אליה רבה/אורח חיים/שפב

אליה רבה ‏ אורח חיים שפב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] בשני בתים וכו'. פירוש אבל בבית אחת אפילו הרבה אין אוסרין ואפילו בשתי בתים דוקא כשאוסרים לאפוקי שתי אחים וכיוצא שנתבאר בסימן ש"ע סעיף ד' ה'. אין שכירות כותי מועיל אלא בעיר מוקפת חומה כולה ודלתותיה ראוים לנעול בלילה אבל כשיש בו פרצות צריך תיקון למבוי תחילה ואחר כך ישכור מכותי, נחלת צבי סוף סימן שצ"ט מותר לישראל ליקח כובע מראשו בחצר השרים ולכנוס לטרקלין דכל שאין ישראל שובתים שם מותר לטלטל (ראב"ן) דף ע"א וכן משמע בתוס' דף ס"ב:

ב

[ב] [לבוש] דלא השאיל וכו'. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל או להשכיר לכותי בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו בדבר שאין מצוי וכל שכן אם נכנס כותי מעצמו ברשותו של ישראל או שלא ברשות (עבודת הקודש דף כ"ג), והשתא ניחא דתיקשי הא בסימן ש"ע סעיף ב' לא אמרינן הך סברא דלא השאיל וכו' אלא בענין שיש לו תפיסת הבית וכן משמע בלבוש סוף סימן שפ"ד דמסתמא וכו', מיהו המגיד משנה ובית יוסף לא הזכירו אלא טעם דלא השאיל ואפשר דמיירי הכי נמי כשיש לו תפיסת הבית או דמיירי דאפשר לסלקינהו ועיין סימן ש"ע ס"ק ז', עוד יש לומר דבכותי מקילין יותר מישראל אלא צריכין וכו' עיין סעיף י"ב וצריך עיון:

ג

[ג] [לבוש] תפיסת יד וכו'. אף שאין צריך עירוב כמו שנתבאר סימן ש"ע סעיף ב' מכל מקום נגד כותי כיון דשכיח דדייר בכהאי גוונא צריכין לשכור:

ד

[ד] ובהאחד דרים בו וכו'. הטעם ששתי ישראלים בבית אחד חשובים כאחד כן שתי בתים בחצר אחד חשובים כאחת ואם דרים שני ישראלים בשני חצרות וכותי בחצר שלישית צריכין לשכור אם לא שהפתח היתה למעלה מעשרה ב"ח:

ה

[ה] דרך חלון וכו'. הוא הדין דרך פתח, (מגן אברהם):

ו

[ו] [לבוש] אפילו בשבת וכו'. כגון שנותנין לו לחם או מעט פלפול או שום דבר המטלטל בשבת ואומרים זה לשכר חצרך או שאומרים לו תשכור לנו חצירך ולמחר נותן לך שכר (ראב"ן דף קצ"ו):

ז

[ז] [לבוש] וגבי ישראל וכו'. עיין סימן ש"פ ס"ק ו':

ח

[ח] עד שיחזור וכו'. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו (מגן אברהם), פירוש כשחזר קודם שבת ראשונה צריך לחזור הדמים אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בלא חזרת דמים, ומה שכתב שוב אינו יכול לחזור היינו באותו שבת ראשון אבל מב"ח נראה דקודם שבת ראשון לא יכול לחזור אף שחוזר דמים, ובאמת צריך עיון דבית יוסף הוציא זה מרש"י ריש פרק הדר וכן העתיק עולת שבת לשון רש"י הא בעינן למיהדר דמים, עד כאן, וליתא אלא לשון רש"י דהא נקט דמי רוצה לומר כיון שכבר נטל דמי אין יכול לחזור אף שרוצה לחזור הדמים וכן עיקר. והנה בעולת שבת פסק דבסתם משבת ראשון ואילך צריך לשכור דאין צריך חזרה דאם לא כן אלא בעינן חזרה תיקשי על רש"י דילמא במעשה דצדוקי היא בשבת שניה, עד כאן, ואישתמטיתיה דברי הב"ח הנזכר לעיל, ועל רש"י הנזכר לעיל לא קשה מידי דהא בדף ס"ח ע"ב מבואר בש"ס דרבן גמליאל הוכיח זה והוא היה אצל המעשה ואם כן מי ימלא לבו להקשות על רבן גמליאל דילמא בשבת שניה הוא דהא ראה שהיה בשבת ראשונה דאם לא כן לא היה מוכיח כלום, אך צריך עיון דילמא בסתם אין יכול לחזור לעולם כדאיתא ביורה דעה סימן רי"ט וכן בחושן משפט סימן ס' ואף דיש פלוגתא בחושן משפט שם וגם בסימן שי"ב לא פסק כן מכל מקום בדין דעירובין זה אפשר להקל ובתשובת רמב"ן דנקט שכרו לזמן מעשה שהיה כך היה וראיה דסיים דאם הזמן עובר צריך להשכיר ולא נקט סתם ועיין סעיף י"ד מכל מקום לדינא אין להקל בזה נראה לי:

ט

[ט] השכיר כותים וכו'. נראה לי דהוא הדין מכר כותים דשכירות ליומיה נמי ממכר הוא והטעם דאין יכול למכור זכות שנתן כבר לאחר כדמשמע בלבוש וכן מבואר ברמב"ן סימן ר"ז והט"ז מתוך שלא עיין במקור דין זה כתב טעם אחר ומשמע מדבריו דבמוכר נתבטל וליתא:

י

[י] [לבוש] שכל זמן שלא החזיר וכו'. משמע דאפילו שכרו לזמן מצי למיהדר כשמחזיר הדמים וכן כתב הט"ז ונראה דאין צריך לחזור רק דמים הנשאר בידו לפי אורך הזמן שהשכיר ממנו אבל מגן אברהם כתב בפשיטות דאין יכול לחזור כלל כשהשכיר לזמן וכן כתב הב"ח וכן משמע בנחלת צבי וכן בתשובת רמב"ן סימן ר"ז וכן עיקר. כתב הט"ז שכר מכותים ומת והניח יורש נתבטל השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה ממערב שמת בסימן שע"א, עד כאן. ונראה לעניות דעתי לא ירש הזכות שכבר נתן לאחר כדלעיל ועוד הא כתב הרא"ש ריש פרק הדר דלקולא אמרינן שוכר כמערב ולא לחומרא וכן כתב המרדכי שם והוא מש"ס, ועל כל פנים בשכרו לזמן ומת נראה לי דלא נתבטל:

יא

[יא] אינו מועיל וכו'. דלענין שכירות בעל כרחך לא שייך למילף מעירוב סוף סימן שס"ז (הרא"ש), דבישראל יכולין לכוף לקיים מצוה שהורגל בה:

יב

[יב] מאשתו. נראה לי דעת הבית יוסף דאף לכתחילה שאין יודעין שאין רוצה לשכור שוכרין ממנה או משכיר, אבל הב"ח פסק כאור זרוע דלכתחילה מיבעיא מאדון וכן ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן ר"ל, אך צריך עיון דהבית יוסף כתב שכן משמע ברמב"ם ורשב"א אף שהב"ח הביא ראיה מרוקח בשם ירושלמי עיין שם אני עיינתי בירושלמי גופיה פרק הדר ולא משמע מידי, גם מה שכתב הב"ח שרמב"ם פרק ב' סובר כן שהרי כתב בסתם שוכרין מאשתו או משכירו ולקיטו שלא מדעתו ולא כתב שלכתחילה ישאלו ממנו אלא יכול לשכור מיד מאשתו ואולי כוונתו דהך שלא לדעתו רצה לומר שמוחה ומשמע כשאינו מוחה אין יכול לשכור משכירו ומה שכתב ישאלו ממנו רצה לומר משכירו והוא דחוק שלא לדעת פירושו נמי שלא בידיעתו והיינו דלכתחילה שואל משכירו גם מה שכתב שרשב"א בתשובה סובר כן דחוק מאוד לפרש כן, ועוד דבספר עבודת הקודש דף ק"ד זה לשונו שוכרין מאשתו של כותים שלא מדעתו ואפילו סירב כיצד אמרו לו השכר ולא רצה והלכו אצל אשתו וכו' עד כאן, משמע דברישא בשלא ידעינן שסירב פשיטא דשוכרין מאשתו, ואין לומר דמיירי ברישא דליתא במתא דאז כולי עלמא מודים דשוכרים מאשתו דאם כן חסר במה שכתב ואפילו סירב כיצד וכו', דהוה ליה לפרש ואפילו הוא במתא וסירב וכן משמע בשבלי הלקט ובספר תניא וזה לשונו ואפילו מאשתו ובניו וכו', ואם כותים אינו רוצה נראה לי משמע דברישא אף שאין יודעין אם רוצה שוכרין מאשתו ובניו ומשכירו ועוד דהא בסימן שס"ז משמע דאשתו של אדם מערבו לכולי עלמא אפילו באין ידוע אם רוצה, וכן משמע בש"ס דף פ' דאם לא כן תיקשי מאי פריך מנשים שעירבו שלא מדעת שאין ערובן עירוב דילמא התם מיירי שלא היתה יודעת שבעל אינו רוצה, מיהו יש לומר דבדיעבד מודה אור זרוע דמהני השכירות ועירוב ורק לכתחילה קאמר. כתב במהרי"ל הלכות עירובי חצירות איתא פרק חלון אשתו של אדם מערב עליו שלא מדעתו אמר מהרי"ל שבאלפסי פסק שהוא הדין שמצי לשכור מאשתו של כותים אף שלא מדעת כותים עד כאן לשונו, ותימא הא זה בש"ס שם דף פ' ההיא טורזינא וכו' דלא אוגר וכו' אתו לקמיה דרב יהודה אמר ליה הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו, ונראה לי דבש"ס יש לומר דפשיט לאיסורא מדאמר שמואל מערבת וכו' משמע דבכותים אין משכרת אבל באלפס שם סיים הכי נמי אמרו אשתו של כותים משכרת שלא מדעתו הרי דפסק להתירא. והנה בשיירי כנסת הגדולה כתב על מה שכתב בית יוסף דין זה בשם המרדכי זה לשונו בדרשות מהרי"ל הביא זה בשם אלפסי ואפשר בהגהת אלפסי קאמר והוא המרדכי עד כאן לשונו, ובמחילת כבודו לא עיין באלפסי ומה שבית יוסף הביאו ממרדכי היינו דמרדכי כלל נמי דין שכירו ולקיטו והוא ברור גם תימא עליו שלא הרגיש שהוא מש"ס:

יג

[יג] רשות להניח וכו'. ואף שלא הניח כלום מהני מכל מקום צריך שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם (בית יוסף), ובעיני רחוק לילך חוץ מפשטיה דש"ס דף ס"ד דקאמר ולנוח בה ושכן כתב רבינו ירוחם, ומה שדקדק בית יוסף משמעות מרש"י ורמב"ם לאו ראיה דלא הוצרכו לפרש דמסתמא מניח בה כיון ששואל לזה וכן מצאתי מבואר בראב"ן דף ע"ח דדוקא מניח בעינן עיין שם וכן כתב בספר תניא זה לשונו, ישים שם כלי אוכל דבר הראוי לטלטל בשבת ומותר, ואין להקשות מרשב"א שאביא בס"ק כ"א דמשכיר שאני, ותדע דאם כן תיקשי אמאי לא אייתי בית יוסף ראיה מיניה:

יד

[יד] ויש אומרים וכו'. נראה לי שכן עיקר בש"ס וכן בעבודת הקודש דף מ"ד הביא לסברא זו וכן כתב ר' יהונתן וכן כתב בתשובת רמב"ן סימן ר"כ ותוס' דף ע"ב ד"ה ומודין וכו', ועיין סימן שס"ז ס"ק ד' והב"ח דלכתחילה יעשה שניהם ישכור וליתן עירוב:

טו

[טו] אם ייחד וכו'. דוקא בדאיכא תרתי שאין הכותים יכול להשתמש בחדר של ישראל וגם אין יכול לסלק לישראל ממנו אז אין לו דין שכירו ולקיטו אף שלא מנעו בפירוש משאר ביתו, אבל בלאו הכי אף שמנעו בפירוש יש לו דין שכירו (ב"ח):

טז

[טז] מגזבר וכו'. והוא הדין כל עבד מעבדיו הקטנים דלא גרע משכירו ולקיטו (שיירי כנסת הגדולה). כתב מגן אברהם אפילו נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד על דבר זה, עד כאן, משמע דבשאר שכיר ולקיט צריך ליתן לאדון וזה לפירוש שני דבית יוסף אבל לפירוש הראשון דלא מגרע כח השכירות דמכחו של מלך אם כן הוא הדין בשאר שכיר ולקיט ויש להקל:

יז

[יז] אין דירתן וכו'. היינו באפשר לסלקו או שכותים משתמש אצלו דאם לא כן אמרינן כדלעיל:

יח

[יח] [לבוש] החיצונה אסורה וכו'. בנחלת צבי האריך לתמוה דהא בש"ס דף ס"ה קאמר דזה דוקא לר' עקיבא אבל לרבנן דרגל המותרת במקומה אין אוסרת שלא במקומה והכי קיימא לן בסימן שע"ח מותר אף החיצונה וכן פסק בהגהות אשירי, ולעניות דעתי לא קשה מידי דסבירא ליה להטור דסוגיא דש"ס דף ע"ה דאוסר בכותים אחד לפנים ושני ישראלים בחוץ דיש לחוש לחורבה כדלקמן פליג על סוגיא דף ס"ה אלא אסור אף לרבנן משום גזירה ומהגהות אשירי דמתיר לאו ראיה שכן בעבודת הקודש דף כ"ג מביא שני דעות בזה ומסיק כטור ושולחן ערוך וכן המגיד פרק ב':

יט

[יט] ישראל וכותים בפנימית וכו'. כתב הט"ז תמיהני על מכשול בזה דפסק הלבוש בהדיא נגד הגמרא דהפנימי מותר כי חיצון אין לו דריסת הרגל בפנים, עד כאן, ולעניות דעתי דעת הלבוש דאם נתיר לפנימי תיפוק חורבה דלא ידע שדר יחידו בפנים וש"ס דמתיר היינו לסוגיא שם דלא חיישינן לחורבא כדלעיל, ומכל מקום לדינא נראה דמותר שכן פסק הרמב"ם פרק ב' ועבודת הקודש שם על כרחך צריך לומר דסבירא ליה דלא חיישינן בזה וקל להבין:

כ

[כ] ויש מי שאומר וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם אבל האחרונים הסכימו דגם הרמב"ם מודה דמותר דכיון שאין שם ישראל ליכא למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים:

כא

[כא] רשות להניח וכו'. אף שאינו מניח (בית יוסף בשם רשב"א מגיד) ועיין ס"ק י"ג דאיש אחר שיש לו תפיסה צריך להניח:

כב

[כב] שום כלים וכו'. הקשה עולת שבת דסימן שפ"ד מאי שנא דהתם בעינן כלים שאסור לטילטול, עד כאן, ולא קשה מידי דשאני הכא דלא גרע משכירו וכן משמע בבית יוסף:

כג

[כג] ויש מי שאומר וכו'. הוא דעת רש"י וכן עיקר בית יוסף פסק כן ר' יהונתן וכן ראיתי שהסכים עבודת הקודש דף כ"ד ועיין סימן ש"נ:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.