חתם סופר/סוכה/מא/ב

חתם סופר סוכה מא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עד עיצומו של יום. פירש"י כל היום קרוי עצם היום עכ"ל רצה בזה אי תחלת היום קרוי עצם היום לא שייך לומר על זמן רב כזה עד ועד בכלל כמ"ש הרא"ש פא"ט סוף סי' י"ב גבי בין אגפיים ע"ש ע"כ פירש"י כל היום מיקרי עיצומו אבל צל"ע ביומא פ"א ע"א על עיצומו של יום ענוש כרת וכו' תראה מתחלת צאת הכוכבים מיקרי עיצומו של יום ולא אימעט אלא תוספ' יה"כ שאינו מעיצומו ומיהו הא לא קשי' נימא ה"נ מצאת הכוכבים של ט"ז ניסן יהיה חדש מותר י"ל הכא מיומו של קרבנות מיירי דכתיב הביאכם ויומו של קדשי' מתחיל בעמוד השחר כדאי' ס"פ או"ב אבל עכ"פ מתחלת עמוד השחר מיקרי עיצומו ועיי' אריכתו רמב"ן פ' אמור גבי עצם היום דיה"כ וא"כ לא שייך עד בכלל על זמן רב כזה וקשה על ר' יהודה דהלכתא כוותי' וגם צל"ע כיון דקיי"ל לענין נדרים ושטרו' עד יום פלוני לא הוה עד בכלל וכיון דלא מצינו בתורה מפורש נגד לשון בני אדם מנ"ל לר' יהודה לחלק בין לשון תורה ללשון ב"א ונלפע"ד דטעמא דר' יהודה כיון דכתי' בהאי קרא ג"כ עד הביאכם ולענין הבאת עומר בודאי הדעת נוטה דעד בכלל אחר הקרבת הקומץ ע"כ נראה הי' לר' יהודה דלא שייך לומר דעד עצם היום לא יהי' עד בכלל ועד הביאכם עד בכלל כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי ואפ"ה פליגי רבנן וקיי"ל בהא כר' יהודה אבל בעלמא גם ר' יהודה מודה:

ועיי' ש"ך ח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"ה אשר כבר נתעורר עליו בכפ"ת ודבריהם מאוד תמוהים מה ענין ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה עד עצם היום הזה לענינינו התם לא הוזכר על איזה יום מדבר אלא לא יאכלו ג"ה עד היום הזה שהקורא עומד בו והוא לעולמי עולמים כל הקורא מקרא זה אומר עד היום הזה שהוא עומד בו משא"כ כשהזמן מבואר בשטר וכותב עד היום הזה המוזכר בשטר וכן בקרא עד עצם היום הזה שמבואר שהוא יום הביאכם שהוא ט"ז ניסן כוונתו עד תחלת אותו היום ולא עד בכלל והא דקיי"ל לענין איסור חדש כר' יהודה היינו מטעם שכתבתי לעיל כיון דכתי' ב' ע"ד בקרא עד עצם עד הביאכם אבל בעלמא עד ולא עד בכלל ודברי ש"ך תמוהי' ובישוב ב' תשובת הרא"ש נלע"ד לחלק היכי דכתי' בשובר שמחל לו עד ה' ניסן או עד אותו היום שזמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ השובר הוא סיפור דברי' מה שמחל לו כבר מיום שלפניו עד אותו היום שכותב בו ולא שמחל לו היום אלא אתמול וביומא אחרא מחל לו כל תביעותיו עד אותו היום ואמרי' עד שיגיע אותו היום בתחלתו ולא עד בכלל כי על זמן רב כזה לא שייך עד בכלל משא"כ כשכותב בשובר עד היום הזה מספר והולך מה שנעשה באמצע היום עצמו היום מחל לו תביעותיו ואפשר שהיה בסוף היום ועד בכלל עד כלות היום וכיון דלא יתבי' בירושלים דכתבי' שעות א"כ כל שעמד באותו היום אפי' בשחרית הוה כל היום בכלל ויד בעל השטר על התחתונה ובעל השובר על העליונה:

וקסבר עד ועד בכלל. לפ"ז לת"ק עד הביאכם להחמיר אתי דהאיר המזרח כבר התיר וכיון דאיכא עומר אסור עוד עד הביאכם ולר' יהודה לאקולי אתי דחדש אסור עד צאת הככבים ואתי עומר ומתיר באמצע היום ועיי' פירש"י קידושי' ל"ח ע"א ד"ה ויש היתר לאיסורו ותוס' סוף ד"ה וה"ה לערלה בשתים ע"ש ולפ"ז אתי' דרשב"י התם כרבי יהודה ומשו"ה פסק רבינא במנחות כוותי' ועיי' בסמוך אי"ה:

דרש והתקין. בר"ה. ובשמעתין היא שינוי' דחיקא דהא קתני לי' בהדי תקנו' ומה ענין יום הנף שהוא דאורייתא למתני בהדי תקנות אך במתני' במנחו' משמע דס"ל דרש והתקי' משו"ה לא תני לי' כתנא דמתני' תרי תקנות בהדדי והנה התם במנחות הקשו תוס' מנ"ל לרבי יוחנן דאיכא שום תנא דפליג על ר' יהודה וי"ל ס"ל לר' יוחנן דבהכי פליגי סתמא דר"ה ודסוכה עם סתמא דמנחו' ופסק ר' יוחנן כתרי סתמא דמן התורה מותר ומשום מצוה. וס"ל מ"ע גמורה הוה ומשו"ה חשש ריב"ז למהרה יבנה המקדש ויתבטל מ"ע ע"ש שכבר הרגישו בזה תוס' במנחות ואמנם רבינא התם פסק כסתמא בתרא דמנחות דלא פליגי אלא ר"י טעה וסבר התקין קאמר ואינו אלא וכן פסק הרמב"ם ומיושב קו' תוס' הנ"ל דר' יוחנן תרי סתמו' אשכח ופסק כוותי' וק"ל:

י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו'. עיי' תוס' בר"ה ר"פ י"ט ולקמן מ"ג ע"א ד"ה אינהי וכו' דכ' לחלק שופר חמיר שבות דילי' מטלטול דלולב והקשה בכפ"ת הא הגזירה היא משום שמא יעבירנה ולענין זה אין לחלק בין שופר ללולב ועיי' פני יהושע במס' ביצה בסוגי' דטבילת כלי' הוה בעי למימר דהגזירה שמא יעבירנה אין הגזירה ששכיח אלא אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת בהעברת ד"א ושוב חזר בו ועכ"פ מתוך הדברים האלו אני אומר בודאי בתחלה כשיודע שהלולב או השופר הוא רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה להעביר ד"א להדי' אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחו' מד' אמות ואח"כ בתוך טרדותו יטלטל יותר מד' אמות ומעתה יש לחלק גבי שופר שבכל שבת אסור משום שבות דחכמה ואינה מלאכה ואפ"ה התירו בר"ה יש לו מקום לטעות דה"נ התירו פחות מד' אמות ועי"ז יבוא להעביר ד"א אבל בלולב שלא נאסר בשאר שבתות אלא משום טלטול בעלמא לא יטעה לומר דבסוכ' שהתירו טלטול יתירו נמי פחות מד"א לכתחלה זה טעות רחוק ע"כ הקילו בו ולפ"ז פ"ק דמגלה י"ל משו"ה קאמר ר' יוסף טעם מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ולא סגי לי' בטעם שמא יעבירנו משום דהתם ליכא לאיטעי במידי כלל ואפ"ה ס"ל לרבה שמא יעבירנו ואפי' בטבילת כלים ס"ל שמא יעבירנו וגם התם פליג ר' יוסף ושארי אמוראים והרי"ף פסק התם דלא כרבה והקשה עליו הרא"ש ועיי' ט"ז א"ח סי' שכ"ג ולהנ"ל ניחא:

כל א' וא' מכיר את שלו. ולקמן ר"פ לולב וערבה בהר הבית דהי' רוב ישראל לא הי' כל א' מכיר שלו הי' צריך לומר כל שיגיע לולבי בידו יהי' לו במתנה אבל בגבולי' כיון דאפשר שיביא כל א' שלו עדיף טפי מלתקן שיאמרו ליתן במתנה דאסור ליתן בי"ט במתנה גמורה היכי דאפשר ע"י ע"מ להחזיר כמבואר במג"א סי' ש"ו סקט"ו וב"י סי' תקכ"ז בשם מרדכי פ"ב דביצה ע"ש. ולומר דליקני למפרע מעי"ט זה תלי' בברירה ובירושלמי מייתי להדיא ר"פ דלקמן דתלי' בפלוגתא דר' דוסא ור' יהודה גבי צנועי' בב"ק ס"ח ע"ש וקרבן עדה במ"כ לא עמד על כוונת הירושלמי בזה ע"ש:

ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא'. כבר מבואר היטב בדברינו לעיל ל"ד ע"ב דודאי לא יעלה על הדעת שיהי' א' מוציא את חברו דהאי לא אימעיט מולקחתם דאע"ג דבעי' לקיחה לכל א' מ"מ כיון שאחד מוציא חברו ה"ל כאלו נוטלו בעצמו כמו כל המצות שאחד מוציא רבים י"ח ה"ל כאלו עשו בעצמן אבל זה לא עלה על דעת מעולם שמצוה הנעשית בגופו של אדם שיניח אדם תפילין על ראשו ויהי' כאלו מונחים על ראשו של חברו וכ"כ בתוס' רי"ד פ"ב דקידושין ועיי' כפ"ת אבל הס"ד הוא שאין חיוב כלל על כל יחיד אלא ב"ד הגדול יקחו ד' מינים כמו בספירת היובל דכתי' וספרת לך וב"ד הגדול סופרי' ואין מוציאי' רבים י"ח אלא המצוה ניתנה מתחלה לב"ד הגדול עיי' תוס' כתובו' ע"ב ע"א ד"ה וספרת ומנחות ס"ה ע"א ד"ה וספרתם ואי הוה כתיב הכא ולקחת או אפי' ולקחתם בקמ"ץ ה"א שהב"ד יטלו ד' המינים לקיחה תמה אבל לא כל א' ע"כ כתי' ולקחתם בסגו"ל שיהי' מצוה מוטלת על כל א' וממילא אין אדם יכול להוציא חבירו במצוה שבגופו ועיין לעיל ריש פרקין תוס' ד"ה בעינן הדר וליכא וכו' כ' תוס' וא"כ בשאר הימים תיסגי בלקיחה של א' בשביל כולם ע"ש לפי הנ"ל לשון זה אינו מדוקדק וכן בתוס' מנחות כ"ז ע"א ד"ה ולקחתם וכו' ע"ש לא דקדקו בכך והאמת כמו שכתבתי ומינה לא תזוע. ועיי' לשון תוס' דשמעתין ד"ה ולקחתם וכו' שדבריהם מגומגמי' וא"א בלי הג"ה ועי' בכפ"ת שהשאיר בצ"ע ועכ"פ הענין הוא כך בסוכה דכתי' לשון יחיד חג הסוכות תעשה לך ואי הוה ס"ד דלא בעי' סוכה לכל א' אלא א' בשביל כולם היינו ב"ד הגדול ולאפוקי מזה הוה איצטריך כל האזרח לאפוקי מהנ"ל א"כ מנ"ל לרבות שאול ושותפי' אע"כ לא ס"ד בסוכה למדרש הכי דהא חג הסוכות תעשה לך אהחג קאי ולא אהסוכה ובחג כבר כתי' וחגותם לשון רבים ואייתר כל האזרח לרבות שאול ושותפים:

אא"כ נותנו לו במתנה. מסקנא מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה וכבר ביארתי במקום אחר דההפרש בין מתנה ע"מ להחזיר ובין מוכר שדהו לעשר שנים או בזמן שהיובל נוהג מבי' ואינו קורא דקנין פירות לא מקרי האדמה אשר נתת לי ההפרש הוא כך התם אי רצה למחול לו השדה שיהי' שלו לעולם ולא יחזרנו אחר עשר שנים אינו מועיל אלא צריך להקנות קנין חדש בא' מדרכי הקני' כי הקנין הראשון לא היה אלא על עשר שנים ומכ"ש בזמן שהיובל שאסור למוכרו לצמיתות וע"כ צריך להחזירו ביובל ולחזור וליקח ממנו אחר היובל בקנין חדש משא"כ מתנה ע"מ להחזיר הוא קנין לצמיתת עלמין אך תלאו בתנאי ואם ימחול לו התנאי הרי הוא שלו בקנין הראשון בלי שום קנין אחר שהקנין הראשון הי' קנין עולם עיי' ב"ש סי' קמ"ג סק"ט, ולפ"ז מ"ש הרא"ש בשם ר' יונה לחלק בין שאלה למתנה עמ"ל לא הי' צריך לזה אם לא דס"ל גם בשאלה מועיל מחילה ולא צריך קנין ומשיכה אחרת עיי' סמ"ע סי' רמ"א סק"ו דלא קיי"ל הכי בחפץ בעין (עי' ח"ס חחו"מ סקל"א):

וכ' רבינו אביגדור כהן בתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ה כ' שהוא מוכח מן התורה דלכם בודאי מרבה שותפי' דהרי אמרי' ובא אשר לו הבית מדלא כתי' אשר להם הבית ש"מ בית שותפי' אינו מטמא בנגעי' מוכח מזה אי הוה כתיב להם הוה משמע שותפי' והכא כתי' לכם נמי משמע שותפי' ומדמיירי קרא בלקיחה דמצוה ולא בלקיחה מן השוק אלא שיקחנו י"ט למצוה ושם מרבה שותפי' משמע בשותפי' שלקחו אתרוג מן השוק לצורכם שוב אינם יוצאי' בו נ"ל כוונתו כמ"ש רשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב דה"ל למיכתב פרי עץ הדרכם כמו עריסותיכם דחלה והוה משמע אותו פרי עץ שיש לכם בשותפת מכבר אותו תקחו עתה למצוה ומדלא כתי' כן ש"מ שותפי' שהיה כבר באתרוג אינם י"ח בו אך שותפי' בלקיחה דמצוה שם נאמר לכם הם יוצאי' בו וע"כ הסברא נוטה טעם ההפרש ביניהם דאתרוג דשותפו' פסול מפני חלקו של חברו דהוה שאול אבל אם לקחו רק למצוה דעתם שיתן כל א' חלקו במתנה ע"מ להחזירו לו ויוצא בו אע"ג דלפ"ז אפי' לקחו מן השוק ע"מ לצאת בו נמי דינא הכי רק לאפוקי שלקחוהו לאכילה אבל כל שלקחו למצוה הוה מסתמא מתנה ע"מ להחזיר וקרא הא לא מיירי מלקיחה בשוק למצוה אלא מלקיח' די"ט לצאת בו מ"מ נילף מטעמי' דקרא זהו כוונת רבנו אביגדור ולפ"ז אפשר רשב"ם בב"ב הנ"ל נמי לא פליג על זה ובכפ"ת נתקשה בדבריו ע"ש: והרשב"א בתשובה סי' ס"ב וכן בריטב"א דשמעתין ומייתי לי' מג"א סי' תרנ"ח סק"י דמשו"ה יוצאי' שותפי' בסתם דהוה כחצר שאין בו דין חלוקה דבכל שעה שמתהלך בחצר אמרי' הוברר ששעה זו הוא חלקו המגיעו ה"נ וברירה זו כ"ע מודה בי' מן התורה כמ"ש והאריך הר"ן בנדרי' ר"פ השותפי' אלא דצ"ע אע"ג דמבורר שזה הוא חלקו המגיעו שעה זו מ"מ אינו אלא קנין פירות אבל הגוף לעולם משועבד כמ"ש הר"ן שם וא"כ איך יי"ח אתרוג ואע"כ הרשב"א נמי צריך להנ"ל והכי קאמר כיון שקנאו בשותפו' לצאת בו שוב הוברר למפרע ששעה זו הוא נותן לו חלקו במתנה ע"מ להחזיר באופן שיהיה מתנה גמורה לצמיתת עלמין אם ימחול לו התנאי ובשעה אחרת הוברר שזו השעה שחברו מחוייבו לתנו לו במתנה על אופן הנ"ל ועי"ז יוצאי' בסתם בלי שום דיבור כי תחלת שותפתם כך הוא וזה הוא חלקו המגיעו:

ועיי' מג"א סי' תרנ"ח סק"ג דהמשאיל אתרוג לחבירו ואומר בהדי' לצאת בו אמרינן כוונתו שאם אינו יוצא בשאלה יהי' במתנה ע"מ להחזיר אבל שואל סתם לא יצא ע"ש והיינו טעמא דדברים שבלב אין דברים אא"כ מוכח להדי' ע"כ צריך לפרש לצאת בו ובזה מיושב הק' מטלית סי' י"ד שהקשה ט"ז אה"נ צריך לומר בטלית לצאת בו אם ירצה לברך עליו אמנם מה שהקשה עוד ט"ז בטלית מותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו דניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני' ומ"ט לא נימא באתרוג הכי ומג"א נדחק בטלית נמי לא יברך ודוחק ועוד אמאי לא נימא כיון דניחא לי' הרי נותנו במתנה ע"מ להחזיר ע"כ נלע"ד דנהי אנן סהדי כשמניח אתרוג מידו דעתו כל מי שיבוא ויטול הרי לו במתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון דלא ידע מי יטלנו תלי' בברירה ובפלוגתת ר' דוסא ורבנן בסוגי' דצנועי' וכיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לא יי"ח אתרוג אבל בטלית לענין ברכה הוה רק דרבנן אמרי' יש ברירה, מיהו אין זה דומה למ"ש לעיל דאם אסור ליתן מתנה בי"ט ויאמר שיהי' לו במתנה מעי"ט דזה הוה ברירה ממש שצריך לומר הוברר למפרע שזכה בו מעי"ט אבל הכא איירי שיזכה בו לכשיטלנו ולא למפרע לא שייך ברירה כולי האי עיי' מג"א סי' תנ"ד סק"ה וכבר נתעורר בזה בשאגת ארי':

נתנו לר' יהושע וכו'. יש לתמוה על הסדר הזה שהקדים ר' יהושע בן חנניה הלוי לפני ראב"ע הכהן ואי משום הפלגתו של ריב"ח בתורה וזקנה א"כ מ"ט הקדי' ראב"ע לר"ע וצריך לומר הפלגת תורה וזקנה מהני להקדים לוי לכהן שהוא מדרגה א' אבל לא להקדים ב' מדרגות ר"ע ישראל לפני ראב"ע הכהן זה לא אמרי' והוא חידש דין:

נוטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג. להרשב"א דס"ל דאי לא מחזירו בקנין גמור לא קיים תנאו א"כ א"ש דהחזירו בי"ט אע"ג דהוה קנין בי"ט מ"מ אי לא מחזירו לא יי"ח למפרע וא"כ ההחזרה הוה צורך מצוה אבל להסוברים דאין צריך להקנותו אלא מחזירו סתם א"כ היה איסור להקנותו לר"ג וא"כ איך יצא בו י"ט ב' שהיה להם ספק דאוריי' שהרי בספינה הי' יושבי' ולא ידעו בקביעא דירחא וצריך לומר שירדו לספינה אחר קידוש ב"ד אבל אין לומר שסמכו על רוב שני' אין אלול מעובר ז"א דהא לר"ט ס"ל כאחרי' ואין מעברי' שנה לצורך עיי' תוס' שבת קי"ג ע"א ד"ה וחלבי וכו':

הי לך אתרוג זה וכו'. הקשו תוס' הא אינו יכול להקדישו ולא בעו למימר שיכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו דנהי לדינא הכי הוא בהכי מצי ליישב עובדא דר"ג בספינה מ"מ רבא בזה"ז דאי מקדישי' ירקבו ובימי ראב"ע עדיין לא גזרו עיין תוס' ע"ז י"ג ע"א סוף ד"ה אין מקדישי' וכו':

יוצא מביתו ולולב בידו וכו'. משמע כך היה דרכם לברך ולצאת י"ח בביתו ואח"כ לילך עם לולבו לבהכ"נ ובהמ"ד ור' יוסי דמתני' אי לאו דע"כ מוקי לי' בשהפכו או נטלו בכלי נמי הוה מיירי בהכי ע"כ נפלאתי עמ"ש תוס' ד"ה אמר אביי וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף