית אינו כן אלא התם נמי חזרת דמים לא הוי חזרה שהיא א' מן ההלכות שאין הלכה כרשב"ג דהיינו עובדן דציידן דאיתא במי שאחזו דף ע"ד כו' והרב תי' יע"ש ותמהני על הרשד"ם איך אשתמיט ליה דהרא"ש בפירקין עמד בלשון זה של בעל העיטור וז"ל והרואה דבריו נראה לו שטעה והוא לא טעה כו' יע"ש. ולי נראה ליישב דברי העיטור באופן אחר והוא ע"פ מ"ש הרא"ש פרק מי שאחזו וטא"ה סימן קמ"ג דהא דאמרי' חזרת דמים לא הויא חזרה היינו שלא מדעתו אבל אם מדעתו דמתרצה בקבלת דמים הוי גט דעל גוף הטלית יכול למחול ועל פי סברא זו הוא מ"ש העיטור ז"ל דאע"ג דחזרת דמים הוי חזרה גבי גט כשהיא מדעתו הכא גבי אתרוג אפי' מדעתו לא הויא חזרת דמים חזרה משום דכשהתנא על מנת שתחזיר לי האתרוג נתכוון על אתרוג דוקא משום דבעי לצאת בו י"ח וזה נראה לי שהוא כפתור ופרח ומשמע מדברי הר"ב העיטור דהא דחזרת דמים לא הויא חזרה היינו כשבעל האתרוג עדין לא יצא אבל אם בעל האתרוג כבר יצא י"ח ונתנו לאחר ע"מ להחזיר חזרת דמים הויא חזרה ומסתברא דאפי' יצא בו הרי צריך לו לשאר ימים ולא משכחת הך דינא דדייקנא מדברי הרב בעל העיטור אלא ביום אחרון של סוכות ודוק:

כתב הרא"ש ז"ל ולענין אם חייב באונסין וכו' וכן דעת ה"ר ישעיה כו' יע"ש יש להתבונן מה יתרץ הרא"ש לקושי' ה"ר ישעיה ויראה דמתנה על מנת להחזיר הגוף קנוי לו וצריך שמקבל מתנה יחזור ויתננו במתנה לבעליו אבל שאול אינו צריך שיחזור ויתננו במתנה לבעליו וכן מתבאר מדברי הרא"ש וכן כתב בהדיא בחדושי רא"ם על סמ"ג יע"ש באריכות ובדין אונסין עיין מה שכתב ה"ה פ"ג דזכיה דין ט' ודוק:

למה לו למימר שלקחו באלף זוז כו'. ק"ק אמאי לא פי' התלמוד ענין זה קודם שיפרש ל"ל למימר החזירו י"ל דאידך התלמוד לפרש זה כדי להסמיכו למה שהיה עושה אמימ' דהיה מתפלל עם הלול' והאתרוג בידו דטעמו משום חבוב מצוה כדפרש"י. מתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו פי' רש"י משום דטרוד במחשבתו כו' וקשה דס"ת בחיקו אין כאן טרדא דהאזור מעכב עליו שלא יפול ויר' דהא דס"ת אינו מונח ממש בתוך חיקו אלא הס"ת הוא מונח על חיקו ומחבקו בזרועו ובכה"ג טרוד במחשבתו שלא יפול ובפ' מי שמתו דף כ"ג מייתי בריית' זו וה"ג התם ת"ר לא יאחוז אדם תפילין וס"ת בזרועו ויתפלל וכן העתיק טא"ח סי' צ"ו יע"ש וכתב בתה"ד סי' יו"ז דס"ת לאו דוקא וכו' הביאו מרן הב"י שם ומתשובה זו של תה"ד מוכח דבשאר ספרים יש לחוש לבזיון שלהם אם יפלו על גבי קרקע וכ"ש דאסור לבזותם ולאבדם בידים ומכאן יש לי להביא ראיה על מ"ש הרשד"ם י"ד סי' קפ"ד דקרא תגר על קושרי ספרים שעושי' טבלאו' משיירי דפוס הנשארים ממלאכת הדפוס מפירושים ומדרשים האריך להוכיח דאיסור גדול הם עושים יע"ש גם בס' באר שבע דף ק"ז ע"ד קרא תגר על מה שרבים נוהגים לשרוף כתבי הקדש שבלו או נמחקו והוכיח הדבר ממ"ש הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה דין ה' כתבי הקדש ופירושם כו' יע"ש איברא דיש לגמגם ולדחות דכל זה יהיה בכתבי הקדש הנכתבים בכ"י אבל ספרים דידן העשויים בדפוס לא מיקרי כתיבה ואין בו קדושה והרשד"ם בסי' הנז"ל רמז חילו' זה ולבסוף דחאו והבי' בשם תשו' הרמב"ם דאין חילוק בין כתיבה לחריתה יע"ש גם אני כתבתי בזה באריכות גדול בחבורי על הלכות גיטין אשר קראתיו גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ט"ו דדפוס כשר בדיעבד לכל דבר דצריך כתיבה כגון ס"ת ותפילין וגיטין וכ"כ בספר לחם חמודות ה' תפילין דף צ"ח סי' כ"ג והרמ"ע מפאנו דף ל"ח סי' ל"ח ומשא' בנימן סי' צ"ט וק"ז י"ד סימן רע"א ועיין תשו' רדב"ז סי' ל"ו יע"ש אך ק"ל על מ"ש בשם הרמב"ם כתבי הקדש ופי' וביאוריהן אסור לשרפן או לאבדן ביד כו' א"כ איך כתב שם שאר הכינויים שמשבחין בהם הקב"ה כגון כו' הרי הן כשאר כתבי הקדש ומות' למוחקן עכ"ל דמאי שנא דמחיקה שריא ושריפ' ואיבוד אסור ויראה אפשר לומר דהא דכתב דשרי למחוק הכינויין היינו דוקא לצורך כגון שיש תיבת רחום או שאר הכינויין תיבת יתירה במספר שקורא בו וכדי שלא ישתבש הקורא מותר למחוק כיון דהמחיקה היא לצורך להגיה הספר ובכתבי מהרי"א סי' קע"א נשאל על השם שכותבין בסדורין ב' יודין עם וי"ו על גביהן לרמוז על השם צדד צדדים אם אסור למוחקו או לא ולבסוף כתב ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למחקו משום דמסקנתו דלצורך גדול מותר למוחקו אבל לצורך קצת לא התי' למוחקו ומינה אני מדייק דשאר כינויין דמותר למוחקן היינו לצרך קצת וה"ה שאר כתבי הקדש דלצורך קצת מותר למוחקן והשתא א"ש מנהג חכמים שכותבים פסקים והוראות וחדושי תורה דיש פעמים דחוזר בו החכם ממ"ש ומעבי' קולמוס מוחק מ"ש וכן כשיש בתלמוד או בפוסקים איזה טעות מעבירין קולמוס על הטעות דמחיקה זו דהיא לצורך פשיט' דשריא ומ"ש הרמב"ם כתבי הקדש אסו' לשרפם או לאבד' ביד היינו שלא לצורך כלל ומה שקרא מהרשד"ם תגר על קושרי ספרים כדלעיל גם מ"ש באר שבע כדלעיל היינו טעמא משום דזה חשוב שלא לצורך כלל ולא חשיב להו צורך מה שעושה כן כדי שלא יהיו נזרקין אנה ואנה דהרי יש לו לגונזן בכלי חרס או תוך מערה א' כנ"ל ועיין תשו' רדב"ז סי' מ"ה ודע דנהגו העולם דמי שנופלין התפילין מידו דהוא מתענה אותו היום ונשאל הר"ב משפטי שמואל סימן י"ב מנ"ל סמך למנהג זה והשיב משום דתפילין שנפלו שייך בהם זלזול והביא סמך דיש בהם זלזול ממ"ש דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע דצריך לקרוע ב' קריעו' כמו ס"ת שנשרף כו' יע"ש ובכנה"ג סי' מ' רמז לתשובה זו יע"ש ולעד"ן דיש סמך למנהג זה משמעתין דהכא דקתני לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל מפני שלבו טרוד במחשבתו ושלא יפלו מידו ויתבזו אלמא כשנופלין התפילין הו' זלזול וביזוי לתפילין וכיון דהוא גרם זלזול התפילין שלא שמרן יפה נהגו להתענו' לכפר העון כנ"ל ודוק:

