כף החיים/אורח חיים/שפב

כף החיים ‏ אורח חיים שפב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר וכו'. דדירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמוד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר דחייש שמא יהרגנו דחשידי אש"ד לא גזרו אבל ביותר מאחד דלא חיישי ודיירי עם העכו"ם גזרו משום שהעכו"ם לא ירצה להשכיר דחושש לכשפים ויצא הישראל משם. גמ' ולפ"ז נראה דכ"ש שאסור לדור עם ישראל שעושה עבירות בפרהסיא משום דאיכא למיחש שילמוד ממעשיו. ודין כותי ומומר מבואר לקמן סי' שפ"ה יעו"ש:

ב

ב) שם. אינו אוסר עליו וכו'. ואם יש בתים הרבה של עכו"ם פתוחים לחצר מותר לישראל להכניס ולהוציא לשם מאחר שאין ישראל דר שם. תו' עירובין ס"ב ע"א:

ג

ג) שם. מותר לישראל ליקח כובע מראשו בחצר השרים ולכנוס לטרקלין דכל שאין ישראלים שובתים שם מותר לטלטל. א"ר או' א' ואם דרים שם ישראלים אסור לטלטל לטרקלין אבל בחצר מותר לטלטל, א"א או' ה':

ד

ד) שם. אינו אוסר עליו וכו'. ואם היו ב' ישראלים דרים בבית עכו"ם והעכו"ם ג"כ דר שם אך ח"א לבוא הישראל א' לחבירו כי יש ביניהם שער שסגור בלילה יש בזה ספק אם צריכין להניח ע"ח כיון שא"א להן לבא בלילה זל"ז והדין הוא בישראל א' הדר עם העכו"ם בחצר אין העכו"ם אסור עליו וע"כ יניח ע"ח מספק כלי ברכה שו"ע מהד"ג ח"ג סי' ק"ב יעו"ש, א"ח או' ב':

ה

ה) שם. דרים בשני בתים. אבל אם דרים בבית א' אפי' כמה בני אדם ואעפ"י שאינם סומכים על שלחן א' אלא כל א' תפיסתו לעצמו מ"מ כחד חשיבי כיון שדרים בבית א' ב"י. ע"ז סק"א. עו"ש או' א' א"ר או' א' תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ומשמע הא אם דרים בשני חדרים בבית א' כיון שאוסרין זה על זה העכו"ם ג"כ אוסר עליהם. ועיין לעיל סי' ש"ע סעי' ד' בהגה:

ו

ו) שם. ואוסרים זה על זה וכו'. לאפוקי האחים שמקבלים פרס מאביהם וישנים בבתיהם וכן הנהו דאיתא בסי' ש"ע שאעפ"י שדרים בבתים חלוקים כחד חשיבי מאחר שאינן אוסרים זה על זה, וכ"כ הרמב"ם פ"ה דין ט"ז. ב"י. מ"א סק"ב. וכ"כ האחרונים:

ז

ז) שם. ואינו מועיל שיבעל העכו"ם וכו'. והוא מהטעם שכתבנו לעיל או' א' כדי שלא ישכיר העכו"ם רשותו שחושש לכשפים ויצא ישראל משם. ב"י, ט"ז סק"א:

ח

ח) שם. אלא צריך שישכרו ממנו, ודוקא בדרך שכירות אבל אם העכו"ם יתן צו במתנה רשותו לא מהני, ח"א כלל ע"ה או' א' ואם שכרו ממנו רשותו גם רשות ביתו בכלל ולא דמי למבעל רשותו בסי' ש"פ דאין רשות ביתו בכלל דשאני ביטול בעין רעה מבטל אבל בשכירות מוכר בעין יפה. שמ"ע:

ט

ט) שם. אלא צריך שישכרו ממנו. ואין שכירת עכו"ם מועיל אלא בעיר מוקפת חומה כולה ודלתותיה ראויים לנעול בלילה אבל כשיש בה פרצות צריך תיקון למבוי תחלה ואח"כ ישכור מעכו"ם. נ"ץ ססי' שצ"ט. א"ר או' א' מיהו בשו"ת ס' יהושע ססי' ח' כתב דלא נהגו כן ובזה"ז שקונין הרשות י"ל דאדרבא עי"ז שמתקנים אח"כ צה"פ הוי כחזקה יעו"ש אמנם מתשו' הריב"ש סי' תכ"ז נראה כדעת הנ"ץ גם במקום ששוכרין הרשות יעו"ש. והב"ד א"ח או' ד':

י

י) שם. הגה ישראל שהשכיר וכו'. ומיירי אפי' אין לו בו תפיסה. עו"ש או' א' דאם יש לו לישראל תפיסה בבית העכו"ם בלא"ה י"א שא"צ להשכיר כמ"ש לקמן סע"י י"ב יעו"ש. ודוקא שהשכיר או השאיל אבל אם מכר לו בודאי אוסר. תשו' חא"ח סי' צ"ב:

יא

יא) שם, בהגה. אינו אוסר עליו. ר"ל אעפ"י שיש עוד ישראל דרים שם אינו אוסר דאם הוא לבדו דר עם העכו"ם בחצר בלא"ה אינו אוסר במ"ש כש"ע. ואם ר"ל עליו אינו אוסר אבל אוסר על אחרים משנאסרו אחרים בטלטול גם בעה"ב אסור שאוסרים עליו וא"כ מה הועיל באמרם אינו אוסר עליו אלא ע"כ צ"ל דאינו אוסר לא עליו ולא אחרים הדרים שם, וכ"כ הלבוש. ברכ"י או' ב' מאמ"ר או' א' ר"ז או' ב':

יב

יב) שם. בהגה. אינו אוסר עליו. ונ"ל דאפי' הישראל המשכיר אינו דר בחצר זה רק שהשכיר בתי החצר לישראלים אחרים ולגוי אעפ"י כן אינו אוסר דגם בזה אמרינן שלא השכיר בית לגוי שיאסור על הישראלים. ח"א כלל ע"ה או' ט' מיהו הברכ"י או' א' כתב דמשמע קצת מדברי הרשב"א דהיינו דוקא בחצר שהוא דר בתוכה אבל אם אינו דר הוא בחצר אפשר דלא אכפת ליה אם יאסור ויש לצדד בזה עכ"ל. וכ"כ החמ"מ בסי' שפ"ד דאם אין הישראל בעל הדירה דר שם הנכרי אוסר יעו"ש. וכתבו האחרונים דכן יש להחמיר מאחר דבל א"ה יש מפקפקין בדין זה וכמ"ש באה"ע:

יג

יג) שם. בהגה דלא השכיר או השאיל וכו'. ואעפ"י שהמשאיל או משכיר לישראל אין אומרים כן כמ"ש סי' ש"ע סעי' ב' גבי עכו"ם הקלו ר"ז שם:

יד

יד) שם בהגה. דלא השכיר או השאיל וכו'. והיינו אם יכול לסלקו בעת שירצה אבל אם אין יכול לסלקו אוסר. הגר"א. מיהו כתב כן כדי ליישב דברי הש"ע דרסי' שפ"ד אבל מדברי הרשב"א גויה בס' עה"ק שכתב עוד טעם אחר משום דהוי דבר שאינו מצוי שישראל ישכיר וישאיל ביתו לעכו"ם ולא גזרו חכמים בזה יעוי"ש לפי טעם זה משמע דאף אם אינו יכול לסלקו אינו אוסר. ועיין עוד לקמן רס"י שפ"ד:

טו

טו) שם בהגה. והעכו"ם דר בבית עמו. פי' בחדר בפ"ע בענין שאוסר עליו. ר"ז או' ב' ור"ל דאם יש לישראל רשות להשתמש בכל הבית גם בחדר העכו"ם לא גרע משכירו ולקיטו דאינו אוסר כמ"ש סעי' ט"ז. וכ"כ המאמ"ר או' ב':

טז

טז) שם בהגה. אין שכירת הבית מועיל וכו'. פי' דלא תימא דסגי כשנותן ישראל זה חלק בעירוב דהו"ל כאלו ה' שרויים בחצר דאחר שוכר מעכו"ם בעד כולם כמ"ש סעי' ט' קמ"ל דלא אלא צריך לענין עירוב שכירות אחרת כיון שהעכו"ם דר שם. עו"ש או' א' וכ"כ המאמ"ר שם:

יז

טוב) שם בהגה. ישראל שהשאיל וכו'. היינו ישראל שיש לו ב' בתים בחצר שגוי דר בה והוא דר באחד מהם והשני השאיל או השכיר לישראל אחר ויש לו בו תפיסת יד דהיינו כלים שאינם ניטלים בשבת אעפ"י שהם א"צ לערב ביניהם כמ"ש סי' ש"ע אפ"ה צריכים לשכור מהגוי. ר"ז או' ג':

יח

חי) שם בהגה. לא מהני. למיהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו. מ"א סק"ג. תו"ש או' ד' ר"ז שם. ובזה מתורץ קצת מה שיש שהקשו על דין זה מאב ובניו שא"צ לשכור מהעכו"ם דהתם שאני משום דמקום האכילה הוא העיקר משא"כ תפיסת יד דלא חשיב כ"כ ולכן לא עדיף מעירבו יחד דצריכין לשכור מעכו"ם. ועיין בביאורי הגר"א ומאמ"ר או' ג' ודוק:

יט

יט) [סעיף ב'] לאחד מהם וכו'. שיהיה הוא מותר והם אסורים רש"י עירובין ס"ג ע"ב מ"א סק"ד:

כ

כ) שם. אינו מועיל. שיש לחוש שבכל שבת יעשו כך ותתבעל תורת עירוב מאותה מבוי ואם יערבו יש לחוש שיטעו לומר עירוב מועיל במקום עכו"ם. גמ' ועיין תו"ש או' ה' שתמה על הטעם שכתב הט"ז סק"ד ועל דברי המ"א בסק"ד כתב דיש ט"ס יעו"ש:

כא

כא) [סעיף ג'] אם אין לעכו"ם דריסת רגל וכו'. דהכא לא החמירו משום שמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו דר עמהם בחצר ואין לו אפי' דריסת הרגל עליהם. לבוש ט"ז סק"ה:

כב

כב) שם. הפתוחות זו לזו. כגון שיש פתח ביניהם. כ"ה בתשו' הרא"ש כלל כ"א סי' ד':

כג

כג) שם. ואין להם דריסת רגל זה על זה. שכל אחד משתמש דרך פתחו הפתוח לרה"ר. ב"י. אבל אם היו ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דיש לגוי דריסת הרגל בחיצונה אוסר. תשו' הרא"ש שם:

כד

כד) שם. ואין להם דריסת רגל וכו'. ואם נפרץ יותר מעשר אמות או במילואה אז נראה דהוה כחד חצר ואוסר, מש"ז או' ה':

כה

כה) שם. מכניסין ומוציאין מחצר זו וכו'. היינו כלים ששבתו בבית דאי ששבתו בחצר בלא"ה שרי לטלטל מחצר לחצר כמ"ש רס"י שע"ב. וכ"כ המש"ז שם. והיינו כגון שעירבו בני החצר לעצמם כמ"ש בב"י וכ"כ הלבוש:

כו

כו) שם. דרך חלון שביניהם. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א סק"ה. א"ר או' ה' תו"ש או' ז':

כז

כז) שם, וא"צ לשכור מהעכו"ם. אלא א"כ רוצים להשתתף במבוי שאז הוא אוסר עליהם במבוי כיון שיש לו בו דריסת הרגל. ר"ז או' ה' ועיין לקמן רס"י שצ"א:

כח

כח) [סעיף ד'] וא"צ לכתוב וכו'. משום דדי בשכירות רעועה. גמ':

כט

כט) [סעיף ה'] שוכרין העכו"ם אפי' בפחות משוה פרוטה הטעם משום דלגבי עכו"ם חשוב ממון דבן נח נהרג אפי' על פחות משוה פרוטה. גמ' וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא כלל. ט"ז סק"ד. ור"ל דאפי' לדעת המתירין שכירות מישראל כמ"ש סי' ש"פ סעי' ג' בפחות משוה פרוטה לא מהני, וכ"כ התו"ש או' ח':

ל

ל) שם הגה. ומותר לשכור ממנו בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת ט"ז סק"ז. תו"ש או' ט' ועיין לקמן סי' שפ"ג דכשבא העכו"ם בשבת נתבטל העירוב ואינו מועיל השכירות רק לבטל רשותם לגבי חד יעו"ש:

לא

לא) שם הגה. ומותר לשכור ממנו בשבת אעפ"י שהיה אפשר לשכור מבע"י. בגדי ישע בפי' המרדכי וי"א דוקא אם לא היה אפשר מבע"י. תו' הריטב"א דף ס"ה. פת"ע או' י"א:

לב

לב) שם בהגה. ומותר לשכור ממנו בשבת. כגון שנותנים לו לחם או מעט פלפול או שום דבר המטלטל בשבת ואומרים לו זה לשכר חצרך או שאומרים לו תשכור לנו חצרך ולמתר ניתן לך שכר. ראב"ן דף קצ"ו. א"ר או' ו' ח"א כלל ע"ה או' ו':

לג

לג) צריך שיאמר השכיר לי רשותך אבל אם אמר לו תן לי רשות שאוכל לטלטל בחצר ובמבוי לא מהני, ח"א שם או' ז' והטעם משום דלשון זה הוא לשון מתנה ואינו מועיל כמ"ש לעיל או' ח' תו' חיים:

לד

לד) [סעיף ו'] וכל זמן שאין העכו"ם חוזר בו וכו'. ומיירי ששכר ממנו סתם דאי לזמן ידוע כשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור כמ"ש בסעי' שאח"ז:

לה

לה) שם הגה. ואינו יכול לחזור וכו'. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיק בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו מ"א סק"ו. ור"ל כשחזר קודם שבת ראשונה צריך לחזור הדמים אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בלא חזרת דמים, ואם החזיק בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו באותו שבת אבל לשבת האחרת יכול לחזור בו כ"כ א"ר או ח' וכ"כ התו"ש או' י"א והר"ז או' ט' ומ"ש הב"ח דקודם שבת ראשון לא יוכל לחזור בו וכו' כתב שם התו"ש היינו בלא חזרת דמים אבל בחזרת דמים יכול לחזור וכדברי מ"א ואינו חולק יעו"ש אבל הא"ר שם כתב דנראה מב"ח דקודם שבת ראשון לא יוכל לחזור אף שמחזיר הדמים וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכן הסכים שבו"י ח"ב סי' ז' יעו"ש:

לו

לו) שם בהגה. עד שיחזור הדמים משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים. ט"ז סק"ח. ומ"ש המ"א שם דאם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן כתב שם התו"ש היינו בלא חזרת דמים אבל בחזרת דמים יכול לחזור אפי' תוך הזמן וכדברי הט"ז ודלא כהבאה"ט שכתב שחולקין בזה יעו"ש וכ"פ הר"ז שם אמנם הי"א בהגב"י כתב דהמ"א חולק דאם שכרו לזמן אפי" בחזרת דמים אין יכול לחזור בו יעו"ש וכ"כ החמ"מ או' א' נה"ש או' ב' וכ"כ א"ר או' יו"ד בשם כמה פו' וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכן הסכים השבוי שם. וכ"פ ח"א כלל ע"ה או' ט"ו:

לז

לז) שם בהגה. עד שיחזור הדמים. לפי ערך הזמן הנשאר א"ר או' יו"ד ר"ז שם. והיינו אם שכרו לזמן אבל אם שכרו בסתם לאחר שבת ראשונה יכול לחזור אפי' בלא חזרת דמים כמ"ש לעיל או' ל"ה. והטעם כתב הר"ז שם משום דהועילה שכירותו לשבת אחת אבל הח"א שם כתב דאם שכר ממנו סתם כל זמן שאינו מחזיר הדמים לא מהני חזרתו:

לח

לח) [סעיף ז'] לכשיכלה הזמן צריך לחזור וכו'. ואעפ"י שהעכו"ם מתרצה בשכירות הראשונה ואינו חפץ עוד על להבא אפ"ה כיון שכלה הזמן צריך לחזור ולשכור מחדש:

לט

טל) שם. לכשיכלה הזמן וכו'. ואם כלה הזמן והעכו"ם השכיר דירתו לעכו"ם אחר צריך להשכיר מהשוכר ואם העכו"ם הראשון יכול לסלקו לעכו"ם השוכר שוכרין מהראשון דהוא העיקר. הרדב"ז בחשו' כ"י, ברכ"י או' ד' ועיין לקמן סעי' ח"י:

מ

מ) שם. לכשיכלה הזמן וכו'. ואם שכרו מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה ט"ז סק"ח. וכ"כ הט"ז לקמן ססי' שצ"א. תו"ש או' י"ב ר"ז או' י"א וכ"פ בתשו' ח"צ סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש. וזהו לפי סברתו שכתבנו לעיל או' ל"ו דאפי' בתוך הזמן יכול לחזור אבל לפי סברת הפו' שכחבנו שם שאינו יכול לחזור תוך הזמן ה"ה אם מת לא נתבטל השכירות ואינו יכול היורש למחות עד כלות זמן השכירות. כ"כ השבו"י ח"ב סי' ז' והשיג על הט"ז יעו"ש. וכ"כ א"ר או' יו"ד. נה"ש או' ג' בית מאיר. ח"א כלל ע"ה או' ח"י. מיהו אה שכר ממנו סתם ומת נתבטלה השכירות. ח"א שם:

מא

מא) שם. וצריך לחזור ולערב וכו'. שני ישראלים וגוי שהיו דרים בחצר אחד וכשעשו העירוב לא קנו רשותו של גוי ואחר זמן רצו לתקן ושכרו רשותו מן הגוים צריכים לחזור ולברך כיון שהעירוב בטל. פרי האדמה ח"ד ד"ה ע"א. י"א מ"ב בהגב"י או' ב' ועיין לקמן סי' שפ"ג:

מב

מב) [סעיף ח'] אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע וכו'. משמע אבל אם שכרו סתם והשכירו לאחר צריך לחזור ולשכור מהשוכר השני. וכ"כ התו"ש או' י"ד מחה"ש. מש"ז או' יו"ד. ח"א שם או' י"ז:

מג

מג) שם. ובתוך הזמן השכיר הכותי דירתו וכו'. וה"ה אם מכר דשכירות ליומיה נמי ממכר הוא והטעם דאין יכול למכור זכות שנתן כבר לאחר כדמשמע בלבוש וכן מבואר ברמב"ן סי' ר"ז יעו"ש. והט"ז סק"י מתוך שלא עיין במקור דין זה. כתב טעם אחר ומשמע מדבריו דבמוכר נתבטל וליתא. א"ר או' יו"ד. וכ"פ הח"א שם או' ט"ו. מיהו בתשו' ח"צ סי' ו' כתב דאם מכר נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מהשני יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"א. ונראה דלכתחלה יש להחמיר. מיהו אם שכר ממנו סתם ומכר לאחר צריך לחזור ולשכור מהשני. ח"א שם או' י"ז:

מד

מד) שם. די בשכירות הראשון. שזה לא השכיר לו אלא בתנאי שכל זמן שלא החזיר הדמים לא יוכל לחזור ולאסור ואפי' לא התנה בפי' כהתנה דמי כיון דדינא הכי הוא וא"כ לא קנה השוכר שעבוד השכירות שכבר שכרו הישראלי. לבוש:

מה

מה) [סעיף ט'] אחד שוכר מהעכו"ם בשביל כולם. דשוכר כמערב דמי ומפרש בגמ' דמה מערב ה' ששרויים בחצר א' אחד מהם מערב ע"י כולם אף שוכר ה' ששרויים בחצר א' אחד שוכר ע"י כולם כלומר וא"צ כל אחד מהדרים בחצר לשכור ממנו, ב"י. ט"ז ס"ק י"א:

מו

מו) שם. אחד שוכר וכו'. וא"צ לפרש לו גבי שכירות שישכיר לכולם אלא שוכר לעצמו וכולם מותרים שכיון שעירב עמהם הרי כולם כאיש אחד. ר"ז או' י"ב:

מז

מז) שם. אחד שוכר וכו'. וצריך לשכור ואח"כ לערב משום דאין עירוב מועיל קודם השכירות כמבואר בהרמב"ם פ"ג דין יו"ד וכן מוכח לקמן סי' שפ"ג יעו"ש:

מח

מח) [סעיף י'] בעל כרחו אינו מועיל וכו'. פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן ואפי' כותי שרגיל להשכיר רשותו ולומר לו הרי לך שכירות בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל ברשותך שבחצר זו לשנה כמו שהיית רגיל להשכיר לנו רשותך זה. ואע"ג דבני מבוי באים ונוטלין ממנו השיתוף בע"כ (היינו בישראל הרגיל לערב עמהם כמ"ש הסי' שס"ז) לא שייך למילף שכירות מעירוב ושיתוף. כ"כ הרא"ש פ' הדר. ב"ח. והא דלא ילפינן שכירות מעירוב הטעם כתב הט"ז ס"ק י"ב משום דהתם יכולין אנחנו לכוף את ישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם יעו"ש. מיהו הנה"ש כתב טעם אחר דעיקר תקנת חכמים כדי שלא ידור עמו ואם מועיל השכירות בע"כ מה הועילו חכמים בתקתנם יעו"ש. ועיין לעיל או' א':

מט

מט) [סעיף יא'] אבל מאשתו וכו'. וה"ה מאחד מבני ביתו. תו' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דלא. ר"ז או' י"ד:

נ

נ) שם. אבל מאשתו וכו'. לדעת הב"י אף לכתחלה שאין יודעין שאין רוצה לשכור שוכרין מאשתו או משכירו אבל הב"ח פסק דבשכירו ולקיטו אם האדון רוצה להשכיר אין שוכרין אלא מהאדון יעו"ש והביאו א"ר או' י"ב ועי"ש מ"ש על דבריו:

נא

נא) שם. או משכירו ולקיטו, שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף. רש"י עירובין ס"ד ע"א:

נב

נב) שם או משכירו וכו'. הב"ח כתב לחלק בין אשתו לשכירו ולקיטו דאם מוחה לא מהני שכירות משכירו ולקיטו והביאו הט"ז ס"ק י"ג וכתב ואנחנו אין לנו אלא מ"ש כאן בש"ע ע"פ הרשב"א יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

נג

גנ) שם. או משכירו וכו'. שבביתו. ר"ז בו' י"ד. וכ"כ בס' עצי אלמוגים סי"ד או' כ"ג דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצירו הא לא"ה לא יעו"ש. ועיין לקמן או' ה"ן:

נד

דנ) שם. אעפ"י שהוא מוחה, שכיון שדירת הגוי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפי' שכירו נחשב כמוהו לפי שלפעמים גם השכיר לא ירצה להשכיר ויצא הישראל משם, ר"ז שם:

נה

הנ) שם הגה. ושכירו של שכירו וכו'. והיינו כשיש לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דהו"ל כשכיר בעה"ב עצמו. ב"י ססי' שצ"א. ח"א כלל ע"א או' י"א:

נו

ונ) שם בהגה. הוא כשכיר בעה"ב עצמו ויכול להשכיר כמו השכיר עצמו ואפי' אם השכיר ובעה"ב מוחין ר"ז שם:

נז

זנ) [סעיף יב'] יתקרב לו אחד מבני החצר וכו'. וה"ה שלא מבני החצר, לבוש ח"א שם או' י"ב. ועיין לקמן או' ס"ח:

נח

חנ) [סעיף יב'] עד שישאיל לו רשותו וכו'. וה"ד כשאין מייחד לו מקום דאם מייחד לו מקום לא מהני כמ"ש בסע"י שאח"ז:

נט

טנ) שם. עד שישאיל לו רשותו וכו'. בין בבית בין בחצר, ב"י:

ס

ס) שם. שיהא לו רשות להניח בו וכו'. ואעפ"י שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם, ב"י, מ"א סק"ח, ור"ל כמ"ש בח"מ סי' קצ"ב וא"צ להחמיר כבסי' קצ"ד יעו"ש, אמנם הא"ר או' י"ג כתב בשם כמה פו' דצריך דוקא להניח בו איזה דבר יעו"ש, וכ"כ ח"א שם שיניח איזה דבר כמ"ש כדי שעי"ז יקנה הרשות דאל"כ במה יקנה רשותו ואף שלא יהא מונח שם בשבת, ועי"ש בנ"א או' ה' שכתב דבזה י"ל דכ"ע מודים יעו"ש:

סא

סא) שם. להניח בו שום דבר וכו'. כלי אוכל ודבר הראוי לטלטל בשבת. א"ר שם:

סב

סב) שם. ומשכיר שלא מדעת העכו"ם. אבל בלא שכירות לא סגי דבמקום העכו"ם הוא עומד וצריך להשכיר דוקא. ול"ד לה' ששרויין בחצר א' דאחד שוכר בשביל כולם והכי נמי נימא דהוא שאל בשביל כולם דלא דמי שואל לשוכר. מיהו נראה דהכא יכול להשכיר אף בפחות משוה פרוטה כיון דבמקום העכו"ם הוא עומד. תו"ש או' י"ט, ועיין לעיל סעי' ה':

סג

סג) ואם העכו"ם עושה שליח לעכו"ם אחר להשכיר אז לדעת המ"ב והש"ך בח"מ סי' רמ"ג מהני' אבל המ"א בסי' תמ"ח והבית שמואל ססי' ה' חולקים בזה וכתבו דאין עכו"ם עושה שליח אפי' לעכו"ם אחר. תו"ש שם:

סד

סד) שם. ומשכיר שלא מדעת העכו"ם, וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל. ב"י, והיינו אם יש לאותו ישראל דירה בחצר אבל אם אין לישראל זה דירה בחצר אלא שהוא דר בבית העכו"ם והוא שכירו אפשר דבשכירות רשות העכו"ם סגי וא"צ ליתן בעירוב. מאמר או' יו"ד. ועיין לקמן או' ס"ח:

סה

סה) שם. וי"א שא"צ להשכיר וכו'. וטעם סברא זו כתב ב"י משום דק"ל ה' ששרויים בחצר אחד א' שוכר ע"י כולם וה"ה נמי אחד שואל ע"י כולם דשאילה כשכירות דמיא.

סו

סו) שם. וי"א שא"צ להשכיר וכו'. ולכתחלה צריך תרוייהו לשכור מישראל זה רשותו של כותי וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל. ב"ח. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל ע"ה או' י"ב. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דדעת הש"ע כשסותם לחומרא ואח"כ מביא י"א לקולא סומך עליהם רק בשעת הדחק יעו"ש:

סז

סז) שם. אלא נותן עירובו ודיו, היינו שנותן עירובו עם בני החצר בשביל ביתו ודיו בכך גם בשביל בית הגוי שכיון שעירב עמהם נעשו כולם כאיש אחד. ר"ז שם:

סח

סח) שם. אלא נותן עירובו. בעד רשותו שיש לו בבית העכו"ם (ר"ל גם בעד רשותו שיש לו וכו') ודיו. ולפ"ז אפי' אחד שאינו מבני החצר יכול לעשות זה וגם לדעת הראשון אם אותו המתקרב לעכו"ם אינו מבני החצר ורוצה להשכיר ולתת עירוב הרשות בידו. לבו"ש ור"ל דכשאינו מבני החצר לדיעה שנייה צריך רק לתת עירוב בשביל רשות שיש לו בבית העכו"ם ולדיעה א' צריך להשכיר וגם לערב בשביל רשות שיש לו בבית העכו"ם. ועיין לעיל או' ס"ד ואפשר דשכירו ודר אצלו שאני דהו"ל טפל לעכו"ם משא"כ כשואל ממנו מקום. וכ"מ לקמן סעי' ט"ז:

סט

סט) [סעיף יג'] אם יחד לו מקום וכו'. היינו אם אמר לו בפי' זה המקום אני משאיל לך ולא שאר הבית אבל כל שלא פי' לו כך אעפ"י שלא השאיל לו אלא זוית אחת כיון שאפשר שלמחר יצטרך לזוית זו ויפנה כליו לזוית אחרת הו"ל כאלו השאילו כל הבית, ב"י. לבו"ש, מיהו הב"ח חולק וס"ל דאפי' בסתם הוי יחוד. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק י"ד וכתב דאף הש"ע משמע דהדר ביה ולא קבע כן בש"ע. וכ"ה דעת א"ר או' ט"ז. ר"ז או' ט"ז:

ע

ע) שם. לא מהני. ודוקא בדאיכא תרתי דאין הכותי יכול להשתמש בחדר של ישראל וגם אין יכול לסלקו לישראל ממנו דהשתא אין הישראל כשלוחו בכל הבית שאין לו אלא המקום המיוחד לו אבל אם יכול הכותי להשתמש בו אי נמי יכול הכותי לסלקו אין זה יחוד מקום ושפיר יש לו דין שכירו ולקיטו. ב"ח וכתב דלא כב"י יעו"ש וכן הסכימו אחרונים. מ"א סק"ט ומחה"ש. א"ר שם. תו"ש או' כ"א. ר"ז שם. ח"א כלל ע"ה או' י"ג. ביאורי הגר"א:

עא

עא) [סעיף יד'] אעפ"י שסלקו תוך הזמן וכו'. הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מבעה"ב כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו, ט"ז ס"ק ט"ו. ור"ל כמו שאם שכרו מבעה"ב לזמן השכירות נמשכת עד כלות ה"ה אם שכרו משכירו ולקיטו:

עב

עב) שם. אעפ"י שסילקו תוך הזמן וכו'. או' שמת השכיר או הלקיט. ח"א כלל ע"ה או' ח"י:

עג

עג) שם. אבל אם שכרו ממנו סתם וכו'. הטעם דהא אז חוזר הרשות לאדונו וגם כלה שכירתו דמסתמא לא נתן לו רשות אלא להשכיר כל זמן שיהא שכירו ולקיטו וגם זה נא שכר ממנו אלא אדעתא דהכי. תו"ש או' כ"ג:

עד

עד) שם. כיון שסילקו וכו'. וה"ה אם מת השכיר או הלקיט ח"א שם:

עה

עה) שם הגה. וה"ה אם שכרו מגזבר המלך וכו'. ואפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. ב"י, מ"א סק"י. תו"ש או" כ"ד. משמע דבשאר שכיר ולקיט צריך ליתן לאדון וזהו לפי' שני דב"י אבל לפי' ראשון דלא מגרע כח השכירות דמכחו של מלך א"כ ה"ה בשאר שכיר ולקיט. ויש להקל. א"ר או' ט"ז:

עו

עו) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו'. ואין ספק שכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו. מהרימ"ט ח"א סי' צ"ד. כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ק י"א. א"ר שם. תו"ש או' כ"ה, וה"ה ששוכרין מעבדי עבדיו כמו ששוכרין משכירו של שכירו ר"ז או' י"ז. מיהו דעת הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' ע"ד דאין לשכור אלא משר העיר ולא מהשופט ולא מאחד עבדי המלך אלא שכתב שראוי לקיים המנהג שמקילין בזה יעו"ש. ודין שכירות משר העיר עיין לקמן סי' שצ"א:

עז

עז) עיר שמוקפת חומה משתי רוחות וחצירות מקיפין לרוח שלישית וים מקיף לרוח רביעית מהני שכירות מן השר. בית יהודה ח"ב סי' ל"ד. ברכ"י או' ה':

עח

עח) בעניין שכירות העיר מגזבר המלך נהגו בעה"ק ת"ו ובשאלוניקי יע"א ליקח מפתחות העיר שיהיו אצל פרנסי העיר לילה אחת. שיו"ב סי' שצ"א:

עט

עט) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו'. היינו לזמן קצוב כמו לשנה או לשנתים. ב"י בשם תשו' הרשב"א. ודוקא לשנה או לשנתים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר ה"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירותו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא. ואפי' את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו ג"כ המלך החדש. תשו' ח"צ סי' ו' אמנם הגו"ר חא"ח כלל ב' סי' כ"ב וכ"ג כתב דכל זמן שהמלכות נוהג יכולין לקנות אפי' יהיה מאתים שנה יעו"ש, וכתב הרב פרה"א ח"ד ד"ה ע"ב דכשמת המלך ומולך אחר במקומו אף שהדין דין אמת דא"צ לחזור ולקנות כל שהוא בתוך זמן הקנייה וכמ"ש הגו"ר דכל זמן שהמלכות נוהג יכולין לקנות אפי' למאתים שנה דמחוקי המלכות הוא דמלך הבא, למלוך מוכרח לקיים מה שעשה המלך שלפניו וכן כולם עי"ש עכ"ז יען מעיקרא הקנין הוא ע"י שכירו הסכימו הרבנים ועשו מעשה כמה פעמים לחזור ולקנותו אף שהיה עדיין תוך זמן הקנייה יעו"ש. ומשמע הא אם שכרו סתם ומת המלך לכ"ע צריך לחזור ולקנות. ואם לקח את העיר מלך אחר דינו כעת והבא מחדש דינו כיורש. ועיין לעיל או' מ' ואו' מ"א:

פ

פ) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו'. ויפה כח השכירות מגזבר המלך לפי שיש בינינו צדוקים ודעת הרמב"ם דצדוקי אינו בדין שכירות ולה מהני עד שיבטל רשות וצדוקים אינם רוצים לבטל רשותם ולזכותם בעירוב שלנו א"א כיון שאין מודים בעירוב. אמנם אם נשכור מגזבר המלך נמצא שגם בתיהם של צדוקים מושכרים לנו ואין אוסרים עלינו, גו"ר חא"ח כלל ג' סי' כ"ב. ובשו"ת שו"מ מה"ת ח"ב סי' ס"ב כתב מטעם אחר דש"ד לשכור הרשות משרי העיר דכיון שהוא זכות גמור אף למומר דבאמת גם הוא צריך עירוב רק שאינו מודה בו אינו מועיל אף אם עומד וצווח שאינו רוצה בעירוב יכולין לזכותו ובפרט שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים מלהשתמש ע"י עירוב וכמ"ש הרשב"א וא"כ דכיון ששוכרין הרשות משרי העיר מתוקן הכל יעו"ש ועיין לקמן סי' שפ"ה:

פא

פא) שם בהגה. ונסתלק לגמרי וכו'. וה"ה אם מת והיינו אם שכרו לזמן ונסתלק הגזבר לגמרי או מת מותרים ע"י שכירות הראשין עד תום הזמן אבל אם שכרו סתם כיון שנתחלף הגזבר או מת בטל השכירות. ב"י. וכל שכר לעולם תמיד הוה תוך הזמן. א"א או' ט' ולפ"ז אפי' אם נסתלק או מת לא נתבטל השכירות לעולם:

פב

פב) שם בהגה. ועדיין אוכל פרס המלך וכו'. וכ"ש אם לא נסתלק רק מעיר זו ונתמנה גזבר בעיר אחרת דעדיין מקרי שכירו ולקיטו:

פג

פג) [סעיף טו'] הגה. אם יש לכל אחד דירה בפ"ע, דהיינו אם יש לכל אחד חדר בפ"ע. ואין הישראל יכול להשכיר רשות הגוי הואיל ואין הגוי יכול לסלקו והוא אין לו רשות להניח חפציו בחדר הגוי. ר"ז או' ט"ז. ועיין לעיל אות ע':

פד

פד) שם בהגה. דירה בפ"ע. דאז הם כב' רשויות ומשמע דאם הם דרים בחדר א' סגי בעירוב הישראל כמו בשני ישראלים הדרים בחדר א' דדינם כאיש א' לגמרי אבל הריטב"א כתב דישראל ועכו"ם שאני דכיון דדינם חלוקים זה מזה לכך צריך לשכור מעכו"ם ולערב עם הישראל. וכ"מ בסמ"ק וסמ"ג. תו"ש או' כ"ו. ועיין לעיל או' ס"ח:

פה

פה) שם בהגה. וה"ה ב' עכו"ם הדרים בכה"ג וכו'. ר"ל כל אחד בחדר מיוחד אלא דשניהם בבית א' ומשמע הא אם דרים שניהם בחדר א' א"צ לשכור כ"א מאחד מהם דכיון שהם שותפים באותו מקום וכל אחד יש לו רשות לטלטל בכל החדר הו"ל כשכירו ולקיטו של שני וכ"מ מדברי הריטב"א שכתבנו באו' הקודם שכתב דישראל ועכו"ם שאני משמע הא שני עכו"ם חשובים כא' אבל לפי מ"ש התו' עירובין ס"ו ע"א ד"ה מערב בתי' ראשון דשותפין שאני דלא הוי כשכירו ולקיטו יעו"ש משמע דצריך לשכור מכל אחד ואחד וכ"מ מפשט דברי הירושלמי פ' הדר הלכה ג' שכתב עשרה עכו"ם שהיו דרים בבית א' כל א' ואחד צריך להשכיר רשותו יעו"ש. ומיהו עיין ח"א כלל ע"ה או' כ"א שכתב לחלק דרק אם כ"א משתמש בשלו ואין לחבירו רשות להשתמש בחלקו אע"ג שדרים בחדר א' צריך לשכור מכל אחד ואחד יעו"ש:

פו

פו) [סעיף טז'] דרים בביתו, וכל אחד בחדר או בעלייה בפ"ע. רש"י ב"י וכ"כ הר"ז או' ח"י

פז

פז) שם אין דירתם חשובה וכו'. דאע"ג דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים להשכיר על ידן הרשות ואפי' שלא מדעתי כמ"ש לעיל סעי' י"א מ"מ לא אמרו אלא להקל אבל לא להחמיר שתהיה דירתם תשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו, גמ':

פח

חפ) שם אין דירתם תשובה וכו'. שהרי העכו"ם יכול לסלקם משם ולתת להם מקום אחר. ב"י עו"ש או' יו"ד א"ר או' י"ז. הגר"א וכ"כ בנ"א כלל ע"ג או' ד' והשיג על הטעם שכתב מ"א ס"ק י"ב משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו זה על זה יעו"ש. ומ"ש המחה"ש ס"ק י"ב דתרתי בענין שהמקום מושאל להם וגם משתמשים יחד בכל הבית וכו' כבר כתבנו לעיל סי' ש"ע סוף או' מ"ט דהיינו דוקא כשאין רשות לבה"ב להשתמש באותו מקום אבל כשיש לו רשות בלאו הני טעמי שרי יעו"ש:

פט

טפ) שם. אין דירתם תשובה וכו'. והיינו דוקא משום דיכול לסלקם משם כמ"ש באו' הקודם אבל אם שכרו שני ישראלים דירה מעכו"ם פשיטא דאוסרים זה על זה וגם צריך לשכור מעכו"ם רשוש שיש לו בחצירו. א"א או' י"ב:

צ

צ) שם הגה. דשכירו של עכו"ם וכו'. כצ"ל. יא"פ ומאמ"ר או' י"ד:

צא

צא) שם בהגה. דשכירו של עכו"ם וכו'. כלומר ל"מ דלא אסרו זה על זה כשלא ביטל הגוי רשותו להם אלא אפי' השכיר הגוי רשותו לבני מבוי ג"כ אינן אוסרים על בני מבוי וא"צ ליתן לעירב דדירה דידהו לא חשיבה דירה כלל. עו"ש או' י"ד:

צב

צב) שם בהגה. דשכירו של עכו"ם וכו'. ואם השכירים הם עכו"ם די בשכירות מאחד מהם וא"צ לשכור מכולם. מאמ"ר שם.

צג

צג) שם בהגה. אם שכרו מבה"ב, וכ"ש אם הם השכירו רשות הגוי שא"צ לתת בעירוב שהרי גם דירתם בכלל. ר"ז או' ח"י. ועיין לעיל או' פ"ז:

צד

צד) [סעיף יז'] שתי חצירות זו לפנים מזו. והיה לו לבן פנימית דריסת הרגל על בן חיצונה. רש"י. אבל אם אין לו דריסת הרגל על החיצונה אינו אוסר כמ"ש לעיל סעי' ג' יעו"ש:

צה

צה) שם. ושני ישראלים בחיצונה אוסר. ומיירי שכל אחד דר בבית בפ"ע דאם היו דרים בבית א' אין העכו"ם אוסר עליהם כמ"ש לעיל או ה', יעו"ש:

צו

צו) שם. ושני ישראלים בחיצונה וכו'. ועפ"י שעירבו העכו"ם אוסר עד שישכרו ממנו. גמ' ופרש"י שם. וכ"כ הר"ז או' ך':

צז

צז) שם. אוסר. והאי אוסר היינו על החיצונה שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצויים שם. הרמב"ם פ"ב דין י"א. אבל פנימית מותרת במקומה דהא אין לחיצונה דריסת הרגל עליה ואחדא דשא ומשתמשא. ב"י, ב"ח. ט"ז ס"ק ט"ז, מ"א ס"ק י"ג:

צח

צח) ולענין עירוב באופן הראשון והשני א"צ לערב יחד החצר החיצון עם הפנימי דפנימי הוי רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת על החיצונה כדלעיל סי' שע"ח ואע"ג דמחמרינן לענין שכירות ואליבא דר"ע כמ"ש הרשב"א והריטב"א על דף ס"ה ע"ב יעו"ש מ"ש לענין עירוב הדרינן לכללא דק"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא הצריכו שם בסוגיא עירוב רק אליבא דר"ע וכ"כ שם בגאון יעקב אבל באופן הג' כשהיה הגוי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה בזה צריכין לשכור מן הגוי וגם לערב דכיון שהם שנים בחצר אחד אוסרין זה ע"ז אם לא יערבו ביניהם כידוע. כ"כ האחרונים. ועיין מ"א ס"ק י"ג:

צט

צט) שם. ויש מי שאומר וכו'. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם אבל הט"ז ס"ק ח"י ומ"א ס"ק י"ד חולקים וס"ל דגם לדעת הרמב"ם הכא שרי יעו"ש. וכ"כ האחרונים. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דגם דעת הש"ע לענין הלכה דעתו לפסוק כדיעה א' שמביא בסתם ורק אם היש מי שאומר הוא להחמיר חושש אליו לכתחילה יעו"ש:

ק

ק) [סעיף חי'] אם נשאר לו שום תפיסה וכו'. ואפי' אין לו שם כלים אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים שוכרים אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו. המ"מ פ"ב בשם הרשב"א והביאו ב"י. וכ"כ האחרונים:

קא

קא) שם יכולים לשכור ממנו. ואפי' אינו יכול לסלקו להשוכר. עו"ש או' י"ב:

קב

קב) שם. יכולין לשכור ממנו. וכ"ש מהשוכר כ"מ ממ"ש לעיל או' ק' וכ"כ פרישה או' א' עו"ש שם. תו"ש או' ל"א ואפי' ביוכל לסלקו שוכרין ממנו. עו"ש שם. תו"ש או' ל"ב:

קג

קג) שם. לסלק השוכר תוך זמנו. כגון שהתנה עמו שהרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:

קד

קד) שם. יכולין לשכור ממנו. ואעפ"י שהשוכר מצוי יכולין לכתחלה לשכור מן המשכיר. ב"י עו"ש שם:

קה

קה) שם הגה. שיש לו תפיסה בבית. היינו שיש לו רשות להשתמש בבית כשירצה. ב"י. ר"ז או' י"ט. ור"ל כין שיש לו רשות להשתמש בבית אעפ"י שלא הניח מהני וכמ"ש לעיל או' ק' מיהו הא"ר או' כ"א כתב דאיש אחר שאינו בעה"ב שיש לו תפיסה צריך דוקא להניח יעו"ש. ועיין לעיל או' ס':

קו

קו) [סעיף יט'] חצר שישראל ועכו"ם דרים בה. ר"ל ישראל א' שדר עם העכו"ם בחצר, ואעפ"י שישראל זה הדר עם העכו"ם מותר לטלטל בחצר שהרי אין דר שם אלא ישראל א' כמ"ש סעי' א' אפ"ה לערב עם חבירו אסור כמ"ש הטעם לקמן או' ק"ט יעו"ש:

קז

קז) שם. ובית אחד של ישראל. ר"ל של ישראל שני.

קח

קח) שם. ואינו פתוח לחצר. ר"ל שאינו פתוח לחצר זה אלא לחצר אחרת או למבוי דאי פתוח לחצר זה הו"ל שני ישראלים בחצר א' דצריך לשכור מן העכו"ם ואח"כ לערב כמ"ש סעי' א':

קט

קט) שם. אינו יכול לערב עמו דרך החצון וכו' דס"ל לדיעה זו דדוקא נקט חלונות משום דכי לאו מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי כותי וכי מערבין אהדדי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפי' לא מערבי שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיה כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר, ב"י. ט"ז ס"ק י"ט

קי

קי) שם. ויש מי שאומר וכו'. הוא דעת רש"י דאינו מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט כדי שיצא מן הדירה. ט"ז שם. והטעם דס"ל דאף כשיש פתח ביניהם מירתת בלא עירוב ובעירוב לא מירתת. תו"ש או' ל"ד:

קיא

קיא) ודע דבעה"ק מבואר להדיא דעכ"פ אם ישכירו שניהם הרשות מן העכו"ם ויערבו ביניהם שרי לטלטולי בכל גוונא בין מבית לבית בין מבית לחצר דעכ"פ לא החמירו בזה יותר מאם היו שני ישראלים דרים עם עכו"ם דלא הצריכו אלא שכירות ולא החמירו שלא יועיל אפי' שכירות כדי שלא ידור במקום עכו"ם אבל מדברי התו' (דף ע"ד ע"ב) ד"ה מבוי לחד תירוצא מוכח דאפי' שכירות לא מהני יעו"ש וכ"כ הריטב"א שם לחד תירוצא יעו"ש אבל בס' גאון יעקב הסכים מסברא להתיר בשכירות. ב"ה. וכ"כ המחה"ש ס"ק ט"ז:

קיב

קיב) שם. ויש מי שאומר וכו'. וכן עיקר כי כ"פ ר' יהונתן וכן ראיתי שהסכים עה"ק דף פ"ד. א"ר או' כ"ג. אבל מדברי הר"ז או' כ"א שלא הביא סברת מי שאומר משמע דפוסק כסתם דברי הש"ע וכבר כתבנו לעיל דדעת הש"ע לפסוק כסברא שמביא בסתם ורק כשהיש מי שאומר הוא לחומרא חושש אליו לכתחלה:

קיג

קיג) [סעיף ך'] חצר שישראל ועכו"ם שרוים בה וכו'. דיר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בעה"ב אוסר על האורח ולא האורח על בעה"ב, ב"י בשם תה"ד סי' ע"ו ודלא כדברי המרדכי. ט"ז ס"ק י"ט. ברכ"י או' ז':

קיד

קיד) שם. חצר שישראל ועכו"ם שרוים בה וכו'. ומיירי בדאיכא הרבה ישראלים דרים בחצר ופתחיהם פחוחים לחצר שאוסרים זה על זה. מאמ"ר או' י"ז, ר"ז או' כ"ב:

קטו

קטו) שם. ועשו עירוב דרך החלונות. ר"ל ע"י החלונות שביניהם שיש בהם ד' על ד' וחלונות ל"ד דה"ה אי איכא ביניהם פתחים ועירבו ע"י הפתחים כמ"ש לעיל סי' שע"ב סעי' ד' יעו"ש:

קטז

קטז) שם. דרך פתחים. הפתוחים לחצר. ר"ז שם. דאי פתוחים בין בית לבית ודאי שרי כיון שעירבו:

קיז

קיז) שם מפני העכו"ם וכו'. שאוסר עליהם החצר עד שישכיר להם רשותו שבחצר. ר"ז שם:

קיח

קיח) שם עד שישכיר. והטעם משום דק"ל דאין רבים נעשים בעירוב יחיד אצל גוי. עו"ש או' י"ד:

קיט

קיט) שם הגה. ספינה שיש בה וכו'. אוניות גדולות שמחלקין אותם לחדרים וכל אחד מהשוכרים אותם אוכל בחדרו וכו' מה תקנתם ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות ידועים לשוכרים ואם לא שכרו ממנו קודם שיחלקו מקומות צריך לשכור מן השוכרים אבל אם יש רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום שירצה ואפילו במקומות המושכרים די להם לשכור מבעל הספינה. ב"י בשם א"ח. עו"ש שם:

קכ

קך) שם בהגה. ויש להם בתים מיוחדים. ר"ל שיש ב' ישראלים או יותר שלכל א' מהם יש לו חדר מיוחד לאכילה דאם היו אוכלים במקום א' אפי' כמה וכמה כחד חשיבי ולא אסרי, כן מפורש בעה"ק דף כ"ה ע"ב יעו"ש ועיין לעיל סי' ש"ע סעי' ד':

קכא

קכא) שם בהגה. צריכים לערב ולשכור וכו'. ועיין שו"ת חיים שאל ח"ב סי' כ"ב שכתב בשם עצי אלמוגים שהשיג על דין זה וצידד להקל אבל הוא ז"ל חזר וקיים דברי רמ"א ועפ"ז העלה דגם היושבים בבתי אסורים צריכין לערב ע"ח ושכירות רשות להתיר טלטול אבל פטורים ממזוזה יעו"ש. א"ח או' ט"ו. והיינו אם יש שני ישראלים וכל אחד יש לו חדר מיוחד לאכילה כמ"ש באו' הקודם. ומ"ש המ"א ס"ק י"ז שעיין בשה"ל וכו' היינו בשה"ל וכו' היינו בשה"ל הקצר אבל בשה"ל השלם כדברי ב"י ורמ"א ז"ל יעו"ש בענין שבת סי' קי"א:

קכב

קכב) שם בהגה. ולשכור רשות מן העכו"ם בעל הספינה. והיינו אם יש לו רשות לבעל הספינה להניח שם חפצים אבל אם אין לו רשות צריך לשכור מן השוכרים כמ"ש לעיל או' קי"ט יעו"ש:

קכג

קכג) שם בהגה. או להבליעו בשכר הספינה. אבל אם לא הבליעו לו בפי' אין שכירות הספינה מועלת להתיר טלטול. ר"ז או' כ"ג. ועיין לעיל סעי' א' בהגה:

קכד

קכד) שם בהגה. ועיין לעיל סי' שס"ו סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---