כף החיים/אורח חיים/שכח

כף החיים ‏ אורח חיים שכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מי שיש לו מיחוש בעלמא וכו'. דאם נפל למשכב או דכאיב ליה טובא עד שנחלה כל גופו אעפ"י שאין בו סכנה מותר לעשות לו רפואה ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה כדלקמן סעי' י"ז יעו"ש:

ב

ב) שם. אסור לעשות לו שום רפואה. ואפי' דברים שמותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה מתכוין. עו"ש או' א' בשם הר"ן. תו"ש או' א' ר"ז או' א':

ג

ג) שם. ואפי' ע"י עכו"ם. ומשמע בהרב המגיד פ"ב דין יו"ד דאפי' בשבות דדבריהם וע"י עכו"ם אסור יעו"ש והביאו ב"י:

ד

ד) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. שהיא אב מלאכה. ב"ח:

ה

ה) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. מי שיש לו נפח על אחת מפניו שזה יקרה מחמת קרירות ותרופתו שמטבילין מטלית בתוך השכר ונותנין אותו על הנפח ויתחמם ויתרפא אם מותר לעשות כן בשבת באופן שלא יבא לידי סחיטה דהיינו שיהיו נזהרין שלא לשרות המטלית בשכר רק ישפשפו הנפח בשכר ביד היטב ואח"כ ישימו עליו מטלית יבש לשמור חומו. מי נימא דשרי דכיון דליכא סם לא שייכא גזירת שחיקת סמנים או דילמא כל רפואה נאסרה הגם דלא שייך בה שחיקה שמא יעשה רפואה אחרת דשייך בה שחיקה. עיין פתה"ד או' או' מה דשקיל וטרי בהאי ענינא ודעתו להתיר דוקא בדאיכא כ"כ צערא דבמקום צערא לא גזור יעו"ש:

ו

ו) [סעיף ב'] מצוה לחלל עליו את השבת. דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. יומא פ"ה ע"ב. הרמב"ם פ"ב דין ג'. ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת. שם בגמ' ודף פ"ג במשנה ופסקו הרמב"ם שם דין א' ולקמן בש"ע סעי' יוד:

ז

ז) שם. והזריז ה"ז משובח. ואפי' שנים יכולין לעשות מלאכה א' כמו בחול. תשו' רמ"א סי' ע"ו. ואפי' אם החולה יכול לעשות בעצמו ע"י הדחק מותר לבריא לעשותן הגהות או"ה. שכנה"ג בהגה"ע או' א"ב עו"ש או' ב' א"ר או' א':

ח

ח) שם. והזריז ה"ז משובח. עיין שו"ת קול יהודה סי' ז' באחד שחלל שבת בפרהסיא וחלה אם רשאין לחלל עליו השבת שהיה חולי מסוכן והאריך בזה והעלה דאין רשאין לחלל עליו שבת רק בעבר על איסור דרבנן יעו"ש. א"ח או' ד':

ט

ט) שם. והשואל וכו'. והנשאל הרי זה מגונה. טור בשם הירוש' והטעם כתב בת"ה סי' נ"ח מפני שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו. והביאו ב"י. ועיין ביו"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או ע"פ מומחה יעו"ש. מ"א סק"א ר"ז או' ב' ח"א כלל ס"ח או' א' וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בא אם לאו מחללין מספק. ר"ו שם ועי"ש בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה. מ"א. שם והא דכתב בסעי' ז' מחללין שבת על מי שיש בו קדחת וכו' כתב שם הט"ז סק"ב דאין זה קדחת המצויה בינינו יעו"ש. מחה"ש:

י

י) שם. והשואל וכו'. ויש לו להמורה להיות דינים אלו שגורים בפיו שלא יצטרך לשהות בעיון ספרים ואם יזדמן שאלה והמורה צריך לשהות לעיין בספרים ועומד אצלו איש חכם ובקי שיודע הדין אין לו לחלוק כבוד לרב אלא הוא אומר להשואל הדין. מטה אפרים סי' תרי"ח או' ט"ז:

יא

יא) [סעיף ג'] כל מכה של חלל דהיינו מהשינים וכו'. מיהו דוקא דכייב ליה טובא דנופל עליו שם מכה אבל מיחוש בעלמא בשיניו אין מחללין. ב"ח. ומ"מ אם נחלה כל גופו ממנו התירו ע"י עכו"ם אבל מכה בשינים הוה כמכה של חלל ובסתם מחללין שבת עליה ע"י ישראל אפי' באיסור תורה. א"א או' ב' ועיין לקמן או' טו"ב:

יב

יב) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו'. ואפי' אינו צפידנא (חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעים. וסימנו כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו ומתהוי ממה שאוכל פת חם ביותר או ממאכל של חטים קר ביותר בימות החורף. יומא פ"ד ע"א וע"ז כ"ח ע"א) כל שיש בהם מכה מחללין. מ"א סק"ב וכתב ודלא כעו"ש דלא דק יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' תו"ש או' ד'. וכן היכא דכייב ליה טובא דנופל עליה שם מכה מחללין כמ"ש באו' הקודם בשם הב"ח. וכ"כ התו"ש שם:

יג

יג) ויש הפרש בצפידנא אפי' החולה והרופא אומרים א"צ שקר אומרים כי מקובל ביד חז"ל שסכנה הוא ובשאר כאב השינים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין ובמכה שאין של חלל בסתם אין מחללין וכשאומר הרופא או החולה שצריך מחללין. א"א או' ב'. ועיין לקמן סעי' יו"ד.

יד

יד) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו'. וכן אם חלה מקום מושב השינים דהיינו החניכים הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף. כ"מ בע"ז כ"ת ע"א דקאמר מן השפה ולפנים יעו"ש:

טו

טו) שם. ושינים עצמם וכו'. עיין או"ה כלל נ"ט דין ח"י שכתב דיש שינים שהעינים תלוים בהם ומיקרי חולה שיב"ס ועי"ש דין כ"ד בזה. א"ח או' ה' והכי איתא בפסחים קי"ג ע"א אל רב לחייא בריה לא תעקר ככא. ופי' ר"ח כלומר אם יכאב לך אל תעקרהו שמא תכחש עיניך יעו"ש:

טז

טז) שם. ושינים עצמם וכו'. כגון שנתקלקלו השינים ר"ז או' ג':

יז

טוב) שם. אבל מיחושים אין נקראים מכה. ואין מחללין עליהם אפי' אם כואב לו מאד ואם מצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה. ואם אינו מצטער כ"כ מותר לעשות ע"י עכו"ם כל דבר האסור משום שבות. ר"ז שם:

יח

חי) שם. הגה. מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער וכו'. צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סעי' י"ז וכ"מ בד"מ והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה. מ"א סק"ג ור"ל ולכך אין להתיר כ"א בחלה כל גופו וע"י עכ"ום כמ"ש סעי' י"ז משום דהוצאת השן מלאכה דאורייתא. מיהו להאומרים מלאכה שא"צ לגופה אינה אסורה אלא מד"ס מותר להוציא ע"י עכ"ום אף אם לא חלה ממנו כל גופו. ר"ז או' ג' ועיין לעיל סי' רע"ח:

יט

יט) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו, משום דכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ב"י בשם א"ח. ורש"ל כתב דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אין ראיה להתיר מטעם סכנת נפשות דדוקא להטיל שם שהוא רפואה ודאי מחללין אפי' במלאכה דאו' כגון שחיקת סמנים אבל הוצאת השן הוי סכנת נפשות ג"כ עכ"ל והביאו ב"ח. והט"ז סק"א כתב לאסור מטעם אחר משום דהישראל מסייע לעכו"ם בהוצאת השן יעו"ש. אבל הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח כתב דדוקא ניקף חייב משום מסייע דמזמין לו ראשו משום דרבי קרא אבל בעלמא ק"ל מסייע אין בו ממש יעו"ש. וכ"נ דעת הב"ח להתיר כדברי א"ח ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת חמ"מ או' א' א"ר או' ד' וכתב דהגם דבשכנה"ג הגב"י או' ד' כתב דמנהג לאסור מ"מ יש להקל יעו"ש וכ"כ התו"ש או"ה ר"ז או' ג' ח"א כלל ס"ט או' י"א. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' קט"ו:

כ

כ) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו. מי שיש לו חולי בפניו ונתפח וסגולתו הוא לרשום על הנפח צורת חותם אי שרי לומר לגוי בשבת לעשותו עיין אדמת קודש ח"א סי' ה' דהעלה דשרי יעו"ש. זכ"ל ה"ש או' ח':

כא

כא) וכתב המש"ז או' א' פשיטא לי דאיש ואשה שוין לפיקוח נפש ואף תינוק בן יומו וא"י אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפי' ספק דוחה שבת בכל מילי. וילד מעכו"ם ושפחה דולדה כמותה ועל העכו"ם אין מחללין. ויש להסתפק בעובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם ומ"מ י"ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה. יעו"ש. גם לעבד כנעני מחללין מדמחייב במצות כאשה. פת"ע או' ב' ועיין עוד לקמן או' צ"א וסי' שכ"ט או' א':

כב

כב) [סעיף ד'] מכה של חלל א"צ אומד פי' השערה לשער החולה אם יסתכן אם לא יעשו לו היום רפואה או לא אלא מסתמא עושין. ועיין לקמן או' ל"ז.

כג

כג) שם. מכה של חלל וכו'. בתשו' חת"ס י"ד סי' ע"ו נשאל אם נכפה יש בו סכנה והביא מהט"ז יו"ד ססי' פ"ד בשם רש"ל מתשו' ר"י שכתב שהיא כמכה של חלל דיש בו סכנה וכתב דהגם דמתשו' הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דלא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכין להקל ויש לסמוך ארש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה יעו"ש והביאו פ"ת שם או' י"ג. ומיהו עיין כנה"ג שם בהגב"י או' קי"ג שכתב תשובה זו של ר"י בשם כמה פו' וכתוב שם דפעמים שמסתכן ליפול באור או במים יעו"ש. והביאו בס' זבחי צדק סי' פ"ד או' קל"ב יעו"ש. וא"כ לכאורה נראה דה"ה לענין חילול שבת דמותר לעשות לו רפואה בדוקה אבל לפי מ"ש בש"ע בסוף סעי' זה דכשמכירים באותו חולי שממתין וא"צ חילול אסור לחלל א"כ גם בחולי הנכפה אסור לחלל דידוע דזה החולי הוא ממתין אבל הנ"מ דאם הוא תחלת ביאתו ואמרו הרופאים דאם לא יעשו לו תיכף רפואה יכבד עליו החולי ויקבע בגופו אפשר דיש להקל.

כד

כד) שם. עושין לו כל שרגילים וכו'. ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה. ב"י בשם הרמב"ן. ומשמע דלכל צרכיו מחללין ואעפ"י שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ב"י בשם המ"מ והביאו מ"א סק"ד אבל בשם רש"י כתב ב"י דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו אין עושין אותו ע"י ישראל יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ז. ועיין ב"ה מה שהאריך בזה והביא כמה פו' דס"ל כרש"י וע"כ כתב דהנכון להחמיר באיסור תורה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' קי"ז.

כה

כה) שם. אבל כשיודעים וכו'. וכ"ש בחולה או רופא אומר שא"צ דאין מחללין. ב"י בשם הרמב"ן. ועיין לקמן או' ל"ז.

כו

כו) שם. ומכירין באותו חולי וכו'. ר"ל שמכירין בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש. מ"ב או' ט"ו.

כז

כז) חולה מסוכן שנסתכן פתאום ורבים אומרים שהוא מתולעים ולעשות לו סגולה שקורין אוי"ס גיסי"ן עופרת שיש בזה חיוב חטאת והאיש היוצק העופרת אומר שריפא ושינה ושילש הרי נאמן אדם לומר שהוא מומחה ואפשר באם כמה פעמים לא ריפא ג"כ כיון דמ"מ כמה פעמים ריפא ג"כ ורגילים לעשות לחולי זה סגולה כזו בחול וכו' אין להחמיר כלל. חש"ו צ"צ ח"א סי' ל"ח. פת"ע או' ד' ועיין לעיל סי' ש"א סעי' כ"ו.

כח

כח) [סעיף ה'] סכנת נפשות. צ"ל ספק נפשות. כ"ה בב"י בשם הרמב"ן.

כט

כט) שם הגה. ועיין לקמן סי' תרי"ח. ר"ל דשם מבואר דאם אומר שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי ודלא כרי"ו שכתב דאם אין בו סכנה עכשיו אסור אעפ"י שיוכל לבוא לידי סכנה ודלא כעו"ש שהביא דברי רי"ו. חו"ש או' ז' ע"ש המ"א. וכ"כ המחה"ש סק"ה. וכ"כ הא"א או' ה' דאנן ק"ל דאפי' ספק אם לא יעשה לו רפואה זו אפשר שיבא לידי סכנה או יכבד החולי מחללין יעו"ש. וכ"פ הר"ז רו' ה' וכ"כ האחרונים.

ל

ל) [סעיף ו'] מכה שע"ג היד וכו'. אפי' עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל. ר"ז או' ו'

לא

לא) שם. וכן מי שבלע עלוקה. פי' תולעת קטנה ומצויה במים וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שתהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה. תו' ע"ז י"ב ע"ב, והביאו א"ר או' ו', ר"ז שם. ואמרו שם בגמ' דרפואתו להחם לו מים חמין לשתות והביאו הטור וב"י. וכתב ב"י דה"ה אם צריך לרפואות אחרות מותר לעשות לו יעו"ש. ואמרו שם בגמ' אדהכי והכי (ר"ל בתוך זמן שמחממין לו המים) ליגמע חלא (ר"ל ישקוהו חומץ שלא ימהר למות. רש"י)

לב

לב) שם. וכן מי שנשכו כלב שוטה וסימניו ורפואתו עיין יומא סוף דף פ"ג וריש דף פ"ד יעו"ש.

לג

לג) [סעיף ז'] מחללין שבת על כל מכה וכו'. אפי' על הבשר מבחוץ שלא ע"ג היד והרגל ר"ז או' ז'.

לד

לד) שם. שנעשית מחמת ברזל. עיין תב"ש ה' טרפות סי' מ"ד או' ד' שכתב דאפי' דרך חיתוך בנחת סכנתא היא יעו"ש.

לד) שם. ועל שחין הבא בפי הטבעת. ומי שיש לו טחורין או חמימות בפי הטבעת והוא רוצה לשתות סם הנקרא ראבינ"ט שהוא משלשל. ומקרר הדם אסור. יען כי זה המשקה אינו כ"א לרפואה וכל ששותה לרפואה אסור כמ"ש סעי' ל"ז יעו"ש. רו"ח או' א'

לה

לה) שם ועל מי שיש בו קדחת וכו'. כתב או"ה כלל נ"ט סי' כ"ו מותר להקיז דם ע"י כותי בשבת לקדחת ושאר כל חלויים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר ע"פ רופא מומחה מיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר הדם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין סכנה אסור להקיז דם שקורין קופס"ן אפי' ביו"ט אפי' ע"י כותים ע"כ. שכנה"ג בהגב"י או' י"א א"ר או' ז' ומי שחלה בקדחת ועשם לו קמיעא של עשבים לתלות עליו ימים מספר ובתשלום הזמן צוו לזורקו מאחריו תוך הנהר ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקו כיון דהנהר כרמלית. שבו"י ח"ב סי' ן'

לו

לו) שם. או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ואין זה בקדחת המצוי שידוע שאין זה סכנת נפשות שתחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבשעה א' בא עליו החמימות והקרירות. ט"ז סק"ב, א"ר או' ח' ר"ז או' ז' ח"א כלל ס"ח או' ה' ומ"מ בקדחת המצויה מותר לעשות כל צרכיו ע"י גוי. ח"א שם. וקדחת שניה ושלישית המצויה אין בה סכנה אך הרביעית יש בה סכנה. מו"ק והוא דיבר לפי מקומו. והאמת שאם הרופא אומר שיש פה סכנה ואינה דומה לקדחות הפשוטות המצויות מחללין ולא מילתא פסיקתא היא ופשוט. מחב"ר או' ב' ולחלל שבת צריך בקי לידע אם זהו קדחת חם ביותר או לא מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קי"ט ברכ"י או' ג'.

לז

לז) שם. או עם סימור. ומשמע כל מה שמוזכר בסעי' זה שהוא מגמ' אף שרופא או חולה אומרים א"צ אין שומעים להם ששקר אומרים מאחר שבגמ' אמרו דיש סכנה ולא אמרינן נשתנה הזמן. ומכה של חלל שאמרו בסתם מחללין דמסתמא יש פ"נ הא כשאמרו הרופאים וחולה שא"צ לא. וחולה סכנה מותר באיסורי הנאה ובאין סכנה שלא כדרך הנאה שרי. מש"ז או' ב' ועיין ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג'

לח

לח) [סעיף ח'] מי שאחזו דם וכו'. והוא בענין שיש בו חשש סכנה. ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן במים מפני שנראה כמיקר ולא כמתכווין לרפואה. ר"ז או' ח' ועיין לעיל או' ל"ה.

לט

טל) שם. ואפי' ביום הראשון, שאחזו הדם, ר"ז שם.

מ

מ) [סעיף ט'] החושש בעיניו או בעינו וכו'. ר"ל בשתי עיניו או אפי' בעין א' ואע"ג דאין מחללין על סכנת אבר כמ"ש סעי' י"ז עין שאני משום דשורייני דעינא (מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב) באובנתא דליבא תלו, גמ' ע"ז כ"ח ע"ב.

מא

מא) שם. או שהיה בו רירא, שמגליד תמיד, או שהכאב נועץ בה כמו מחט או שהוא שורף וקודח מחללין בתחלת החולי של כל אלו מפני שאז יש סכנה. ר"ז או' ט'.

מב

מב) שם. ותחלת אוכלא וכו'. לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא (שבא לכוחלא כדי להאיר מראית עינו) דלא, גמ' שם. ולרפואת חולי העינים עושים חלבון ביצה מבושלת בסמים ידועים וסוחטין מימיו לתוך העין אם הוא בתחלת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש ואפי' להשקיט הכאב שרי ע"י ישראל ואפי' בשחיקת סמנים וכ"ש היכא דשחיקי סמנים מע"ש, ובסוף אוכלא דלרפואה שרי לישראל לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין אבל הביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כ"א דוקא ע"י גוי ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפציחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי. אדמת קודש חא"ח סי' ו' י"א מ"ב בהגה"ע או' ד'.

מג

מג) שם. תחלת אוכלא וכן באמצע אוכלא, מאירי ביצה כ"ב. אבל בסוף החולי של כל אלו דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט אין עושין אפילו ע"י נכרי אלא דבר שהוא משום שבות כגון לכחול בסמנים השחוקים מאת מול ר"ז או' ט'.

מד

מד) [סעיף יוד'] כל חולי שהרופאים אומרים וכו'. בהגהות מרדכי פ' מפנין האריך בדינים אלו וכתב דלא שיאמר שאם לא יעשו לו דברים אלו שימות אלא כל שיודע החולה שהוא שבת ואומר שצריך שאינו יכול לסבול מחמת החולי מחללין. וכ"מ לקמן סי' תרי"ח, ד"מ או' א':

מה

מה) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו'. ואם לא רצה החולה לאכול או לעשות תרופה משום מדת חסידות כופין אותו לעשות. הרדב"ז ח"א סי' ס"ו, כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ו. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ס"ח או' ח'.

מו

מו) חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ לה לחולה שומעין. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז או' י"ב. ח"א שם או' ו'.

מז

מז) חולה. אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז שם ח"א שם. ודוקא בזה שהרופא אומר שהתרופה זו יזיקהו שומעין לרופא אבל אם החולה אומר שצריך לאכול אפי' הרופא אומר שהמאכל מזיקו שומעין לחולה כמ"ש סי' תרי"ח סעי' א' ומ"א שם סק"ג:

מח

מח) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו'. אפי' רופאים גוים הרגילים לרפאות בעיר לכל אדם. או"ה כלל נ"ט סי' ו' שכנה"ג בהגה"ט או' ה' וכ"ה לקמן רסי' תרי"ח. וסמכינן ארופא גוי לחלל שבת אפי' במאי דמשמע מלשון התלמוד שאין בחולה זה סכנה שעינינו הרואות השתנות הזמנים בכל הענינים האלו, תשו' בשמים ראש סי' רנ"ט, פת"ע או' י"ב.

מט

מט) שם. ואם רופא א' אומר וכו'. וה"ה לשנים נגד שנים כמ"ש לקמן סי' תרי"ח סעי' ב' יעו"ש:

נ

נ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו'. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח סעי' ו' ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל ועיין סי' תרי"ח בטור דאפי' גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות יעו"ש דלא כהעו"ש, מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' יו"ד. וכ"כ האחרונים דמי שאינו מומחה המכיר החולי אינו נאמן להכחיש המומחה האומר שא"צ חילול.

נא

נא) שם. שא"צ מומחה וכו'. ואפי' אם אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול מחללין והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה. ר"ז שם.

נב

בנ) שם שא"צ מומחה וכו'. הרב בית יעקב סי' ק"ל אסר לרופא מומחה ליכנס לבית הגוסס לעשות לו רפואה כמ"ש ביו"ד סי' שע"ג דאינו מיטמא על הספק יעו"ש והביאו הער"ה או' ג' וכתב על דבריו דליתא דהא אפי' אם היה ספק להם שיתרפא מחללין עליו את השבת וכ"ש שאר איסורין וא"כ פשיטא דמותר לרופא מומחה לעשות לו רפואה אפי' היה שם טומאה ידועה דאין דבר עומד בפני פ"נ ולא דמי לטומאת קרובים דאינו מיטמא אפי' בס' שקול יעו"ש:

נג

גנ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו'. ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"י עכו"ם כיון דאיכא פלוגתא בזה ובפרט לפי מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סעי' י"ב בהגה דאפי' בהיכא דאיכא סכנה ממש אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור עושין יעו"ש.

נד

דנ) שם. דכל בני אדם חשובים מומחין וכו'. משמע אפי' כותים ונשים וכ"כ ב"י בשם הר"ן שאם אמרה אשה צריך וכל האחרים אומרים אין אנו יודעים סאף זה בכלל ספק נפשות להקל יעו"ש ומ"מ נראה דהיכא דאיכא רופאים מומחין דאין לסמוך על בני אדם שאינם מומחין.

נה

הנ) שם הגה. וי"א דוקא ישראלים. שכיון שהוא מצווה על השבת ואומר לחללו ודאי שסומך על המחאתו. לבוש. ועיין בס' ברכת משה בק"ו התשובות סי' כ"א בענין הרופאים שבזמנינו שאינם שומרים שבת לכל דבר שברפואה אם ישראל מותר לילך בשבת לבית הרופא לדרוש בעיצה לרפואה היכא שאינו נחוץ כ"כ דוקא באותו היום כיון דיוכל להיות שירשום לו סמני הרפיאה ומביאו לחילול שבת והעלה דמדינא אין איסור לעמוד תחת בקורת הרופא בשבת אבל המחמיר לחוש שלא יגרום לחילול שבת תע"ב יעו"ש. א"ח או' א'

נו

ונ) שם בהגה וי"א דוקא ישראלים. וכן עיקר א"ר או' יו"ד וכ"פ הר"ז או' יו"ד.

נז

זנ) שם בהגה אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו'. אבל ברופאים סמכינן עליהם. תו"ש או' י"ג וכ"כ לעיל או' מ"ח יעו"ש והיום שאין שום אדם יכול לרפאות כ"א ברשות חכמיהם סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומחה מהרי"ל ואלי. והרב דיבר לפי זמנו. ברכ"י בשיו"ב או' א'.

נח

חנ) שם בהגה. אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו'. ודעת הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רע"א דרופא עכו"ם בקי שהוא אומר שהוא מסוכן מסל"ת הכל לפי מה שאומר החולה ומכירין העומדין עליו אם רואים שאינו מסוכן אין מחללין ואין סומכין על העכו"ם ואם נסתפק הדבר מחללין. ברכ"י או' ד'.

נט

נט) רופא עכו"ם שהוא מצמיח אבעבועות לילדים אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן ואם לאו וצריכין לעשות בשבת אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא עכו"ם יחזיקו כ"כ בס' תשו' מאהבה ח"א סי' קל"ה. קיצור ש"ע סי' צ"א או' ח"י. ועיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' כ"ב שכתב דאסור להוליך התינוק אל הרופא בשבת לפתוח מורסא שעשה לו הרופא תמול שלשום ועתה פותח להוציא הליחה הנצרך להרופא כעת לתינוקות אחרים יעו"ש. א"ח או' א'

ס

ס) שם. בהגה אין מחללין עליו וכו'. דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך. ב"י סי' ש"ו בשם תשו' הרשב"א וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד קחנו משם.

סא

סא) שם בהגה אין מחללין עליו וכו'. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שמחללין עבירן לבוש סעי' י"ג. והטעם כתב הלבוש לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד לפי שעבירות אלו דינם יהרג ואל יעבור והרי יצטרך זה הנאנס למסור עצמו למיתה והוי המצילו מצילו ממות לחיים יעו"ש. וא"כ משמע כ"ש אם יכול הוא בעצמו להציל עצמו בחילול שבת דשרי.

סב

סב) ולהציל את הצבור נמי מותר לחלל שבת ודוקא להציל להציל מגזירה שגזרו ח"ו לבטל מצוה אבל להצילם מסכנת נפשות אפי' בשביל יחיד וקטן מצוה לחלל שבת וכן בכל דבר שיש לחוש שיבא מזה סכנה לאחד מישראל מוחר לעבור איסור דאורייתא לחלל שבת. ח"א כלל ס"ח או' י"ד:

סג

סג) [סעיף יא'] חולה שיש בו סכנה וכו'. ואם צריכין לבשל עבורו בשבת והרופא אומר שא"צ ליתן לו לאכול עד אחר ד' שעות אחר שישתה הרפואה אין היתר לבשל רק בשעה הצריך לבשל ולא קודם. רק כשיש לחוש שמא יהיה אח"כ איזה עיכוב להכין התבשיל אז מותר מספיקא של פ"נ הדוחה שבת והכל לפי ראות הענין. שו"ת רמ"ץ חא"ח סי' כ"א. א"ח או' ב'

סד

סד) ועיין בפ"ת שנסתפק בחולה שציו לו הרופאים שלא יאכל כ"א שנתבשל היום ולא מאתמול וכדומה ואם ירגיל כל השבתות של כל השנה לאכול מהטמנת ע"ש יכול לגרום היזק לבריאותו אך אם ידלג שבת א' או שתים או אפשר אף ג' ויאכל מהטמנה יסבול בלי שום חשש היזק בגופו אך בצירוף כל השבתות יגרום לו חולשה גדולה נמצא על כל שבת ושבת בפ"ע יש לדון למה יעבור על שבת בחנם הלא יכול לאכול היום מהטמנה ולשבת הבאה יבשלו לו. והעלה דבאיסור דאורייתא קשה להקל אבל באיסור שבות דרבנן יש להקל יעו"ש. א"ח או' י"א

סה

סה) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו'. עיין בס' החיים בדין חולה באבר א' ויב"ס והעידו הרופאים שאם לא יחתכוהו ימות ואם יחתכוהו קצתן אומרין שימות בשעת החתיכה ורובם אומרים שיחיה וא"כ אם לא יחתכוהו יחיה איזה ימים בבירור ואח"כ ימות ואם יחתכוהו יש ספק שמא ימהרו מיתתו. והעלה דל"מ אם שוים ושקולים הם ספק חיי שעה נדחה מפני ספק חיי עולם אלא דגם בדאיכא רוב ומיעוט דתליא במחלוקת הפו' כמ"ש הב"י בסי' תרי"ח ג"כ ספק חיי שעה נדחה, וגם בדין מופלגים בחכמה נגד רוב הוי ספק פלוגתא וספק פ"נ להקל יעו"ש. א"ח או' ע' וכ"ז ביודעים בבירור אם לא יחתכוהו שימות אבל אם לא יודעים בבירור שימות אין לעשות חתיכה עד שיתברר מהרופאים הבקיאים שאין ניזוק בחתיכה זו וצריך לשאול ע"ז אנה ואנה מרוב רופאים הבקיאים ואח"כ יעשו הדבר הזה ולא ימהרו ליכנם בספק נפשות וכל המרבה בחקירות ודרישות ה"ז משובח.

סו

סו) נשים הלוקחות עשבים לבשל לחולים אם יחיה שבעת ימים יתרפא ואם למות שימות בתוך שבעה ימים וכן עושים לנכפה אמר החכם עתידין ליתן את הדין שממיתין את האדם קודם זמנו וזה דומה לר"ח בן תרדיון שלא לפתוח פיו לקרב מיתתו. ס"ח סי' תס"ז ונראה דה"ד אם יש ספק שיתרפא בלא זה או שיאריך עוד איזו ימים אבל אם אמדוהו למיתה בקרוב וע"י העשבים אפשר שיתרפא דוחין חיי שעה מפני חיי עולם כנ"ז וכ"כ בשבו"י ח"ג סי' ע"ה דהיכי דבלא רפואה ודאי ימות יש לתפוס הספק אף שדוחין עי"ז ספק חיי שעה וסיים שאין לעשות ד"ז ע"פ רופא א' אלא בצירוף דעות כמה רופאים מומחים וע"פ רוב דעות ברובא דמינכר שהוא ככל ובהסכמת חכם שבעיר יעו"ש.

סז

סז) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו'. ואם נודע בבירור דנוכל להמתין עד הערב אין לחלל שבת בחנם. ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזה שעות בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח. ואם נצרך לעשות לו הרפואה ב' פעמים א' היום דוקא והב' נוכל להמתין עד לאורתא מ"מ מותר לעשות לו גם פעם הב' בשבת הגהות הרש"ש ביומא. פת"ע או' י"ג.

סח

סח) שם. אין אומרין נמתין וכו'. ואין סתירה מזה להא דסוף סעי' ד' דהתם מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה משא"כ הכא. מ"ב או' ל"ב.

סט

סט) שם. אלא יעשו מיד וכו'. ואעפ"י שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו שיתקיים ח' ימים מ"מ יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד. אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה לפי שהשבת דחויה היא אצל פ"נ ולא הותרה לגמרי וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. ר"ז או' י"ג. ועיין לקמן או' פ"ה.

ע

ע) [סעיף יב'] משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו' והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש דעכו"ם וקטנים משום דזמנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו ונשים שמא יתעצלו ואתי חולה לידי סכנה. ובשם הרמב"ם פ"ב כתב הטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם יעו"ש ונ"מ בין אלו הטעמים מ"ש ב"י בשם רי"ו ח"ט שאם הנשים או הכותים עושים דברים אלו מעצמן אין מוחין בידם דלטעם הרא"ש משום שלא יתעצלו ודאי דאם עושין מעצמן דאין מוחין אבל לטעם הרמב"ם אפשר דאפי' אם עושין מעצמן מוחק בידם כדי שלא יבואו לידי חלול שבת במקום דליכא חולי מסוכן. עו"ש או' י"ב:

עא

עא) שם. שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו'. ובמקום דליכא אחר שיעשו על ידו ודאי שיעשו על ידם. ב"י בשם רי"ו. וכ"כ העו"ש שם:

עב

עב) שם. אלא ע"י ישראל גדולים וכו'. והא דקתני בברייתא (יומא פ"ד ע"ב) ע"י גדולי ישראל כתב ב"י לא גדולים בחכמה קאמר וכדמשמע לכאורה ממ"ש הרמב"ם פ"ב אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים. ישראל לאפוקי עכו"ם והוסיף הרמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדים שדעתם קלה ע"כ. וזהו שכתב בש"ע ע"י ישראל גדולים ובני דעת לפי פירושו בב"י מיהו הט"ז סק"ה הקשה על פי' זה של הב"י דא"כ לא היה לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראלים גדולים וע"כ פירש דמ"ש גדולי ישראל ר"ל דמצוה מן המובחר שגדולי ישראל יעשוה יעו"ש וכ"כ הר"ז או' י"ג. אבל התשב"ץ ח"א סי' ד"ן פי' הברייתא כדברי מרן ז"ל יעו"ש וכ"כ הלבוש וכ"כ א"ר או' י"א דבריא"ז בשה"ג (פ' יוה"כ) מבואר כב"י וכ"מ בירושלמי פי"ב ובס' תורת אדם עכ"ל. ועיין להרב זכור ליצחק הררי סי' צ"ג מה דשקיל וערי בהאי עניינא יעו"ש. ומ"מ לענין דינא כיון דכמה גדולים מפרשי הכי כדעת הש"ע הכי נקטינן:

עג

עג) שם. אלא ע"י ישראל גדולים ובר דעת. ר"ל שנזהרים מאיסור וגם שיודעים טעם הדבר דדוקא לחולה שיש בו הכנה הותר לחלל עליו כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויביאו לחלל אפי' במקום דליכא תולה מסוכן:

עד

עד) שם. הגה. וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי וכו'. כ"כ הרמב"ן ז"ל. וכתב ה"ה (פ"ב דין י"א) דמדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דוקא גבי יולדת אמרינן כל מאי דאפשר לשנות משנין אבל בחולים אחרים אין מדקדקים אחר זאת. עו"ש או' י"ג:

עה

עה) שם. בהגה. עושה ע"י שינוי. שאז אין איסור מן התורה. ר"ז או' י"ג. והטעם דכל כמה שנוכל לעשות בהיתר לא עבדינן איסורא. ולפ"ז אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט והחולה אינו נחפז כ"כ במהרה עבדינן שינוי שהוא איסור מדרבנן וכמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש:

עו

עו) שם. בהגה. ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם וכו'. ולא אסרו לעשות ע"י עכו"ם אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל העכו"ם ויבא לידי דיחוי ועיכוב אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום ר"ז שם:

עז

עז) שם. בהגה עושין ע"י עכו"ם. ונראה דאם יש עבד שמל וטבל וגם ישראל דמיטב לעשות ע"י ישראל מע"י עבד דבעבד גם רבו מוזהר עליו כמ"ש רסי' ש"ד והיינו להי"א אבל להמחבר אין לחלק. תו"ש או' ט"ו:

עח

עח) שם. בהגה. עושים ע"י עכו"ם וכן נוהגין. ומיהו הט"ז בסק"ה כתב דהבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה והזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אעפ"י שהעכו"ם לפנינו ועושה ההצלה מ"מ הישראל יעשנה עפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא יעו"ש. א"ר או' י"ב. תו"ש שם ר"ז שם:

עט

עט) [סעיף יג'] כל הזריז לחלל שבת וכו'. וא"צ ליטול רשות מב"ד. גמ' טור:

פ

פ) שם. כל הזריז לחלל שבת וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו ואעפ"י שהוא מתקן בה מדרגא בשעת עקירתו. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואעפ"י שהוא מפצל אותה כעין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות גמ' הרמב"ם פ"ב דין י"ז. ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ. גמ' מ"א סק"ח ומיהו מ"ש שם המ"א דבהגמ"ר משמע קצת דאין להקל בזה הא"ר או' י"ג השיג עליו בזה יעו"ש. ומ"ש אעפ"י שהוא מפצל אותה כמין עצים וכו' כתב המחה"ש דדוקא שאין כלי אחר והוצרך לפצל עצים אבל אם יש לו קרדום וכדומה שאפשר לו לשבר הדלת להוציא התינוק לא נתיר לו לפצל עצים:

פא

פא) שם. כגון שפירש מצודה להעלות תינוק וכו'. שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור ואפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם דגים פטור. הרמב"ם שם דין ט"ז: וכתב הא"א או' ח' דגם מכת מרדות שהוא מדרבנן אינו חייב יעו"ש: פב)

פא) נתכוון להעלות דגים ותינוק ולא העלה רק דגים כתב מהר"ם ן' חביב בס' תוספת יוה"כ דלכ"ע חייב דהרי נתקיימה מחשבתו בצידת הדגים וצדד עוד בזה וכתב דדעתו נוטה דחייב יעו"ש והביאו הברכ"י או' ז' וכתב דלו נראה דיש פנים לפטור כיון דנתכוון לשתיהן יעו"ש.

פג

פג) אם נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לבד בלא דגים נראה דלכ"ע פטור ברכ"י או' ט':

פד

פד) שם. וכן כל כיוצא בזה. ועיין בא"א מהגה"ק שכתב דלכתוב בש"ק שיבא רופא אל חולה שיב"ס אם בלא כתיבה לא יבא רשאי לכתוב ומ"מ לא יכתוב רק הכרחיות מאי דלא סגי בלא"ה וכל זה רק ברופא מומחה משא"כ במי ששולח אחר אוהבו או מי שיתפלל בעדו י"ל שאין היתר לכתוב. א"ח או' י"ג. ועיין לעיל סי' ש"ו סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:

פה

פה) [סעיף יד'] וצריך בשר שוחטין לו וכו'. בפסחים ע"ז ע"א ויומא ו' ע"ב איכא פלוגתא אי טומאה דחויה בציבור או הותרה ופסק הרמב"ם בפ"ד מס' ביאת מקדש דין ט"ו כמ"ד דחויה היא בציבור ואין להתיר אלא במקום שאי אפשר יעו"ש. וכ"פ בפ"ב ד' שבת דין א' דשבת דחויה היא אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' סי' תרפ"ט והר"ן בפ"ב דביצה שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה והב"ד הב"י יעו"ש אלא שהרא"ש כתב ביומא (פ' יוה"כ) בשם רבו מהר"ם דכיון שהתורה התירה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאילו עשאה בחול יעו"ש וכתב הב"ח דטעמו כמ"ד טומאה הותרה בציבור וה"ה לשבת אצל סכנת נפשות יעו"ש. וכ"נ דעת הטור. אבל דעת הב"י נראה כהרמב"ם ורשב"א והר"ן. וכ"נ דעת הב"ח. והא דשוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה מאחר דשבת לא הותרה אלא דחויה ואפשר בנבילה מוטב היה שיעבור הוא על איסור לאו ולא יעברו אחרים על איסור סקילה. כתב ב"י הטעם בשם הר"ן משום דהאוכל נבילה עובר בלאו על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה ומשו"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה. ובשם הרא"ש כתב הטעם שלא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן עכ"ל. ועיין בב"ח עוד טעמים אחרים יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ט על דברי הש"ע בפשיטות דשבת הותרה אצל פ"נ כבר השיג עליו הח"מ או' ד' וכ"פ הר"ז או' י"ג ואו' ט"ז דשבת דחויה היא אצל פ"נ. וכ"כ ח"א כלל ס"ח או' יו"ד קיצור ש"ע סי' צ"ב או' א' ונ"מ גם למקום אחר דכיון דרוב הפ' ס"ל דשבת דחויה היא אצל פ"נ ולא הותרה אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת עושין בהיתר אם לא יש איחור וכן אפי' אם יש איחור אם יעשו בהיתר אם אין החולה נחפז כ"כ במהרה יעשו בהיתר וכמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש:

פו

פו) שם. צריך בשר שוחטין לו וכו'. וצריך לברך על שחיטה זו. זבחי רצון סי' י"ב סק"י. וכתב שם דאסור ליקח שכר השחיטה זו ומותר לטלטל הסכין אחר שחיטה אפי' כבר הניח מידו יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד. ולענין כיסוי הדס עיין ביו"ד סי' כ"ח סעי' ט"ז:

פז

פז) שם. וצריך בשר שוחטין לו וכו'. ואם מספיק לו בתרנגול קטן אינו רשאי לשחוט גדול. ורק אם הביאו לשוחט לשחוט אינו חייב לחקור ולדרוש אם יש להם קטן כדי שלא יהא עיכוב. אך המביאים צריכים לדקדק אם יש להם קטן בביתם ומספיק לו שלא יביאו הגדול ואם אין מצוי בביתם קטן אין מחויבים לחזר ולהביא מחוץ דהזריז ה"ז משובח. רב פעלים ח"א סי' כ"א. וה"ה אם צריך לבשר בהמה ששוחטין בהמה קטנה אם מצוי אצלם בלא עיכוב. ואם מותר הבריא לאכול מאותו בשר עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

פח

פח) חולה שצריך לתרנגולת א' ובשל ב' איסורא דעבד עבד. הלק"ט ח"א סי' ק"ף. י"א בהגה"ט. וא"כ לכתחלה צריך לדקדק שלא לבשל כ"א לפי הצורך. ועיין לקמן או' צ"ו.

פט

טפ) שם. שוחטין לו וכו'. עיין בס' מגן אבות בחי' לחולין שהעלה דאם שוחטין לצורך חולה בשבח יש למלוח הבשר תחלה שלא יעבור החולה בכל כזית יעו"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם שיק סי' קל"ח ובשו"ת אבני צדק חא"ח סי' ל"ח והב"ד א"ח או' י"ד אלא שכתב שם בשו"ת אבני צדק דאם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור ובישראל עע"ג שימלח בכל צד נכון למלוח ע"י עכו"ם יעו"ש. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סעי' י"ב בהגה אבל לפי מ"ש הש"ע שם אף אם יש לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור יותר טוב לעשות ע"י ישראל יעו"ש.

צ

צ) וכתב בהגהות אחרונות דמרדכי פי"ז בשם ראבי"ה דאם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל וייחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל והביאו ב"י וצדד אי מיירי בחולי שיש בו סכנה או אין בו סכנה וסיים דמיירי באין בו סכנה דצרכיו נעשין ע"י עכו"ם ומאי מוטב שיתנסך היין דקאמר קרוב להתנסך דשמא יגע בו העכו"ם יעו"ש. אבל הד"מ או' ט"ו השיג על הב"י דמיירי ביב"ס והא דנעשין ע"י עכו"ם ע"פ מ"ש לעיל סעי' י"ב בהגה דאם אפשר בלא איחור עושין ע"י עכו"ם. ואע"ג דמחללין שבת ואין מאכילין נבילה שאני יי"נ דאיסורו מדבריהם וגם אין החולה קץ בו יעו"ש והביאו מ"א סק"ט. א"ר או' י"ד. תו"ש או' י"ז. ר"ז או' ט"ז. ח"א כלל ס"ח או' יו"ד. ומ"ש שם במ"א דבתשו' רמ"א (סי' קכ"ד) מתיר לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם עיין ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' בהגה שכתב לאסור יעו"ש וכתב המש"ז או' ו' שדברי ההגה עיקר יעו"ש. ועיין ביו"ד סי' קכ"ה סעי' יו"ד דאם ישראל נטר ליה שלא יגע אפי' בכלי פתוח מותר יעו"ש וא"כ אפשר להתיר לחולה שאין בו סכנה בכה"ג ואפי' לחולה שיב"ס אם עושין ע"י עכו"ם יש ליזהר בזה לעמוד ע"ג שלא יגע כיון דאפשר:

צא

צא) שם. שוחטין לו וכו'. מומר לחלל שבת בפרהסיא ועכו"ם או מומר להכעיס לדבר א' אין מחללין עליו שבת (כמ"ש יו"ד רס"י רנ"א) ומורידין ולא מעלין נמי אין מחללין עליהם שבת (עיין ביו"ד סי' קנ"ח) ספק תורה וודאי דרבנן מאכילין אותו הקל תחלה דהיינו ודאי דרבנן דאפי' אם נימא דספק מן התורה שריא מ"מ יש בו לתא דבר תורה. ובחולה שאין סכנה תליא בפלוגתא להרמב"ם והראב"ד ז"ל דספק מן התירה שריא שרי לחולה שאין בו סכנה ולמ"ד מה"ת אסור אסור לחולה שאין בו סכנה. מש"ז או' ו' ועיין לעיל או' כ"א:

צב

צב) [סעיף טו'] ורצו עשרה וכו'. אפי' בזה אחר זה. גמ' ופירש"י דכולם למצוה נתכונו פטורים דהזריז לחולה משובח. ונראה דמיירי שכל אחד לא ידע בחבירו או בחולה בהול וכל אחד סבר שהוא יקדים אבל באינו בהול אסור להרבות בגברי כמו דאסור להרבות לכרות בעוקצים כמ"ש בסעי' שאח"ז:

צג

צג) שם. והביאו לו וכו'. דרך רה"ר או תלשו מהמחובר:

צד

צד) [סעיף טז'] כורתין העוקץ שיש בו ג' ואע"ג שקיצר יותר מכשיעור מ"מ למעוטי בקצירה עדיף. גמ' ואם מותר לבריא לאכול ממנו עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

צה

צה) שם. כורתין העוקץ וכו'. ואם אפשר יש לתלוש בפיו משום די"א התולש בפיו אסור מדרבנן אבל לחולה שאין בו סכנה אע"ג דהותר לו איסור דרבנן אין להתיר לתלוש לו בפיו מן המחובר כיון די"א שהוא אסור מה"ת. רב פעלים ח"א סי' ך' ובספרו בן א"ח פ' תצוה או' ט"ו יעו"ש,

צו

צו) שם. לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב' שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו אעפ"י שאינו מרבה בטורח המלאכה שהכל נעשית בבת א' ר"ז או' ח"י. וכ"כ ח"א כלל ס"ח או' י"א דאם אין הדבר בהול אין מבשלין ועושין שאר מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום עכ"ל וכן אם די לו בתרנגול קטן או בבהמה קטנה אין לשחוט הגדול וכמ"ש לעיל או' פ"ז יעו"ש.

צז

צז) [סעיף יז'] אומרים לעכו"ם לעשות וכו'. והיינו דוקא היכא שהרפואה צריך לה בשבת עצמו. הרד"ך בבית כ"ב חדר ו' כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק י"א. הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין וחולה שאין סכנה אף איסור תורה עושין ע"י עכו"ם א"א או' י"א. ובמיחוש בעלמא אפי' ע"י עכו"ם אסור כמ"ש סעי' א' יעו"ש:

צח

צח) והוי יודע דחולה שאין סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן דמותר באכילה א"א שם. ועיין ביו"ד סעי' קכ"ה:

צט

צט) שם. אומרים לעכו"ם לעשות וכו'. וכן אם חתך אצבעו או נפל חבורה בראשו או במקום אחר בשבת והוא מוציא דם מותר לומר לעכו"ם לסיכו ולקשור עליה רטיה מן אניצי פשתן ולובן ביצה או שאר משיחות של חבורות. או"ה כלל נ"ט סי' כ"א. שכנה"ג בהגב"י או' י"ט:

ק

ק) שם. לעשות לו רפואה. וה"ה שאר צרכיו לבשל לו ולאפות לו ולהביא לו רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אעפ"י שאין שם סכנה. הרמב"ם פ"ב דין יו"ד:

קא

קא) שם. אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא. ר"ל באיסור דאורייתא ע"י ישראל שאין מחללין איסור דאורייתא ע"י ישראל כ"א בחולה של סכנה או בשביל פ"נ וכנז"ל:

קב

קב) שם. אפי' יש בו סכנת אבר. היינו באיברים שאין בהם סכנת הגוף אבל על איברים שיש בהם סכנת הגוף מחללי כמ"ש לעיל סעי' ו' וסעי' ט' יעו"ש:

קג

קג) שם. ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים וכו'. משמע דאפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים אפ"ה יש מתירין, ט"ז סק"ח. ומ"ש בידים ר"ל ובלא שינוי:

קד

קד) שם. אפי' אין בו סכנת אבר. אלא שנפל למשכב או שמצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו וכמ"ש בריש הסעי' אבל כשיש סכנת אבר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף מותר לעשוא לו איסור דרבנן ע"י ישראל לסברא זו וכמ"ש באו' שאח"ז:

קה

קה) שם. וי"א שאם יש בו סכנת אבר עושין וכו'. הוא דעת הר"ן דס"ל דוקא בשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לגוי אפי' אומר לעשות מלאכה דאו' הקילו בחולה שאין בו סכנה אבל בשבות דאית ביה מעשה דהיינו שיעשה הישראל בידים לא התירו אלא במקום דאיכא סכנת אבר. ונראה מדברי הה"מ דבמקום דאיכא סכנת אבר אפי' לא חלה ממנו כל גופו מותר לעשות לו מלאכות דרבנן ע"י ישראל. עו"ש או' י"ז וכ"כ המ"א ס"ק י"ב:

קו

קו) שם. ואם אין בו סכנת אבר וכו'. אפי' בחולי שכולל כל הגוף אין עושין ע"י ישראל לסברא זו כ"מ מדברי הר"ן שהביא ב"י וכ"כ הט"ז סק"ע ואפי' ע"י שינוי אין עושין ע"י ישראל אי ליכא סכנת אבר לדיעה זאת השנית אם אפשר ע"י עכו"ם אבל אם א"א ע"י עכו"ם מודים לסברא הג' שהוא דעת הרמב"ן שעושין ע"י ישראל בשינוי. הגר"א.

קז

קז) שם. עושין בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי הה"מ דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד. ט"ז סק"ז. וזוהי הסברא הג' שהסכים עליה הש"ע כמ"ש לקמן או' ק"י יעו"ש:

קח

קח) שם. וי"א אפי' יש בו סכנת אבר וכו'. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י ט"ז ס"ק י"א ועי"ש מה שמיישב מה שהקשו על פי' ב"י יעו"ש:

קט

קט) שם. אין עושין דבר שהוא נסמך למלאכה דאו' כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סמנים אבל שבות שאין עיקר מלאכה נסמך עליה כגון להעלות אזנים ואונקלי ולהחזיר השבר שאין דברים הללו נעשים בסמנים מותר אפי' ע"י ישראל. ב"י. ועיין לקמן סעי' מ"ג:

קי

קי) שם. ודברי הסברא השלישית נראין. הב"ח פי' דקאי על הרמב"ם שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיעה ראשונה דהיינו יש מתירין וכו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש אבל הט"ז ס"ק י"ב והמ"א ס"ק י"ד השיגו עליו וכתבו דקאי על הרמב"ן שהוא דיעה שלישית שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי וכו' יעו"ש. וכן הסכים א"ר או' ט"ז וכתב שכ"ה דעת המי"ט והצל"ד ומסקנת הטור יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"א (אלא שלמד זכות על הלבוש והב"ח יעו"ש) וכ"ה דעת הגר"א והמש"ז או' יו"ד. וכ"פ ח"א כלל ס"ט או' י"ב. וכ"כ האחרונים:

קיא

קיא) שם. ודברי הסברא השלישית נראין. וה"ה ע"י עכו"ם דמותר לכ"ע. הגר"א. ואם א"א ע"י שינוי ולא ע"י עכו"ם מותר לעשות כדרכו. ח"א שם:

קיב

קיב) וכל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאב"ס נ"ל דאפי' יכול לעשות ע"י עכו"ם מותר, ח"א שם או' י"ג. מיהו במ"א ססי' זה משמע דאם אפשר יותר טוב שיעשה ע"י עכו"ם יעו"ש:

קיג

קיג) ופראשקע"ש (שקורין פולווע"ר) כגון ראבארבר"ע וכיוצא בו שמערבין במים נ"ל דאסור ע"י ישראל לעשותו בלילתו עבה דהא י"א דבדבר שאינו בר גיבול משנתן המים חייב ולכן יעשנה נכרי. ח"א שם או' י"א:

קיד

קיד) שם. הגה. מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן וכו'. ומותר להאכילו ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו מותר להאכילו אפי' תבשיל חלב שחלבו ובשלו הגוי מאחר שאין במאכלו אלא משום מוקצה. או"ה כלל נ"ח סי' כ"ט שכנה"ג בהגב"י סי' ש"ז או' י"ג א"ר שם או' מ"ה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' כ"ב. ר"ז או כ"ב. ח"א שם או' ט"ז ועיין בישי"ע ססי' ש"ט שכתב דמוכח מזה דמותר להאכיל דבר מוקצה לחולה שאב"ס דקטן ג"כ הוי כחולה שאב"ס יעו"ש. וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' ה' יעו"ש. ומה"ט מותר ליתן לרופא דיו וקולמוס ונייר לכתוב רצעפ"ט לחולה שאב"ס כשא"א ע"י עכו"ם. כלכלת שבת. מיהו אם אפשר יעשה ע"י שינוי. ועיין עוד לקמן או' קכ"ג:

קטו

קטו) שם. בהגה. מותר לחולה לסייעו קצת וכו'. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ואפי' במלאכה דאו' מסייע אין בו ממש. מ"א ס"ק ט"ז תו"ש או' כ"ג וכתב ודלא כעו"ש. ר"ז או' כ"א. ועיין לעיל או' י"ט:

קטז

קטז) שם בהגה מותר לחולה לסייעו וכו'. לאו דוקא חולה וה"ה אחר מותר לסייע ט"ז ס"ק י"ג א"ר או' י"ז, מש"ז או' י"ג ר"ז שם.

קיז

קיז) [סעיף חי'] הקיז דם ונצטנן וכו'. אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי עא"ג שאין בצנה סכנה שאפשר לחממו בבגדי מ"מ והביאו ב"י סי' ש"ל אבל ב"י כתב בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין מ"א ס"ק י"ז תו"ש או' כ"ד. וכ"כ לעיל או' כ"ד ומ"מ נ"ל דאם הדבר בהול יש לסמוך על המקילין. ח"א כלל ס"ח או' ט וכן אם אין שם בגדים כדי לחממו מותר לעשוח לו מדורה אפי' ע"י ישראל אם הוא חולה של סכנה וצריך למדורה. ר"ז או' כ"ד. וכן אם נצטנן מחמת שלג מותר לחלל עליו שבת ולעשות לו מדורה כמ"ש יומא דף ל"ה ע"ב גבי הלל הזקן יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' ש"ל או' ל"ו.

קיח

קיח) [סעיף יט'] מותר בבישולי עכו"ם. אעפ"י שהתבשיל עצמו אסור משום בישולי עכו"ם כיון שהדבר מותר בעצמו לא רצו להחמיר בו יותר מפני שהוא בישולי עכו"ם ממעשה שבת, ב"י בשם הר"ן. לבוש:

קיט

קיט) שם. מותר בבישולי עכו"ם. אבל בחול אין מתירין בישולי עכו"ם לחולה שאין בו סכנה. לבוש. ואפי' אין שם ישראל. מש"ז או' ו'.

קכ

קך) שם. מותר בבישולי עכו"ם. ולענין ברכה באכילת איסור עיין לעיל בש"ע רסי' קצ"ו וסי' ר"ד סעי' ט' וכתב המש"ז באו' הנז' דמשמע דבישולי עכו"ם בשבת לחולה שאין הכנה מברך עליו ג"כ דחד טעמא הוא הואיל ובהיתרא קאכל אבל מאכל איסור דרבנן לחולה שאין סכנה שלא כדרך אכילה כבסי' קנ"ה ביו"ד בש"ך ס"ק י"ד אין מברך כלל יעו"ש.

קכא

קכא) שם. מותר בבישולי עכו"ם, ואם נשאר למו"ש אסור לבריא ואפי' לדידיה (בשבת) אם הבריא. ט"ז ס"ק י"ד, תו"ש או' כ"ה, וכן לחולה עצמו במו"ש אסור כמ"ש לעיל סי' שי"ח או' ל"א יעו"ש ואפשר דאם אין לחולה מה לאכול במו"ש דיש לסמוך על המתירין, נ"א כלל ס"ח או' ב' וכ"כ בן א"ח פ' בא או' ד' ועיין עוד בדברינו לשם או' ל"ב ול"ד וליה וגה לענין הכלים שבישל בהם העכו"ם בשבת יעו"ש.

קכב

קכב) שם. מותר בבישולי עכו"ם ונראה דהישראל לא יתן המאכל בקדרה דאחד נותן את המים וא' שופת הקדרה הראשון פטור אבל אסור, ח"א כלל ס"ט או' ט"ז.

קכג

קכג) שם. מותר בבישולי עכו"ם אבל אסור להאכילו שום דבר איסור ואפי' איסור דרבנן (עיין יו"ד ססי' קנ"ה) או מוקצה בין בחול בין בשבת, ולעשות זויף מיין יש למצוא היתר אם צריך החולה לכך הרבה. ח"א שם ועיין לעיל או' קי"ד.

קכד

קכד) ועיין בס' חקר הלכה ח"ב דף ו' ע"ד שכתב דחולה שאב"ס אם הביא בעצמו עליו החולי שאכל מאכל כזה שידע בטח שיגיע לידי חולי או הקיז דם וכיוצא אסור לעשות בשבת בשבילו מלאכה אפי' דרבנן או להאכילו איסור דרבנן אבל בחולי שיש בו סכנה אף שהביא את עצמי לידי סכנה מותר, וכתב דכן יש ללמוד מדברי מ"א סי' תר"מ סק"ד יעו"ש א"ח או' י"ט.

קכה

קכה) חולה שאמרו הרופאים לבשל לו תפוחים חמוצים במים וישתה המים ויש תפוחים מוקצים יש ליקח מהם מלומר לעכו"ם שיביא מחוץ לתחום מביתו אבל כשנמצא כאן דברים שהביאו גוים מחוץ לתחום ודאי דתחומין קיל ממוקצה. תשו' בשמים ראש סי' א' פת"ע או' כ"ז.

קכו

קכו) חולה כל גופו שאין בו סכנה מותר לשתות בשבת משקה המשלשל, ואין חילוק בין מר למתוק הרדב"ז ח"ג סי' תר"מ, מחב"ר או' ט' אבל הבריא אסור לשתות בשבת הם המשלשל בן א"ח פ' תצוה או' ט'

קכז

קכז) [סעיף כ'] אין נותנין יין לתוך העין. שנראה לכל דמשום רפואה עביד, לבוש. ואיכא למיגזר משום שחיקת סמנים תו"ש או' כ"ו.

קכח

קכח) שם. אם פותח וסוגר העין אסור. דאז מוכחא מילתא דלרפואה עושה, ואם אינו פותח מותר משום דאמרי לרחיצה בעלמא עבד. ב"י בשם רש"י, והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור כמ"ש רס"י שכ"ז מ"א ס"ק ח"י, א"ר או' י"ט תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל ס"ט או' ח' ואפי' אם שרה חתיכת בגד מע"ש אסור ליתנה ע"ג העין בשבת. ח"א שם.

קכט

קכט) שם. ורוק תפל וכו'. היינו כל שלא טעם כלום משניעור. רש"י ומ"מ. ומ"ש הד"מ עוד כמה תנאים לרוק תפל זהו לענין כתם כדאיתא בנדה אבל לנידון דכאן מקרי תפל כל שלא טעם כלום משניעור. מ"א ס"ק י"ט ותו"ש או' כ"ח א"א או' י"ט.

קל

קל) שם. דמוכתא מילתא וכו'. דאילו לרחיצה מאיס. ב"י בשם רש"י. ולפ"ז נראה דאם משים אדם מים בתוך פיו ורוחץ שם בכל צדדין ואח"כ רוחץ באותם מים את עיניו שגם הם לרפואה כיון שמעורב בו רוק תפל שרי דלא מוכחא דלרפואה קעביד כיון דלא מאיס כרוק תפל בשיניה. ב"ח. מ"א סק"ך. ר"ז או' כ"ו. ח"א שם

קלא

קלא) וכתב רש"ל נראה דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים קעביד עכ"ל, ב"ח. ט"ז ס"ק ט"ו מ"א שם. ר"ז שם. ח"א שם. ובכל ענין מותר להניח רטיה וכיוצא בו על העין או על מכה מע"ש אעפ"י שיהא מונח כל השבת ח"א שם. ועיין לקמן סעי' כ"ה.

קלב

קלב) [סעיף כא'] שורה אדם קילורין וכו' במים, רש"י. ודוקא ברכה (ר"ל שהסם של קילורין ששורה במים יהיה רך וצלול כמו מים או יין הראוי לרחיצה) אבל בעבה אסור כמ"ש לעיל סי' רנ"ב סעי' ה' ב"י. מ"א ס"ק כ"א ועיין בדברינו לשם או' ן'

קלג

קלג) שם. ונותן ע"ג העין. בשבת גמ' וכ"ה בטור וב"י ונראה דתיבה זו נשמטה מן הדפוס בש"ע.

קלד

קלד) שם. שאינו נראה אלא כרוחץ ומאן דחזי סבר שהוא יין. רש"י. והב"ח כתב דמאן דחזי ליה סבר מיא בעלמא נינהו ואינו אלא רוחץ עכ"ל ובתו' דף ח"י כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סמנים יעו"ש. והב"ד ב"י ומ"א ס"ק כ"ב אלא שכתב ב"י דהלכה כהרא"ש והר"ן דאפי' לרפואה שרי יעו"ש. וכך הם דבריו כאן בש"ע ומיהו לפי מ"ש רש"י דטעם ההיתר הוא משום מאן דחזי סבר שהוא יין ולעיל או' ' שלחן עצי שטים. אמנם י"ל דעיקר ההיתר הוא מפני דאית ליה הכירא כיון שלא התירו לו אלא לשרותן מע"ש וכמ"ש בש"ע. וחשש הרואין שאין יודעין ששרה מע"ש יש לפוטרו בעילא כל דהוא ובזמן שנוהגין לרחוץ ביין נאמר מאן דחזי סבר שהוא יין ובזמן שאין נוהגין לרחוץ ביין כ"א לרפואה נאמר מאן דחזי סבר שהוא מים ושרי וכמ"ש הב"מ. ונראה שמפני זה לא כתבו הפו' לאסור בזה.

קלה

קלה) שם. ולא חיישינן משום שחיקת סמנים וכו'. כלומר לדידיה דידע שעושה לרפואה מאי הכירא אית ליה. לזה אמר דאית ליה הכירא כיון שלא התירו אלא לשרותן מע"ש. וכן פי' הב"ח וכן נמצא בפירש"י. ולא דמי ליין דבסעי' ך' דלא הצריכו היכר. דיין שאני דדרך העולם הוא לרחוץ ביין ע"ג העין משום נוי אבל קילורין דאין עושין אלא לרפואה הצריכו היכר שלא יבא לטעות ויעשה רפואה בשבת ע"י שחיקת סמנים. עו"ש או' כ"ג.

קלו

קלו) [סעיף כב'] וסכין אותה בשמן. במקום שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז. ר"ז או' כ"ח. ועיין בדברינו לשם או' יו"ד.

קלז

קלז) שם. וסכין אותה בשמן. הטעם משום דבסיכת שמן ליכא למיגזר משום שחיקת סמנין דבלא"ה דרכו לסוך בשמן ולפיכך אפי' סך אותו ע"ג מכה לית לן בה. עו"ש או' כ"ד.

קלח

קלח) שם. אבל לא בחלב וכו'. כלומר אעפ"י דגם בחלב דרך בני אדם לסוך מ"מ כיון שהוא נימוח הרי הוא כמו המרסק שלג וברד דאסור כמ"ש לעיל סי' ש"ך אבל שמן כבר נימוח ועומד הוא, עו"ש או' כ"ה, ועיין לעיל סי' שכ"ו או' מ"ה.

קלט

קלט) שם. אבל לא בחלב וכו'. וה"ה שומן דדינו כחלב כמ"ש לעיל סי' שי"ד או' פ"א. ונראה דה"ה שמן קרוש דדינו כשומן. ועיין לעיל סי' שי"ד סעי' י"א.

קמ

קמ) שם. ואפי' בגמר מכה דהיינו כבר נתרפא ואין לו צער ממנה, ר"ז או' כ"ח.

קמא

קמא) שם, דליכא אלא צערא שרי, ט"ס וצ"ל דליכא צערא אלא תענוג שרי. ב"ח עו"ש או' כ"ה. מ"א ס"ק כ"ג וכ"כ האחרונים.

קמב

קמב) שם. אבל אין נותנין עליה שמן וכו'. דמוכחא מילתא דלרפואה עביד. לבוש.

קמג

קמג) שם. מעורבין יחד, ונראה הא דבעינן דוקא מעורבין אבל שמן לבד מותר ה"ד בשמן שבריאים רגילין לסוך בהם אבל בשמן שאין הבריאים רגילין לסוך בהן אפי' שמן לבדו אסור. ונראה דה"ה אם נותן שמן מרובה שאין דרך ליתן כ"כ שמן מרובה אסור אפי' שמן לבדו. וכן איתא בשה"ג וכן הסכים הב"ח עו"ש או' כ"ו. והיינו נמי במקים שנוהגין לסוך בשמן אבל במקום שאין נוהגין אפי' שמן לבדו וגם מעט אסור כמ"ש לעיל סי' שכ"ז או' יו"ד יעו"ש. אבל מותר לתת עליה חמין לבדו אם הוחמו מע"ש. ר"ז או' כ"ח.

קמד

קמד) שם. ולא ע"ג מוך וכו'. אפי' חמין לבדו או שמן לבדו אסור דחיישינן לסחיטה. ב"ח. אבל המ"א ס"ק כ"ד כתב דבשמן לחוד לא גזרינן משום סחיטה כמ"ש סי' שי"ט סעי' יו"ד. וכ"כ הר"ז שם מיהו הא"ר או' כ"ג כתב על דברי המ"א הנז' צ"ט וכ"פ התו"ש או' ל"ו כהב"ח יעו"ש. ובלא"ה כבר כתבנו באו' הקודם דבמקום שאין נוהגין הבריאים לסוך אפי' בשמן לבדו אסור משום דמוכח דלרפואה קעביד וא"כ ה"ה ליתן ע"ג מוך כדי ליתנו על המכה אסור כיון דמוכח דלרפואה קעביד.

קמה

קמה) והא דאין נותנין ע"ג מוך אפי' חמין לבדו היינו אם אין המוך מיוחד לכך. ר"ז שם ועיין לעיל סי' ש"א או' רס"ט

קמו

קמו) שם. ולא ע"ג מוך ליתנו עליה וה"ה שלא ליתן ע"ג מוך שע"ג המכה, גמ' ואפי' חמין לבד אסור, עו"ש או' כ"ז והיינו אם אין מיוחד לכך וכמ"ש באו' הקודם

קמז

קמז) שם. אבל נותן הוא חוץ למכה וכו'. דלא מוכחא מלתא דלרפואה קעביד. עו"ש או' כ"ח ולפ"ז גם במקום שאין נוהגין לסוך בשמן שרי בזה.

קמח

קמח) [סעיף כג'] וחתיכת בגדים יבישים וחדשים וכו'. משמע אבל בספוג אין חילוק בין חדשים לישנים ובכל גוונא שרי וכ"כ הב"ח, שכנה"ג בהגב"י או' כ"ה, עי"ש או' כ"ח, א"ר או' כ"ד תו"ש או" ל"ז (וכתב דכ"ה דברי הט"ז אלא שצריכין תיקון קצת) מש"ז או' י"ז. וכ"כ האחרונים.

קמח) שם אבל לא ישנים וכו'. מותר לכרוך צרצור קטן למי שלקה באצבעו. מרדכי פ"ק דשבת והביאו ב"י סס"י זה וכ"כ הכגה"ג בשם השה"ג.

קמט

קמט) שם. דשוב אינם מרפאין ומותר ליתנם ע"ג המכה בשבת ר"ז או' כ"ט.

קנ

קנ) [סעיף כד'] חוץ מעלי גפנים וכו'. וה"ה כל עלים שהם מרפאים מ"א ס"ק כ"ה א"ר או' כ"ה. תו"ש או' ל"ח, ר"ז או' ל' ת"א כלל ס"ט או' ט':

קנא

קנא) שם הגה, ואין נותנין גמי וכו'. בין לח בין יבש א"ר או' כ"ו תו"ש או' ט"ל והיינו שהכינו מבע"י או שראוי למאכל בהמה ואפ"ה אסור משום דמרפא דאל"כ בלא"ה אסור משום מוקצה.

קנב

קנב) [סעיף כה'] רטיה שנפלה וכו'. רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה, הרמב"ם בפי' המשנה.

קנג

קנג) שם. לא יחזירנה, פירש"י גזירה שמא ימרח (פי' להשוות אותה, ט"ז) וכתבו התו' אבל לשחיקת סמנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה, ב"י, ט"ז ס"ק ח"י, מ"א ס"ק כ"ו והא דאסרינן חזרת רטיה דבר פשוט הוא דבחולי שאין בו סכנה היא דאם יש בו סכנה להניח לכתחלה נמי שרי, ב"י.

קנד

קנד) שם. ע"ג כלי יחזירנה. דכשהוחלקה דמיא, אבל אם הסירה במזיד אסור להחזירה, ש"ל, עו"ש או' ל' מ"א ס"ק כ"ז, א"ר או' כ"ז תו"ש או' מ"א, ר"ז או' ל' ח"א כלל ס"ט או' ט' ביאורי הגר"א, ומ"ש ב"י על דברי ש"ל הנ"ז לא ידעתי מרן לו וכו' כבר יישבו האחרונים הנ"ז מיהו ע"י גוי שרי להחזירה אפי' הסירה במזיד, חס"ל או' י"ב.

קנה

קנה) שם. ע"ג כלי יחזירנה ומותר להחזירה תחת האגד ולא חיישינן שמא יבא לאגדה ויעשה קשר של קיימא, ט"ז ס"ק י"ט.

קנו

קנו) שם. וע"י עכו"ם מותר וכו'. היינו אם מצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש בעלמא אסור אפי' ע"י עכו"ם כמ"ש ברס"י זה, ט"ז סק"ך, מ"א ס"ק כ"ח, תו"ש או' מ"ב, מש"ז או' ך'.

קנז

קנז) שם הגה. ומותר לומר לעכו"ם וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאו' היא ואסור משום ממחק כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' מ"א ס"ק כ"ט א"ר או' כ"מ, תו"ש או' מ"ג א"א או' כ"ט ר"ז שם.

קנח

קנח) שם. בהגה ואסור ליתן עליה אפר וכו'. כשלא חלה כל גופו. מ"א סק"ל. תו"ש או' מ"ד.

קנט

קנט) [סעיף כו'] ומקנח פי המכה. ומחזירה עליה. וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנת פי המכה ומחזירה עליה שכיון שאינו מסירה כולה בבת א' מותר להחזירה. ר"ז או' ל'.

קס

קס) שם. מפני שהוא ממרח. וממרח חייב משום מחוק עו"ש או' ל"ג.

קסא

קסא) [סעיף כז'] נותנין עליה רטיה. בתחלה בשבת. ר"ז או' ל"א.

קסב

קסב) שם. שאינו אלא כמשמרה שלא ישרטו בגדיו את המכה ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סמנין ולמירוח ב"י. מ"א ס"ק ל"א.

קסג

קסג) [סעיף כח'] המפיס שחין בשבת וכו'. כדאיתא ס"פ האורג אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר וחדא מינייהו הא דתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור. ב"י.

קסד

קסד) שם. המפיס שחין וכו'. פירש"י המפיס מבקע והביאו ב"י.

קסה

קסה) שם. המפיס שחין בשבת וכו'. אבל אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר דאינו דומה לליחה ודם שהוא כנוס במורסא משא"כ דם איברים שהוא נבלע וא"כ עושה חבורה, ח"א כלל ס"ט או' י"ט. והוא ממ"א ס"ק ל"ג והביאו א"ר או' ל'. והתו"ש או' מ"ז.

קסו

קסו) שם. הרי זה חייב וכו'. לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי מיהו ממ"א סי' ש"א סק"ז וכאן סעי' ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. מש"ז או' כ"א ור"ל וא"כ אין להתיר להוציא ליחה כ"א ביד ולא בכלי.

קסז

קסז) שם. להוציא ממנה הליחה וכו'. ונראה דהמפיס מורסא להוציא ליחה יזהר לפותחה ע"י נקיבת מחט אבל לא יפתחנה ע"י צפרניו דשמא יתלוש קצת מעור המורסא ויש בו משום גוזז כמ"ש סעי' ל"א מיהו לדעת התו' ברס"י ש"מ דס"ל דגוזז הוי מלאכה שאצ"ל א"כ אם א"א בענין אחר שרי אף לתלוש קצת עור משום צערא אבל להריב"ש אסור לכ"ע דלדידיה אית ביה איסורא דאו' כמ"ש ססי' ש"ג. תו"ש או' מ"ז אמנם המש"ז או' כ"א כתב דאם גוזז העור מע"ג המכה ליכא חיוב חטאת דהוי כצפורן שפירשה רובא דתו לא יניק מהגוף יעו"ש.

קסח

קסח) שם להוציא ממנה הליחה וכו'. ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד, רש"י. ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם, אגודה סי' קכ"א. ומותר ליטול הקוץ במחט. משנה פי"ז והרמב"ם פכ"ה. ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"ו דסנהדרין מ"א ס"ק ל"א א"ר או' ל' תו"ש או' מ"ו.

קסט

קסט) שם. להוציא ממנה הליחה וכו'. ואפי' הוא בריא מותר לפתוח אותה כדי שיצא הליחה והדם אם יש לו צער מזה. ח"א כלל ס"ט או' י"ט, ויזהר שלא לדחוק בידו על המכה להוציא דם רק מה שפקיד ועקור שרי, מש"ז או' כ"א בן א"ח פ' תצוה או' ג'.

קע

קע) שם. הרי זה מותר. דמלאכה שא"צ לגופה הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב צ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין. מ"מ מ"א ס"ק ל"ג תו"ש או' מ"ז.

קעא

קעא) ואותן שיש להם נקב בזרוע שקורין אפטור"א (ובלשון ערבי קורין אותו כי"י) אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד סעי' ג' וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג. ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור. ורטיה מותר ליתן על האפטור"א כמ"ש סעי' כ"ז. ובס' ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה (ויש לחוש לדבריו ר"ז או' ל"ד) ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות וכו' ועוד דאית להו צערא. ובסה"ת כתב מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קוייטר"א בלע"ז ואעפ"י שיש דם בתוך הכויה משום דמפקד פקיד כמו מורסא, ובכנה"ג כתב בשם ס' הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"כ ועיין לקמן סעי' מ"ח מיש שם ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה (ר"ל ולכך מותר להחליף הבגד אבל בס' הזכרונות מיירי באין בה נקב, ר"ז או' ל"ד) וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב. מ"א ס"ק ל"ג והביאו א"ר או' ז' והתו"ש או' מ"ז והר"ז או' ל"ד וח"א כלל ס"ט או' י"ט. והנ"מ לענין דינא באותן שיש להם נקב בזרוע דאם נסתם קצת אסור ליתן בו קטנית להרחיבו אבל אם לא נסתם מותר ליתן בו הקטנית כדי שישאר פתוח וגם מותר להחליף הבגד כדי שלא יסריח אבל צריך להזמין מאתמול העלה והקטנית שרוצה ליתן בשבת ולהסיר עוקציהן מע"ש ואם יודע שיוצא דם בקינוח לא יקנח דהוי פסיק רישיה, וכ"כ בן א"ח פ' תצוה או' ד' וכתב שם דכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה יען כי שרייתו זהו כבוסו ועוד דאתו לידי סחיטה.

קעב

קעב) להוציא ליחה מהפונטאניל"ה התירו אחרונים אך אם נסתם הנקב קצת אסור לתת לתוכו קטנית ואם עלה בשר אסור לתת דבר האוכלו ודלא כהרמ"ח בלקט הקמח הרב מו"ק עי"ש באורך ובסוף הסי' ובאחרונים מחב"ר או' ד' שע"ת או' ל"ח.

קעג

קעג) מי שנפחה ידו ורפואתו להוציא דם אפשר להתיר ע"י עכו"ם. א"א או' ל"ג.

קעד

קעד) [סעיף כט'] מי שנגפה ידו וכו'. ואם נגף בגב היד או בגב הרגל מותר דהוי כמכה של חלל כמ"ש לעיל סעי' ו' ב"י. מ"א ס"ק ל"ד. א"ר או' ל"א.

קעה

קעה) שם. מי שנגפה ידו וכו'. כגון שלא באה מחמת ברזל דאילו באה מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד והרגל מחללין עליו כמ"ש לעיל סעי' ז' ב"י בשם התו' ט"ז ס"ק כ"ב. א"ר שם.

קעו

קעו) שם. צומתה ביין וכו'. ועיין לעיל או' קכ"ח.

קעז

קעז) שם. אבל לא בחומץ וכו'. וה"ה ביין שרף. ח"א כלל ס"ט או' ו'.

קעח

קעח) שם. ואם הוא מעונג וכו'. וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרו וצומתו.

קעט

קעט) שם. ואם הוא מעונג וכו'. אבל בסתם אדם מותר ביין. ח"א שם.

קפ

קפ) [סעיף ל'] מי שנשמט פרק ידו וכו'. היינו שיצא העצם מפרק שלו, רש"י ר"ז או' ל"ו ועיין לקמן סעי' מ"ז.

קפא

קפא) [סעיף לא'] אם פירשו רובן וכו'. צפורן שפירשה רובה הוא ידוע אבל ציצין שפירשו רובן איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי מש"ז או' כ"ג.

קפב

קפב) שם ומצערות אותי, וסיים הרמב"ם (בפ"ט) ואם אין מצערות אותו אסור פי' אעפ"י שהם כלפי מעלה, ט"ז ס"ק כ"ג,

קפג

קפג) שם. להסירן ביד מותר וכו'. דכיון שהם קרובין להנתק אין בהם משום גוזז מה"ת אפי' כשחותכן בכלי אלא שאסור מד"ס אבל להסיר ביד שאין זו דרך גזיזה מותר אפי' לכתחלה אם הם מצערות אותו. ר"ז או' ל"ז. וצריך ליזהר שיטול בענין שלא יצא דם. מש"ז שם.

קפד

קפד) שם. לא פירשו רובן וכו'. וה"ה דאפי' לא פירושו כלל פטור ביד דאין דרך גזיזה ביד.

קפה

קפה) שם. בכלי חייב חטאת. משום גוזז. מ"א ס"ק ל"ה. ר"ז שם:

קפו

קפו) שם. וצריך לחוש לשני הפירושים. ולכן אפי' פירשו רובן אסור ליטלן אפי' ביד. ח"א כלל כ"א או ד':

קפז

קפז) שם. וצריך לחוש לשני הפירושים. דעד שיהיה קצת תלוש מלמטה וקצת מלמעלה ובין שניהם באפשר רוב שרי. מש"ז או' כ"ג:

קפח

קפח) [סעיף לב'] החושש בשיניו וכו'. פשוט דלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל סעי' ג' ט"ז ס"ק כ"ד:

קפט

קפט) שם. לא יגמע בהם וכו'. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר. ר"ן. מ"א ס"ק ל"ו. וה"ה דאסור לעשות לו שום דבר אפי' אינו אלא שבות דשבות כיון דאינו אלא מיחוש בעלמא ואם יש לו מקצת חולי שרי ע"י עכו"ם כמ"ש סעי' י"ז תו"ש או' נ"ב:

קצ

קצ) שם. לא יגמע בהם חומץ ויפלוט. דמוכחא מילתא דלרפואה עביד לבוש.

קצא

קצא) שם. לא יגמע בהם חומץ ויפלוט. וה"ה יין שרף לא ישהנו בפיו ויפלוט ואפי' לשהות ואח"כ יבלע אסור. ובמקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו ולבלוע אח"כ או אפי' להפליט כיון דיי"ש הוא משקה גמור לכל לא מחזי כ"כ לרפואה. ח"א כלל ס"ט או' ג' בן א"ח פ' תצוה או' ב'.

קצב

קצב) שם. לא יגמע בהם וכו'. וכ"ש דאסור ליתן על השן נעגלי"ך או שפירטי"ז וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו. ח"א שם. וצריך לעשות ע"י שינוי רק אם א"א מותר לעשות כדרכו כמ"ש לעיל או' ק"י ואו' קי"א.

קצג

קצג) שם. אבל מגמע ובולע וכו'. ואפי' לאחר אכילה שהכל יודעים שכבר סעד מותר. עו"ש או' ל"ד. תו"ש או' נ"ג ופי' מגמע כתב המ"מ דהיינו כדי גמיעה של אדם בינוני והוא פחות ממלא לוגמיו תו"ש שם:

קצד

קצד) שם. החושש בגרונו וכו'. שאין לו אלא מיחוש בעלמא ח"א שם או' ד' וכ"כ לעיל או' קפ"ח:

קצה

קצה) שם. לא יערענו בשמן. פי' דמשהי ליה תוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא. ב"י בשם רש"י וכ"כ הלבוש ת"א שם. אבל לדעת הרמב"ם כתב ב"י שלא ישהנו בגרונו משמע דאפי' אם אח"כ בולעו כיון דמשהי ליה בגרונו מוכח דלרפואה קעביד. וכ"מ מדברי מ"א ש"ק ל"ז וא"ר או' ל"ה והתו"ש או' נ"ד וכ"כ הר"ז או' ט"ל, ואפי' ע"י אניגרון (מי סלקא) אסור להשהותו בגרונו. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. והתו' כתבו דע"י אניגרון אפי' להשהותו שרי. והב"ד ב"י והת"ש שם:

קצו

קצו) שם. אבל בולע הוא שמן וכו'. והב"ח אוסר בשמן לבדו כ"א לתוך אניגרון. וכתב המ"א ס"ק ל"ח ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע שמן לבדו אסור כמ"ש סעי' ל"ז. והביאו א"ר שם. תו"ש או' ל"ה. ר"ז שם. וכ"ז במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול דבשביל זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות כל רפואה א"ר שם. ולענין ברכת השמן והאניגרון עיין לעיל סי' ר"ב סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

קצז

קצז) [סעיף לג'] גונח מותר לינק וכו'. וגונח הוא מי שיש לו כאב לב ורפואתו לינק חלב עז. רש"י כתובות ס' ע"א. והטעם אמרו שם בגמ' משום דיונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ופירש"י כלאחר יד שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד עכ"ל, וכתבו שם התו' לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאו' שרי במקום סכנה יעו"ש. וכ"כ ב"י וב"ח דהכא מיירי בחולי שאין בו סכנה יעו"ש. והא דשרינן לינק איהו גופיה ולא אמרינן שיאמר לגוי לחלוב וישתה כמו בכל חולי שאין בו סכנה כבר תירץ הר"ן ז"ל (פ' חבית) דהכא לא אפשר ע"י גוי משום דרפואת החלב היא דוקא כשהיא רותחת וכדאמרינן במרובה מעשה בחסיד וכו' עו"ש או' ל"ה, מ"א ס"ק מ' ועיין לעיל סי' ש"ה או' פ":

קצח

קצח) שם. לינק חלב מבהמה וכו'. אפי' מבהמה שלו ואפי' למ"ד דיש בחולב משום שביתת בהמתו הכא שרי דהיינו רביתא דולדותיה יונקין ממנה. מחב"ר או' ח'. ועיין א"א או' מ' שכתב דמשמע דאפי' עז העומדת לחלבה דמוקצה שרי יעו"ש:

קצט

קצט) שם. וי"א שאם אין לו וכו'. הא דכתב הש"ע סברא זו בשם י"א דמשמע דלסברא א' אף מחמת רעבון מותר לינק מבהמה בשבת משום דכתב ב"י בשם הרי"ף דהלכה כר' מרינוס, דאפי' בשבת במקום צערא לא גזרו ביה רבנן עכ"ל ולשון זה משמע דאפי' גונח מחמת צערא דרעבון נמי שרי וכמ"ש הב"ח ולכך כתב בש"ע סברת האוסר בשם י"א. וכ"כ הנה"ש או' ט' וה"ב או' ח"י והח"מ או' י"ג ועי"ש מה שתירצו גם מה שהקשה המ"א ס"ק ט"ל ממלחמות יעו"ש. ועיין עוד מ"ש הא"ר או' ל"ז והתו"ש או' נ"ו יעו"ש ומ"מ לענין דינא הסכים הב"ח לסברת הי"א דבשבת אסור לינק מחמת רעבון יעו"ש. וכן הסכים א"ר שם. וכ"ה דעת האחרונים:

ר

ר) שם. אסור לינק מבהמה בשבח. אבל ביו"ט מותר. טור וב"י. מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו ביו"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה. וצ"ל ג"כ דליכא עכו"ם. מ"א סק"מ. תו"ש או' נ"ז. א"א או' מ' ר"ז או' מ' ועיין שם בא"א שכתב דאפי' בעז העומדת לחלבה דמוקצה שרי יעו"ש.

רא

רא) ועיין בשו"ת זר"א סי' מ"ה שמחיר לחולה לשתות חלב עז שנחלב ע"י עכו"ם בשבת מטעם שצוו הרופאים לשתות יעו"ש. עקרי הד"ט סי' י"ד או' ל"ח א"ח או' י"ט.

רב

רב) השותין מאלקי"ן לרפואה הנעשה מחלב צאן והוא שנותנין לחלב קיבה קרושה וכשמוציאין הגבינות נשאר הנסיובא דחלבא ואח"כ מבשלין הנסיובא ונשאר מי חלב שקורין מאלקי"ן והרופאים אומרין כי הרפואה הוא לשתות זמן הקצוב בכל יום רצופין בלי שום הפסק אם יכולין לשתות בשבת ע"י שיבשל להם עכו"ם. עיין בשו"ת ארץ צבי סי' ך' שכתב להקל דוקא בחולי שחלה כל גופו אעפ"י שאין בו סכנה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שו"ע מה"ק ח"ג סי' ע"ו. ועיין עוד בזה בשו"ת אוריין תליתאי סי' קנ"ט שכתב דבמאלקי"ן אין בו רק איסור דרבנן ובודאי מותר לשתותו בשבת לרפואה בלא פקפוק יעו"ש. א"ח שם. ולענין הכילם שבישל בהם העכו"ם בשבת עיין לעיל סי' שי"ח או' ל"ב:

רג

רג) [סעיף לד'] לא תקל אשה וכו'. והא דלקמן סי' ש"ל סי' ת' כתב דאשה בעצמה יכולה להוציא החלב המצער אותה י"ל דהתם מיירי בחלב הנופלת ע"ג קרקע והולכת לאיבוד אבל הכא כיון שחולבת לתוך כלי הו"ל מפרק והוא תולדה דדש. וכ"כ המרדכי פ' המוציא והביאו ב"י סי' ש"ל. עו"ש או' ל"ח. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

רד

רד) שם. או לתוך הקדרה. ולחלוב לקערה הוה מלאכה ד"ת מפרק ממש ואסור בחולה שאין סכנה. א"א או' מ"א. ר"ז או' מ"א ועיין ברכ"י או' י"ג מ"ש בשם הרדב"ז דבכמה שיעור יתחייב החולב דדי אשה ומ"ש עליו הער"ה או' י"ג דק"ל כר"י דחצי שיעור אסור עה"ת ופשיטא דלא שרי לחולה שאין בו סכנה יעו"ש:

רה

רה) [סעיף לה'] מותר לאשה לקלח וכו'. דכיון דאינה חולבת לתוך כלי לית ביה משום מפרק ממש ומשום צורך תינוק התירו דכל צרכי תינוק הוא כחולה שאין בו סכנה. עו"ש או' ט"ל ר"ז שם:

רו

רו) שם. לקלח מהחלב. בפי התינוק ש"ל. ח"א כלל ס"ט או' יו"ד. ומיהו מדברי העו"ש והר"ז שכתבנו באו' הקודם משמע דכל שאינה חולבת לתוך כלי שרי לצורך תינוק ואפי' ע"ג קרקע וכ"כ הא"א או' מ"א וע"כ יש להקל לעת הצורך אם א"א לחלוב בפיו:

רז

רז) שם. הגה. אבל אסור להתיז מחלבה וכו'. וע"י גוי שרי להתיז משום חולה שאין בו סכנה ואע"ג דהאשה מסייעת הא ק"ל מסייע אין בו ממש. ער"ה או' י"ב:

רח

רח) שם. בהגה. דלית בו סכנה. וצערא יתירה נמי ליכא ב"י בשם ש"ל. הא לאו הכי שרי דמלאכה שא"צ לגופא הוא. מ"א ס"ק מ"א. ור"ל כיון שאין מקבלו בכלי כדי לשתותו הוי מלאכה שאצ"ל ואין בו משום מפרק:

רט

רט) ומאן דאית ליה צערא דגופא במיחוש האוזן כי גדל הכאב מאד ורפואתו תלויה במינקת להטיף טפת חלב רותח מדדיה תוך האוזן עצמו כיון דמלאכה שא"צ לגופה היא במקים צערא כה"ג שרי. טל אורות דף כ"ו ע"ג. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ס' וכן מותר לאשה להתיז מחלבה על מי שחש בראשו ותקיף ליה עלמא דבמקום צער כזה לא גזרו. זכ"ל ה"ש או' ח':

רי

רי) אשה שנתבהלה או שכעסה וסכנה לולד שיניק אותו חלב מותרת לחלוב מדדיה לארץ ולא לכלי ס' כלכלת שבת:

ריא

ריא) [סעיף לו'] אין לועסין מצטכי וכו' היינו מי שרף וכך שמו בלשון ערבי. ב"ח בשם הר"ן. וכ"כ לעיל סי' רט"ז או' מ"ד יעו"ש:

ריב

ריב) ולא שפין בו השינים וכו'. כך הוא לשון הטור ובתוספתא כתוב בלשון אחר לא ישיף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמתכוין לרפואה וכו' וכ"כ הרמב"ם פכ"א דין כ"ד והב"ד הב"ח ותמה על הטור ששינה לשון התוספתא יעו"ש ומיהו לענין דינא לא נ"מ מידי דכל שהוא לרפואה אסור דגזרינן משום שחיקת סמנין.

ריג

ריג) [סעיף לז'] כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים וכו'. מכאן יש התר לשאוף בחוטם אבק העשן הנקרא טאבאק"ו. הלק"ט ח"א סי' ק"א. וכ"כ הרב המקובל מהר"י צמח בתשו' כ"י והסכים הרב מהר"ר יהושע חאנדאלי. וכן עמא דבר. ולא כמאן דאסר. ברכ"י או' י"ד. וכ"פ בשו"ת מים רבים חא"ח סי' כ"ח. וכתב עו"ש דמותר לדחוק ולטחון בין אצבעותיו אותן צרורות ומלמולין העפר ההוא הנדבק ונצרר יחד מחמת הלחות שבו כל עוד שמפרך ביד ושואף לאלתר ואינו מניח יעו"ש. והביאו שע"ת או' ל' וכ"כ לעיל סי' שכ"א או' ס"ט יעו"ש:

ריד

ריד) ועיין בספר פדה את אברהם מע' ש' או' ד' שכתב וז"ל ולענין להריח באוריגאנו מפני הנזילה היורד על החוטם שהכינו מבע"י נראה דריחא לאו מלתא הוא ולהריח דברים להגן על חולי רע שיב"ס הא פשיטא ודאי דשרי אפי' את"ל היכא דמכוין לרפואה לא יהיה פקפוק בזה יעו"ש. א"ח או' כ"ה.

רטו

רטו) שם. אעפ"י שהם קשים לקצת בריאים וכו'. ט"ס הוא וצ"ל לקצת דברים ב"ח. וכ"ה הגירסא בלבוש. וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז. וכן מוכח מהגמ' עו"ש או' ע"א. וכ"כ מ"א ס"ק מ"א. תו"ש או' ס"ב ר"ז או' מ"ג. ופי' כלומר אעפ"י שקשה לשנים כגון כרשין שקשה לשינים ויפה למיעים או טחול שרפואה לשינים וקשה למעים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה שרי. ב"ח. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

רטז

רטז) שם וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים וכו'. כגון אזוב יון ופואה. ולא דברים המשלשלים כגון לענה וכיוצא בהם. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון מים שבשלו בו סמנין ועשבין. הרמב"ם פכ"א דין כ"א. וכן מי רגלים אסור לשתות בשבת. וה"ד אם שותה המ"ר לאיזה רפואה בעלמא אמנם אם שותה אותם בזמן הדבר ב"מ נראה דשרי כי באותו פרק לב האדם הולך וצוער באימה רבה ומסורת יש בינינו שזו רפואתו ואם לא ישתה מורא לו יעלה פן יפגענו ח"ו ופחד זה מזיק לגופו ויסתכן ח"ו ומה גם דכבר התחיל רפואה זו קודם שבת. יוסף אומץ סי' מ' חס"ל או' י"ט:

ריז

ריז) שתה חלתית מקודם השבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת אפי' במקומות שלא נהגו הבריאים לשתותו הרמב"ם שם דין כ"ב. והטעם כתב המ"ע שם כיון שהתחיל אם יפסוק ולא ישתה בשבת יחלה יעו"ש. וכתבנו זה ללמוד מהם לדברים אחרים הדומין לזה.

ריח

ריח) וכתב בס' החיים דבדבר שצריך בישול ובשלו מע"ש מותר לשתות לרפואה בשבת דליכא למיגזר שמא יבשלו בשבת דהכל יודעים שאסור לבשל בשבת ובפרט בהתחיל לשתותו מע"ש בודאי יש להקל בכה"ג יעו"ש. והביאו א"ח או' כ"ז ועי"ש מה שהביא לו סמוכות מתו' חולין י"ד ע"א ד"ה מחתכי יעו"ש אמנם יש לדחות דנהי דאין לחוש לבישול אבל יש לחוש לשתיקת סמנים שכן גזרו חז"ל על כל רפואה משום שחיקת סמנים וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתבנו לעיל או' רט"ז דאפי' במבושל אוסר אם אינו מאכל בריאים ורק אם כבר התחיל לשתות ואם יפסוק בשבת יהיה לו ניזק יש להקל וכמ"ש באו' הקודם:

ריט

ריט) שם. וכל שאינו מאכל וכו'. עיין שיטה מקו' ברכות ל"ח ד"ה ושוין שכתב דגם אם מערב המאכל בדבר אחר שאין דרך בריאים בכך שרי כיון דגוף המאכל הוא של בריאים. וי"ל דהיינו אם כל מאכל לבדו מאכל בריאים אלא שאין דרכם לערבם יחד משא"כ אם מאכל א' אינו מאכל בריאים אסור ובפרט אם הוא הרוב ונ"מ לענין שתיית מים המיוחדים לרפואה מעורב בחלב וכדומה דאסור. א"ח שם:

רכ

רך) שם. וכל שאינו מאכל בריאים וכו'. חרדל כמות שהוא אינו מאכל בריאים ואסור לאוכלו מי שחושש באצטומכא. כס"א או' ב'. מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באצטומכא שלו אסור לשתות שמן נענע שזה אין דרך בני אדם לשתותו אלא לרפואה. וכן אין לאכול מה שקורין בערבי מעג'ון אל ור"ד שהם שושנים מבושלים בסוכ"ר כדי לעשות שלשול מעט כי גם זה אין דרך לאוכלו אלא לרפואה אבל מותר לשתות מה שקורין גלא"ב שהוא תערובת מלח עם מי ליימון חמוץ אעפ"י ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו מפני שזה דרך בני אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה. בן א"ח פ' תצוה או' ח':

רכא

רכא) שם. אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. בטור כתב אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי. וכתב עליו ב"י דלאו דוקא דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפי' לא רעב ולא צמא מותר יעו"ש. מיהו המ"א ס"ק מ"ג כתב לדקדק מדברי הטור הנז' דאם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' מ"ג תו"ש או' ס"ג. א"א או' מ"ג. ר"ז או' מ"ג וכ"כ שאר האחרונים ועיין בנה"ש או' י"א שכתב דגם הרב"י מודה בזה יעו"ש וכשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבו אסור. א"ר או' מ"ב והביאוהו האחרונים:

רכב

רכב) שם. הגה. וכן אם נפל למשכב שרי. שהרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם (כמ"ש סעי' י"ז) ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן שמא ישחוק סמנין כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו. ב"י. והב"ח חולק דשאני הכא אם הישראל אוכל או שותה לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלים אותם הרי הישראל עושה המעשה יעו"ש וכ"פ הט"ז ס"ק כ"ה אבל המ"א ס"ק מ"ד פסק כדברי ב"י וכתב ודלא כהב"ח. וכ"כ התו"ש או' ס"ד נה"ש או' יו"ד. ביאורי הגר"א. וכ"כ דעת האחרונים. והגם דלעיל סעי' י"ז פסק כסברא ג' דע"י ישראל בעי שינוי היינו בדבר שיש בו משום שבות ונעשה ע"י ישראל אבל הכא שאינו כ"א דבר שאין אוכלין אותו בריאים ונעשה ע"י עכו"ם ולא יש כ"א אכילה לחולה שאין בו סכנה לא גזרו. כ"כ האחרוני':

רכג

רכג) [סעיף לח'] מותר לאכול שרפים וכו'. מי שיש לו חזה קצר ויש לו שועל מותר ליתן בפיו סוקאר ולשלוח עכו"ם לקנותו מבשם עכו"ם. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג':

רכד

רכד) שם. כדי להנעים הקול. ואין בו משום רפואה כיון דאין לו מכה בגרונו. ב"י. דבלא"ה היה אסור כיון דביצה חיה אין דרך לגמוע אותה כמ"ש ביו"ד ססי' קי"ג. תו"ש או' ס"ה. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ד:

רכה

רכה) [סעיף לט'] אין עושין אפיקטוזין וכו'. ואם מותר לשתות סם המשלשל כבר כתבנו לעיל או' קכ"ו יעו"ש:

רכו

רכו) שם. משום הפסד אוכלין. שבמעיו שמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל רש"י. ב"י לבוש:

רכז

רכז) שם. ואם מצטער וכו'. דבמצטער ליכא משום הפסד אוכלין ב"י:

רכח

רכח) שם. ובשבת אסור בסם וכו'. משום רפואה וביד מותר שהוא שינוי. לבוש:

רכט

רכט) שם. ובשבת אסור בסם וכו'. אפי' במצטער דהא אפשר ביד. ב"י ואם אינו יכול להקיא ביד או שהוא מצטער הרבה יכול לשתות מים חמים כי כן נותנים מים חמים למי שרוצה להקיא ומ"מ צריך שיהיה המים חמים מבע"י ולא יניחו להחם בשבת בתנור ואם הוא צורך גדול שמצטער הרבה יכול להחם ע"י עכו"ם. רו"ח או' ו':

רל

רל) [סעיף מ'] מותר ליתן עליהם כוס וכו'. שיש בו הבל כגון שעירו ממנו מים חמין וכופהו על הטיבור למי שחש במיעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים ומושיבן במקומם. רש"י. ולזה נקט שעירו ממנו חמין וכו' דאם לא כן לא חזי לכפותו על הטיבור ומ"ש הט"ז ס"ק כ"ו כבר השיג עליו התו"ש או' ס"ז והח"מ או' ט"ז יעו"ש:

רלא

רלא) שם. שעירו ממנו חמין וכו'. עיין לעיל סי' שכ"ו סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

רלב

רלב) [סעיף מא'] שרפואתו לסוך וכו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אינה רפואה. ט"ז ס"ק כ"ז. והמ"א ס"ק מ"ה כתב הטעם משום דאין עושים דברים אלו בסמנים וכמ"ש סעי' מ"ג. ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כחוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גיכ אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנין. ט"ז שם. א"ר או' מ"ז. י"א בהגה"ט. ר"ז או' מ"ו. ומיהו לנשוף בחוטמו עפר הטוב"ק שרי כיון שהוא דרך הבריאים וכמ"ש לעיל או' רי"ג יעו"ש:

רלג

רלג) שם. בשמן ומלח בטור כתוב רק בשמן אבל בלבוש כתב בשמן ומלח וכתב עליו המי"ט דאו או הוא ואין מעורבין והיינו טעמא דהטור והש"ע שלא כתבו מלח יעו"ש והביאו א"ר או' מ"ו וכתב אבל מהגמ' (שבת ס"ו ע"ב) משמע דאפי' מעורבין יחד שרי יעו"ש וכ"נ מהר"ז או' מ"ו וח"א כלל ס"ט או' ה':

רלד

רלד) [סעיף מב'] אין מתעמלין וכו'. בטור כתוב שאסור לחולה וכו' וכ"ה בלבוש ומשמע דלברי מותר מיהו הטור הביא זה מל' הרמב"ם פכ"א דין כ"ח ושם לא כתוב תיבת לחולה וא"כ משמע דאפי' לבריא אסור ומ"מ נראה דוקא כשמתכוין להזיע לרפואה. א"ר או' מ"ח:

רלה

רלה) שם. אין מתעמלין וכו'. כתב בשה"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י והטור. ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקנא בשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן אי מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י והטור אסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ. מ"א ס"ק מ"ו:

רלו

רלו) שם. דהיינו שדורס על הגוף וכו'. או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה הרמב"ם שם ועיין לעיל סי' ש"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד. וכ"ז מיירי במקצת חולי אבל בחולי כל הגוף כגון קדחת קדה מותר לרוץ ולהתחמם דחשיב שבות ע"י שינוי ודלא כמשמעות הט"ז שלחן עצי שטים:

רלז

רלז) שם כדי שייגע ויזיע, דכיון שלפעמים מביאין זיעה על החולה ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה אחרת משא"כ בסעי' שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן. ט"ז ס"ק כ"ח:

רלח

רלח) שם ואסור לדחוק וכו'. ג"ז הוא מדברי הרמב"ם שם דין ל"א וכתב שם הטעם שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים. והביאו הטור והאחרונים:

רלט

רלט) [סעיף מג'] מותר לכפות כוס וכו'. זה הדין שכתוב בסעי' מ' אלא דלפי שהטור חזר ושנאו אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם כמ"ש בב"י גם הש"ע חזר ושנאו כאן אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם. ועיין באה"ג.

רמ

רמ) שם. ולהעלות אזנים. פי' גידי אזנים פעמים שיורדים למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן. ויש סכנה בדבר. רש"י. אבל הרמב"ם פ"ב דין יו"ד כתב דלא יש סכנה בדבר. ב"י.

רמא

רמא) שם. ולהעלות אונקלי וכו'. וכן מותר ליחנק בשבת שבת ס"ו ע"ב ופסקו הרמב"ם פכ"א דין ל"א. ופירש"י מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צווארו נפשט ודומה לחניקה. עכ"ל והביאו המ"מ שם. וכ"כ רי"ו דף ע"ט. ומיהו ברוקח סי' ק"ו אוסר אבל להלכה נראה כדעת המתירין. ועיין לקמן ססי' ש"ל.

רמב

רמב) וכתב בשה"ל יש שאוסרים להעלות ערלת הגרון במשיכת השער שמא יתלוש א' מהם וחייב חטאת עכ"ל והביאו א"ר או' ן' ומיהו מ"ש חייב חטאת הוא לאו דוקא אלא ר"ל איסור של חטאת. ועיין לקמן רסי' ש"מ.

רמג

רמג) מי שחכו ופיו מלא אבעבועות אין לו לילך לאילן המלצ"ר להניח עליו בפיו מן המחובר כי משתמש באילן. רוקח שם. א"ר שם:

רמד

רמד) שם דהיינו תנוך שכנגד הלב וכו'. ומעכב את הנשימה. רש"י ע"ז כ"ט ע"א.

רמה

רמה) שם. ויש לו צער מהם. הא לאו הכי אסור משום עובדא דחול. מ"א ס"ק מ"ח, והוי יודע דחולה שאין סכנה הכולל כל הגוף מתירין לו אף כמה שבותים דגונח יונק חלב בשבת שיש ב' שבותים א' מפרק כלאחר יד ב' משום שחיקת סמנים ואפ"ה התירו לחולה שאין סכנה ומיהו י"ל ע"י שינוי. א"א או' מ"ח.

רמו

רמו) [סעיף מד'] רוחצין במי גרר וכו'. ואעפ"י שהן מלוחים קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא. רש"י.

רמז

רמז) שם. רוחצין במי גרר וכו'. מי גרר ומי חמתן המים שלהן חמין הן כמו חמי טבריא ושלשתן מותר לרחוץ בהן אעפ"י שהן חמין ר"ח. והיינו כשהן בקרקע ולא בכלי וגם כשאין המקוה מקורה כמ"ש לעיל סי' שכ"ו סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ"א ס"ק מ"ט. וכ"כ לעיל סי' שכ"ו או' יו"ד יעו"ש ועיין לקמן או' רמ"ט.

רמח

רמח) שם. רוחצין במי גרר וכו'. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה (ששורין בו פשתן) הבאושים ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול מפני שכל אלו צער הן וכתיב וקראת לשבת עונג ולפיכך אם לא נשתהא בהם אלא עלה מיד אעפ"י שיש לו חטטין בראשו מותר. הרמב"ם פכ"א דין כ"ט. והביאו מ"א ס"ק מ"ט וכתב וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה. עכ"ל ונראה דה"ד לבריא או למי שיש לו מיחוש בעלמא כמ"ש רסי' זה אבל אם חלה כל גופו אעפ"י שאין סכנה מותר לשתות סם המשלשל כמו שעושין לו שאר רפואות כמ"ש סעי' י"ז יעו"ש. וכ"כ לעיל או' קפ"ו יעו"ש.

רמט

רמט) שם. רוחצין במי גרר וכו'. אף שכוונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר כמ"ש בסעי' ל"ז ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור אפי' אין מכוין לרפואה אם שוהא. א"ר או' נ"א. ואם מכוין לרפואה אפי' אינו שוהא אסור. ר"ז או' מ"ח. קיצור ש"ע סי' פ"ו או' ז':

רנ

רנ) חולה שאב"ס שצוה לו הרופא שישים רגלו במים חמים בליל שבת או יו"ט וכבר הוחמו המים מבע"י ולא הוחמו בשבת מותר להשים רגליו בתוך המים כדי להזיע ומשום רפואה אך אם נתנו המים מע"ש במקום שמוסיף הבל ודאי דאסור ברחיצה שו"ת לב חיים ח"ג סי' צ"ז יעו"ש א"ח או' ל"א ועיין לעיל סי' שכ"ו או' ד' ואו' ח"י ודוק:

רנא

רנא) שם. אעפ"י שהם מלוחים וכו'. כלומר שהם מלוחים קצת ומ"מ דרך בני אדם לרחוץ בהם בחול להקר וכשרוחץ בשבת לא מוכחא מלחא דרוחץ לרפואה ומשו"ה ליכא למיגזר משום שחיקת המנים ומשמע דאפי' לשהות בהם הרבה מותר. עו"ש או' מ"ז:

רנב

רנב) שם. שאין דרך לרחוץ בהם וכו'. וכל שמתכוין לרפואה ומוכחא מלחא אף בבריא ממש רק עושה לשמור מזגו וכדומה שלא יחלש אסור א"א או' מ"ט:

רנג

רנג) שם. שאין דרך לרחוץ בהם וכו'. נראה דכל זה הוא רק בבריא שאין לו אלא מיחוש בעלמא אבל חולה אעפ"י שאין בו סכנה מותר בכל ענין לרחוץ לרפואה קיצור ש"ע סי' פ"ו בפאת השלחן. ונראה דה"ד אם נצרך לאותו היום כגון אם לא ירחץ יכבד עליו החולי אבל אם לא ירחץ ביום שבת לא איכפת ליה רק שמתעכב זמן הרפואה אסור. ועיין לעיל סעי' ד'.

רנד

רנד) שם. ודוקא ששוהא בהם דאז ניכר שעושה לרפואה דכיון שהם סרוחים אין דרך לשהות בהם כ"א לרפואה.

רנה

רנה) שם. ודוקא ששוהא בהם. משמע דקאי אף ארעים שבים הגדול וכפירש"י שם ד"ה ברעים. ביאורי הגר"א וכ"כ העו"ש או' מ"ז. וב"ה בהדיא בב"י ועי"ש שכתב ושלא כדברי הרשב"א שאוסר במים הרעים שבים הגדול אפי' לא משתהי יעו"ש.

רנו

רנו) [סעיף מה'] לוחשים על נחשים וכו'. פי' כשרואין שבאין להזיק לוחשין לחש כדי שיעמדו במקומן ולא יבואו להזיק. ב"ח:

רנז

רנז) שם. לוחשים על נחשים וכו'. וה"ה דמותר ללחוש בשבת למי שחש בראשו או בעינו או במיעיו דלא גזרו בזה משום שמיקת סמנין. הגמ"י פכ"א וכן מותר ללחוש בשבת משום עין הרע כמ"ש לעיל סי' ש"ו או' ס"ו יעו"ש.

רנח

רנח) שם. ואין בכך משום צידה. והגם דכתב לעיל סי' שט"ז סעי' ז' דאפי' לצודן בידים שרי הכא אתא לאשמעינן דאפי' אין רצין אחריו אלא שחושש שלא יזיקו אחרים ג"כ שרי ועיין ביו"ד סי' קע"ט סעי' ו':

רנט

רנט) [סעיף מו'] נותנין כלי וכו'. שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר העין. רש"י והביאו ב"י.

רס

רס) שם. נותנין כלי על גב העין להקר, וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעינו שמקיפין אותו בטבעת כרי שלא יתפשט הנפח. רש"י ומרדכי מ"א סק"ן. וכן מותר לדחוק חבורה בסכין כדי שלא תתפשט ח"א כלל ס"ט או' ה':

רסא

רסא) שם. והוא שיהא הכלי הניטל בשבת. כגון מפתח סכין וטבעת. רש"י סנהדרין ק"א ע"א וכלי שאין ניטל כ"א לצורך גופו אסור שנראה כרפואה. א"א או' ן' ועיין לעיל רסי' ש"ח.

רסב

רסב) [סעיף מז'] עצם שיצא ממקומו וכו'. המ"א ס"ק נ"א חולק בזה וכתב דבגמ' לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור כמ"ש סעי' ל' יעו"ש. וכ"כ בליקוטי פר"ח דהכא מיירי כשיצא ע"י שבר ולעיל סעי' ל' מיירי בנשמט. וכ"כ הר"ז או' נ"ב. ח"א כלל ס"ט או' ז' והא"ר או' נ"ו כתב דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי. וכ"כ הרב ב"ד סי' קכ"ה דהכא מיירי בנעקר לגמרי דומיא דנשבר ולפיכך שרי להחזירו אבל אם נשמט קצת כדלעיל סעי' ל' אסור לתקנו אם אין בו סכנה יעו"ש והביאו מחב"ר או' יו"ד, וכן בס' שלחן עצי שטים חולק על המ"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפי' ע"י ישראל כבסעי' י"ז יעו"ש. נמצא דרבו הדיעות בזה וע"כ לענין דינא יש לפסוק כבסעי' י"ז דאם נפל מתמת צערו למשכב או שחלה ממנו כל גופו אעפ"י שאין סכנת אבר יש להתיר שבות דרבנן אפי' ע"י ישראל ע"י שינוי ואם יש סכנת אבר שרי שבות רבנן ע"י ישראל אפי' בלא שינוי וע"י עכו"ם אפי' במלאכה דאו' שרי כיעו"ש.

רסג

רסג) מה שקצת בני אדם לפעמים כופפים פרקי היד ביד האחרת בחוזק ומתפרקים פרקי היד שרי דמפרק ר"ל דנתפרקו לגמרי שאם אינו מיישבם ישארו מעוקמים ונפרקים ממקומם משא"כ בנדון זה דאין כאן לא פורק ולא בונה, אדמת קודש ח"א סי' ז' זכ"ל ה"ש או' מ':

רסד

רסד) [סעיף מח'] מפני שהדם יצבע אותו. ואע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור רקנ"ט סי' קכ"ג, ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ"א ס"ק נ"ב, ועיין לעיל סי' ש"ך או' קכ"ב מה שהבאנו שם דעת החולקים בזה ושדעת האחרונים להקל בשא"א בענין אחר יעו"ש.

רסה

רסה) שם. ואסור להוציא דם מהמכה. כלומר בכאן אשמעינן איסור אחר מלבד הצביעה אם מניח על המכה דברים המוציאין ליחה ודם, וז"ל הגמ"י פכ"א אסור ליתן ע"ג מכה דבר המושך ליחה ודם דהוי מפרק עכ"ל עו"ש או' מ"ח וכ"כ המ"א ס"ק נ"ג, תו"ש או' ע"ט, ר"ז או' נ"ד ח"א כלל ס"ט או' כ"א וכתב ופשיטא לדחוק בידיו על המכה להוציא דם שאסור יעו"ש. וכ"כ בכלל ל"א או' ו' ועיין לעיל סוף או' קס"ט.

רסו

רסו) וה"ה דאסור להעמיד עלוקה שקורין איגלי"ן למצוץ הדם. מ"א שם. א"א או' נ"ג ח"א שם. ועיין במ"א וח"א שם שמצדד אי איכא בזה חיובא דאו' וא"כ לחולה שאב"ס אם נצרך היום יש לעשות ע"י עכו"ם. וכן אם צריך להניח רטיה ע"ג המכה לאחר שהסירו העלוקה יש לעשות ע"י עכו"ם כמ"ש לעיל סעי' כ"ה יעו"ש.

רסז

רסז) והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה רש"י פי"ט וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ"א שם תו"ש שם ר"ז שם. ח"א שם.

רסח

רסח) שם. לכך יש לרחוץ וכו'. קאי על ראש הסעי'.

רסט

רסט) שם. או ביין פי' יין לבן, מי"ט, א"ר או' נ"ט.

רע

ער) שם. וי"א שכורך קורי עכביש וכו'. הא דכתב זה בשם י"א לפי שבב"י כתב על סברא זו ואני חוכך בהנחת קורו עכביש משום דמסי עכ"ל וכ"נ דעת המ"א ס"ק נ"ד להחמיר כדברי ב"י אבל הא"ר או' נ"ט כתב בשם המי"ט דאין לחוש דמרפא ודלא כהמ"א, וכ"נ דעת התו"ש או' פ' וכ"כ ח"א שם או' כ"ג והר"ז או' נ"ג כתב דהעיקר כהמתירין אלא דטוב לחוש לדברי האוסרים אמנם המו"ק כתב דאפי' תימא דאינו מרפא מ"מ הוא מוקצה ודאי וגרע מעפר ואבנים שלא הוכנו מאתמול אם לא שיש לו מוכנים מבע"י ואז יש לסמוך על המתיר והביאו הפתה"ד או' י"א יעו"ש ואם הוא מחובר ומדובק בכותל במקום שהיא תתפש נסתפק היפ"ל או' ג' אי מקרי זה תולש דבר מן המחובר ואסור אפי' ע"י גוי או לא יעו"ש והיינו למי שיש לו מיחוש בעלמא אבל בחלה כל גופו ונצרך לזה שרי ע"י גוי כמ"ש סעי' י"ז.

רעא

ערא) [סעיף מט'] אסור לשום פתילה וכו'. וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי" "י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סעי' י"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאו' ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם. מ"א ס"ק נ"ה א"ר או' ס' תו"ש או' פ"א ר"ז או' נ"ה ח"א שם או' י"ז ואפשר דדוקא בנותן לתוכה דברים המסוגלים לרפואה אסור אבל במים לבד לצורך פתיחת נקבים במקום צער יש להקל ובמקום כאב בבטן שקורין קרעמפין בכל גוונא יש להקל. א"ח או' ל"ז.

רעב

ערב) שם. אסור לעשות פתילה וכו'. נ" "א שם וכלל מ"ד או' ט"ז.

רעג

רעג) שם. ויניחנה בנחת משום השרת נימין כמ"ש סי' שי"ב סעי' ז' וכ"כ הר"ז או' נ"ה.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---