ולא ישתין בהם מים. בפרק מי שמתו דף כ"ג מקמי' לה דה"ק דאם התפילין בידו אינו יכול להשתין בבית הכסא עראי משום דסתם משתין בבית הכסא עראי משתין מעומד ואיכא ניצוצות הניתזין על רגליו ומצוה לשפשף הלכך א"א לאחוז תפילין בידו אבל בבית הכסא קבוע משתין מיושב וליכא ניצוצו' ויכול להשתין ותפילין בידו ועיין בש"ע ר"ס מ"ג בדברי מרן ומור"ם ולשון הטור סימן הנז' מגומגם הרבה בעיני דלא כתב צד ההית' דיכול להשתין בב"ה קבוע והתפילין בידו כיון דליכא למיחש לניצוצות והתוס' בפרק מי שמתו דף כ"ג ד"ה חיישינן וכן כתבו בדבריה' וז"ל והא דתניא לקמן לא ישתין בהם אפי' בב"ה עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו וכו' יעו"ש ודברי התוספת הללו מגומגמים בעיני במ"ש והא דתניא לקמן לא ישתין בהם וכו' דמאי אפי' דקאמרי דמשמע לא מבעיא ב"ה קבוע אסור אלא אפי' עראי אסור והא ליתא דב"ה קבוע שרי דליכא נצוצות. גם מ"ש דטעם האיסור שמא ישפשף הניצוצות או יגע באמה טעם זה דיגע באמה לא ידענא מנ"ל דבגמרא לא אמרו אלא משום נצוצות וחלקו בין קבוע לעראי ואם איתא דיש טעם משום דשמא יגע באמה אין הפרש בין קבוע לעראי ולזה י"ל דטעם נגיעת האמה לא שייך אלא בב"ה עראי דמשום חשש נצוצות אוחז באמה ומשתין במקום שלא יפלו ניצוצות על רגליו אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות א"צ לאחוז באמה ודוק:

ולא יישן בהם וכו'. פרש"י שמא יפלו מידו וכו'. דע דבפ' מי שמתו פרש"י ולא יישן בהם שמא יפיח עכ"ל וק' אמאי שינה את טעמו דהת' פי' שמא יפיח והכ' פי' שמא יפלו מידו ורש"י הביא ראי' לפי' דהכא מהא דאית' פ' הישן דף כ"ו ע"א תני חדא יישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע וכו' וע"ש בפרש"י, ויראה דרש"י בפר' מי שמתו מפרש הברייתא בע"א דהא דקתני לא יאחוז תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי מפרש דלא ישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מלתא באנפי נפשה היא דאם הוא לבוש תפילין בראשו לא יישן לא קבע ולא עראי וסוגייא דפ' הישן ה"פ כי מנחיה ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישי' דלמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו על התפילין שבראשו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה כלו' שהם כרוכים בידו אפילו קבע נמי שרי דכיון שאינו לבוש התפילין בראשו ובידו אפי' יפיח לית לן בה ולשמ' יפלו מידו לא חיישי' שהרי הם כרוכים בידו וזה הפי' כתבו מרן בכ"מ פ"ד דתפילין לדעת הרמב"ם וא"כ רש"י דפ' מי שמתו פי' כפי' הרמב"ם והכא בשמעתין פי' פי' אחר:

והטור בא"ח סי' מ"ד כתב וז"ל אסור לישן בהם אפי' שינת עראי וכו' והרמב"ם וכו' עכ"ל גם הסמ"ג עשין כ"ב כתב כדברי הטור והגהות מימון פ"ד דתפילין הקשה עליו דפריס סודרא עלייהו פי' כדברי הרמב"ם ודנקיט להו בידיה פי' כרש"י וא"כ איך יעמיד הא דשרי' בין קבע בין עראי דא"א לאוקמה כלל דמנחי ארישיה אפילו מכוסים בסודר לא התיר אלא שינ' עראי כדברי הרמב"ם עכ"ל ובס' שארי' יהודה דף ל"ז העתיק הקו' הנז' מר שמואל וכתב עוד וע"ק לי על דבריו דמאי איצטריך וכו' ומהרי"ט שם תירץ קו' הגהות מימון על הסמ"ג ומיהו קשה וכו' יעו"ש. ולמה שהשמיטו הטור והסמ"ג הברייתא דשרי' בין קבע בין עראי כשמניח' אצל מראשותיו ע"ש מה שתי' מוהרי"ט. ואני ראיתי בסמ"ג סוף עשין כ"ב הביא דין זה דתחת מראשותיו והטור הביאו סי' מ' יעו"ש והתימה על מהרי"ט איך אשתמיט ליה דבריהם ולקו' מר שמואל דהניח בצ"ע יר' לע"ד ליישב דברייתא דאסרה בין קבע בין עראי היא ברייתא דשמעתין דקתני רישא לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל ולא ישן בהם לא שינת קבע ולא עראי ופשטא דברייתא דלא קאי ארישא דתפילין בידו וע"כ הוכרח התלמוד לאוקומי ברייתא דאסר בין קבע בין עראי בדנקיט ליה בידיה והטעם שמא יפלו מידו אה"נ דמשכחת לה גוונא אחרינא דאסור לישן בהם אפי' עראי כשהם בראשו והם מגולים משום דחיישי' שישכח שהתפילין עליו ואתי להפיח אבל כשהם בראשו מכוסי' מדכר דקא מנח תפילין ולא אתי להפיח הלכך ישן בהם שינ' עראי אבל לא שינת קבע ודוק:

אך אכתי ק"ל במ"ש הטור בסוף דבריו והרמב"ם כתב דאפי' שינת קבע כשהם בידו מותר וא"א לא כ"כ עכ"ל דמנ"ל דהרא"ש פליג על הרמב"ם בזה דמה שהתיר הרמב"ם אפי' שינת קבע כשהם בידו היינו דוקא דוקא בכרוכים יפה דליכא למיחש שמא יפלו מידו ומ"ש הרא"ש דאסור ליישן בהם אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו היינו שאינם כרוכים משום דחיישי' שמא יפלו מידו וא"כ מא"ח ומא"ח ולא פליגי לענין דינא אלא בפי' דשמעתא כדמשני בפ' הישן הברייתות הא דנקיט ליה בידיה הא דמנחי ברישיה וכו' פליגי ליישב השמועה היכא קאי שינוייא דנקיט לה דהרמב"ם מפרש דקאי אברייתא דישן בהם אפי' קבע ומוקי לה שהם בידו כרוכים והרא"ש פי' דקאי אברייתא דלא יישן אפי' עראי ומוקי לה שהם בידו בלא כרוכים משום דחיישי' שמא יפלו ואפשר דהטור סבר דלדעת אביו הרא"ש אפי' כרוכים בידו כיון דידים עסקניות חיישי' שמא יותר כריכתם ויפלו מידו. אמנם מרן בש"ע כתב חילוק הנז"ל דבכרוכי' בידו מותר ליישן בהם אפילו שינת קבע ואם אוחזן בידו ואינם כרוכי' בידו אסור ליישן בהם אפי' שינת עראי:

ולפ"ז ק"ל לדעת הרמב"ם אמאי אצטריך תלמודא לאוקומי ברייתא דאסר בין קבע בין עראי כשמונחים בראשו מגולים לוקמיה בדנקיט להו בידיה ואינ' כרוכי' וברייתא דשרייא עראי ולא קבע כשמונחי' בראשו והם מכוסים וקו' זו לכאורה היא עצומה ובפרט לפי מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דתפילין ובב"י סי' מ"ד לדעת הרמב"ם דהא דתניא לא יאחוז בידו תפילין ויתפלל ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי מיירי דאוחז אותם אחיזה בעלמא בלא כריכה אם כן כיון דנשנה בברייתא דין זה אמאי אצטריכו בפ' הישן לפרש ברייתא דלא ישן בתפילין לא קבע ולא עראי במציאות חדש שהם בראשו מגולים לוקמה כשהם בידו באחיזה בעלמא בלא כריכה אברייתא דשמעתין ואפשר דהתלמוד רצה לפרש לנו מציאות אחר דאסור ליישן אפי' עראי כי היכי דנימא דכל ברייתא אשמעינן דינא חדתא מה שלא השמיענו ברייתא אחרת. אך ק' אמאי לא פיר' הרמב"ם דין זה כשהתפילין בידו באחיזה בעלמא אסור ליישן בהם אפי' עראי שמא יפלו מידו כיון דנשנה דין זה בברייתא דשמעתין לא היה לו להשמיט דין זה ומתוך קו' זו צ"ל כמ"ש הגהות מימון דמ"ש בברייתא דידן לא יאחוז תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא קבע ולא עראי צריך לדחוק לפרש דלא ישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מלתא באנפי נפשה היא דאם הוא לבוש תפילין בראשו והם מגולים לא ישן לא קבע ולא עראי ודוק:

ואמר שמואל סכין וקערה כו'. איכא למידק דכיון דהתלמוד שקיל וטרי פה להקשות לאמימר שהיה מתפלל עם הלולב בידו מברייתא דקתני לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל אמאי אצטריך המקשה לסיוע קושיתו להביא לדשמואל בקושית הברייתא סגי ליה ויש לו' דאי מברייתא לחוד לא קשיא דשאני התם דטרוד טפי שלא יפלו התפילין משום בזיון כתבי הקדש ובפרט לפי המנהג דנהגו להתענות מי שנופלים לו תפילין מידו כיון דליכא בדידיה בזיון כתבי הקדש הוה אמינא דלא טריד לכך הוצרך המקשה להביא לדשמואל דאסר להתפלל בסכין וקערה כו' דמשום הפסד ממון שלא ישבר הקערה טריד ואסור להתפלל א"כ הוא הדין בלולב אם יפול מידו ישבר ויפסל וטריד משום הפסד ממון וכל זה לפיר' רש"י ז"ל דדוקא בסכין וקערה שיש בו הפסד אסר שמואל ולדברי המפרשים דאסר שמואל בקערה בידו אפי' תהיה ריקנית הקושיא היא יותר פשוטה ועיין בפ' מי שמתו בדברי ה"ר יונה דף י"ז ע"א דדברי' מגומגמי' שם וכנר' מדבריו דנסחא אחר' היתה לו בשמעתין שהיה בעיא בגמ' אם יכול להתפלל ולולב בידו יע"ש ודוק:

תניא ר"א בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו'. איכא למידק מאי פריך מאי קמ"ל והלא אשמועינן טובא דקור' ק"ש ומתפלל ולולבו בידו דהוה ס"ד לו' דאסור משום הא דתניא לעיל לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל וגם מ"ש קורא בתורה ומניחו ע"ג קרקע שמעינן מינה דהקורא בתורה צריך שיאחוז בעמוד התורה בשעת ברכה כמו שכתב בא"ח סי' קל"ט ותרל"ב י"ל דודאי מתוך דברי הברייתא אנו למדין דינין הללו אמנם עיקר גופה דברייתא לאו להכי נחית דהא דקתני בריש' יוצא מביתו ולולבו בידו ובסיפ' תני הולך לבקר חולי' ולנחם אבלי' ולולבו בידו ובהני למה לי לו' ולולבו בידו ומשני להודיעך כמה היו זריזין במצות כלו' דהיו עושים כל אלה עם הלולב בידו ולא היו דואגים שיפול מידן ויפסל דכיון דהיו זריזין במצות נטילת לולב ביותר והיתה חביבה עליהם אין משאה ושימורה כבד עליהם ולא טריד שיפול מידו כשהולך לבקר חולים ולנחם אבלים והרמב"ם פ"ז דלולב דין כ"ד העתיק ברייתא זו ודילג ממנה הא דקתני קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע והו"ל לאתוי כיון דמהכא שמעי' דצריך שיאחוז בעמוד התורה בשעת ברכה והטור סי' תרנ"ב העתיק חלוקה זו. ולענין מעשה ראיתי למקצת גדולים דכשקורין אותם לקרות בתורה מניחים הלולב במקומם ועולים לקרות בתורה בלי לולב בידם ומקצת גדולים עולים עם הלולב בידם ובשעת ברכת התורה נותנו לסומך שבמגדל כדי שיאחוז העולה בעמוד התורה בשעת ברכה ומנהג ראשון נר' יותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף