אליה רבה/אורח חיים/שכח

אליה רבה ‏ אורח חיים שכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] והשואל וכו'. והנשאל הרי זה מגונה פירוש משום שהיה לו לדרוש ברבים שמותר, והפרישה פירש מי שמקפיד על כבודו על מי שמתיר לעצמו ואינו שואל אותו, ואפילו שנים יכולין לעשות מלאכה אחת כמו בחול תשובת רמ"א סימן ואפילו חולה עצמו יכול לעשות על ידי הדחק מותר לבריא לעשותן (הג"ה או"ה):

ב

[ב] [לבוש] שפירושו שיחיה וכו'. מלשון רש"י יומא דף פ"ה אשר יעשה האדם וחי המצוות שיחיה בהם ודאי ולא שיבוא בהם לידי ספק מיתה, עד כאן, ומדלא כתב ויחיה שיהיה מוסב על העושה וכתיב וחי משמע על אחר וכלומר אתה מחויב במצוה לעשות כשאחר יחיה ודאי ואם אחר יש בו ספק מיתה אל תעשה ותחלל כך נראה לי ודברי לבוש דחוקים (מלבושי יום טוב):

ג

[ג] מן השיניים ולפנים וכו'. אפילו אינו צפידנ"א כל שיש בו מכה מחללין (מגן אברהם), ומב"ח משמע דכל דכייב השיניים טובא הוי כמכה ומה שכתב אחר כך אומר לכותי ומוציאו היינו דהוצאת השן אינו רפואה ידוע לא התירו על ידי ישראל:

ד

[ד] [לבוש] ומצטער הרבה וכו'. צריך לומר שחלה ממנו כל גופו כמו שכתב סעיף י"ד, והט"ז האריך לאסור להוציא על ידי כותי כמו ניקוף מפרק בתרא דמכות דניקף חייב, עד כאן, ועיין יו"ד סימן קפ"א סעיף ד' הניקוף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו, עד כאן, משמע דאפשר לגלח אף שאין מטה דאז אינו חייב ובנקודת הכסף סימן קצ"ח כתב דלא שייך איסור מסייעים אלא במקיף וניקף דתרווייהו משמע, עיין שם שהאריך מיהו בשיירי כנסת הגדולה כתב דמנהג לאסור ומכל מקום יש להקל:

ה

[ה] כל מה שרגילין וכו'. משמע אף שאין בו סכנה במניעות הדבר ההוא (מטה משה ובית יוסף) ובמגן אברהם יש טעות סופר עיין שם:

ו

[ו] עלוקה וכו'. פירוש תוס' פרק ב' דעבודה זרה תולעת קטנה ומצוי במים וכשבא לבשר נתלה ומוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה וכשאדם בלעה בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיים ונמצא כריסו צבה:

ז

[ז] [לבוש] קדחת וכו'. כתב איסור והיתר מותר להקיז דם על ידי כותים בשבת לקדחת ושאר כל חלויים הפנימיים אפילו על ידי ישראל מותר על פי רופא מומחה מיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר הדם במקום נפילתו או גיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין סכנה אסור להקיז דם שקורין קופפן אפילו ביום טוב אפילו על ידי כותים, עד כאן, עלוקה שקורין ניגלין מסתפק מגן אברהם סוף סימן זה אי הוא מלאכה משום חבורה או שבות ומותר אף שאין סכנה ויש להחמיר. כתב בספר זכרונות אותן שיש להם פינטונעל אסור להחליף הבגד או נייר שלפעמים מוציא דם על ידי דחיקה, עד כאן, ובמגן אברהם ס"ק ל"ג מסתפק אם נסתם הנקב אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח גם להחליף הבגד נראה דעתו להתיר ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא:

ח

[ח] או אם סימור וכו'. פירש שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות אבל בקדחת המצוי לא עלינו שתחילתו קר וסופו חם אינו סכנה (ט"ז ומגן אברהם):

ט

[ט] רופא אחד אומר וכו'. חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר שיזיקיה שומעין לרופא אבל כשאמר הרופא שאין צריך שומעין לחולה (רדב"ז) אם לא ירצה החולה לחלל עליו שבת כופין אותו שהוא חסידות של שטות (רדב"ז ס"ו):

י

[י] [לבוש] ויש אומרים דהני מילי דוקא וכו'. וכן עיקר ודוקא שישראל יאמר שמכיר באותו חולי ומכל מקום אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עיין סימן תרי"ח:

יא

[יא] ישראל גדולים וכו'. ביומא דף פ"ד לא על ידי כותים ולא על ידי כושים אלא על ידי גדולי ישראל והקשה בית יוסף אם כן מאי אריא כותים אפילו ישראל שאינן חשובים לא לכך פירש גדולי ישראל לאפוקי קטנים וט"ז השיג ופירש דעל ידי כותים יש איסור ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה, עד כאן. וזה לשון ראב"ן סימן שנ"ח אלא אפילו על ידי גדולי ישראל ובריא"ז בשלטי גיבורים מבואר כבית יוסף וכן משמע בירושלמי פרק יום כיפורים ובספר תורת אדם:

יב

[יב] וכן נוהגין וכו'. והט"ז האריך דלאו מנהג ותיקין הוא אלא אם רואה סכנה בבירור אף שיש ספק הצלה משובח העושה בעצמו דאף שכותים לפנינו ועושה הצלה מכל מקום הישראל יעשנה בזריזות טפי:

יג

[יג] מצודה וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו אף שמתקן מדריגה, ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אף שמפצל אותם כמין עצים שראויים למלאכה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שיעשו לו געגועין מבחוץ עם אגוזים מבחוץ וכיוצא עד שיביא המפתח כן כתב רבינו ירוחם נתיב ט' ודלא כמו שכתב מגן אברהם דמשמע קצת בהגהות מיימוני דאין להקל בזה:

יד

[יד] [לבוש] שמא יהיה החולה וכו'. ומהאי טעמא פסק הב"ח שאם צריך ליין חם שיחמם הישראלי ולא על ידי כותים, ומגן אברהם כתב בשם דרכי משה כיון שאיסורא קל מאוד אין החולה קץ בו וגם בתשובה מתיר רמ"א אפילו לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו"ד סימן קכ"ג וסוף סימן קנ"ה דאפשר בלא ניסוך. כתב רדב"ז סימן ק"ל אם החולה מפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים ויודע בעצמו שלא יקוץ בנבילה מוטב שיאכל נבילה או יאמר לכותי לנבל ולא ישחט בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה:

טו

[טו] יש מתירין אפילו אין בו וכו'. הנה הט"ז האריך לתמוה על הרא"ש וטור דמסופקים בזה ועל הרשב"א דפסק כן הא בביצה דף כ"ב דאמימר כחל עינא מכותי בשבתא ופריך הא מסייע בהדיא ודעמיץ ופתח ומשני דמסייע אין בו ממש אלמא דעל ידי ישראל אסורה וסיים אינו יודע ליישב עד שיבוא מי שלבו שלם בדבר יורני, עד כאן, ואני תמה הא באמת הר"ן פרק שמונה שרצים שהוא סברא שניה מייתי גמרא זו ראיה לאיסור באין סכנת אבר, לכן נראה לי דהרא"ש מיירי בחולי כל הגוף אבל בחולי אבר ואין בו סכנה אפילו באבר מודה דאסור על ידי ישראל רק לענין אמירת כותים דמי לשאר חולי ודו"ק. עוד נראה לי בהקדים מה שתמה הט"ז הרבה ס"ק י"א דמה שכתב בית יוסף בשם הרשב"א בתשובות סותר לרשב"א שכתב המגיד דפסק כרמב"ן שהוא יש אומרים דאם אין בסכנת אבר עושין בשינוי, עד כאן. ולעניות דעתי הרשב"א בתשובה מיירי במלאכה הנעשית בשינוי כרמב"ן, וגם ספיקו דהרא"ש נראה לי דמיירי בזה ואם כן מיושב הכל בסייעתא דשמיא, גם נראה לי דר"ן נמי סבירא ליה הכי דאם לא כן תימא הא כתב פרק שמונה שרצים שכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם ושם ראיתי מפורש דמותר על ידי שינוי אף באין סכנת אבר וכן כתב הר"ן גופיה פרק חביות בשמו אלא שכתב שם, עוד תירוץ אחר דבאי אפשר על ידי כותים מותר על ידי ישראל וסבירא ליה שזה ספיקו דהרא"ש באיזה תירוץ נלך ודו"ק. והנה בשיירי כנסת הגדולה האריך לתמוה מתשובת רשב"א שהביא רדב"ז סימן ב' עיין שם, ולעניות דעתי לא קשה מידי למעיין בתשובת רמב"ן סימן קכ"ד דמשמע שם דלא קאמר אלא דאין מדמין שבותין האסור ליגע באשתו נדה דאין לך אלא מה שאמרו חכמים אבל באמת אפשר דמתיר על ידי ישראל עצמו בשבת:

טז

[טז] [לבוש] וסברא זו עיקר וכו'. טעה בחשבון ששולחן ערוך כתב דסברא שלישית נראית והרי סברא זו רביעית היא (מלבושי יום טוב), וראיתי שגם הב"ח הבין כלבוש מיהו מגן אברהם וט"ז פירוש כמלבושי יום טוב, ולמה שפירשתי לעיל פשיטא דהלכה כרמב"ן לחלק כן שינוי ועוד שראיתי בספר צידה לדרך שפסק כן וכן משמע מסקנת הטור:

יז

[יז] אין בו ממש וכו'. עיין כנסת הגדולה, כתב הט"ז לאו דוקא בחולה אלא הוא הדין באחר מסייע אין בו ממש:

יח

[יח] [לבוש] משום בישולי וכו'. עיין יו"ד סוף סימן קי"ג:

יט

[יט] [לבוש] דאמרינן לרחיצה וכו'. והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור כמו שכתב ריש סימן שכ"ז (מגן אברהם) עיין סימן שכ"ו סעיף ח':

כ

[כ] ורוק תפל וכו'. שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומגיד ומלבושי יום טוב), ואם משים מים בתוך פיו ורוחץ בכל צדדיו אף שמערב בו רוק תפל מותר לרחוץ בו עיניו (ב"ח), ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאינו רפואה אלא לפתוח עיניו:

כא

[כא] קילורין. דוקא ברכה אבל עבה אסור עיין סימן רנ"ג סעיף ה':

כב

[כב] [לבוש] דהוה ליה מוליד וכו'. עיין סוף סימן שי"ח מה שכתבתי שם:

כג

[כג] על גב מוך. אפילו חמין לחוד אסור משום סחיטה (גמרא), אבל שמן לחוד לא גזרינן (מגן אברהם), עיין ב"ח ונחלת צבי וצריך עיון:

כד

[כד] וחדשים וכו'. בטור משמע דקאי גם אספוג וכן משמע בגמרא דחולקים לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש (ט"ז), וצריך עיון דאדרבה מדחלקום בגמרא משמע שאין דינן שוה ועוד הא כבר כתב הב"ח דטעות סופר בלשון הטור ומסיק דבספוג אף בישן מותר וכן פסק בנחלת צבי וכן משמע מרימ"ט:

כה

[כה] גפנים. והוא הדין כל עלים שהם מרפאים (מגן אברהם), וזה לשון ראב"ן סימן שנ"ז לתת ירקות על גבי העין אין משום רפואה דאמר שמואל עליה אין בהם משום רפואה:

כו

[כו] גמי וכו'. בגמרא [שבת] דף קל"ז גריס יבש אבל בטור ורמ"א לא כתב יבש ואולי משום דלח פשיטא שאין נותן דממאיס ואינו מרפא והרמב"ם השמיט דין זה לגמרי וצריך עיון (מלבושי יום טוב), ואני אומר דהטור למד ממשנה מפורשת סוף עירובין כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה פירש רש"י משום דמרפא הרי דתנא נמי סתם ובגמרא רצה לומר דנקט אידי דרישא ודו"ק, או בלח פשיטא דמרפא. גם אישתמיט ליה מה שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה כ"ה מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו:

כז

[כז] [לבוש] אבל אם נפלה וכו'. דוקא שוגג אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (שבלי הלקט):

כח

[כח] [לבוש] דהא חולי וכו'. לפי זה דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר עיין סעיף י"ז:

כט

[כט] אפר וכו'. צריך עיון דלפי מה שנתבאר סעיף י"ז מותר דשבות הוא וצריך לומר דמיירי כשלא חלה כל גופו (מגן אברהם), ולא קשה מידי על רמ"א דסבירא ליה לעיל דוקא על ידי שינוי מותר ועל הלבוש פשיטא דלא קשה מידי וקל להבין:

ל

[ל] [לבוש] שהם מתכוין וכו'. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא ריש פרק י' דסנהדרין (מגן אברהם), ובש"ס שם דאף דעביד מקלקל פטור ולמאן דאמר דחייב מלאכה שאינה צריכה לגופיה הוא ופטור. כתב במגן אברהם ונראה לי דאסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מיפקד פקיד, עד כאן, ובסמ"ג ראיתי מורסא מותר להוציא ממנה ליחה אף על פי שיש בה דם דדם מיפקד פקיד ובספר התרומות מתיר בכויה שיש בה דם:

לא

[לא] ידו וכו'. ועל גבי ידו ורגלו מותר כמו שכתב סעיף ו' ובבא מחמת ברזל אפילו שלא על גבי ידו ורגל מחללין שבת (בית יוסף):

לב

[לב] ופירש רש"י וכו'. הציצין הן הפורשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו באיזה מקום שיהיה ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן, ולרבינו תם הוא בהיפך שמנותקין ומפורשים ממטה למעלה ומחוברים למעלה בצד האצבע (פרישה):

לג

[לג] וצריך לחוש וכו'. זה לשון ספר צידה לדרך אף דפירוש רבינו תם אמת מכל מקום יש לחוש גם לפירוש רש"י:

לד

[לד] [לבוש] דלא בלע ליה וכו'. פירוש אפילו בלע בסוף מכל מקום כיון דלא בלע מיד אסור וכן נראה לי מוכח מלשון רש"י ברכות דף ל"ו ותוס' שהוא כלשון הלבוש, ומלבושי יום טוב השיג על הלבוש מדברי בית יוסף בחינם, אך צריך עיון על בית יוסף דבהגמרא ושלטי גיבורים סוף פרק שמונה שרצים משמע דהדבר תלוי בפולטו או בלעו אף לרש"י:

לה

[לה] בולע שמן הרבה. כן כתב הרמב"ם וחסר משולחן ערוך (מלבושי יום טוב), הנה הב"ח השיג על השולחן ערוך דדוקא על ידי אניגרון שהוא מי שלקות מותר ולא בשמן לבד ורמב"ם יחידאה הוא, עד כאן, ותמיהני דהא הבית יוסף הוא גופיה בשם תוס' דפירשו דפירושו לרש"י דבשמן לבד מותר על ידי בליעה מיד ועל ידי אניגרון אף בשהייה גם אפשר לפרש כן דברי הרי"ף וכן פסק הגהות מיימוני בשם רשב"א, מיהו במגן אברהם כתב ונראה לי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמו שכתב סעיף ל"ז, עד כאן, וכל זה במיחש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול דבשביל זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות כל רפואות, ונראה לי מסתימת שולחן ערוך ורמב"ם דאף על ידי אניגרון אין היתר אלא כשבולע מיד וסבירא ליה בזה דלא כפירוש רש"י וכן משמע בבית יוסף ומגן אברהם ושלטי גיבורים וכן משמע בתוס' והגהות מיימוני ורבינו יונה ולאפוקי מעולת שבת:

לו

[לו] מותר לינק וכו'. אף בדאיכא כותים דרפואתו דוקא לינק בעצמו ועוד שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות (ר"ן פרק חביות) עיין סעיף י"ז:

לז

[לז] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר כמו שכתב הב"ח ומגן אברהם תמה דלסברא ראשונה גם ביום טוב אסור כמו שכתב במלחמות דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות, עד כאן, ואפשר לחלק בין תאות המאכל לרעבו:

לח

[לח] [לבוש] שאין בו וכו'. וליכא צערא יתירא (שבלי הלקט):

לט

[לט] מצטכי וכו'. הוא פירוש הר"ן מי שרף בלשון ערבי' ובסמ"ג כתב הוא סם הנקרא משטי"ק בלשון כותים, עד כאן, ובסימן רי"ו סעיף ג' דהוא שרף שעושין ממנו זפת:

מ

[מ] שפין בו וכו'. כן כתב הטור ושולחן ערוך, ותמה הב"ח דבתוס' והרא"ש ורי"ף סוף פרק שמונה שרצים ורמב"ם איתא ולא שפין בסם השיניים ובשיירי כנסת הגדולה כתב אולי גירסת הטור בתוספתא היה ואין שפין בו, עד כאן, וליתא שהרי ברמזים כתב הרא"ש ואפשר כוונת הטור מה שכתב בסוף הסימן היינו מסתכי כמו שכתבתי בשם הסמ"ג, אבל עיקר שיש טעות סופר בטור וצריך לומר בסם, ולשון רבינו ירוחם דף ע"ט לא ישוף שיניו בשיכרא, עד כאן, וצריך עיון ואולי גם שם טעות סופר וצריך לומר בסם, ובתוספתא פרק י"ג ראיתי לא ישוף אדם סם יבש בשיניו וכן כתב רוקח סימן ק"ו:

מא

[מא] [לבוש] ואם מכוין וכו'. הוא הדין בלועסין מסתכי וכן מבואר בתוספתא שם:

מב

[מב] [לבוש] ואין לו שום חולי וכו'. משמע כשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבונו אסור:

מג

[מג] [לבוש] שאינו עושה לרפואה. משמע דאם עושה לרפואה אסור אף שהוא בריא וכן כתב מגן אברהם:

מד

[מד] [לבוש] שנפל למשכב וכו'. כן כתב רמ"א והבין הט"ז דאף על ידי ישראל מותר ותמה עליו ודברי תמוהין מנא ליה וכן הב"ח פירש להדיא על ידי כותים, ולדינא פסק הט"ז כב"ח לאסור אף על ידי כותים דזה גרע ממסייע, ודעת הנחלת צבי ומגן אברהם להקל וכן כתב מגיד משנה פרק כ"א ואפילו על ידי ישראל מקילין כמו שכתב סעיף י"ז, מיהו שם נתבאר דוקא במלאכה הנעשית על ידי שינוי:

מה

[מה] [לבוש] שאין זה וכו'. כיון דאין לו מכה בגרונו (מרדכי):

מו

[מו] בשמן ומלח וכו'. ונראה לי דאו או הוא ואין מעורבין והיינו טעמם דהטור והשולחן ערוך שלא כתבו מלח אך הוגה ומכל מקום או או קתני (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי מגמרא [שבת] דף ס"ו ומותר לסוך שמן ומלח בשבת כי הא דרב הונא וכו' מייתי משחא ומלחא ואמרינן כי היכי דציל הא משחא לציל יין וכו' ולא אמר נמי טעם על מלח אלא שהיו מערבין שמן ומלח ונקרא משחא:

מז

[מז] מותר לסוכו וכו'. נראה לי הטעם כמו שכתב סמ"ג שדברים אלו אין עושין (בסימנים) [בסממנים] (מגן אברהם), ודחוק, ולי נראה דאין זה מיקרי רפואה כדלעיל סעיף ל"ו וסעיף ל"ח וכן משמע בט"ז, ובכל זה נראה לי לדחות מה שכתב מלבושי יום טוב וזה לשונו ונראה לי דבמקום שאין נוהגין בשמן בריש סימן רכ"ד הכא נמי דאסור, עד כאן, דהכא שאני כדאמרן. כתב הט"ז אין ללמוד מזה היתר לנוהגים להשים תוך החוטם עפר מעשב כתוש להפיג השכרות דאותו עפר ברפואה גם כן לשאר דברים אף שאינו שיכור ושייך בו גזירת סממנים, עד כאן, ועשב הנקרא שנופ טובאק הנוהגים במדינת אלו אף בשבת צריך לומר משום שבריאים עושין כן וצריך עיון:

מח

[מח] [לבוש] שאסור לחולה וכו'. משמע לבריא מותר ועיין סימן שכ"ד ס"ק ג', מיהו ברמב"ם פרק כ"א גופיה ראיתי שלא כתב תיבת לחולה אלא שאסור לייגע ובטור נתוסף תיבת לחולה ולפי זה אפילו לבריא אסור ומכל מקום נראה דוקא כשמתכוין להזיע לרפואה:

מט

[מט] [לבוש] מפני שהיא רפואה וכו'. אף דאין כאן שייכות שחיקת סממנים מכל מקום כיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה גם כן על ידי סממנים חיישינן, אך צריך עיון דרמב"ם מתיר שבות אפילו על ידי חולה עצמו (ט"ז), ולא קשה מידי דאפשר דהכא לאו בחולי כל גופו מיירי:

נ

[נ] אזנים וכו'. פירוש גידין המחוברין באוזן. כתב הרוקח סימן ק"ו מי שנפלה ערלת גרון אסור להגביה בשבת מי שחכו ופיו מלא אבעבועות אין לו לילך לאילן הולדר להניח עליה בפיו מן המחובר כי משתמש באילן, עד כאן, ורבינו ירוחם דף ע"ט כתב מותר ליחנק כלומר מי שנפלה לו גרונו תולין לו בצווארו כעין שחונקים ונפשט צווארו ומתרפא, עד כאן, וצריך עיון ועיין סוף סימן ש"ל, ובשבת דף ס"ו פירש רש"י מי שנפרקה חוליה של מפרקת צווארו ונופל בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צווארו נפשט ודומה לחניקה, ובשבלי הלקט כתב יש שאוסרים להעלות ערלת הגרון במשיכת השער שמא יתלוש אחד מהם וחייב חטאת:

נא

[נא] רוחצין וכו'. פירוש אף שכוונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר עיין סעיף ל"ז, ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור אפילו אין מכוין לרפואה אם שוהא:

נב

[נב] אלא לרפואה וכו'. ורמב"ם וסמ"ג כתב טעם של כל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג ומגן אברהם למד מזה דאסור לשתות משקה המשלשל בשבת דאין לך צער גדול מזה עד כאן לשונו, וכן ראיתי בסמ"ג לא יאכל דברים המשלשלין בשבת כגון לענה וכיוצא בהן, עד כאן, וכמדומה שנוהגין היתר נראה לי משום שכתב בשלטי גיבורים פרק שמונה שרצים דרוב מפרשים לא סבירא ליה טעם דרמב"ם וסמ"ג במים הנזכר לעיל אלא משום רפואה אמרו וכמו שכתב בשולחן ערוך ואם כן לא סבירא ליה איסורא דצערא בענין זה, ומכל מקום טוב להחמיר דאין להקל נגד הרמב"ם וסמ"ג:

נג

[נג] אם אינו שוהא מותר וכו'. אפילו יש לו חטטין בראשו (גמרא ורמב"ם), וכן הדין ברוחץ במים המשלשלין לרמב"ם הנזכר לעיל:

נד

[נד] [לבוש] שאין זה וכו'. צריך עיון הא בסימן שי"ו סעיף ז' מותר לצודן אפילו בידים ואפשר דמיירי במקומות שאין נושכין וגם אין רצין אחריו ואפילו הכי מבקש לצודן שמא יזיקו דאז נראה דאסור לצודן בידים עיין סימן שי"ו סעיף י' וצריך עיון ועיין בבאר שבע דף ע"ב, ולפי אמת נראה לי דהטור לטעמיה שכתב ביו"ד סימן קע"ט מי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפילו בשבת וכו' והיינו דפירש מה שכתב בגמרא לוחשין וכו' שאין בו איסור משום שיחה בטילה ולא איירי מצידה כלל וכמו שכתב בית יוסף שם וכן משמע פרק י"א מהלכות עבודת זרה ואם כן תימה על בית יוסף ושולחן ערוך כאן גם על ספר באר שבע שם:

נה

[נה] [לבוש] לקררו וכו'. והוא הדין מקיפין העין בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח (רש"י):

נו

[נו] מחזירין וכו'. ור"ש הלוי השיגו דלא התירו אלא להחזיר עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור כמו שכתב סעיף ל', עד כאן, וראיתי ברוקח סימן ק"ו זה לשונו למשוך ידו או רגלו לפרקים מותר אבל נפרקה לא יטרפם, עד כאן, משמע דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי:

נז

[נז] שהדם יצבע וכו'. עיין סוף סימן ש"כ שהרבה חולקים בזה:

נח

[נח] [לבוש] דבר המושך וכו'. במגן אברהם ס"ק ל"ג לא יניח צו"ק זל"ב על מכה שאין בו נקב, עד כאן, אסור למצוץ דם שבין השינים:

נט

[נט] או ביין. פירוש יין לבן (מלבושי יום טוב), עכביש ואין לחוש דמרפא (מלבושי יום טוב), ודלא כמגן אברהם:

ס

[ס] פתילה וכו'. זה לשון מגן אברהם וכל שכן דאסור לעשות קריסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול אפילו על ידי שינוי אם לא בחולה ועל ידי כותי ובאם אי אפשר על ידי כותי עיין סעיף י"ז עיין סימן של"א סעיף ז' וסימן שי"ב סעיף ח':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.