כף החיים/אורח חיים/שפא

כף החיים ‏ אורח חיים שפא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] המבטל רשותו והוציא וכו'. פי' שעבר והוציא ר"ז או' א' דלא מיבעיא דאם לא ביטל רק רשות חצירו דאסור להוציא כמ"ש לעיל סי' ש"פ סעי' א' אלא אפי' אם ביטל גם רשות ביתו דמותר להוציא כמ"ש שם סעי' ב' ה"ד לאחר שהחזיקו אותם שביטל להם כמ"ש שם או' י"ד אבל קודם שהחזיקו הרי חוזר מביטלו וחזר ונעשה החצר של שותפות שלא עירבו דאסור לטלטל מבית לחצר:

ב

ב) שם. המבטל רשותו והוציא וכו'. ואפי' אם ביטל גם רשות ביתו אם הוציא במזיד קודם שהחזיקו אוסר כמ"ש לעיל סי' ש"פ או' י"ד ודלא כהעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' מאמ"ר או' א':

ג

ג) שם. והוציא אח"כ מביתו לחצר וכו'. אבל אם הכניס מותר (כצ"ל וכ"כ הא"א ומחה"ש) אלא א"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור בהכניס. מ"א סק"א. מיהו הא"ר או' ב' כתב צ"ע על דברי מ"א הנז' וכן באבן העוזר סי' ש"ף סעי' ד' השיג על דברי מ"א הנז' וכ"כ להשיג המאמ"ר או' ב' יעו"ש, אבל התו"ש או' ב' כתב כדברי המ"א וכתב ליישב קושיית הא"ר והאה"ע יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' א' ועיין לעיל סי' ש"פ או' ך':

ד

ד) שם בשוגג אינו אוסר. שהרי אין כוונתו לחזור מביטולו. לבוש:

ה

ה) שם. שהרי חוזר מביטולו וכו'. ולא דמי לסי' שע"א סעי' ב' בישראל בן חצר זו שהלך לשבות וכו' דאמרינן שבת כיון שהותרה הותרה דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת משא"כ כאן דיכול לבטל רשות אף משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ סעי' א' וע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא. ט"ז סק"א. מיהו הא"ר או' ג' והנה"ש השיגו על טעם זה של הט"ז אלא הטעם כתב שם הנה"ש דהכא לא הותר אלא מפני ביטולו וכל שחוזר בו עקר ליה לביטול והרי הוא כאלו לא היה כלל:

ו

ו) שם. שהרי חוזר מביטולו וכו'. ואינו יכול אח"כ לחזור ולבטל. תו' עירובין ס"ט ע"א. ד"ה הוציא. ועיין הרר"י על הרי"ף דמשמע דאם אינו בפרהסיא יכול אח"כ לחזור ולבטל יעו"ש:

ז

ז) שם. ואם החזיקו בו כבר וכו'. ר"ל קודם שהוציא המבטל:

ח

ח) שם. או שהכניסו וכו'. והגם בהמבטל יש פלוגתא אם הכניס כמ"ש לעיל או' ג' הכא גבי המבוטל להם מודו כ"ע דשוה הכנסה להוצאה התו"ש או' ג' והר"ז או' א':

ט

ט) שם או שהכניסו. לא שנא מבע"י לא שנא משחשיכה טור:

י

י) שם. ולרש"י אין חזקה מועלת וכו'. דאם הוציא מבע"י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא. מ"א סק"ג:

יא

יא) שם. לרש"י אין חזקה מועלת וכו'. ועיקר כסברא ראשונה. נ"ץ. א"ר או' ד' וכ"כ הברכ"י או' ב' דדעת מר"ן ז"ל לפסוק כסברא שכתב בסתם כידוע וא"כ חזקה מועלת אפי' שלא החזיקו משחשיכה וכן דעת האחרונים עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם דדעת מרן ז"ל לפסוק כסתם מ"מ חושש לדעת הי"א לכתחלה אם הוא להחמיר יעו"ש וא"כ ה"ה ולכאן. כ"כ הר"ז א' א' דלכתחלה יש להחמיר ובדיעבר יש להקל:

יב

יב) [סעיף ב'] יש ביטול רשות מחצר לחצר. אפי' אינם אוסרות זו על זו. ר"ז או' ב':

יג

יג) שם. ועירבה כל אחת לעצמה וכו'. דאם לא כן היאך מבטלין הא ק"ל דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו כמ"ש ססי' ש"פ וסתם חצר יש בו ב' בתים. ב"י. לבוש:

יד

יד) שם. ולא עירבה יחד וכו'. כ"ה הנוסתא בטור ולבוש והר"ז וכן הסכים המאמ"ר או' ה' והשיג על פי' העו"ש יעו"ש. וכ"ה בש"ע הישן הנדפס בחיי מרן ז"ל ש' השכ"ז:

טו

טו) שם. ולא היא. ר"ל שאותה שבטלה רשותה אסורה לטלטל מהבית לחצר:

טז

טז) שם. ולא עירבה אלא החיצונה לבדה וכו'. דאם גם החיצונה לא עירבה לא אפשר בביטול משום דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש לעיל או' י"ג וכן אם עירבה הפנימית ולא החיצונה אינם יכולין לבטל רשותם לחיצונם מהאי טעמא גופיא. ב"י:

יז

טוב) שם. ולא עירבה אלא החיצונה לבדה וכו'. דהשתא כיון דפנימית לא עירבה כלל הו"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה כמ"ש סי' שע"ח. ב"י:

יח

חי) שם. ולא תעבור עליה וכו'. וה"ה נמי דבעינן הכא נעילת דלת כמ"ש סי' ש"ף. ב"י. ועי"ש בש"ע סעי' א' שהביא פלוגתא בזה ובדברינו לשם או' י"ב ואו' י"ג יעו"ש:

יט

יט) שם. אלא בשעה שצריכה לצאת, דאין דריסת הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש. ב"י תו"ש או' ו' ר"ז או' ב':

כ

ך) שם. ונתנו עירובן בחיצונה וכו'. וה"ה אם נתנו עירובין בפנימית ושכח א' מן הפנימית ולא עירב יכול לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני הפנימית והחיצונה ויהיה הוא אסור וכולם מותרין. ב"י. עו"ש או' ב':

כא

כא) שם. ונתנו עירובן בחיצונה וכו'. אבל אם נתנו עירובין בפנימית ושכח א' מן החיצונה אף ביטול אין צריכים. טור. וצ"ל אף כשלא יבטל להם החיצון אינו יכול לאסור על הפנימית משום דאחדא דשא ומשתמשת שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי כמ"ש סי' שע"ח ומיהו כי שכח א' מן הפנימית לא שרי לפנימית דנימא דתיחוד דשא ותשתמש משום דלא מצי למימר לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי העוות לא ע"י החיצונה בא אלא ע"י הפנימית. ב"י. עו"ש שם תו"ש או' ח':

כב

כב) ושכח אחד מהפנימית וכו' וה"ה את שכח אחד מהחיצונה ולא עירב שמבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית והוא אסור וכולם מותרים. ב"י. עו"ש שם:

כג

כג) שם. וגם לכל אחד מבני החיצונה. אבל אם ביטל לבני הפנימית ולא מבני החיצונה (כן הגיה המאמ"ר או' ו' וכ"נ מדברי התו"ש או' ז') עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולן אוסרין זה על זה. ב"י ע"פ הגהת המאמ"ר או' ו' וכ"נ מדברי התו"ש או' ז' כהגהת המאמ"ר וכ"כ הר"ז או' ב':

כד

כד) שם. ויהיה הוא לבדו אסור. היינו להוציא מן הבית לחצר. תו"ש או' ח' והיינו אם ביטל רק רשות חצירו אבל אם ביטל גם רשות ביתו מותר להוציא מן הבית לחצר כמ"ש לעיל סי' ש"ף סעי' ב' והיינו לאחר שהחזיקו בני החצר וכמ"ש בדברינו לשם או' י"ד יעו"ש:

כה

כה) [סעיף ג'] יש ביטול רשות בחרבה. ואין אומרים שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם. ר"ז או' ג':

כו

כו) שם שהיא של שניהם וכו'. או שאינה של שניהם אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח שהם אוסרים זה על זה כמ"ש סי' שע"ו סעי' ג' יעו"ש. ר"ז או' ג':

כז

כז) [סעיף ד'] יש ביטול רשות מבית לבית. כמו שיש ביטול רשות מחצר לחצר:

כח

כח) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה. טור. ט"ז סק"ג. עו"ש אוי ג':

כט

כט) שם. ואפי המבטל מותר להוציא וכו'. שהרי הכל הוא של חבירו והוא מקרי אורח גמור לגביה ולא אמרינן דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח כמ"ש סי' ש"ף סעי' ד' דשאני התם דאיכא למימר דחוזר ומחזיק אבל לא שייך לומר דמחזיק בשל חבירו שאין לו שייכות בה. תו"ש או' יו"ד ועי"ש מה שהשיג על הלבוש. ור"ל הגם דאמרינן בסי' ש"ף סעי' ד' דיחיר לגבי יחיד לא הוי אורח והמבטל אסור אף בשל חבירו היינו דוקא התם שמוציא מרשות חבירו לחצר דהוי כחוזר ומחזיק בחלקו שבחצר אבל הכא שמוציא מביתו לבית חבירו לא שייך לומר שחוזר ומחזיק כיון שאין לו שייכות בבית חבירו וכ"כ האחרונים חילוק זה ובזה מיושב מ"ש הברכ"י או' ג' בשם מהריק"ש שזה חולק על מ"ש בסי' ש"ף יעו"ש ועיין מאמ"ר או' ח' ובאו' שאח"ז:

ל

ל) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא וכו'. בתו' דף ס"ד מבואר דאפי' בתים רבים מבטלים לאחד מותר ואין להקשות מסי' ש"ף סעי' ד' דרבים לא מקרי אורחים היינו מבית לחצר דהוי כחוזר משא"כ הכא דמוציא מביתו לבית חבירו. ר"ז או' ז':

לא

לא) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא וכו'. ואפי' קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו. ר"ז או' ד' וכ"כ א"א או' ו':

לב

לב) שם. אבל אינו יכול. להוציא מבית חבירו לבית וכו' דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח. מ"א סק"ו ועיין לעיל סי' ש"ף או' כ"ד:

לג

לג) ואם החזיק בו כבר חבירו לדעת הפרישה או' ט' מועיל להתיר גם לו להוציא מבית חבירו לביתו. וכ"כ ה"ב בסי' ש"ף סוף או' ב' אבל החמ"מ או' ב' כתב דאינו מועיל ואסור להוציא מבית חבירו לביתו אף אם כבר החזיק חבירו והשיג על ה"ב יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"א א"א או' ו' ר"ז או' ה':

לד

לד) ואם הוא יחיד אצל רבים עכ"ף לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו. ר"ז שם:

לה

לה) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו. וה"ה מביתו להחדר דהא הוי כמוציא מרשות לרשות. מרדכי פ' הדר. וכ"כ באו"ז. וכ"כ בעצי אלמוגים ודלא כהא"ר או' ט' שהניח בצ"ע:

לו

לו) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו, אבל יכול להכניס מבתיהם לביתו אפי' קודם שהחזיקו הם בביתו כמו שהמבטל רשות חצירו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו אם שאינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם. ר"ז שם:

לז

לז) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו. כתב ב"י נראה דהיינו כשביטל ביתו סתם אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא שרי להוציא אפי' מחדר לביתו ע"כ וכ"מ מדברי הלבוש והר"ז או' ה' שאם ביטל גם רשות חדרו שרי להוציא מחדר לביתו יעו"ש. אמנם החמ"מ או' ב' השיג על דברי ב"י הנז' וכתב דאף אם ביטל רשות חדרו ג"כ אסור להוציא מחדר לביתו יעו"ש וכ"מ מדברי הדרישה או' א':

לח

לח) וכתב עוד בב"י ויוחר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפי' מחדרו עכ"ל. והביאו א"ר או' ט' אבל החמ"מ שם השיג גם ע"ז וכתב דגם אחר החזקה אסור וכתב שיפה עשה ב"י שהשמיט כ"ז בש"ע וכ"נ דעת רמ"א שלא העתיק כ"ז וכן דעת מ"א סק"ו והוא ברור עכ"ל ועיין לעיל או' ל"ג:

לט

טל) שם הגה. וי"א דאין לבטל מבית לבית וכו'. והטעם משום דאי לאו הכי ביטלת תורת עירוב מהאי מבוי שלא יחושו עוד לעשות עירוב דמאי ירויחו אבל כשתאסר החדרים אז ירויחו ע"י העירוב טלטול מחדרים לבית ולא יתבטל העירוב כיון דאיכא בו הרוחה בטלטול. עו"ש או' ג' והוא מתו' עירובין ס"ד ע"א והביאו ב"י. וכ"כ הט"ז סק"ג:

מ

מ) שם בהגה. ואז מותר להכניס וכו'. עיין מ"א סק"ז שתמה ע"ז דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור מבית חבירו לחצר דנראה כחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח כמ"ש סי' שיף סעי' ד' ואי מיירי ביחיד המבעל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשכת תורת עירוב יעו"ש. ותירץ החמ"מ או' ג' דמיירי בשני בתים ובא' הוא המבטל לבדו ובשני הרבה בני אדם דמ"מ א"צ לערב ולא עירבו בהדי הדדי עם אותו היחיד ולדעת ר"ת ור"י אפ"ה אין היחיד יכול לבטל לאותן רבים כדי שלא תשתכח תורת עירוב אבל אם יש לו חדר א' שלא ביטל שפיר יכול לבטל כמ"ש התו' וע"ז שפיר כתב רמ"א דאז יכול להוציא מבית חבירו לביתו משא"כ לדעה א' ובאין לו חדר אחר אסור להוציא שלא תשתכח תורת עירוב יעו"ש. וכיוצא בזה תירץ המאמ"ר או' י"א. מיהו לפי מ"ש לעיל סי' ש"ף או' כ"ד דיש חולקים וס"ל דגם יחיד לגבי יחיד הוי אורח אתי דברי מור"ם ז"ל כפשטם די"ל דזה פליג אסי' ש"ף סעי' ד':

מא

מא) שם בהגה. וטוב להחמיר לכתחלה, אבל מדינא שרי כיון דמ"מ עדיף טפי לערב כדי שיוכל להוציא מבית חבירו לביתו. תו"ש או' י"ד:

מב

מב) [סעיף ה'] אינם יכולים לבטל וכו'. וטעמא דמילתא משום דלא היו יכולין לערב מאתמול. ב"י. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ח:

מג

מג) שם. אינם יכולין לבטל. וכו'. וה"ה שני בתים בשני חצירות ומחיצה ביניהם שלא היו יכולין לערב בע"ש ונפל המחיצה בשבת שאסורים בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת מה"ט כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול פרישה או' יו"ד. וה"ד כדי לטלטל מבית זה לחצר האחרת אינם יכולין לבטל אבל לאותו חצר עצמה בלא"ה שרי דשבת כיון דהותרה הותרה כמ"ש סי' שע"ד סעי' ב' יעו"ש:

מד

מד) שם. אינם יכולין לבטל וכו'. ודוקא לעינן זה הוא דלא מהני מחיצות אבל אם הקיף עכו"ם מחיצה ליחיד שרי לטלטל בשבת דק"ל מחיצה הנעשת בשבת שמה מחיצה. רש"י דף ע' ע"ב. תו"ש או' ט"ו. ועיין לעיל סי' שס"ב סעי' ג' ולקמן סי' ת"ג:

מה

מה) [סעיף ו'] יורש מבטל רשותו וכו'. אע"ג דמאתמול ג"כ לא היה יכול לערב ולא לבטל מ"מ כיון דכרעיה דאבוה הוא מבטל גמ':

מו

מו) שם והיורש בא לדור בחצר ואוסר וכו'. אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דירה בלא בעלים לא שמא דירה כמ"ש סי' שע"א סעי' ד':

מז

מז) [סעיף ז'] מבטלין וחוזרין ומבטלין וכו'. ומשמע דהא דצריך לחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם היא שאילו בטל רשות ביתו בפי' שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכינים כמ"ש בסי' הקודם וא"צ לחזור ולבטל. ב"י, מיהו המ"א סק"ט כתב כיון דרבים הם אפי' בטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ"ש סי' ש"פ סעי' ד' ודלא כב"י עכ"ל וכ"כ א"ר או' י"א. מאמ"ר או' י"ב ר"ז או' ז':

מח

מח) שם כלומר שמבעלים רשותם בני חצר זו וכו'. והוא שעירבו כל אחת לעצמה אלא שלא עירבו ביחד דאל"כ הא מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש ססי' ש"פ יעו"ש:

מט

מט) שם. וחוזרין ומבעלין וכו'. ואפי' ראובן ושמעון ביטלו רשותן ללוי יכול לוי לחזור ולבעל לראובן או לשמעון רשותו ורשות חבירו שביטל לו. בגדי ישע בפי' המרדכי. פת"ע או' י"ג:

נ

נ) שם. וחוזרין ומבטלין וכו'. ונראה דלכתחלה אם אפשר לעשות בגוונא שלא יצטרכו לבטל פעם שנית טפי עדיף כיון דפליגי בה רב ושמואל אי מבטלין וחוזרין ומבטלין חמ"מ או' ד':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---