כף החיים/אורח חיים/שכד

כף החיים ‏ אורח חיים שכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין כוברין וכו' משום מרקד. ירושלמי. א"ר או' א':

ב

ב) שם. אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ וכו'. תבן הוא שעושין מן הקש שמחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבלים תבן. ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותו בכברה שיפול המוץ. רש"י:

ג

ג) שם. כדי שירד המוץ. דהוי עובדא דחול. תו"ש או' ב'.

ד

ד) שם. אעפ"י שהמוץ נופל מעליו, דרך נקבי הכברה רש"י:

ה

ה) שם. כיון שאינו מכוין, כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. רש"י:

ו

ו) [סעיף ב'] לא ימדוד אדם שעורים וכו'. שנראה כמודד למכור. רש"י:

ז

ז) שם. אלא משער באומד דעתו. בגמ' איתא אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש ופירש"י אבל קודר הוא. בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו אבל הרי"פ פי' קודר משער באומד דעתו וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' יו"ט. ב"י. וכ"פ כאן בש"ע. וכ"פ הב"ח. עו"ש או' ב' ר"ז או' ב' ח"א כלל נ"ט או' ג' חס"ל או' א' ומשמע אבל ליקח בכלי אחר שאינו של מדה ומשער בדעתו קב או קבים לכ"ע שרי. ועיין מש"ז רהסי':

ח

ח) שם. אלא משער באומד דעתו. ואעפ"י דמשער בדעתו שזה שהוא נותן לפני בהמתו הוא קב או קביים אפ"ה אינו חושש דליהוי חשוב כמודד ומותר. ב"ח:

ט

ט) [סעיף ג'] אין גובלין מורסן וכו'. אבל נותנים בו מים וכו' והוא דעת הרי"פ והרמב"ם והרא"ש דפסקו כר"י ב"ר יהודה ויש אוסרים שכתב אח"כ בש"ע הוא דעת סמ"ג וסמ"ק, והתרומה שפסקו כרבי כמבואר בב"י יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' שכ"א או' ץ' יעו"ש. וטעם המתירין כתב המ"מ (סוף פ"ח) משום דמורסן לאו בר גיבול הוא אבל הב"י כתב דגם במורסן שייך גיבול אלא היינו טעמא משום דס"ל לר"י ב"ר יהודה דבנתינת מים לחוד לא מחייב עד שיגבל אבל איסורא מיהא איכא וה"מ בקמח שאין בו צורך אבל במורסן שיש בו צורך היום להאכיל לחיה ולעיף לא גזור כיעו"ש בב"י. והט"ז סק"א כתב דגם בקמח שרי לתת מים בשבת לסברא זו אם הוא לצורך היום כדי להאכיל לחיה ולעוף יעו"ש. אמנם התו"ש או' ד' השיג על הב"י והט"ז בזה וכתב דממורסן אין בגיבולו חיוב מה"ת אלא איסור מדרבנן ולכך שרי אבל בקמח דיש בגיבולו חיוב מה"ת אסור לתת עליו מים בשבת אפי' לצורך יעו"ש וכ"כ הח"מ או' א' וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' א' בשם מהרי"ל ואלי וכתב ולפ"ז במורסן שלט דלעולם נשאר בו קמח שייך שפיר גיבול מה"ת וא"כ נתינת מים אסור מדבריהם עכ"ל וכ"כ החס"ל או' א' דיש לאסור לתת מים במורסן שלנו שיש בו קמח. וכ"כ בן א"ח פ' משפטים או' י"ד:

י

י) שם. אין גובלין מורסן וכו'. כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא (היינו לסתם הש"ע) דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סי' שכ"א סעי' י"ד יעו"ש והביאוהו האחרונים. אבל הער"ה או' א' תמה על דברי המ"א הנ"ז דהרמב"ן כתב דוקא בקלי ושתית לאדם שרי מעט מעט אפי' גיבול גמור אבל לבהמה גיבול גמור לעולם אסור ולא שרי אלא שתי וערב וחוזר ומנערו בכלי יעו"ש:

יא

יא) שם. ומעביר בו תרווד וכו'. רש"י פירש פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב וכתב ב"י נרא' מדבריו שאינו רשאי להוליך המקל יותר מפעם א' שתי ופעם א' ערב אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דאפי' כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש כיון שאינו מערב בידו ולא מסבב אותו יעו"ש. וכ"כ הב"ח וכתב דהכי מסתברא וכ"כ העו"ש או' ד' דאפי' כמה פעמים שרי. א"ר או' ד' ר"ז או' ג' אבל בידו אפי' פעם א' שתי וערב אסור. עו"ש שם:

יב

יב) שם. ונותן לפני כל בהמה וכו'. אפי' שני כלים לפני בהמה או ואעפ"י שבחול אינו נותן, כל כך. ב"י ונ"ל א"ר שם:

יג

יג) שם. ואפי' כור ואפי' כורים. ודוקא דצריך לכור או לכורים אבל אם א"צ אסור עו"ש או' ה' וכ"כ המ"א סק"ב דאסור לגבל יותר ממה שצריך לאותו יום. א"ר שם תו"ש או' ו' א"א או' ב' ר"ז שם:

יד

יד) שם. ויש אוסרין וכו'. זהו דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומה כמ"ש לעיל או' ט' וכ"ה דעת מורם ז"ל בד"מ או' א' וכ"כ הב"ח דיש לנהוג לחומרא כבעל התרומה ומי שנוהג כמותו צריך ליזהר ג"כ שלא לנערו לכלי אחר אלא לנענע היטב בכ"ר עכ"ל וכ"כ הר"ז שם שיש להחמיר כסברא זו וכן נוהגין עכ"ד. וכ"כ ח"א כלל י"ט או' א' דק"ל לחומרא כיון שהוא מידי דאורייתא ורק בשעת הדחק יש להתיר ע"י עכו"ם שהעכו"ם יתן מים בשבת ויגבל ע"י שינוי יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו שכ"מ שסותם מרן להתיר ואח"כ כותב יש אוסרין חושש להם לכתחילה דהיינו היכא דאפשר יעו"ש ובל"ה כבר כתבנו לעיל סוף או' ט' דבמורסן שלנו דלעולם נשאר בו קמח שייך בו גיבול מה"ח ואסור ליתן בו מים בשבת אף לסברא ראשונה יעו"ת:

טו

טו) אבק הטוט"ן כשהוא יבש אסור ליתן עליו מים ולגבלו בידו דדמי למורסן והגם דמרן סתם כהמתירין אינו אלא לתת בו מים אבל לגבלו בידים לכ"ע אסור ומנהג עיר בגדאד יע"א להניח בשבת טיפות מים בכלי הקטן של אבק הטוטי"ן וסוגרין הכלי ומכים בכלי על כף ידם כמה פעמים שיתהפך האבק בתוכו ויתגבל מיניה וביה שיתערבו טיפות המים בכולו בכך ודמי זה למה שהתירו לנער המורסן מכלי אל כלי. בן א"ח פ' משפטים או' ט"ו. וא"כ משמע דזה ההיתר הוא דוקא לסתם הש"ע אבל לדעת האוסרין ליתן מים למורסן בשבת גם בטוטי"ן אסור ליתן וכבר כתבתנו באו' הקודם שגם מרן ז"ל חושש לסברת האוסרין היכא דאפשר והכא אפשר לשואפו בלא מים וא"כ אסור ליתן בו מים בשבת אע"ג דאינו מגבל בידו ומ"מ היכא שכבר נהגו אין למחות בידם אבל כל יר"ש יחמיר לעצמו לצאת אליבא דכ"ע ועיין לעיל סי' שכ"א או' ס"ט:

טז

טז) [סעיף ד'] הגה. ויש אומרים דלא שרי וכו'. וכתב התו"ש או' ח' דלכ"ע דינא הכי אלא שכן דרכו לכתוב י"א בדק שנזכר באיזה פוסק ולא בפו' אחרים יעו"ש. וכ"כ בס' בית מאיר. מיהו בהגרע"א כתב שמדברי הרמב"ם משמע דבכל ענין מותר בין לקשור ובין להתיר וכן הריק"ש הביא דברי הרמב"ם להקל וכתב עלה דהיינו אפי' מעשה אומן לקיימו כשייבש יעו"ש. אמנם מדברי רש"י שבת קנ"ז ע"ב ד"ה בגמי וההמ"ך שהובא בכ"מ פ"י דין ד' משמע דגם במידי דמאכל בהמה שייך ביה קשר של קיימא יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל כ"ו או' ח'. וכ"כ השה"ג פ' מי שהחשיך דהכא מיירי בענין דליכא איסור בהתרתן משום קשר של קיימא. וכ"פ הר"ז או' ד' ח"א כלל נ"ט או' ה' וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל סי' שי"ז איזו נקרא קשר של קיימא. ואם הוא אגוד כאגודה של ירק דהיינו שכורך האגודה סביב ותוחב ראש האגודה לתוכה בלא קשירה אינו נקרא קשר של קיימא כמ"ש לקמן סי' תרנ"א בטור וב"י יעו"ש:

יז

טוב) שם. מותר לעשותו אוכל. משום צערא דבהמה רש"י:

יח

חי) [סעיף ה'] בעודם לחים וכו'. ובההיא שעתא כולהו סתמייהו עומדין למאכל בהמה דאי לאו עומדין בסתם לאכילת בהמה היה אסור לטלטלן משום מוקצה אם לא יחדן לכך. שה"ג פ' מי שהחשיך. כנה"ג בהגה"ט. א"ר או' ו' ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

יט

יט) שם. שאינם ראויים בלא שפשוף. ונמצא שהשפשוף הוא להם שווי אוכלה. טור. ור"ל דשווי אוכלא מותר כמ"ש בסעי' הקודם:

כ

ך) [סעיף ו'] מחתכין דלועין וכו'. ודוקא בדלועין קשין כמ"ש סעי' ז' מ"א סק"ג א"ר או' ז' תו"ש או' ט' ר"ז או' ד' והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות וכל לאלתר שרגילין לאכול בפ"א שרי כמו באדם. א"א או' ג' ועיין לעיל סי' שכ"א ססי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד:

כא

כא) שם. והוא שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מודה דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדייחא בידים דמי והוי כגרוגרות וצמוקין אבל בנבילה מותר דק"ל כר"פ דמוקצה מותר. ב"י ט' סק"ג:

כב

כב) שם. והוא שנתלשו מאתמול, אבל אם נתלשו בשבת אפי' ע"י עכו"ם שתלשם לעצמו אסורים בטלטול כמ"ש בסי' שכ"ה. ר"ז או' ד':

כג

כג) [סעיף ז'] אפי' נתנבלה היום. כר"ש דלית מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקין דדחינהו בידים. טור וב"י. ואין לדייק דיש לאסור בטלטול משום דכיון דאתקצאי בטלטול בה"ש אסור בכל היום שהרי בעלי חיים אסורים בטלטול לכ"ע י"ל דגם מגו דאתקצאי בה"ש וכו' לית ליה לר"ש. וכ"כ התו' (דף קנ"ו ע"ב ד"ה והא) ס"פ מי שהחשיך יעו"ש. והגם דהש"ע פסק לעיל סי' ש"י סעי' ג' דדבר שהוקצה בה"ש אסור כל היום י"ל דלא אמרינן כן אלא בדבר שדחאו בידים כמו נר וכדומה אבל אם נדחה מעצמו כמו הכא שרי. עו"ש או' ט' ועי"ש:

כד

כד) שם. בין שהיתה בריאה. והא דלקמן סי' תקי"ח סעי' ו' כתב דדוקא אם היתה מסוכנת מעיו"ט וכו' שאני התם דמיירי בענין יו"ט וביו"ט ק"ל כר"י כמ"ש סי' תצ"ה סעי' ד' יעו"ש. עו"ש או' יו"ד:

כה

כה) שם. והני מילי בנבילה הקשה וכו'. ואפי' נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי. ב"י. מ"א סק"ד. ומכ"ש דשרי בקשין לגמרי. א"ר או' ט'

כו

כו) שם. שא"א להם לאוכלא וכו'. וה"ה אם הנבלה רכה רק שהכלבים הם קטנים שרי משום דכל נבלה קשה להם. שבת קנ"ה ע"ב. וכ"כ האחרונים:

כז

כז) שם. הגה, ועיין לעיל סי' שכ"א וכו'. סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

כח

כח) שם. בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו'. דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי' ביו"ט כמ"ש סי' תקי"ב וסי' שכ"א סעי' י"ב, מ"א סק"ה. והטעם כל דא"א בלי טחינה הוי טוחן ואסור לבהמה אף ביו"ט דלא הותר מלאכת אוכל נפש כ"א לאדם לא לבהמה ואסור אף ביו"ט אם נותן להם לאכול לאחר זמן א"א או' ה':

כט

כט) שם בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו'. מיהו דעת הט"ז סק"ד להקל יעו"ש. אבל דעת המ"א כדברי מור"ם ז"ל כמ"ש באו' הקודם. וכ"ה דעת הא"ר סי' שכ"א או' י"ג וכ"ה דעת הנה"ש ונתיב חיים בסי' זה ועי"ש מה שיישבו קושיות הט"ז וכ"נ דעת המש"ז או' ד' וכ"ה דעת האחרונים:

ל

ל) שם. בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו'. ואסור לחתוך התבן דק דק ואפי' ע"י עכו"ם אסור דהוי כטוחן ונ"ל דבדיעבד אם עשה גוי מותר ליתן לבהמה דאין בזה אלא איסור דרבנן דהא בלאו הכי ראוי התבן למאכל בהמה. ח"א כלל נ"ט או' ו':

לא

לא) [סעיף ח'] אין חותכין שחת וכו'. ואפי' לחתיכות גדולות דלית ביה משום טחינה. ב"ח תו"ש או' י"ג:

לב

לב) שם. משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה. ומשמע שאם לא היו ראוים לאכילה בלא חיתוך כגון שהיו יבישים או שהיחה הבהמה עייר קטן שאף השחת קשה לה וצריכה חיתוך שוויי אוכלא הוא ושרי, ב"י. מיהו הב"ח כתב לדעת הרמב"ם דבכל ענין אין מרסקין לא מיבעיא ברכיכי דמיטרח באוכלא הוא שא"צ לחתכן כלל אלא אפי' בקשין דשווייה אוכלא הוא נמי אין מרסקין משום דצריך לחתכן דק דק ונראה כטוחן יעו"ש, ומ"מ משמע דאם א"צ לחתכן דק דק שרי בקשין כיון דליכא משום טוחן ושווייה אוכלא הוא וכ"כ המש"ז סי' שכ"א או' יו"ד דלאכול מיד או לחתיכות גדולות שרי באין ראוי לאכילה יעו"ש. ובדברינו לסי' שכ"א או' ה"ן:

לג

לג) [סעיף ט'] אין אובסין את הגמל וכו'. שכל זה טירחא יתירה היא בשבת. לבוש. וז"ל הרמב"ם (פכ"א דין ל"ה) אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג' או ד' ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולין להחזיר. אבל מאכיל את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר ואצ"ל שיתן לפניהם והן אוכלין עכ"ל. והש"ע קיצר לפי שהעתיק לשון הטור וכבר כתב עליו בב"י שקיצר בדבריו:

לד

לד) שם. למקום שאינו יכול להחזירו. שתוחבו לה לפנים מבית הבליעה. רש"י

לה

לה) שם. אבל מלעיטין. ומיירי שהם צריכין לכך דאם לא כן אסור משום מוקצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ' תו"ש או' ט"ו:

לו

לו) שם. איזה המראה למקום שאינה וכו'. ומשמע בגמ' דכל שאין מרביץ הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:

לז

לז) שם הגה. ודין תרנגולין וכו'. דהיינו שאסור לתחוב המאכל בגרונם למקום שאין יכולין להחזיר. ד"מ או' ג' וכ"כ לעיל או' ל"ג בשם הרמב"ם:

לח

לח) שם בהגה. ודין תרנגולין ואווזים וכו'. מור"ם ז"ל בתשו' סי' ע"ט התיר להמראות האווזות פעם אחת בשבת ע"י עכו"ם משום צער ב"ח וצידד ע"י ישראל הואיל ואינן אוכלות בענין אחר. אבל אין המנהג כן. מהר"ר גואל. ברכ"י בשיו"ב או' ג' וכ"כ א"ר או' יו"ד דאין להקל להמרות ע"י ישראל. וכ"כ לעיל סי' ש"ה או' פ"ד יעו"ש:

לט

לט) והלואי לא ילעיטום לעולם שעוברים על כמה איסורים ולאו אדעתייהו והמורה יזהר בשבת דבריש כל מרעין הנשים מצוות לעכו"ם להדליק האש ולחמם המים וידוע שלפעמים הושט נקוב ולא אדעתייהו ואוי למורים שאינם משגיחין בכל. מהר"ש שער אריה בהגהות כ"י שיו"ב שם או' ד'

מ

מ) [סעיף יוד'] מותר ליתן מאכל וכו'. פי' במקום שיכולין להחזיר אבל במקום שאין יכולין להחזיר אסור כמ"ש לעיל או' ל"ג ול"ז:

מא

מא) שם. מותר ליתן מאכל וכו'. ומיהו צריך ליזהר שלא לבא לטלטלם דכל ב"ח מוקצים כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' מ':

מב

מב) [סעיף יא'] אין נותנים מים ולא מזונות וכו'. לא זו אף זו נקט דלא זו דמים אסור כיון דשכיח בדברא אלא אפי' מזונות נמי אסור כיון שאפשר להם לשוט ולאכול תו"ש או' ט"ז:

מג

מג) שם. לפני דבורים וכו'. ואפי' הן שלו מיקרי אין מזונותם עליך לפי שמוצאין לאכול במקום אחר שה"ג פ' מי שהחשיך. ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר. אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים מותר ליתן להם גם בשבת משום צער ב"ח. וכ"מ לקמן או' מ"ח:

מד

מד) שם ולא לפני חזיר. משום שאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו כמ"ש בח"מ סי' ת"ט. ולפ"ז אם נפלו לו בירושה דאין מחייבין אותו למכור בפעם אחת אלא מעט מעט כמ"ש בש"ע שם הרי באותו זמן שמוכר אותם מותר ליתן לפניהם מזונות שהרי מזונותיו עליו דלא עביד איסורא במה שגדלו דברשות חכמים עושה. עו"ש או' ח"י. וכן צייד שנזדמן לו בצידתו חזיר או שאר דברים טמאים או נפלו לו בירושה או גבאן בחובו שמותר להשהותן ולמוכרן כדי דמיהן ולא להרויח בהן כמ"ש ביו"ד סי' קי"ז מותר ליתן לפניהם מזונות. מחה"ש סק"ו. ברכ"י בשיו"ב או' ה':

מה

מה) שם. וכן לפני כלב וכו'. ה"ד שאין בו חשש שיזיק אבל כלב רע שיש בו חשש שיזיק לבני אדם דאסור לגדלו וכדאמרינן (קמא פ"ג ע"א) לא יגדל אדם כלב רע אסור ג"כ ליתן לפניו מזונות. עו"ש או' י"ט. ועיין ח"מ סי' ת"ט:

מו

מו) שם. וכן לפני כלב וכו'. משמע בגמ' (שבת קנ"ה ע"ב) אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות. מ"א סק"ז. ומלבוש לא משמע הכי גם בגמ' שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה וה"מ בשדה אבל במתא לא. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ז. נה"ט או' ה' וכתב דהכי משמע מלשון הרמב"ם פכ"א והש"ע דלא שרי אלא בכלב שלו יעו"ש:

מז

מז) יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ"א שם. ואפשר דכיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים לכך אין להקפיד בכך. תו"ש שם:

מח

מח) [סעיף יב'] מותר להאכיל תולעת המשי. דהני תולעים לא גריעי מאווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות שמזונותן עליך כיון שאינם יוצאין מן הבית חוצה כדבורים ויוני שובך ואין לאלו התולעים אלא מה שנותן להם האדם ולפיכך דבר פשוט הוא שנותן לפניהם עשבים לאכול ולפזר עלי התותים וזולתם שלא אסרו אלא הזירין וכיוצא בו שיש לו ג' אגדין ויש בו טורח הרבה אבל מתירין פקיעי עמיר ואיני רואה בזה שום חשש איסור אלא א"כ הוא מקום שנהגו בו איסור להחמיר על עצמן. ב"י בשם תשו' הר"צ בן הרשב"ש:

מט

מט) שם. מותר להאכול וכו'. ולגרוף מתחתיהם שיורי העלין היבשים אפי' הם מאוסין שאינם ראויין לשאר ב"ח אם תולעי המשי אינם אוכלים ביום ההוא עד שיגרפו שיורי העלין מתחתם ואז הם מסתכנים בסבתם גורפין אותם כלאחר יד שלא כדרך גריפתן בחול. ברכ"י או' א' בשם הר"מ פרובינצ"ל:

נ

נ) שם. מותר להאכיל וכו'. ולענין טלטול דינם כשאר ב"ח שאין מטלטלין אותם. מש"ז או' ו':

נא

נא) [סעיף יג'] מעמיד אדם בהמתו וכו'. כדדריש במכילתא למען ינוח שורך וחמורך וכו' יכול לא יניחני תולש ועוקר ת"ל למען ינוח ואין זו נוח אלא צער. תו' שבת קכ"ב ע"א. תו"ש או' י"ע:

נב

בנ) שם. ולא חיישינן וכו'. דזהיר בזה. תו"ש או' ך' ר"ז או' יו"ד:

נג

גנ) שם. אבל לעמוד בפניה וכו'. כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש. תו"ש או' כ"א. ר"ז שם:

נד

דנ) [סעיף יד'] ונותנין לפני שור. מפני שראוי הוא לו שהחמור אינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתם לפני השור. ר"ז או' י"א:

נה

הנ) שם. ואין ראוי עוד לחמור פי' אין ראוי לו אלא ע"י הדחק דאם אינו ראוי כלל לאיזו צורך נותנו לפניו. ב"ח ט"ז סק"ז. תו"ש או' כ"ב. וקרוב לודאי שלא יאכלנו ונמצא טורח בחנם בשבת. ר"ז שם. ודוקא לפני חמור אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע. מאירי.

נו

ונ) שם הגה. ויש מתירין וכו'. ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר. ב"ח מ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד תו"ש או' כ"ג ר"ז שם ונראה דמינים שידוע שנמאס ברירם למין אחר אסור. א"ר שם. ברכ"י או' ב' וכתב דהוא דבר פשוט:

נז

זנ) [סעיף טו'] אסור לגרוף האבוס וכו'. כדי לתת לתוכו תבן ושעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו. ר"ז או' י"ב והוא מפירש"י בגמ' שם:

נח

חנ) שם. לפני שור של פטם. שמפטמין אותו. רש"י שם:

נט

נט) שם. אפי' אבוס של כלי וכו'. אבל לגרוף השלחן או תיבה מן הצרורות מותר. לוח הדינים שנמצאו במרדכי או' רפ"ח:

ס

ס) שם. דאתי לאשוויי גומות. ואע"ג דק"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר שאני הכא דחיישינן שמא אתי לאשוויי גומות במתכוין שלא יפלו השעורין לתוך הגומא. וכן פירש"י שם. עו"ש או' כ"א וכ"ה בתו' שם:

סא

סא) שם. ואסור ג"כ לסלק התבן וכו'. כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי ובמי רגלים. תו"ש או' כ"ז ר"ז שם. וטעם האיסור מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה רש"י. מ"א סק"ט. ומוקצה הוא ואסור בטלטול. א"א או' ט' אבל הרמב"ם (פכ"ו דין י"ט) פי' הטעם משום אשוויי גומות וכ"נ דעת הש"ע. מט"י או' ב' ונ"מ דאפי' אין בו שנמאס אסור משום אשוויי גומות:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---