כף החיים/אורח חיים/שב

כף החיים ‏ אורח חיים שב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] המנער טלית חדשה וכו'. היינו שלא נשתמש בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנין מתקנין אותה. ב"י בשם הרמב"ם. מ"א סק"א. וכתב הב"ח דאפי' נתכבסה כיון דלא נשתמשו בה כ"כ עדיין מיקרי חדשה והניעור מייפה אותה יעו"ש. והביאו א"ר או' א' ומחה"ש. וכ"כ הא"א או' א' דהכא לא תלי בריחוץ דאם לא שמשו בה כ"כ אף רוחץ אסור ואם שמשו בה הרבה אף לא רוחץ שרי יעו"ש. וכ"כ הלב"ש. ועיין בס' מנחת פתים דף מ"ז ע"ב שכתב בשם יערות דבש דלדידן אסור בכל גווני דאין אנחנו בקיאין עד מתי נקרא חדש יעו"ש. והביאו א"ח או' א'. ח"א כלל כ"ב או' ט' בן א"ח פ' ויחי או' ז':

ב

ב) שם. מן הטל שעליה חייב. ודוקא בחדשה ושחורה שהניעור יפה לה כמו כיבוס והוא שמקפיד עליו שלא ללובשו בלא ניעור אבל אי חסר חד מהני שרי. טור. תו' או' ב':

ג

ג) שם. מן הטל שעליה וכו'. וה"ה שלג. א"ר שם בשם אגודה. ח"א כלל כ"ב או' ט':

ד

ד) שם. והוא שמקפיד עליה וכו'. והטעם כתב הרשב"א בחידושיו דלמאן דקפיד הוי פסיק רישיה ולמאן דלא קפיד הוי דבר שאין מתכוין שאינו כיבוס גמור עכ"ל. עו"ש או' ב':

ה

ה) שם הגה. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו. לפי שמתקצר במים. ב"י סי' ש"א בשם הכלבו. משמע דסתם חדש מקפיד עליו ואע"ג דגבי טל אמרינן בגמ' והוא דקפיד וכו' מים שאני שמתקצר. ובס' הזכרונות אסר בכל הבגדים. מ"א סק"ב. ור"ל בין בבגד שחור ובין בבגד לבן ומכל מראה שיהיה. כ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם ס' הזכרונות. וכתב הלב"ש דכן הסכמת האחרונים משום דבמקור הדין בכלבו כתב הטעם משום סחיטה וא"כ אין חילוק עכ"ד. ועיין פתה"ד או' ג':

ו

ו) שם בהגה. ודוקא בבגד חדש וכו'. משמע דאם נתכבס כבר אין לחוש. וכ"כ א"ר או' ב' וכ"כ הא"א או' ב' דאם רוחץ ואין מקפיד לא הוי סיחוט משום דאין מתכוין יעו"ש. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם בשם המא שכתב דסתם חדש מקפיד עליו משמע דדוקא חדש מסתמא מקפיד עליו אבל אם נתכבס תלוי בכוונתו אם מקפיד עליו אסור ואם אינו מקפיד שרי. וכתבו האחרונים דאפי' במקום שמותר לנער כגון בבגד ישן וכדומה צריך ליזהר מלנערו מן המים בחוזק בענין שיבא לידי סחיטה באותו ניעור כידוע שאם הבגד בלוע ממים הוא נסחט ע"י ניעור וע"כ צריך להיות הניעור דוקא בנחת:

ז

ז) שם בהגה. י"א דאסור לנער בגד מן האבק וכו'. היינו דוקא בשחור וחדש כמש"ל. מ"א סק"ג. ור"ל כמ"ש בראש הסעי' והוא משום דבגמ' אמר המנער טליתו בשבת חייב חטאת ופרש"י מן העפר ור"ח פי' מן הטל ואתמר עלה שם בגמ' דוקא בחדתי ואוכמי וקפיד עלייהו אבל בחיורי וסומקי לית לן בה ע"כ. וא"כ בין לפי המפ' מן הטל ובין לפי המפ' מן העפר דוקא בבגד שחור וחדש ומקפיד עליו ולכן כתב כאן המ"א דוקא בשחור וחדש כמ"ש בראש הסעי':

ח

ח) שם בהגה. וטוב לחוש לדבריו. וכ"כ הב"ח דלכתחלה יש ליזהר שלא לנער בין מן העפר בין מן המים יעו"ש. מיהו הא"ר או' ג' כתב דמדינא יש לאסור יעו"ש. וכ"כ האחרונים דאסור לנער גם מן האבק. ח"א כלל כ"ב או' ט' בן א"ח פי' ויחי או' ח' קיצור ש"ע סי' פ' או' ט' ועיין לעיל או' א' ואו' ב' וה"ה לכאן לגבי אבק. ועיין פתה"ד או' ד' שכתב דאם סמך עצמו לכותל ונדבק מהסיד בבגדו דשרי להכות עליו באצבע צרדה עד שיצא מהבגד אבל אם נדבק עליו סיד עבה עודה לחה ונתייבשה יש להחמיר כדלקמן סעי' ז' גבי טיט יבש יעו"ש:

ט

ט) וכתב המרדכי ס"פ חבית דאנן לא קפדינן ללבשו עם העפר והטל ושרי. והביאו כנה"ג בהגה"ט. אמנם מדברי הטור והש"ע והאחרונים שכתבו דין זה משמע דלא ק"ל בזה כהמרדכי וגם לדידן אסור לנער:

י

י) שם בהגה. אבל מותר להסיר הנוצות וכו'. מפני שאין הנוצות דבוקות בבגד כמו אבק ועפר וכגון שבאו אלו הנוצות מכר וכסת שאינם מוקצות. ר"ז או' ג' בן א"ח פ' ויחי או' ח':

יא

יא) שם בהגה. אבל מותר להסיר הנוצות וכו'. ובס' הזכרונות דף נ"ג חשש לאיסור. כנה"ג שם. א"א סק"ד. א"ר או' ד' תו"ש או' ה' ולכן נכין ליזהר שלא להסיר שום נוצה מבגד השחור ולא שום דבר הנתלה בו. בן א"ח שם:

יב

יב) ומי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

יג

יג) [סעיף ב'] הלוקט יבולת וכו'. לשון יבלת שפירושו גבשושית. לב"ש. ואף בלוקט יבולת אחד ונשארו הרבה עדיין אפשר דחייב. מש"ז או' ב':

יד

יד) שם. הלוקט יבולת וכו'. זהו לשון הרמב"ם פ"י דין ח"י. ורש"י פירש ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורן כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל והביאו ב"י. וכ"כ הטור וכתב העו"ש או' ה' דיש להחמיר כדברי שניהם. מיהו אם נתחב איזה קיסם בבגד אחר גמר עשייתו והוציאו נראה דאין בזה משום מכה בפטיש. א"ח או' ד':

טו

טו) שם. משום מכה בפטיש. כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש. ט"ז ס"ק"א. ר"ז או' ה':

טז

טז) שם. והוא שיקפיד עליהם. הטור מפרש שמקפיד עליהם שלא ללובשם עד שיטלם ומשמע מדבריו דאפי' הסירם דרך עסק אם מקפיד עליהם שלא ללובשם כך חייב. עו"ש או' ו' והב"י פי' כדברי הרמב"ם שהוא לשון הש"ע והוא דקפיד עלייהו כלומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות הדבר אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אעפ"י שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב עכ"ל ולפ"ז אינו פטור אלא א"כ הסירם בלתי כוונה וגם אינו מקפיד שלא ללובשם כך. ומ"ש הט"ז סק"ב דבחנם חילק ב"י ביניהם עיין תו"ש או' ח' שכתב דדברי ב"י מוכרחים יעו"ש:

יז

טוב) שם. והוא שיקפיד עליהם. ואפי' אינו מקפיד עליו פטור אבל אסור. ס' הזכרונות דף נ"ו. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ה. איא או' ה' ועיין לקמן או' ך':

יח

חי) הנוטל שלל שעושיין החייטין (דהיינו שמחברים תחלה החתיכות שרוצין לתפור בתפירה גסה ואח"כ תופרין תפירה דקה ומסירין הגסה. מחה"ש) שקורין אינבשטאר שגם הוא הוי גמר מלאכה ויש להסתפק אי חייב ולבי חוכך להחמיר אי קפיד עלייהו. שה"ג, כנה"ג בהגה"ט שם מ"א בזה הסי' סק"ה. א"ר או' ה' תו"ש או' ט' א"א או' ה':

יט

יט) ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה"ג. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ויש מחמירין אם הוא בגד חדש ושחור ומקפיד עליו כמו בטל ואבק דסעי' הקודם. עיין מ"ב או' י"א:

כ

ך) שם. דרך עסק פטור. אבל אסור. תו"ש או' ט' ר"ז או' ו', וכ"כ לעיל או' טו"ב:

כא

כא) [סעיף ג'] מקפלים כלים בשבת וכו'. מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטין כשאינן מקופלין. רש"י. ב"ח. לב"ש:

כב

כב) שם. ללבשם בו ביום. וכתבו התו' מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בהכ"נ לפי שהם צורך מחר. ב"י. וכ"כ השה"ל והביאו מ"א סק"ו. וכתב בליקוטי פר"ח דוקא במנחה אבל בשחרית מותר לקפלו למנחה יעו"ש. והביאו הברכ"י או' א' והרבה לתמוה עליו דזה פשוט בש"ס ופו' וגם מדברי התו' מוכח דדוקא לצורך מחר אסור הא למנחה שרי יעו"ש. ועיין לקמן או ל"ב:

כג

כג) אין מציעין את המטות משבא למו"ש, וכתב שם המ"א דמטה העומדת בבית והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע בשבת דמקרי צורך שבת ודלא כהרב באר שבע שאוסר עכ"ד. וה"ה אם חדר המטות הוא בין שני בתים ובאים מבית אחת שהם אוכלים בו לבית שיושבים בו שרי להציע המטות בחדר שעוברים דרך שם לכבוד שבת. אבל אס חדר המטות הוא נפרד ואין דרכם לעבור משם לא יציעו המטות בשבת. מחב"ר או' ב' שע"ת או' ו' ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש. אגודה. מ"א שם. ועיין לעיל סי' רפ"ט או' א':

כד

כד) שם. ללבשם בו ביום. ואפי' אינו יודע שצריך עוד לשבת שרי דלעתות בצדים אין לו שיעור. א"ר או' ו':

כה

כה) שם. ודוקא באדם אחד, אבל אם שני בני אדם מקפלין אסור דהוי תיקון טפי. לב"ש. והמקפל על הספסל הוי כשני בני אדם. ירושלמי. א"ר או' ח' תו"ש או' י"א ברכ"י או' ב':

כו

כו) שם. ובחדשים וכו'. כתב רש"ל דפסק מהר"ש דטליתות חדשים שרי לקפל ביו"ט שחל להיות בע"ש כשעושה עירובי תבשילין וכ"ש בחש"מ אבל בישנים לא דממהרין לקמוט והקיפיל הוא תיקון להם ע"כ. והביאו פרישא או' ה' א"ר או ח' תו"ש או' י"א. מיהו בחידושי רע"א כתב להוכיח דאפי' בלא הניח עירובי תבשילין שרי אם היא סמוכה לשבת יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ב:

כז

כז) שם. ובחדשים וכו'. שאין הקיפול מועיל כ"כ אבל כשנתכבסו דמכח הכיבוס אז נתקמטו כשאינם מקופלין אז הקיפול מועיל להם והוי מתקן מנא ואסור. תו"ש או' י"ב:

כח

כח) שם. ולבנים. דלבנים אין הקיפול מתקנו כ"כ. לב"ש. מחה"ש סק"ו:

כט

כט) שם. ואין לו להחליף. מסתימת לשון זה משמע דאפי' אם אינם יפים כמוהו [נקרא יש לו להחליף] וכ"כ בא"ז ודלא כעו"ש שהביא דברי התו' בשם ר"י שנסתפק בהכי דמלתא דמיבעיא ליה לר"י פשיטא להו להפי' דאסור. תו"ש או' י"ג. מחה"ש שם:

ל

ל) שם. מותר בכל ענין וכו'. אפי' ישנים ואפי' בשני בני אדם. וכ"כ מרדכי ואגודה וכן עיקר. ומשמע אפי' א"צ לבו ביום. א"ר או' ט' ר"ז או' ט' וכ"ה במרדכי בהדיא כמ"ש לעיל סי' י"ד או' כ"ד יעו"ש ודוקא בגדים שלבש בשבת אבל כשלא לבש בהו בשבת בכל עין אסור כיון שהיה אפשר מע"ש. א"ר שם:

לא

לא) שם. מותר בכל ענין וכו'. עיין פתה"ד או' ה' מה שהאריך בזה להוכיח שכן הוח דעת מרן ז"ל לפסוק כס' זו יעו"ש וכבר כתבנו עז לעיל סי' י"ד או' כ"ג ואו' כ"ד קחנו משם:

לב

לב) שם. שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין וכו'. ומרן בב"י הביא משם הכלבו דיש נוהגין לקפל אף כסדר קפולו דקפול דידן לא דמי לקפול דידהו דהוו קפלי טובא. וכ"כ בא"ח, ברכ"י או' ג' וכ"כ היפ"ל או' א' וכתב דכ"ש בטלית של מצוה שמניחו משבת לשבת שמותר לקפלו בשבת דהקיפול הוא ג"כ הידור מצוה שאם לא יקפלנו מיד מתקלקל הטלית ואם בכל שבת ישנה מהקיפול שהיה בו תיקונו הוא קלקולו דמיחזי כמנומר ומתקלקל הידור הטלית וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במנות טלית נאה וכו' והרבה להביא סמוכות לזה מש"ס ופו' וסיים וכן המנהג פשוט וכן סוגיין דעלמא אזלא לקפל הטלית בשבת בשחרית ובמנחה בפני גדולים ואין פוצה פה יעו"ש. ועין מ"ש לעיל סי' י"ד או' כ"ה דצריך ליזהר לקפלא שלא כדרך קפולו הראשון כמ"ש מרן ז"ל יעו"ע ונראה דהכל לפי הטלית דאם מתקלקל הדורו אם ישנה קיפולו הראשון יש להתיר כמ"ש היפ"ל ואם אינו מתקלקל הידורו יש להחמיר ולקפלו שלא כדרך קפולו הראשון:

לג

לג) וכתב בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ס"ו דאסור בשבת ויו"ט לקלוע המצנפת ע"ג הכובה שכורכין המצנפת סביב הכובע הנקרא בוניטה או קאוק. וכתב עו"ש דהעולם נוהגים היתר בחוה"מ ולדידי צריכה רבה אם לא כשאין לו להחליף יעו"ש. וכ"כ בספרי כף החיים סי' ל' או' ק"ו. אמנם עיין בשות רב פעלים ח"א סי' כ"ו דלחלק יצא דמצנפת שמתקנים אותה על איזה דבר ואת"כ מניחין אותה בראש זהו דוקא ואסור לעשות בשבת משום תיקוני מנא אבל מצנפת שמתקנים אותה על הראש בעצמו מותר יעו"ש:

לד

לד) מחט שנתעקמה אפי' מעט אין לפשטה להשיבה. ישרה ס' הזכרונות דף נ"ו. כנה"ג בהגב"י ח"א כלל מ"ד או' ח':

לה

לה) [סעיף ד'] של בעל הבית מתירין אותו וכו'. והטעם משום דמכבש של בעל הבית אין עשוי בחזקה כ"כ ואין שייך בהתרתו סתירת כלים ולכך מותר להתירו וליטול ממנו הבגדים לצורך שבת אבל אין כובשין בתוכו בשבת שזהו צורך חול. לבוש:

לו

לו) שם. ושל אומן אסור וכו'. אבל אם היה מותר והוא מכיר כליו שבי שומטן מתוכו. טור. וכ"פ הלבוש כדעת הטור. וכתב ב"י דמשמע ליה לרבינו הטור דת"ק לא פליג אהא דר' יהודה דכיון שהוא מותר מע"ש לא מיחזי כסתירה. וכ"כ רי"ו בחי"ג. אבל הרמב"ם בפי' המשנה כתב דאין הלכה כר' יהודה נראה דס"ל דר' יהודה פליג את"ק ולא ק"ל כוותיה וכ"נ מדבריו פכ"ו מה"ש שהשמיט סברת ר' יהודה עכ"ל ב"י. ונראה שכן דעת ב"י לפסוק כהרמב"ם מדהשמיט דברי הטור ולא כתבה בש"ע. וכ"נ דעת מ"א סק"ז. וכ"פ הר"ז או' י"א. ח"א כלל מ"ד או' ז' אלא שכתב שם ח"א באם היה מותר מע"ש לצורך הרבה מותר:

לז

לז) [סעיף ה'] חלוק לאחר כביסה וכו'. רש"י פירש כתונת של פשתן. וכן פירשו ר"ח והר"ן. וכתב המט"י או' א' דכן הוא דעת הש"ע וגם כ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה להתיר בחלוק של פשתן ומ"ש בהגה בשם שה"ל דשאר כלי פשתן דינן כסודר ואסור לשפשפן היינו חוץ מחלוק ומכנסיים הנלבשים על הבשר שאינו מקפיד עליהם והגם דדברי מור"ם ז"ל בהגה המה לקוחים משה"ל והשה"ל אוסר גם בחלוק ומכנסיים ס"ל למור"ם ז"ל כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג דהמי"ט פי' דאף חלוק של פשתן שרי כיון שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ וסבר כהשה"ל בחדא ופליג בחדא עכ"ל. מיהו התו"ש או' י"ז כתב דחלוק דנקט הש"ע לא מיירי בשל פשתן. וכ"כ א"ר שם בשם הנץ. וכ"כ הלב"ש. וכתב עו"ש התו"ש דלפי מה שהביא במגדל עוז (על הרמב"ם פכ"ב) בשם הר"ח דפי' כתניתא היינו דוקא של פשתן הוא דשרי עי"ש לפ"ז ראוי לן להחמיר בכל הבגדים כיון דלדעת ר"ח לא שרי אלא בשל פשתן ולדעת השה"ל אסור של פשתן וא"כ נפל הך היתירא בבירא עכ"ל. ור"ל כיון דאיכא פלוגתא באיזה בגד מותר לשפשף יש להחמיר בכל הבגדים ואין לשפשף בין בגד פשתן בין בגד של שאר מינים. וכ"ז בבגד תחתון כגון חלוק ומכנסיים וכ"ש בבגד עליון:

לח

לח) שם. והוי כמלבן. ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. לב"ש:

לט

טל) שם הגה. וכובעים ושאר כלי פשתן וכו'. מפני שהם קשים לאחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן. שה"ל. מ"א סק"ח. תו"ש או' ח"י:

מ

מ) שם בהגה. דינם כסודר. וכ"כ ב"י דנכון להחמיר כיון דדבר שאין בו צורך כ"כ הוא. והמ"א שם כתב דמנהג העולם לכסכסן בידים אבל הא"ר או' י"ד כתב שראה בש"הל גופיה שכתב מנהג העולם לכסכסן בידים מעט ואסור לעשות כן וכ"כ בספר התניא עכ"ד. וכבר כתבנו לעיל או' ל"ז דיש פלוגתא בזה ונכון להחמיר שאין לשפשף בכל מיני בגדים בין של פשתן בין של מין אחר כיון דדבר שאין בו צורך כ"כ הוא:

מא

מא) וכתב שם המ"א נראה דאסור להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמ"ש סי' תקמ"א סעי' ג' והביאו א"ר או' י"ד. ר"ז או' י"ג. ועיין סס"י תקי"ט. ואפי' מעשה הדיוט אסור. שלחן עצי שטים. פת"ע או' ך':

מב

מב) [סעיף ו'] הגה. או על מנעלו. בב"י כתב דמהרי"א ז"ל נסתפק בזה אבל הוא ז"ל הביא סמוכות להתיר וכתב שכ"כ רי"ו בחי"ג נמי להתיר יעו"ש. וזה שכתב מור"ם ז"ל בהגה או על מנעלו שהשווה מנעלו לרגלו דשרי לקנח. מיהו הב"ח חלק וכתב דאסור לקנח מנעלו וכתב ודלא כהגהת ש"ע שהתיר יעו"ש. והביאו מ"א סק"ט. וכ"כ הברכ"י סוף או' ד' דראוי להחמיר כהב"ח יעו"ש. אבל העו"ש או' י"ד כתב על הב"ח דאין דבריו מוכרחים. וכ"ה דעת המט"י או' ב' וכ"כ א"ר או' ט"ו בשם כמה פו' להתיר יעו"ש. וע"כ נראה דלכתחלה יש ליזהר דהיינו אם לא נתלכלך כ"כ אבל אם נתלכלך כ"כ עד שמצטער להלוך בו יש לקנחו בנחת בקורה או במעט חרס הראוי לטלטל כמ"ש לקמן או' מ"ד ואו' מ"ו ואו' מ"ז יעו"ש:

מג

מג) שם. דלמא אתי לאשוויי גומות. ואע"ג דק"ל דבר שאין מתכוין מותר אפ"ה גזרינן הכא דלמא כשיהא עסוק לקנח את רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות. כ"כ התו' עו"ש או' ט"ז. מ"א סק"י:

מד

מד) שם. ויש מי שאוסר אף בכותל. דדמי לבנין ולדידיה אין מקנחין אלא בקורה. ט"ז סק"ד. ונ"ל דבכותל של עץ שרי כמו בקורה. מ"א ס"ק י"א. ומיהו במקומות אלו שנוהגין להטיח הכותלים של עץ בטיט ודאי גם בכותל של עץ אסור. ומיהו אפשר לומר דמ"מ שרי כיון דלא גזרו חז"ל על זה בזמניהם תו לא חלקו בין זמן לזמן וכה"ג כתב ב"י סי' י"ג מיהו אינו מוכרח. תו"ש או' כ"א. וכ"כ הא"א או' י"א להחמיר בכותל עץ הטוח בטיט יותר מכותל של אבנים יעו"ש:

מה

מה) שם הגה. ויש מי שמתיר בשניהם. דבנין חקלאה הוא. מ"א ס"ק י"ב. והוא לשון הש"ס ור"ל בנין גרוע שאין דרך לבנות בכך. לב"ש. ועיין ט"ז סק"ג שכתב כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על המקילין יעו"ש והביאו אותו קצת מן האחרונים. אמנם הב"ח כתב דאפי' ברגלו יחף יש להחמיר בכותל ובקרקע ולא שרי אלא בקורה או בחרס ודלא כהגה"ת ש"ע דמיקל יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ב' מ"א שם. וכן הסכים א"ר או' י"ז וכתב שכ"כ במרדכי וברמב"ן סי' שע"ו ואגודה ורוקח סי' קכ"ב לאסור בשניהם ומ"מ סיים כשהולך לבהכ"נ יש להקל לקנח בכותל משום צורך מצוה יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ז:

מו

מו) שם בהגה. וה"ה דמותר להסירו במעט חרס וכו'. הלשון אינו מכוון דמשמע דה"ה למי שמתיר בשניהם וזה אינו כי זה שרי לכ"ע והו"ל לפרש. ברכ"י או' ו' וכ"כ מ"א ס"ק י"ג דזה שרי לכ"ע:

מז

מז) שם בהגה. הראוי לטלטל. היינו שישבו כדי לסתום פי שום כלי. ב"י. ט"ז סק"ה. ונראה דה"ה דמותר להסירו בכל דבר המטלטל והא דנקט מעט חרס משום דאינו מקפיד בלכלוכו אבל ה"ה בדבר אחר המיטלטל אם אינו מקפיד בלכלוכו מותר לקנח בו. וה"ד טיט שברגלו אבל טיט שבמנעלו אסור לקנחו בדבר שפיו חד כמו סכין וכדומה משום ממחק כמ"ש לקמן סעי' ח' יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ב. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו ואין לו דבר שמותר לטלטלו יכול לקנח בכותל ואם אין כותל יקנח בקרקע ואם יש לו מים יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור. קיצור ש"ע סי' ף' או' מ' ומ"ש דיכול לרחוץ המנעל גם במים עיין לקמן סעי' ט':

מח

מח) [סעיף ז'] טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים וכו'. דהיינו שלוקח הבגד בפנים ומשפשפו זה בזה והוא נופל. טור ולבו"ש. ונראה דאם הבגד שחור וחדש ומקפיד עליו יש לאסור כמ"ש לעיל סעי' א' גבי אבק דמאי שנא אבל אם אינו נגרד לגמרי ונשאר הרושם י"ל דשנא מן האבק דהתם חזר למראיתו הראשון אבל הכא כיון שנשאר בו הרושם לא הוי כמלבן:

מט

מט) שם. משפשפו מבפנים וכו'. דעת מרן נראה כס' זו שסתם דאין חילוק בין לח ליבש כידוע דדרכו בש"ע הכי. וכן ראיתי בק"ו כ"י ישן נושן מחידושי דינים מרבני ירושת"ו הקדמונים מזמן הנגיד שכתב וז"ל מהר"י משפשף טיט יבש מבגדו בשבת וכן הגידו שהיה מושה הרב מהר"י אבוהב עכ"ל.. מחב"ר או' ג' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם מרן ז"ל ואח"כ מביא יש אוסרים הגם דדעתו לפסוק כסתם אבל מ"מ חושש לסברת האוסרים לכתחלה יעו"ש. וא"כ אם אפשר יעשה ע"י גוי או ישאר כך כמו שהוא עד מו"ש:

נ

נ) שם. לאתחזויי כמלבן. אבל מלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. ב"י:

נא

נא) שם. אבל לא בחוץ דדמי למלבן. וכתב ב"י בשם השה"ל פירש ר"ת דאשל פשתן קאי דמחזי כמלבן אבל של צמר או של משי מותר עכ"ל. אמנם מדלא כתב סברה זו בש"ע משמע דלא ס"ל הכי ואין לחלק בין פשתן לצמר ומשי והכל אסור לשפשף מבחוץ. וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז א"א או' ט"ז. והגם דהא"ר או' ח"י נראה דעתו להקל כפי' ר"ת מ"מ אנן ק"ל כסתם הש"ע דאין לחלק. וכ"נ דעת האחרונים שלא כתבו חילוק זה של ר"ת:

נב

בנ) שם ומגרדו בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודו. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ד. ואפי' בחוץ. א"ר או' י"ט:

נג

גנ) שם. אבל יבש אסור וכו'. ופשיטא דבין מכסכסו מבפנים ובין מגרדו מבחוץ או בצפורן או בסכין לעולם איכא משום טוחן ואסור. ב"ח. שכגה"ג בהגב"י או' ג' א"ר או' ך' וכ"ז לסברת היש מפרשים לאסור ביבש וכבר כתבנו ע"ז לעיל או' ע"ט יעו"ש:

נד

דנ) שם. דהוי טוחן. ואעפ"י דמלאכה שא"צ לגופה היא איסורא מיהא איכא. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ו. וכתב אבל אין לומר הטעם כמ"ש הט"ז משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה יעו"ש:

נה

הנ) שם. דהוי טוחן. נראה דזה דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלין פירורי הטיט וזה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרד שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרד בצפורן (או לשפשפו מבפנים אבל לא מבחוץ) ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט"ז סק"ו. א"ר או' ך' תו"ש או' כ"ו. ר"ז או' ת"י. ח"א כלל כ"ב או' ח':

נו

ונ) ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' פ"ו באחד שנכנס בליל יוה"כ לבה"כ עם הקיטיל ונטנף הקיטיל בצואה והתיר שם לכבס הקיטיל ביוה"כ ע"י נכרי במקום הטינופת מטעם גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומכ"ש בזה שאינו רק שבות יעו"ש:

נז

זנ) [סעיף ח'] אין מגרדין וכו'. לא טוב עושין המחזירין מחט במצנפת של הכובע דהו"ל מנקב במצנפת בשבת ובל"ה אינו טוב לגוף לא לחצוץ שיניו ולא לנקות אזניו ויותר טוב מעץ ויוכל להניחו תוך המצנפת בלתי ניקוב כלל. רו"ח או' כ' ועיין לקמן סי' ש"ג סעי' י"ט. ובענין כריכת המצנפת עיין לעיל או' ל"ג:

נח

חנ) שם. אין מגרדין בסכין וכו'. אבל בכותל שרי כמ"ש סעי' ו' מ"א ס"ק י"ז. והיינו לסתם הש"ע שם אבל ליש מי שאוסר שכתב שם הש"ע אף בכותל אסור ולא שרי אלא בקורה או במעט חרס הראוי לטלטל ולדעת הב"ח אסור לגרד מנעל כלל אפי' בקורה וחרס וכבר כתבנו ע"ז לעיל או' מ"ב קחנו משם:

נט

נט) שם. אין מגרדין בסכין וכו'. ומהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בהכ"נ לגרד בו השוליים מהטיט   ונ"ל דהיה עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור ומ"מ יש להחמיר דהא אפי' בגב הסכין אסור. מ"א שם. והרב קרבן נתנאל על הרא"ש פ' ך' דשבת סי' י"ג או' ך' כתב דמהרי"ל היה מקנח השוליים של מנעל וטיט לח והשולים וטיט לח שרי לכל הדעות יעו"ש וכ"כ בספרו נתיב חיים שבגליון הש"ע. והיא"פ כתב דדוקא לגרד אסור ומהרי"ל עשה קנוח בנחת שלא יבא מלוכלך ברפש וטיט לביהכ"נ עכ"ל. וכבר כתבנו באו' הקודם דהב"ח אוסר לקנח המנעל כלל אפי' בקורה וחרס וא"כ כ"ש בברזל ומ"מ לפי מ"ש לעיל או' מ"ב דיש להקל לקנח המנעל לצורך הרבה נראה דאם הראש של הברזל רחב ועב ומקנח בנחת וטיט לח וגם רק השוליים של המנעל אפשר דיש להקל לכבוד בהכ"נ או אם נכנס לבית אדם גדול בהצטרפות כל אילין שריותא:

ס

ס) שם. אין מגרדין בסכין וכו'. אפי' טיט לח. ב"י. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ד' עו"ש או' י"ט וכתב דכן מוכח לדעת י"א דלעיל סעי' ז' דאי בטיט יבש בל"ה אסור משום טוחן עכ"ל. וטיט יבש ע"ג מנעל למ"ש סעי' ז' דהוי כטוחן אסור במנעל אפי' ליטול בידיו וע"ג רגלו טיט יבש שרי וה"ה דמותר לרחוץ טיט יבש שע"ג רגלו מש"ז או' ג' ועי"ש הטעם:

סא

סא) שם. אין מגרדין בסכין וכו'. ואפי' בגב הסכין. ב"י. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' ט"ו. ועיין א"ר או' כ"ב שמצדד להתיר לגרד מנעל ישן בגב הסכין וכל שלבשו יום א' הוי ישן יעו"ש. אבל דעת הש"ע ושאר פו' אינו כן דלא יש חילוק בין חדש לישן ודוק:

סב

סב) [סעיף ט'] מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו. ר"ל כשיש על מנעל איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הליכלוך וזה נקרא שכשוך. לב"ש:

סג

סג) שם. ע"ג מנעל וכו'. וכן שאר כלי עור שנתלכלכו מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך או לשכשכו במים עד שיעבור ואין בזה משום כבוס שאין כבוס בעור בשכשוך לבדו. ר"ז או' י"ט:

סד

סד) שם. אבל לכבסו וכו'. שזהו כבוס גמור ואסור גם בעור מד"ס. ר"ז שם:

סה

סה) שם. אבל בגד שיש עליו לכלוך. כגון טפת דם או רוק וכ"ש טיט או צואה. ר"ז או' ך':

סו

סו) שם. אסור לשכשכו וכו'. סי' שאסור ליתן עליו מים כלל. מ"א ס"ק י"ח. וה"ה שאר משקה המלבן ואפי' כל שהוא חייב אעפ"י שלא שכשך כלל לפי ששריית בגד זהו כבוסו ואפי' שאר משקין שאינם מלבנים אלא מלכלכים אעפ"י כן אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו. ר"ז שם. ומשמע אפי' צמר וכל הבגדים שרייתו זהו כיבוסו ואפי' צבועים ודלא כהר"מ מרוטנבורג שסובר דוקא פשתן וכו' א"א או' י"ח. וכ"כ הר"ז או' כ"א. ועיין בטור:

סז

סז) שם. אלא מקנחו בסמרטוט וכו'. ונראה דיותר טוב להעביר עליו ידו או רגלו ובפרט כשבגד קשה דליכא משום סחיטה. רו"ח או' ג':

סח

סח) שם. פן יסחוט. פי' לכלוך הבלוע בבגד שיש איסור בסחיטתו מד"ס כמ"ש בסי' ש"ך. ר"ז שם:

סט

סט) שם הגה. ובגד שאין עליו לכלוך מותר וכו'. דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אבל אם אין עליו טינוף אפי' הושחר הבגד מחמת לבישה או תשמיש לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. כ"כ ב"י בשם התו' והרא"ש. אלא שי"א דאעפ"י שאין בבגד שום טינוף. כל שאינו דרך לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו והוא דעת רשב"ם והטור וכ"כ בהגהות פכ"ב בשם הרא"ם ובה"ג כמ"ש בב"י יעו"ש וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש אוסרים בכל ענין. וכתב העו"ש או' כ"א דלענין דינא אם יש עליו טינוף שלאסור אפי' דרך לכלוך ואם אין עליו טינוף אין להתיר כ"א כששרייתו הוא דרך לכלוך כגון הני שהולכין לדבר מצוה במים עם הבגדים (כמ"ש סי' ש"א סעי' ד') או כשמסתפג באלונתית עכ"ד. ועיין לקמן או' ע"ב וע"ג:

ע

ע) שם בהגה. ולא מרובים וכו'. ונראה דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמ"ש סי' ש"א סעי' מ"ו. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' ל' ועיין בדברינו לשם או' רס"ט:

עא

עא) שם בהגה. שמא יסחוט. פי' משום ליבון ליכא כיון שאין עליו טינוף אבל משום סחיטה איכא למיחש ודוקא בהרבה מים אבל במעט אין לחוש עו"ש או' כ"ב:

עב

עב) שם בהגה. ויש אוסרין בכל ענין. כלומר אפי' אין בו טינוף כלל ואפי' במעט מים שייך משום ליבון. מיהו היכא שהוא דרך לכלוך מותר. עו"ש או' כ"ג. וכ"כ המ"א סק"ך דלסברה זו דרך לכלוך שרי כמ"ש סעי' יו"ד בהגה. וכ"כ הר"ז או' כ"א:

עג

עג) שם בהגה. ויש אוסרין וכו'. ולענין דינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה וכן בא"ר או' כ"ה הביא כמה ראשונים דס"ל כדיעה ראשונה אבל מ"מ כיון דאיכא נמי כמה ראשונים דמחמירין בזה וכ"ה דעת הטור בסי' שי"ט ושל"ד כמ"ש בב"י יעו"ש בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה. וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ לעיל סוף או' ס"ט בשם העו"ש שכתב להחמיר יעו"ש וכ"נ דעת האחרונים:

עד

עד) [סעיף יוד'] הרוחץ ידיו טוב לנגבם וכו'. אבל מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך כמ"ש הרב ב"י סעי' ט' מ"א ס"ק כ"א. ור"ל דס"ל להש"ע כס' ראשונה דסעי' ט' דאם אין בו לכלוך לא יש בו איסור משום כיבוס ולכן כתב טוב לנגבם וכו' ולא כתב אסור אם אינו מנגבם וכו' אבל התו"ש או' ל"א תמה על דברי המ"א הנז' והוכיח לומר דהש"ע ס"ל כדעת יש אוסרים דסעי' ט' דאף כשאין בו לכלוך נמי אסור משום כיבוס וע"כ כתב הטעם דמ"ש הש"ע טוב לנגבם היינו משום דס"ל לדינא כמ"ש רמ"א דמקרי דרך לכלוך אלא דטוב לנגבם לצאת ידי כולם יעו"ש. ועיין מחה"ש מ"ש ליישב דברי המ"א יעו"ש:

עה

עה) שם. טוב לנגבם וכו'. ונראה כי אחר שינגב ידיו טוב להזהר נמי כשיקנח במפה שלא לקנח במקום אחד דוקא אלא יחליף להעביר המפה מצד לצד באופן שלא יהיו המים נגובים במקום אחד ויבא לידי סחיטה וגם להזהר במפה שבל"ה היא שרויה במים שלא ינגב עליה דודאי יבא לידי סחיטה אלא ינגב במקום היבש ולא במקום הלח. רו"ח או' ו':

עו

עו) שם בהגה. דאין זה רק דרך לכלוך. כיון דידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה. תו"ש או' ל"ב. וא"כ אף כשיש איזו לכלוך על המטפחת שרי לנגב בה ידיו כיון שהניגוב הוא דרך לכלוך וגם אם ידיו נקיות מ"מ אינו דעתו לנקות המטפחת כ"א לנגב ידיו וגם א"א שלא תתלכלך קצת וע"כ כל ניגוב חשוב לכלוך:

עז

עז) שם בהגה. רק דרך לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א סעי' ג' וסעי' מ"ו. מ"א ס"ק כ"ב. אבל הא"ר או' כ"ו כתב דלא גזרו כלל בסיפוג לחשש סחיטה יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ר"ז או' כ"ג:

עח

עח) שם בהגה. ולכן מותר לנגב ידיו בבגד וכו'. שנוטל ידיו במים ומנגבם בבגד. לב"ש:

עט

עט) שם בהגה. שהטיל בו תינוק וכו'. ואל יקח אדם ילד בחיקו בשבת עד שישים תחלה כר בחיקו פן יטנף את בגדיו. ס"ח סי' רס"ז. והרוחץ את התינוק בשבת לא ישים את הבגד במים מפני סחיטה. ס"ח סי' רס"ד. מ"א ס"ק כ"ג:

פ

פ) שם בהגה. מי רגלים וכו'. אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש סעי' ט' מ"א ס"ק כ"ד. וכ"כ העו"ש או' כ"ה. תו"ש או' ל"ג. ר"ז או' כ"א. ומיהו מותר לקנח הצואה ואינו אסור לתת עליו מים. א"ר או' כ"ח:

פא

פא) שם בהגה. מי רגלים כדי לבטלם וכו'. ובפסקי הר"ם ריקאנטי ז"ל סי' קי"ב כתב יטול ידיו ויקנח משום ניצוצות ושוב יטול ידיו ויקנח בטהרה. שכנה"ג בהגב"י או' ה' יפ"ל או' ב':

פב

פב) שם בהגה. מי רגלים וכו'. מי שנפלו לו מי רגלים וטינף מקום מושבו על הכרים והכסתות ביום ש"ק ואינו יכול לסבול מפני ריח רע ואין לו מקום אחר ללמוד ולסעוד ולברך ולענג שבת מותר להחליף המכסאות של הכרים וכסתות שלדבר מצוה לא חיישינן לטרחא יתירא בשבת. לב חיים ח"ג סי' ס"ה יעו"ש:

פג

פג) שם בהגה. כדי לבטלם וכו'. דכיון דדבר מועט הוא בטלים בניגוב הידים. ב"י. וצ"ע דבסי' ע"ז כתבתי בשמו (ר"ל בשם כ"מ) דאין חילוק בין רב למעט דלעולם בעינן רביעית וצ"ל דהכא שאני דאינם בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהן ידיו הוי טופח מכח המים ושרי. מ"א ס"ק כ"ה. ור"ל דיש חילוק בין מי רגלים בעין כל שהוא בעי רביעית ובין בלועים בבגד די במים שיהא במים טופח ע"מ להטפיח מבטל טופח ע"מ להטפיח מי רגלים. א"א או' כ"ה: בשו"ת חכם צבי סי' ק"ג כתב דאם אין במי רגלים רביעית סגי לבטלן ברוב וא"צ לרביעית יעו"ש. והביאו התו"ש או' ל"ג. אבל אין כן דעת הפו' כמ"ש לעיל סי' ע"ז או' ה' ועיין עוד בדברינו לשם או' ז':

פד

פד) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו'. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור וזהו כיבוסו. ב"י. מ"א ס"ק כ"ו. ויש מתירין לרחוץ האשה ידיה על מי רגלים של תינוק להעבירם כדי שיוכלו להתפלל ונ"ל שטוב לעשות כן ע"י עכו"ם לחוש לדברי האוסרים. הרב מהריק"ש בהגה תיו. והביאו הברכ"י או' ח' וזה דוקא על הבגד אבל מ"ר על הארץ נוהגין היתר לשפוך מים לכתחלה. שע"ת או' ט"ז ועי"ש:

פה

פה) שם. בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו'. ואפשר מים עכורים שאין חזיין לכיבוס שרי. א"א או' כ"ו ועיין א"ר או' ל':

פו

פו) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו'. אבל יכול ליתן יין או משקה אחר דלא הוי מלבן בכך. פסקי הרב מוהר"ם ריקאנטי ז"ל סי' קי"ב. יפ"ל או' ג':

פז

פז) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו'. ובס' מלבושי יו"ט על הלבוש הביא מדרשות מהר"ש סי' ק' כשהשתין לו תינוק על מלבושו של שבת היה מטפיח ידו במים ומטפיח על ההשתנה. והביאו א"ר או' ל' א"ח או' י"ד:

פח

פח) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו'. ולכן כשנשפך מים על השלחן וכיוצא בו אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו דאע"ג דהוא ג"כ דרך לכלוך מ"מ אם יש עליו מים מרובים חיישינן שמא יסחוט. ח"א כלל כ"ב או' ג' ועיין לקמן או' צ"ג:

פט

פט) [סעיף יא'] מקנחה בזנב הסוס וכו'. היינו שאינם מחוברים בבהמה דאל"כ הא ק"ל דאסור לטלטל בעל חי אפי' מקצת. תו"ש או' ל"ד. ולי נראה דמ"ש בזנב הסוס וכו' היינו בכלים העשויים משער זנב הסוס וכו' וכמו שעושין איזה כלים משערות ולצורך גופן מותר לטלטלן:

צ

צ) שם. אבל לא במפה וכו'. כ"א עד שירחצם היטב ואח"כ מותר לנגבם במפה:

צא

צא) שם. אבל לא במפה וכו'. ובסמרטוט אפשר דשרי. מש"ז או' ג' והיינו אם אינו מקפיד עליו אם יתלכלך. וה"ה דיכול לקנחה בקורה או במעט חרס המטלטל כמ"ש לעיל או' מ"ה ואו' מ"ז יעו"ש דלא גרע ידו מרגלו ומנעלו והיינו דוקא באין לו מים או כגון שאינו רוצה לטבול ידו במים מחמת קרירות או דבר אחר אבל אם אפשר יותר טוב שירחצם במים היטב ואח"כ ינגבם במפה:

צב

צב) [סעיף יב'] אסור לנגב כוס וכו'. ולא דמי למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות. ב"י בשם מהר"ם. והביאו מ"א ס"ק כ"ז וכתב נראה דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות הוי דרך לכלוך וע"כ כתב דבסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד על מימיו שרי לנגב בה הכוס דלא גזרינן שמא יסחוט וכמ"ש בסי' ש"א סעי' מ"ו. וכתב עוד שם המ"א תירוץ שני די"ל דה"ק כיון דהכוס צר א"א דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור יעו"ש. והביאו א"ר או' ל"א וכתב דהעיקר כתירוץ שני. וכ"כ התו"ש או' ל"ה. ר"ז או' כ"ג:

צג

צג) וכתב עו"ש המ"א אבל ספסל מותר לקנח דליכא פסיק רישיה ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו עכ"ד. והביאו א"ר או' ל"ב וכתב דאינו מוכרת אבל הר"ז שם פסק כהמ"א. וכ"נ דעת ח"א כמ"ש לעיל או' פ"ח. וכ"נ בס' כלכלת שבת:

צד

צד) ועיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ג שהוכיח מכאן דלהעביר זיעת החלונות של זכוכית בשבת ביד מותר ובסמרטוט לפ"ד המ"א כיון שהוא רחב כמו ספסל ואינו מקפיד על מימיו שרי ולפ"ד הא"ר קפידא הוי יעו"ש. והביאו א"ח או' ט"ו:

צה

צה) ואם נשפך שכר או שאר משקה על המפה שעל השלחן ורוצה לגררם בכף או בסכין לנקות המפה יזהר שלא לגררם בכח שלא יבא לידי סחיטה ורק המשקה הצף מלמעלה יסיר. ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו וכ"ש כשנשפך מים שיזהר שלא ילכלך המקום שהיה יבש מתחלה. עמודי השלחן סי' ף' או' נ"ד:

צו

צו) שם. אסור לנגב כוס וכו'. והעולם אין נזהרים בזה ויש ללמד זכות דמדינא אין לחוש אבל אם קרוב שיבא לידי סחיטה ראוי לגעור שלא יעשו. הרדב"ז בתשובות החדשות סי' רי"ג. ברכ"י או' ט':

צז

צז) שם. ויבא לכבס המפה. ואם נתלכלך בגדו או מטפחתו וכבס בשבת במזיד אסור לו לעולם כמ"ש לקמן רס"י שי"ח גבי מבשל וה"ה לכל מלאכות שבת יעו"ש. וכתב הרב פעלים ח"ג סי' ט"ז דאפי' אם יחזור בחול ללכלכה ולכבסה דלא אתהני ממלאכת שבת אפ"ה עדיין באיסורא עומדת יעו"ש ומיהו מ"ש בספרו בן א"ח סוף פ' ויחי היפך מזה הוא תמוה ונראה דאגב שטפיה לא דק:

צח

צח) [סעיף יג'] שהיא חריפה וכו'. ואינו נ"ל אלא אפי' אינה חריפה ולא חילקו במין אחד כמו שלא התירו בקבוע הואיל ושל מתכת היא. מי"ט. והביאו א"ר או' ל"ד וכתב ואפשר לכוין כן דעת הלבוש והש"ע ולא באו אלא ליתן טעם האיסור משום שיש בהם פעמים חריפה עכ"ד. תו"ש או' ל"ו:

צט

צט) שם. שהיא חריפה וכו'. וגם הנשים אסורות להסתכל במראה זו מפני שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות מתוך שחורות. ר"ז או' כ"ד:

ק

ק) שם. ואפי' אם הוא קבוע בכותל וכו'. וגם אפי' אם הוא גבוה הרבה. תו"ש או' ל"ז. ועיין רס"י ער"ה:

קא

קא) שם. אבל מותר להסתכל במראה וכו'. אם הוא באופן שמותר להסתכל במראה ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ו יעו"ש. כ"כ האחרונים. ועיין בזוה"ק פ' פקודי דף רס"ז שהחמיר מאד בראיית המראה וכתב דזימנין דההוא חיזו דמראה דהוא מסתכל ביה גרים דאתזק בחולי הנופל ב"מ ובכל ריש ירחא אתער ההוא רוחא דחיזו בישא ויפול לארעא או ימות ב"מ יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---