כף החיים/אורח חיים/שא

כף החיים ‏ אורח חיים שא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין לרוץ בשבת. דכתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. טור. והגם דהש"ס מפיק ליה מעשות דרכיך י"ל דהטור נקט רישא דקרא וכוונתו לסוף המקרא. וכ"כ התו"ש או' א' יעו"ש. ואף פסיעות קצרות פחות מאמה כל שהוא בריצה אסור בשבת א"א או' א':

ב

ב) שם. אין לרוץ בשבת. ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו. מ"א סק"א. וכתב מהרש"א בח"א דף קי"ג א"כ מה בין שבת לחול. ותירץ דבחול ליכא איסורא אלא הזיקא לעינים ונוסף בשבת דאיכא איסורא. גם י"ל נ"מ בסומא דאפ"ה בשבת אסור. מחה"ש. מיהו עיין בתו"ש או' ג' שכתב דאיכא מאן דפליג בהא דפסיעה גסה נוטלת וכו' וק"ל כוותייהו ורק בשבת הוא דאסור יעו"ש:

ג

ג) שם. אלא א"כ הוא לדבר מצוה וכו'. דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג משמע כמו שדרך לרוץ מפני הארי כן ירוץ אחר מצות ה' ית' תו"ש או' ב':

ד

ד) שם הגה. ואהור לפסוע וכו'. וה"ה שאסור לדלג. הרמב"ם פכ"ד דין ד':

ה

ה) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו'. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סי' שצ"ז סעי' ב' בשם מהרי"ו. מ"א סק"ב. ור"ל דשם כתב דהאמה היינו אורך ב' מנעלים על אחד מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל יעו"ש וא"כ מ"ש כאן דכף הרגל הוא חצי אמה היינו עם המנעל. ובאגודה כתב בשם התו' פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השנית קודם שיניח הראשונה, מ"א שם, וכ"כ הראב"ן סי' ש"ס והביאו א"ר או' ד':

ו

ו) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו'. ואף בחול אסור אלא דשם סכנה לחוד ויש תקנה בקידושא ואבדלתא משא"כ בשבת. א"א או' א' מיהו כבר כתבנו לעיל סוף או' ב' דאיכא מאן דפליג וס"ל דבחול ליכא חששא יעו"ש:

ז

ז) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו'. כתב בא"א מהגה"ק דמותר לפסוע פסיעה גסה בשבת לדבר מצוה ואצ"ל אם א"א לו בענין אחר אך אם גם עי"ז יעשה המצוה יותר בזריזות ומהירות אולי מותר יעו"ש. א"ח או ב':

ח

ח) שם בהגה. אם אפשר וכו'. אבל אם לא אפשר מבואר בסעי' ג' דשרי:

ט

ט) [סעיף ב'] בחורים המתענגים בקפיצתם וכו'. פי' נערים המשחקים יחד, אגודה, והביאו א"ר או ה':

י

י) שם. ומרוצתם מותר. כתב הב"ח דלא התירו אלא דיעבד כיון שכבר נהגו בריצה וקפיצה לשם תענוג בשבת ואם אנחנו מוחין בהן מבטלין אותם מתענוג שבת שלהם אבל לכתחלה אם בא לשאול אין להתיר להם יעו"ש. אבל המ"א סק"ג כתב דאפי' לכתחלה מותר ודלא כב"ח שנדחק:

יא

יא) בשמחת תורה מותר לרקד וכן בשמחת נישואין לכבוד חתן וכלה. ש"ס פ"ה דביצה. א"ר או' ה':

יב

יב) שם. וכן לראות כל דבר וכו'. כלומר וכן מותר לרוץ או לדלג כדי לראות דבר שמתענגין בו. ב"ח. וכן פי' העו"ש או' ג' מיהו הט"ז סק"א כתב דאסור לרוץ כדי לראות אלא רק בא להתיר הראיה לחוד ור"ל שמותר לראות בשבת דבר שמתענגין בו יעו"ש. וכן פי' המ"א סק"ד דאעפ"י שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סעי' ט"ו מ"מ אם הראיה עונג לו מותר לראות. אמנה הא"ר או' ו' פי' כדברי הב"ח. וכ"כ ח"מ או' ב' והמאמ"ר. וכ"נ דעת האחרונים:

יג

יג) שם הגה. וכן מותר לטייל וכו'. פי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם אם עושה לרפואה. מ"א סק"ה. מיהו הא"ר או' ו' כתב מלבוש משמע אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור וכתב דנראין דברי הלבוש דכ"מ מתוספתא וכ"מ מרמ"א יעו"ש אמנם הא"א או' ה' כתב דאין מוכרח כדברי הלבוש וי"ל כדברי המ"א יעו"ש וכן הפתה"ד או' ג' כתב להשיג על דברי הא"ר הנ"ז והסכים לדברי המ"א יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' ה':

יד

יד) שם. בהגה וכן מותר לטייל וכו'. כתב בתשו' שבסוף ס' חזה התנופה לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש ובלי סרבל תלוי במנהג ואם נהגו שלא לטייל מנהג יפה הוא ואין להקל בו וראיה מפ' מקום שנהגו (פסחים דף ן' ע"ב) עכ"ל. ב"י. ואני בעניי באו לידי תשו' הללו כ"י וס' חזה התנופה הוא קיצור תשו' הרא"ש ובסוף הס' יש קיצור תשו' הרא"ש שלא נדפסו והתשו' הזו היא בסי' נ"ה ויש שם שינוי ותוספת וז"ל ואם נהגו לטייל מנהג יפה ואין להקל בו כי מנהג כשר הוא ולשנות עטיפת שבת מעטיפה של חול ומנהג אבותינו תורה וראיה מפ' מ"ש עכ"ל. מחב"ר או' ב':

טו

טו) [סעיף ג'] יכול לדלג ולקפוץ וכו'. דילוג מיקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א. הגר"א:

טז

טז) שם. ואסור לעבור בה וכו'. ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה. ב"ח. וכ"כ א"ר או' ח' מיהו מדברי המ"א סק"ו משמע דאם אי אפשר בדילוג ובהקף מותר לעבור במים. וכ"כ א"א או' ו' אמנם דעת האחרונים כהב"ח. ונראה דבשעת הדחק יש להקל:

יז

טוב) שם. של יבא לידי סחיטה. והגם דבל"ה אסור דשרייתו זהו כיבוסו תירצו התו' (שבת דף קי"א) דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טינוף בבגד. ועוד י"ל דלא אמרינן זיהו כיבוסו בדבר שאינה נראית ליכלוך. אבל מצאתי בס' יראים דף ט"ל ופסקי רקנטי סי' קי"ג שתירצו דהכא מיירי בבגדים של עור וצ"ע. א"ר או' ח' ועיין לקמן סי' ש"ב סעי' ט':

יח

חי) [סעיף ד'] כגון להקביל פני רבו. שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא. ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית. מ"א סק"ז. ועיין סי' תקנ"ד סעי' י"ב דשם כתב המ"א דגם בחול איכא מצוה יעו"ש, ומיהו עיין בשו"ת נוב"י מה"ת סי' צ"ד שכתב בשאינו הולך ללמוד מרבו ברגל רק להקביל פניו אין חיוב בזה"ז ורק נכון לעשות כן יעו"ש:

יט

יט) שם. כגון להקביל פני רבו. וה"ה פני אביו, גמרא, ורב אצל תלמיד בעיא ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא דאסור. ב"י:

כ

כ) שם. או פני מי שגדול וכו'. ואם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו הוה דינו כגדול ממנו בזה, ט"ז סק"ב:

כא

כא) שם. יכול לעבור בה. היינו כשאין הבגד מלוכלך אבל אם מלוכלך בטיט וכדומה לתירוץ א' ברא"ש (יומא דף ע"ז) אסור דשרייתו היינו כבוסו ולתירוץ ב' שם מותר, פת"ע או' ח'. ועיין עש"ז או' ג' ולעיל או' טו"ב:

כב

כב) שם. כדי שיזכור וכו'. אבל רש"י פירש שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתיפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב, ב"י:

כג

כג) שם הנה. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ה' ובסעי' ח' בהגה, ור"ל דשם כתב מור"ם ז"ל בהגה דכל מקום שמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיוכל להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי עכ"ל, אמנם הט"ז והמ"א שם כתבו דיש להחמיר ואין לעבור במים אם אפשר בהליכה ואעפ"י שמרבה בהילוך יעו ש. וכ"פ הר"ז שם או' י"ג:

כד

כד) שם. ואסור לעבור בסנדלו וכו'. והחילוק בין מנעל לסנדל פירש"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל, ב"י:

כה

כה) [סעיף ה'] כדי שלא תהא מכשילו וכו'. פי' שפעם אחרת לא ילך לדבר מצוה אם לא תתיר לו לעבור ולחזור. רש"י:

כו

כו) [סעיף ו'] ההולך לשמור פירותיו וכו'. דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא, מ"א סק"ח, תו"ש או' י"א, ולא מצוה גמורה ומשו"ה לא התירו סופן משום תחלתן א"א או' א':

כז

כז) שם. מותר לו לעבור וכו'. ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כמ"ש לעיל סעי' ר' גמרא:

כח

כח) שם. אבל לא בחזרה, דהא לא שייך למימר ביה כדי שלא תהא מכשילן לעת"ל, ב"י, ט"ז סק"ג, וכתב עו"ש הט"ז טעם אחר דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעת"ל משא"כ בעשיית מצוה:

כט

כט) [סעיף ז'] ואינו דרך מלבוש וכו'. ולא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שהוא דרך ללובשו בחול, מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' טו"ב, ברכ"י או' א' שע"ת:

ל

ל) שם. חייב. דע דכל מקים שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת (ואם התרו בו חייב סקילה. מחה"ש) ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת. אבל אם ע"י מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור. מ"א סק"ט, ומ"ש פטור ר"ל אפי' מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוון כלל למלאכה, מחה"ש. ודין ר"ה עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

לא

לא) שם. וכל תכשיט שהוא רפוי וכו'. דלמא נפיל ואתי לאתויי ד"א בר"ה:

לב

לב) שם. שדרכה לשלפם וכו'. דחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

לג

לג) שם. לא בסייף. ואפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצאה בכך בחול. ב"י. מ"א סק"י. א"ר או' י"ב:

לד

לד) שם. ולא באלה. פי' כמו מקל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור ארוך. באר הגולה. א"ר שם:

לה

לה) שם. ולא בשריון. כמו ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל א י״ז:ה׳) ופי' שם מצודת ציון דהוא מין מלבוש להגן ממכת חרב עשויה טבעות טבעות מברזל ולסתום נקבי הטבעות עשוי כעין קשקשים של דג כמו וילבש צדקה כשריק עכ"ד:

לו

לו) שם. ולא בקסדא ולא במגפיים. קסדא הוא כובע ברזל ומגפיים הם אנפילאות של ברזל למלחמה. ב"י. מ"א ס"ק י"א:

לז

לז) שם. ואם יצא פטור וכו'. אבל אסור מד"ס. רי"ז או' ג' ולכתחלה לא דנראה כיוצא למלחמה כמ"ש הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ס' רגל ישרה דף ג"ן. מחב"ר או' ד' ועיין תו"ש או' י"ד שכ"כ בשם רש"י וכתב דאפי' בחדרי חדרים אסור כמ"ש סעי' מ"ה יעו"ש. עיר שיש מחק המלכות שישראל וגוים יבואו לצבא המלחמה ובכל לילה איזה מהם עפ"י הגורל יחייבו לעמוד על המשמר ולסבוב את העיר בשווקים וברחובות כולם אחוזי חרב מפני הגנבים וכיוצא ולפעמים יקרה שבליל ש"ק יפול הגורל על איזה יהודי לשמור פקודתו ואין פוטר אותו ויצטרך לשאת החרב ומשא בכתף קנה השריפה. נשאל ע"ז הזר"א ח"ג סי' ל"ב והעלה דאית להו למיעבד כל טצדיקי לאשתמוטי נפשייהו ולהחליף ליל שבת מאחד מלילי החול שלא יעשה איסור טלטול מוקצה דמחזי כמאן דאזיל לערוך מלחמה ואפי' יצטרכו להוציא ממון ע"ז ואין להתיר משום איבה אך אם הגזרה קשה שיש סכנה בדבר בהא ודאי אין איסור מוקצה יעו"ש. פתה"ד או' ה':

לח

לח) שם. מפני שצריך להסירם וכו'. וחיישינן דלמא אתי לאתויי בר"ה. גמרא. ב"י. ועיין לעיל סי' ל"א ולקמן סי' ש"ח סעי' ד' בהגה:

לט

טל) שם. ולא יצא קטן וכו'. פי' אדם קטן במנעל שהוא גדול לו. רש"י. ר"ז או' ג':

מ

מ) שם. ולא יצא קטן וכו'. ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט (פי' קרוע) איכא חילוק בין איש לאשה כמ"ש סי' ש"ג סעי' י"ג. ב"ח. ועיין ב"י שכתב שמדברי רי"ו בח"ב נראה שגם אל יצא קטן במנעל גדול קאי על אשה דוקא אבל דעת הסמ"ק והסמ"ג נראה כדעת הטור דאל יצא קטן במנעל גדול אין חילוק בין איש לאשה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים:

מא

מא) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו. טור.

מב

מב) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. אבל דאותו שיש בו מכה אינו רשאי לצאת דלמא כאיב ליה מכה ומשלפי ואתי לאתוי ד"א בר"ה. ונראה דמיירי במכה שיוכל להלוך ג"כ בלא מנעל ולפיכך אינו יכול לצאת במנעל באותו רגל שיש בו מכה אבל אם המכה כאיב כ"כ שאינו יכול להלוך בלתי מנעל ודאי דאין לחוש דלמא אתי לאתויי כיון דמצטער ואינו יכול להלוך בלתי מנעל כלל ודאי לא ישלפנו וכ"מ מדברי רש"י יעו"ש. עו"ש או' יו"ד:

מג

מג) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. וזו הפסק כחייא בר רב אבל בהגהות מהרש"ל הביא תשו' מהר"ם דפסק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה. וכתב הב"ח ולכן נראה להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין בו מכה. והביאו הט"ז סק"ד. וכ"פ א"ר או' י"ז. וכ"נ דעת התו"ש או' ט"ז. והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד. ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעי' י"ז כשיש מכה א"א בענין אחר. מש"ז או' ד' דמ"מ לדידן שאין לנו ר"ה גמורה לדעת הרבה פו' מסתברא שאין להחמיר יותר מפסק הש"ע וכ"נ דעת המש"ז שם:

מד

מד) לצאת בשבת בסנדל המסומר הנקרא בערבי קבק"ב שאינו אותו הנ"ז בפ' במה אשה וכו' מ"מ יש לאסור לפי שהוא משאוי או משום דלמא משתלפי ואתי לאתויי ויש תקנה בדבר לעשותו באופן שלא ישמט מרגלו וכעין הסנדלים שבארץ אדום שגבם מכוסה פטור ואז הם מנעל ולא משתלפי ואינם משאוי. ועיין להרדב"ז ח"ג דפוס פירדא סי' י"א דפסק דמנעל של עץ שאינו מחופה עור הנקרא סואיקו"ם (ובלשון ערב קבק"ב) אסור לצאת בו בשבת אף למבוי שאינו מעורב כי העור שנותנין בראשן כמה פעמים נשמט ושוב אינו יכול לנועלו וחששא קרובה היא שיביאנו בידו. עיקרי הד"ט סי' ט"ו או' ג' ומיהו עיין ברכ"י או' יו ד שכתב בשם מהריק"ש שיש מתירין אבל במחב"ר או' ז הביא כמה פו' שאוסרים כס' הרדב"ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ט"ז בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

מה

מה) [סעיף ח'] לא יצא במחט וכו'. כאן לא מיירי באומן ודין אומן יתבאר בסמוך סעי' י"ב. ב"י. וכ"כ העו"ש או' י"א. ודין אשה עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ט':

מו

מו) שם. התחובה לו בבגדו וכו'. אבל בידו מחוייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה. מ"א ס"ק י"ד. א"ר אי ח"י. תו"ש או' י"ז. וכ"כ האחרונים:

מז

מז) שם. התחובה לו בבגדו וכו'. צ"ע אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש ועיין לקמן סי' ש"ג דין ט' ודין ח"י דמשמע משם דדוקא באשה מותר. ועיין בב"י סי' זה במ"ש בענין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הלכך בטל המטבע לגבי כסות. מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י. ברכ"י או' ב' ומיהו עיין ר"ז או' ד' ואו' ה' שכתב דאפי' אם המחט תחוב לצורך לבישה אם נקובה חייב חטאת ובשאינה נקובה פטור אבל אסור וכ"ז באיש אבל באשהית' סי' ש"ג יעו"ש:

מח

מח) שם. בין נקובה וכו'. בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן. מ"א ס"ק ט"ו. ועיין ט"ז סק"ה מ"ש להגיה וליישב דברי ב"י יעו"ש. ומ"ש הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה כתב עליו המ"א שם דאינו מוכרח. וכ"כ הט"ז שם דבחנם כתב הב"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה (ר"ל בב"י) יעו"ש. והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אעפ"י שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף נ"ב מ"א שם. א"ר או' י"ט. תו"ש או' יז:

מח) וכתב שם התו"ש מיהו אם יש להם טעם בדבר למה נהגו כך ואפשר שאם היה שייך טעם זה לרוב העולם גם הם היו נוהגין כן בכה"ג לא אמרינן דבטלה דעתן אצל כל אדם יעו ש. ועיין לקמן סי' ש"ך סעי' א':

מט

מט) שם. וי"א בהיפך. ולדעת הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה אם יצא פטור משום דהונאה כלאחר יד היא כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור כמ"ש בטור וב"י יעו"ש. מיהו מ"ש הפרישה או ז' דאפי' כשהיא בידו אם הוציא פטור אין כן דעת הפו' כמ"ש לעיל או' מ"ו:

נ

נ) [סעיף ט'] ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש. מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ העו"ש או' י"ד וכ"ש בידו ממש דרך הוצאה בכך. א"א או' ט"ז. וכ"כ העו"ש שם. ועיין לעיל או' מ"ו:

נא

נא) שם. ואם יצא חייב. ומיהו עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ח"י שכתב שבזה"ז שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ח שכתבנו שהכל לפי הזמן וע"כ כתב הא"א או' ט"ז דעכ"פ באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בסי' ש"ג סעי' ח"י וכ"ש שר"ת והרמב"ם מתירין באיש (ר"ל משום דלא שליף ומחוי) יעו"ש. ועיין לקמן או' גן:

נב

בנ) שם. לרש"י פטור וכו'. פי' פטור אבל אסור מדרבנן. אבל לר"ת והרמב"ם מותר אפי' לכתחלה. עו"ש או' ט"ו:

נג

גנ) שם. דאינו תכשיט אלא לאיש. דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דילמא שליף ומחוי ליה. טור. ומיהו כתב הרמב"ם פי"ט דין ד' דנהגו כל העם שלא לצאת בטבעת כלל. וכ"כ בחדושי רע"א סי' ש"ג דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

נד

דנ) שם. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור וכו'. פי' דכיון דבאשה אסור דלמא שלפה ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה. ב"ח. עו"ש או' ט"ז. תו"ש או' ח"י:

נה

הנ) שם. אסור גם לאיש. ואם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו כלל. מאירי. פת"ע או' כ"ד. ועיין באו' שאח"ז:

נו

ונ) [סעיף יוד'] טבעת שקבוע בה אבן וכו'. טבעות שכותבין בהם אותיות לרפואה ואין בהם חותם נראה דאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה. ב"י בשם שה"ל. עו"ש או' י"ז. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן סעי' כ"ה:

נז

זנ) שם. טבעת שקבוע בה אבן וכו'. וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן (ר"ל לנשים) אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה והמחמיר תע"ב. כלבו סי' ל"א. ועיין לעיל או' נ"א:

נח

חנ) בני אדם שנושאין טבעות בידיהן ויוצאין בהן בשבת לר"ה וסומכין על מה ששנינו יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל וכו' משום רפואה ורוצים לומר כי גם הזהב נושאין אותי לרפואה ושאלתי אם יש ממש בדבריהם או אם יש עליה חיוב חטאת כפשט המשנה טבעת שאין עליה חותם הוא משאוי לאיש וחייבין עליה חטאת. והשיבו לא תגע בו יד כי סקול יסקל. ועוד השיבו הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והנה הדבר מבואר שאסור לצאת בהם. שו"ת מן השמים סי' כ"ט. והובאו בסוף הרדב"ז ח"ה:

נט

נט) שם. אלא א"כ חקוקין בה אותיות וכו'. ואין חילוק בין טבעת שהחותם בולט ובין שוקע הכל נקרא טבעת שיש עליה חותם. ב"י. עו"ש או' י"ז. ר"ז או' ז':

ס

ס) שם. או צורות. כתב מ"א ס"ק י"ז עיין ביו"ד סי' קמ"א סעי' ה' דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב ב"י אשתמיטתיה כאן דין זה עכ"ל אמנם הא"ר או' כ"ב כתב על דברי המ"א הנ"ז דליתא דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי יעו"ש. ור"ל דמ"ש בש"ע או' צורות ובב"י כתב אין חילוק בין בולטת בין שוקעת דמשמע דאפי' אם הצורה בולטת מותר הוא ע"פ מה שמותר לפום דינא דיש צורות מותרות וא"כ אין קושיא להרב ב"י ודוק:

סא

סא) [סעיף יא'] כגון מפתחות נאות של כסף וכו'. וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו. מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דנדן של סכין דינו כמו תיק של בתי עינים אם הוא של כסף שהביא ב"י דאם הבתי עינים בתוכו אסור וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה. ולא אמרינן דהבתי עינים בטילים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים כמ"ש בב"י וה"ה נדן של סכין אם הסכין בתוכו מה"ט אסור:

סב

סב) שם. ויש מתירין אם הוא של כסף. דכיון דעיקרו כסף ואין דרך לעשות מפתחות מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט. ואעפ"י שגם משתמשין בו לפתוח עיקרו לתכשיט עשוי ומותר לצאת בו. ומיירי שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה יכולה לשלפו ולמחוי דאם לא כן הו"ל תכשיט לאיש ולאשה ואסור לצאת בו אף לאיש, לבוש. וכ"כ הב"ח דכ"ז שהתירו בשל כסף מבואר בסה"ת וסמ"ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור עכ"ד. וכ"כ העו"ש או' י"ז. ומשמע שנוהגין כמתירין. א"ר או' כ"ה. ומיהו עיין בסי' מאורי אור בחלק באר שבע דף ק"י ע"א שכתב דמסתברא לאסור עתה דחזינן שאינו תכשיט לאיש וגם לאשה אין להתיר רק לצורך:

סג

סג) שם הגה. ומ"מ אסור לצאת בתיק וכו'. היינו. תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט כ"ה בב"י דאלו שיוצאין בידו בלאו הכי אסור. לב"ש. ועיין לעיל או' מ"ו:

סד

סד) שם בהגה. דהבתי עינים בעצמם הם משוי. והטעם כבר כתבנו לעיל או' ס"א קחנו משם:

סה

סה) שם. בהגה. שהבתי עינים בעצמם וכו'. ואם מותר לצאת בבתי עינים במקום שאין עירוב עיין בס' מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ה ע"א שכתב דמשמע להדיא בב"י דבבתי ענים לחוד שקבועים סביב בכסף מותר לצאת כשהם על החוטם וקשורים מאחוריו דוקא שהוא דרך מלביש ותכשיט לכל אדם יעו"ש. ועיין בשו"ת אבני צדק סי' כ"ט בזקן שבחול אינו הולך בבתי עינים בשוק אם מותר לילך בשבת במקום שאין עירוב וכתב לאסיר יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ג' דלשאת הברילין (בתי עינים) על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר שבסעיף י"ז יעו"ש. ומיהו בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ל"ז כתב בדין הברילין שאינו אומר לא איסור ולא היתר וסיים שם אבל מ"מ העולם נהגו היתר ואין לתפוס למי שסומך על ההיתר לישא הברילין קשורין מאוזן לאוזן יעו"ש. וא"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שנייא כל יר"ש יחמיר לעצמו:

סו

סו) ואם מותר לצאת בברילין הירוקים להגן על העינים הכואבים מפני החמה במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ג ח"א סי' ק"ט שכתב כיון שהוא לרפואה הסומך על המתירין אין מזניחין אותו יעו"ש. וכ"כ רב פעלים ח"ב סי' מ"ח להתיר לצאת בבתי עינים למי שמזיק לו האויר ואינו יכול לילך מבלעדם יעו"ש:

סז

סז) ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' ל"א בסופו שכתב וז"ל וע"ד הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת ואף שמע"ל כתב שהח"צ ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכ"כ האחרונים לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב ודאי מותר אף במקום שאין עירוב דהוה תכשיט ולא משא עכ"ל אמנם בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפי' עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב וכתב שם דהנושא אותו ברה"ר בודאי חייב חטאת והביא שם מדברי ב"י שבהג"ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק וה"נ בזה הזייגיר עיקר יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ב' לאסור משום דאין זה דרך מלבוש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' פ"ד או' ב' ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יע"ש. ולענין טלטול המורה שעות או אם מותר להפך בשלשלת יתבאר לקמן סי' ש"ת סעי' נ"א בס"ד:

סח

סח) שם בהגה. ואם המפתח של נחשת וברזל וכו'. כתב הט"ז סק"ז דאם הוא תלוי בשלשלת של כסף שרי דהמפתח בטל לשלשלת והביא ראיה מדברי הרא"ש אבל התו"ש או' כ"ה השיג עליו וכתב דהא גם גבי מפתח אין אומרים נעשה מפתח לשלשלת וודאי דהרא"ש מיירי שגם המפתח הוא של זהב יעו"ש:

סט

סט) שם בהגה. ויש שכתבו שנוהגים בזה להתיר. דוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כעין זענק"ל לחגור בו אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור. מ"א ס"ק ח"י. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' כ"ו. וכתב ב"י דאנחנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקטינן עכ"ד. והביאו העו"ש או' ך' וכתב דכל יר"ש ישמע לדבריו כי כל האחרונים מסכימים לאסור ע"כ. ונראה דכל מה שאמרנו בכאן דכל שהוא תכשיט מותר לצאת בו היינו דוקא שאינו רפוי ואין לחוש שמא יפול אבל אם יש לחוש שמא יפול ואתי לאתוי ד"א בר"ה אסור אעפ"י שהוא תכשיט וזה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט דין ב' יעו"ש. עו"ש שם:

ע

ע) [סעיף יב'] לא יצא החייט וכו'. כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום. ט"ז סק"ח:

עא

עא) שם. ולא נגר בקיסם וכו'. בל"א וויר"א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרין ליישרן כעין שעושין עתה הנגרין. פרישה או' יו"ד:

עב

עב) שם. ואם יצא פטור. אעפ"י שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין. הרמב"ם פי"ט דין כ"א. ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש סעי' ח' וסי' ש"ג סעי' ט' מ"א ס"ק י"ט. תו"ש או' כ"ז. ור"ל דלא גרע אומן מהדיוט. מחה"ש. ואם הוציא בידו פשיטא דחייב וכמ"ש לעיל או' מ"ו:

עג

עג) שם. ואם יצא פטור. וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן לא יצאו בהם בשבת ואם יצאו פטורין שאין זו הוצאה כדרכה כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים ולא בשאר פעמים. ר"ז או' ט':

עד

עד) [סעיף יג'] לא יצא הזב וכו'. ואמרינן בגמ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר' יהודה חייב ולר"מ פטור וכבר כתבתי בסי' רמ"ח מחלוקת הפו' בזה. ב"י. ועיין בדברינו לשם או' א' וכתב הא"א או' ך' דאף לדידן שי"א דאין לנו ר"ה אפ"ה אסור בזב ובנדה ואע"ג דמלאכה שא"צ י"א דרבנן יעו"ש:

עה

עה) שם. לא יצא הזב וכו'. ולכן אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו. ריא"ז. והב"ד בשה"ג פ' במה אשה. כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק ל"ד. ועיין לקמן סעי' כ"ג בהגה:

עו

עו) מותר לצאת בקאפיצ"ו שעושין להם קאפיצ"ו מאחריהם אם הם תפורין. שה"ג שם. כנה"ג שם. מ"א שם:

עז

עז) שם. שעושה להצילו וכו'. וה"ה אם עושה הכיס כדי לידע כמה ראיות רואה כדי שידע אם יתחייב בקרבן אם לאו כדתנן בעל ג' ראיות מביא קרבן. או אם לובש משום בדיקה כדי שידע שהימים היו נקיים כגון שהוא צריך לספור ז' נקיים. עו"ש או' כ"ג:

עח

עח) שם. שלא יטנף בה. דק"ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעי' שאח"ז. לב"ש. תו"ש או' כ"ח:

עט

עט) שם. וכן אשה נדה שקושרת וכו'. לרבותה נקט דאפי' היכא דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתוי אפ"ה אסורה לצאת והטעם משום דהבגד עצמו הוא משא. עו"ש או' כ"ד:

פ

פ) שם. אם לא יהא סינר וכו'. מלפניה ומלאחריה שזה תקנת עזרא. אבל מאחריה בלבד וקושרתו ברצועה לפניה אינו מלבוש ואסור. מרדכי והגמ"י. מ"א סק"ך. א"ר או' ל':

פא

פא) שם. אבל אם קושרתו וכו'. דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה ודלא כהעו"ש. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש או' ל'. ועיין סי' ש"ג סעי' ט"ו דמבואר שם דבמוך שהתקינה לנדתה שרי אף בלא קשירה והטעם כתב כאן המחה"ש משום דהתם דחוק באותו מקום ואפשר להתקיים בלא קשירא עו"ש. וא"כ ה"נ אם היה אפשר להתקיים בלא קשירה מותר. א"א או' כ"א:

פב

פב) שם. כדי שלא יכאב לה הדם וכו'. היינו שלא יפול על בשרה ויתיבש עליה ונמצא מצערה. ב"י. מ"א ס"ק כ"ב. וכיון שכוונתה בשביל צער אפי' ניצלת עי"ז מטינוף שרי. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ג. לב"ש ועיין לקמן או' ה':

פג

פג) [סעיף יד'] דבר שהוא דרך מלבוש וכו'. ואפי' אינו מכוין אלא להציל את בגדיו שרי כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם. והא דאסר בהגמ"ר לנשים לישא מכסה על ראשם היינו שלא כדרך מלבוש דוקא אבל אם הוא דרך מלבוש שרי אעפ"י שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף. ועפ"ז אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשום האנשים כובע גדול של לבד על גב המצנפת מפני הגשמים ואין לאסור אותו משום דילמא נפיל ואתי לאתויי דמאחר שהוא עמוק ונכנס במצנפת ליכא למיחש להכי. ב"י סוף הסי' ועיין סעי' כ"א ובדברינו לשם בס"ד:

פד

פד) שם הגה. ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים וכו'. וה"ה קאלאשין על המנעלים. ס' מנחת פתים דף מ"ז ע"ב. א"ח או' ט':

פה

פה) שם בהגה. אבל אסור לאשה ליתן בגד וכו'. היינו אם מונח עליה ואין מתעטפת בו אבל כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש אפי' חתיכות בגד פשתן שרי. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' ל"ג. והט"ז סק"י כתב היינו אם מונח על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ושרי יעו"ש. וכתב המש"ז או' יו"ד דכ"כ המ"א. ונראה דר"ל דגם מ"ש המ"א דאם מתעטפת בו כדרך מלבוש שרי היינו אם מכסה ג"כ קצת הגוף יעו"ש. והר"ז או' י"א כתב דצ"ל מעוטף בו רוב גופה. וכל דחזי לעניות כגון בגד פשתן חזי גם לעשירות כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש. מ"א שם. ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף. מ"א שם:

פו

פו) [סעיף טו'] וכיון דאינו צורך הלוכו אסור. דחיישינן דלמא שלפי ואתי לאתויי ד"א בר"ה. תו' שבת ס"ה ע"ב. תו"ש או' לד:

פז

פז) ומיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושין לאותם שקורין בטינ"ש מותר לצאת בו. ב"י בשם תשו' הריב"ש. לבוש. והטעם כתב שם הלבוש משום דנראה לו כמנעל שקורין בל"א שטיב"ל ואיני לו משאוי אלא לדידיה הוה תכשיט וגם עשוי באופן שאין דרכו ליפול וליכא למיחש ביה למידי ומותר:

פח

חפ) [סעיף טז'] קטע שאינו יכול לילך וכו'. פרש"י יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כעין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחריו והכסא קשור לו מאחוריו ע"כ. והביאו ב"י:

פט

טפ) שם. אבל בכסא וספסלים וכו'. דהו"ל כמו מקל דשרי בסמוך כיון דצורך הילוכו הם. ב"י:

צ

צ) שם. יצא בהם בשבת. דתכשיט דידיה הוא. ב"י בשם רש"י ז"ל:

צא

צא) שם הגה. וכן מותר לצאת במנעל של עץ וכו' פי' אעפ"י שבפ' במה אשה נראה דאסור לצאת בסנדל של עץ התם מיירי בקשור ברגל דאיכא למיחש שמא יפול מרגליו ואתי לאתויי אבל במנעל שהרגל נכנס בו מותר עכ"ל רי"ו. עו"ש או' ל"ב. ועיין לעיל או' מ"ד:

צב

צב) אין יוצאין בסנדל המסומר ל"ש שבת ול"ש יו"ט. ובגמ' מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו ואין מצוי לנו ולכן אלו הסנדלים שלנו המסומרים אינן בכלל זה ומותר לצאת בהם ומ"מ נהגו בהם איסור ואין לפרוץ גדר. טור. וכתב הב"ח דהכי נקטינן דמדינא אין איסור בסנדלים המסומרים שלנו אלא שאין לפרוץ גדר במקום שנהגו. וכתב רש"ל דלא נהגו איסור אלא בסנדלים שדומין קצת לסנדל המסומר דגזרו עליו חכמים אבל מנעלים מסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה למעשה מאמ"ז עכ"ל. וכ"נ מסקנת ב"י ולכן השמיט בש"ע דין סנדל המסומר ולא כתבו כלל עכ"ל הב"ח:

צג

צג) שם הגה. וכן בפנטני"ש וכו'. שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל. לב"ש. ור"ל בלשון אשכנז:

צד

צד) שם הגה. וכן בפנטני"ש דמשתלפי וכו'. דכיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט. רשב"א. מ"א ס"ק כ"ד. והא דאמר דמשתלפי במהרה וממילא היינו חליצה בידים בלא התרת קשר. נתיב חיים:

צה

צה) שם בהגה. ויש מחמירין וכו'. וכ"כ בהג"מ פי"ט דבמלכות רומי נהגו בהן איסור. מ"א ס"ק כ"ה. וטעם המחמירין ס"ל דבזה חיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א בר"ה וע"כ כתב הט"ז ס"ק כ"ז דמותר לצאת בפנטי"ש בשבת משום דאין דרך לילך יחף בר"ה ולא כשיש מחמירין שמביא רמ"א יעו"ש. מיהו התו"ש או' ל"ה כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין דבריו מכריעים ומ"מ סיים אפשר דבזה"ז אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם כיון דעתה אין דרך לילך יחף יעו"ש. וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט דהמנהג להקל כהרשב"א. וע"כ נראה כיון דאיכא בזה מנהגים חלוקים נהרא נהרא ופשטיה:

צו

צו) שם בהגה. ויש מחמירין וכו'. ומ"מ אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן. מ"א שם. א"ר או' ל"ה. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב. וכן הדין בכל איסורין משום דאתי לאתויי אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שיגיע לביתו. א"ר שם. וה"ה בתכשיט דלמא אתי לאתויי אם יצאה א"צ להסירן. א"א או כ"ה:

צז

צז) כתב רי"ו סנדל של שעם מותר לכ"ע כיון שהרועים יוצאין בו. א"ר שם. מש"ז או' י"א:

צח

צח) שם בהגה. ולא ילך אדם יחף בשבת וכו'. וה"ה ביו"ט שאין לילך יחף דעונג שבת ויו"ט שוים כבסי' תקכ"ט. א"א או' כ"ו:

צט

צט) שם בהגה. במקום שאין דרך לילך יחף. ואפי' דרכם לילך בחול יחף ילבש בשבת מנעליה כדי שיזכור שהוא שבת. כ"מ בד"מ ובכלבו. ועיין סס"י ב' דמדת צניעות שלא ילך כלל יחף. מ"א ס"ק כ"ו. והב"ח (סי' רמ"ב) כתב טעם אחר בשם ספר יריאים שלא לילך בשבת יחף כלל משום דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומכיון שזה קרוי עונג מחוייב לענגו בכך דכשם שיש עונג באכילה ושתייה כך יש עונג בהנאת הגוף ע"כ. מיהו לפ"ז אדם שיש לו צער כשלא ילך יחף ודאי שרי דלא עדיף מאכילה דק"ל ברס"י רפ"ח דאדם שמזיק לו האכילה מותר להתענית בשבת. ולטעם רמ"א אפשר דגם בכה"ג אסור. תו"ש או' ל"ו:

ק

ק) ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קר"ט ע"א) וז' כמנודים למקום ואחד מהם ההולך יחף. פסחים קי"ג ע"ב. מחה"ש או כ"ו. ועיין בדברינו לסי' ב' או' כ"ג:

קא

קא) [סעיף יז'] חיגר שאינו יכול לילך וכו'. דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל וידים. הרא"ש ביצה דף כ"ה. לב"ש:

קב

קב) שם. אפי' אינו קשור בו. דלא חיישינן דלמא אתי לאתויי כיון דא"א לו להיות מבלעדו. תו"ש או' ל"ז. ולענין מקל שיש בראשו מסמר שודאי עושה גימא בהליכתו והוה פסיק רישיה אלא דלא ניחא ליה בכך צ"ע אם הולך במקום שאין רצפה. מש"ז או' י"ב. וע"כ יש ליזהר בזה:

קג

קג) שם. אבל אם אפשר לו וכו'. כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח אסור. הרא"ש. ואעפ"י שמנענע גופו אסור. סמ"ק. וכ"כ המ"מ דדוקא שא"א לו לילך כלל בלא מקל מותר. מ"א ס"ק כ"ז. תו"ש או' ל"ח. ואם הזקין כ"כ שא"א לו לילך בלא מקל מותר. רשד"ם א"ר או' ל"ו:

קד

קד) מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת אבל במקום שיש עירוב נראה דמותר לצאת דאינו נושאו אלא לכבוד אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת. מ"א ס"ק כ"ז. וכ"כ התו"ש או' ל"ח. ומיהו מ"ש המ"א לאסור לחשובים לילך במקל במקום שאין עירוב עיין א"ר או' ל"ו מ"ש להשיג עליו ונראה שדעתו להתיר יעו"ש. אמנם המחב"ר או' ו' אפי' על מקום שיש עירוב שהתיר המ"א כתב דיש מי שפקפק בהתר זה דאפשר דלא מיקרי תכשיט ותו דאי לא שרית לכ"ע מיחזי כי חוכא להתיר זה ולאסור לזה וכ"ע לאו דינא גמירי ואם כה יאמר המורה זה נכבד וזה אינו ירהבו הנקלה בנכבד וכל אחד בעצמו שיער שהוא מכובד יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

קה

קה) שם. להחזיק עצמו אסור. כתב הט"ז ס"ק י"ב נראה דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנולדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל משום דבעית לילך שם יעו"ש. מיהו הא"ר או' ל"ו כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאינו מוכרח ובתשו' נוב"י מה"ת סי' כ"ח כתב דברחוב שיש קצת איי"ז אם אין המקום משופע אין מבואר בט"ז להתיר וגם על גוף דברי הט"ז כתב הא"ר שאין דבריו מוכרחים ומ"מ העושה כזאת אין לקרותו מחלל שבת. ואם היא עיר מעורבת והאדם הנושא אותו דרכו בכך מותר ולא מיבעיא אם הוא מקל תפארה אלא אפי' מקל של עץ פשוט דלא שייך ביה תכשיט שרי יעו"ש. והביאו השע"ת או' י"ז. אמנם הרדב"ז בתשו' סי' שני אלפים קס"ב. כתב דמקצת בני אדם היוצאים במקל כשטיט בדרכים אסורים בשבתות ויו"ט לצאת במקל אפי' בחצר המעורבת משום עובדין דחול וזה הכלל כל מי שא"א לילך בלי מקל ומשענת מותר וכל שאפשר לילך בלתו אסור לילך בו יעו"ש. והביאו הברכ"י או' ג':

קו

קו) שם הגה. וחולה שעמד מחליו וכו'. ונראה דהיינו דוקא כשאינו יכול להלך כלל בלא מקל דאם לא כן אסור דדמי לסומא דלתרוצי סוגיא עביד. ב"י סי' תקכ"ב וכתב שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד מדלא הביאו המחבר כאן בה"ש ובספר המפה הביאו נראה דס"ל לרבינו המחבר דלא התיר הרוקח בחולה אלא דוקא ביו"ט דלא מיתסרא הוצאה אלא מדרבנן יעו"ש:

קז

קז) כתב הטור אין יוצאין בכסא פי' שיושב בכסא ובני אדם נושאין אותו אחד האיש ואחד האשה. ואם רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יכתף שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם ע"כ. מיהו הב"י הקשה על הטור שהביא דין זה בה"ש יעו"ש. ונראה דמשום זה השמיטו בש"ע דס"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבוה אלא ביו ט אין להתיר כ"א ביו"ט משום דהוצאה דידיה מדרבנן ולצורך רבים לא גזרו. וכ"כ הב"ח לדעת הב"י אבל לדעתו ז"ל כתב דאין ספק בהיתר זה וכמ"ש הטור אלא מה שכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גבי יו"ט משום דעיקר דין זה בגמ' איתיה גבי יו"ט יעו"ש. והמ"א ס"ק כ"ז כתב דמ"ש הטור דאם רבים צריכים לו מותר מיירי במקום שיש עירוב יעו"ש. וכתב הנוב"י בתשו' סי' י"א דלא כתב כן המ"א אלא לתרץ דברי הטור מקושיית ב"י אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דין זה לענין שבת משמע דבשבת לא שייך דין זה דאם לא עירבו אפי' בלי טעם עובדא דחול אסור ובמקום שעירבו אפי' אין רבים צריכין לו מותר יעו"ש והביאו שע"ת או' ח"י. נמצא דג' מחלוקות בדבר דלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו אפי' בלא ערבו שרי. ולדעת המ"א דווקא ברבים צריכים לו ועירבו. ולדעת הנוב"י אין חילוק דבלא עירבו הכל אסור ובעירבו הכל שרי אפי' אין צריכין לו. וע"כ יש להחמיר ואין להתיר אלא למי שנצרך לזה ובמקום שעירבו:

קח

קח) יש מי שרצה לומר דהא דרבים צריכין לו אינו אלא בת"ח אבל מדברי הטור שכתב אחד האיש ואחד האשה משמע אפי' אינו ת"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ב:

קט

קט) ואף ע"י עכו"ם ברה"ר אסור ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה י"ל רבים צריכין לת"ח שרי כי החי נושא א"ע וכו' ואף ברה"ר שרי ע"י עכו"ם בכה"ג. מש"ז או י"ב:

קי

קי) ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקות עם תינוק בכסא ולשאת אותם לבהכ"נ בשבת ע"י ישראל ודאי אסור אף בכרמלית דאין התינוק טפילה לסנדקות וחייב עליה חטאת ברה"ר וע"י עכו"ם שרי והיינו למ"ד רה"ר דידן כרמלית הוה. מש"ז שם. ועיין לעיל סי' רס"ו או' ל"ב:

קיא

קיא) [סעיף חי'] סומא אסור לו וכו'. משום דאפשר לו בלא מקל. ב"י. מ"א ס"ק כ"ח. והוה משאוי או דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. א"א או' כ"ח. ולפי מ"ש לעיל או' ק"ה בשם הרדב"ז נראה דאפי' במקום שיש עירוב אסור:

קיב

קיב) [סעיף יט'] מי שהוא אסור וכבליים וכו'. דהוי כמו מלבוש. מרדכי. מ"א ס"ק כ"ט. ולמשלף נמי לא חיישינן לפי שהם תקועים יפה. טור:

קיג

קיג) [סעיף ך'] אין יוצאין באנקטמין וכו'. כתב הלבוש דכל אלו משאוי הם ואינם תכשיטין מיהו הא"ר או' ל"ז כתב על דברי הלבוש הנ"ז דליתא דהא כתב הרמב"ם פי"ט דין ט"ו דאם יצא פטור אמנם הא"א או' כ"ט כתב לתרץ קושיית הא"ר על הלבוש מהרמב"ם דהא דפטר הרמב"ם משום שלא הוציא כדרך המוציאין ומ"מ משאוי הוה ופטור אבל אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז:

קיד

קיד) רצועה הקשורה בשערו אסור לצאת בה בשבת דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. תשו' ר"י בן הרא"ש סי' ל"א. פת"ע או' מ"ט. ומשמע הא אם קלועה בשערו יפה באופן דליכא למיחש דלמא נפיל שרי וכמ"ש לעיל או' קי"ב. ועוד עיין לקמן רס"י ש"ג:

קטו

קטו) [סעיף כא'] אין יוצאין בתיבה וכו'. דהני לאו דרך מלבוש הוא אלא משאוי. ב"י. לב"ש. ואפי' מפני הגשמים ואפי' שנתלבש בהם כמו מלבוש שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משאוי. ר"ז או' י"ז:

קטז

קטז) שם. אבל יוצאין בשק וכו'. מפני שדרך לצאת בהם מפני הגשמים וה"ה בלא גשמים נמי שרי. ב"י בשם הרא"ש וכתב ודלא כדמשמע מדברי הרוקח דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים ע"כ. וכתב העו"ש או' ל"ו דהמחבר כתב סתמא אבל יוצאין וכו' דמשמע דפסק כדעת הרא"ש דאפי' בלא גשמים מותר. ולענין דינא נראה להחמיר כדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא מפני גשמים מותר עכ"ל. והביאו א"ר או' ל"ח. אבל דעת המ"א סק"ל נראה לפסוק כדעת הרא"ש. וכ"כ דעת התו"ש או' מ' וכ"כ הר"ז או' י"ז:

קיז

קיז) שם. אבל יוצאין בשק וכו'. דרך מלבוש. ר"ז שם:

קיח

קיח) [סעיף כב'] יוצאין במוך וכו'. היינו שנתנן מבעוד יום וכמ"ש לקמן:

קיט

קיט) שם. או באספלנית וכו'. מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו ע"ג המכה. הר"ן על הרי"ף סוף פ' במה אשה:

קכ

קך) שם. לא יחזירנה. משום דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו חז"ל לעשות רפואה בשבת וכדלקמן סי' שכ"ח ועי"ש סעי' כ"ה:

קכא

קכא) שם. אבל אסור לכרוך חוט וכו'. כתב הב"ח דדוקא חוט או משיחה גרידא בלא מוך וספוג הוא דאסור משום דאין מרפאין והוי משאוי אבל אם הניח מוך וספוג ואח"כ כרך עליהן חוט או משיחה שלא תפול שרי יעו"ש. אבל המ"א ס"ק ל"א כתב דמדברי הרמב"ם והרי"ף והתוספתא משמע שאפי' על הספוג אסור לכרוך חוט ודלא כהב"ח וטעמא משום דחוט או משיחה חשובים ואינם בטילים לספוג כמו אגד שהוא של סמרטוטין וכשמתירו משליכו יעו"ש. וכ"נ דעת הא"ר או' ט"ל והתו"ש או' מ"ב. וכ"כ הר"ז או' ך' מיהו הרב נתיב חיים לחלק יצא דהטור בספוג שאינו מדובק למכה אם לא ע"י כריכת המשיחה ובהא מודה הרמב"ם דשרי אבל הרמב"ם מיירי בענין שהמוך והספוג בל"ה מדובקים על המכה ומשו"ה אין החוט והמשיחה חשובים אצלו עכ"ד. ובביאור הגר"א כתב דלדעח הרמב"ם אינו אסור בחוט ובמשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו אבל על המכה ממש אפי' היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משאוי והביא ראיה מלשון התוספתא ומשמע שהוא סובר כן להלכה יעו"ש. וכן מצדד הנה"ש או" ט"ו לדעת הרמב"ם יעו"ש. אמנם לדעת הש"ע שכתב לפי שהן מרפאין משמע כל שאינו מרפא הוי משאוי ואפי' אם עשאו להגן. ועוד עיין בדברינו לקמן על סעי' כ"ח ודוק:

קכב

קכב) שם. וקושרו ומתירו. ויכול להתירו ברה"ר ולחזור ולקשרו שם ואין חוששין כשמתירו בידו ברה"ר שמא ישכח ויביאנו בידו מטעם שיתבאר בסי' ש"ג. ר"ז או' ך':

קכג

קכג) [סעיף כג'] הבנים יוצאין בזגין הארוגין וכו'. וה"ה תפורין. לבוש. ואפי' אם הם זגין של כסף או זהב. רש"י ז"ל על המשנה דף ס"ו ע"ב ות"ו דף נ"ח ע"א ד"ה מאי שנא. וכ"כ הר"ז או' כ"א:

קכד

קכד) שם אבל אם אינם ארוגים לא. ואע"ג דהכא מיירי בקטן דאפי' מייתי ליה בידים ליכא איסור י"ל דגזרינן דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה וא"א שלא ישמע אביו ויטלום ואתי לאתויי מ"א ס"ק ל"ב בשם התו' וכ"כ א"ר או' מ' בשם התו' דאפי' בנים קטנים אסור. וכ"כ הר"ז שם:

קכה

קכה) שם. אבל אם אינם ארוגים לא. ואפי' הוא תלוי בשלשלת דליכא למיחש שמא יפסק מעצמו מ"מ יש חשש דלמא מחייכי ואתי לאתויי אבל כשהוא ארוג שרי דנוי הוא לבגד וגם ליכא חששא דשמא מפסק. תו"ש או' מ"ד:

קכו

קכו) שם. אבל אם אינם ארוגין לא. ואפי' לבני מלכים אסור. ב"ח. וכתב שם התו"ש דגם לבני מלכים לא שרי אלא בארוג בכסותו דוקא אבל לא תלוי בשלשלת של כסף משום לא פלוג יעו"ש. ועוד עי"ש מ"ש להשיג על העו"ש יעו"ש. וכ"כ א"א או' ל"ב:

קכז

קכז) שם הגה. ולא מהני הא דמחובר לכסות וכו'. ר"ל זגין הארוגין בכסות ודומיהן. לב"ש:

קכח

קכח) שם בהגה. רק בדבר שדרכו וכו'. בכל הבגדים לנוי דלא אטרחוהו חכמים לפסוק ולהתגנות. מ"א ס"ק ל"ג:

קכט

קכט) שם בהגה. רק מחובר קצת. דודאי לא ישלפנו מפחד המלכות. לבוש:

קל

קל) שם בהגה. אם מחובר לכסות. והטעם בשה"ג בשם סמ"ג דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות. וליכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי דחשיבי להנהו תפירות כאלו הוא אריג ואע"ג דהני פוצילי"ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל. והביאו הב"ח והט"ז ס"ק י"ד. וכתב שם הב"ח דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה דהכסות הוא מלבוש וחשוב והפציל"ט הוא בטל לגבי הכסות אבל מה שנוהגין להקל לחבר הפציל"ט בחגור בענין שעשוי להסירו מן החגור בשבת איסור גמור הוא דמאן לימא לן דהפציל"ט בטל לגבי החגור וכו' יעו"ש. וכ"כ באר שבע דף ק"ך דאפי' שקושרים המטפחת בחגורה שני קשרים אינו מועיל יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ג' אמנם הט"ז שם כתב מי שרוצה להיות הפציל"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה שזה אסור כיון שיש לו חגורה בל"ה אלא יחבר ראש הפציל"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהיה כמו חגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ"ל והביאו התו"ש או' מ"ז וכתב מיהו אין היתר שיתלה הפציל"ט לפניו קצת רק צריך לחגור בכל הפציל"ט שלא יתלה ממנה כלום. וכתב עוד דמ"ש הט"ז שיקשור בקשר שאינו של קיימא לא ידענא מנליה הא דמהני ואפשר שט"ס הוא וצ"ל בקשר של קיימא עכ"ד. והמש"ז או' י"ד כתב דהכא די בקשר שאינו של קיימא יעו"ש אבל הר"ז או' כ"ג כתב כהתו"ש דצריך שיקשרנה מע"ש בקשר של קיימא שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה ויחגור א"ע בכולה כ"ז שהולך ברחוב:

קלא

קלא) ומת שנוהגים הבחורים להקל שכורכים הפציל"ט סביב רגליהם כדי להלך חוץ לעירוב בחשבם שזה דרך מלבוש כמו הקישורים סביב בתי שוקיים הנקראים בל"א הוז"ן בענד"ל נראה שהוא אסור ואפשר שאם הפציל"ט ארוך וקצר ברוחב שדומא קצת להוז"ן בענד"ל דמותר יותר ומוטב שיהיו שוגגין וכו' א"ר או' מ"ג יעו"ש:

קלב

קלב) ואלו שכורכין הפציל"ט תחת הבגדים על המכנסיים אפשר שיש להתיר דכיון דלפעמים כשהחוט המחבר ומהדק המכנסיים רפוי קושרין אותו לפי שעה אף בפציל"ט א"כ לא יחשדו אותו שכוונתו להערים ולהוציאו ומ"מ גם בזה אני חוכך מאד דכיון דאין דרך מלבוש בכך ואין דרך לחוגרו כלל א"כ אסור להוציאו. ואותן הכורכין הפציל"ט סביב צוארן במדינות שאין מנהג לכרוך סביב הצואר נראה שאין זה דרך מלבוש ומ"מ כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור אפשר שאין למחות אם כורכין אותו בדרך מלבוש. אבל מה שכורכין פעם א' והקצוות תלויין למטה נראה דאיסיר גמור הוא אך בכל זה כיון שידוע שאין שומעין ונעשה להם כהיתר מוטב שיהיו שוגגין ועכ"פ יודיע להם שיכרכו סביב הצואר כדרך מלבוש או על המכנסיים תחת בגדיו אבל על החגורה אין ספק שאסור. ח"א כלל נ"ו או' י"א. ועיין קיצור ש"ע סי' פ"ד או' י"ד שכתב כשקושר המטפחת על המכנסיים יזהר שלא לעשות בו שני קשרים זעג"ז וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים יסירם בשבת כדי שתהא המטפחת לצורך. וכתב עוד לכורכו סביב הרגל או היד ולצאת בו אסור יעו"ש. ועיין עוד לקמן סעי' ל"ו ול"ז:

קלג

קלג) שם בהגה. ואין משמיעין קול. ומיירי דוקא בקטנים דקבעי ליה לקול של שיר וכמ"ש סי' של"ט סעי' ג' ואע"ג דהקטן עושה זאת מ"מ הוי כמאכילו איסור בידים. מ"א ס"ק ל"ה. וכ"כ הר"ז או' כ"א וכתב דאפי' בבית אסור ללבשם בשבת אם משמיעין קול:

קלד

קלד) [סעיף כד'] יוצאין במיני עשבים וכו'. שאינם משאוי לאדם הואיל והם לרפואה אלא כתכשיט לו דמי. לבוש:

קלה

קלה) שם יוצאין במיני עשבים וכו'. ואם מותר לצאת בעשב הרודא הנושאים אותם אנשים ונשים גדולים וקטנים משום רפואה מעין הרע וכישוף. עיון להרב ככר לאדן בפ' למס' ד"א זוטא פ"י דף רפ"א ע"א שכתב וז"ל עשב הנקרא רודא מועיל לעיה"ר ולבטל הכישוף ושמעתי מרבני עיה"ק מעשה נורא ע"ז ויש שם קדוש רוטא ויכוין הנושא עשב הנ"ז בשם זה וטוב לו. ובל' משנה נקרא עשב זה פיגם וידוע כי אות יוד על המחשבה והוא בחי' עליונה ואפשר לרמוז כי בא אות היוד תוך פיגם לבטל פגם הס"א וגם מועיל למגפה כמ"ש הרב ז"ל יעו"ש. רו"ח או' ב' ועיין לקמן סי' ש"ג סעי' ט"ו:

קלו

קלו) [סעיף כה'] אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וכו'. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוא דרך מלבוש וכן אם יצא בתפילין. הרמב"ם פי"ט. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצאת בו כיון שאין בו חיוב חטאת כדלקמן סי' ש"ג סעי' ח"י וכ"פ רש"ל בתשו' סי' מ"ז ודלא כמ"א שם. א"ר או' מ"ד. ותשו' רש"ל הנז' הביאה ג"כ הכנה"ג בהגה"ט והזכ"ל ה' שבת או' ך' וכתיב שם הגם דלא אתמחי גברא ולא אתמחי קמיעא שרי לצאת בהן לכרמלית יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"ח או' רי"ג:

קלז

קלז) ועיין פתה"ד או' ט' שכתב דבשנת התקע"ט נחלה באדמימות העין הנק' פולפו דרגילין העולם לתרופת חולי זה לתלות ע"ג אותו העין אבן עגולה אדמדמם עשויה כתבנית עין ותהיה תלויה שם קצת ימים עד יעבור אותו אודם לגמרי והוא בדוק ומנוסה כידוע לכל. ויען כי לא נמצא בעת ההיא האבן הזאת תלה על עיניו טבעת זהב שקבוע בה אבן אדומה שיש עליה חותם שאמרו שגם היא אפ' שמרפאה אלא שאינה בדוקה כאבן הפולפו וע"כ נסתפק אי שרי לצאת בה בשבת. ואסף שם איש טהור באומרי"ם הנוגעים בענין זה באורך וברוחב והעלה דשרי למיפק במבואות שלנו בעיר ובכפרים אשר סביבותיה דלית בהו רוחב ט"ז אמה כשאין ס' רבוא בוקעים בה יעו"ש:

קלח

קלח) מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בס' כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית ששתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה אי שפיר עבד. עיין ברכ"י או' ו' מה שהאריך בזה וסיים כיון דכוונתו היה להציל נפש וע"י הסגולה הוייא הצלה נראה דלית ביה סרך איסור אפי' מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להזר"א ח"ג יו"ד סי' קכ"ג מאי דשו"ט בדברי הברכ"י הנז' ומה שהוסיף להביא ראייה לדבריו יעו"ש. והב"ד הפתה"ד או' ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש:

קלט

קלט) שם. ואם הוא מומחה וכו'. ואם הוא מומחה לקמיע ואפי' אינו יודע כלום ברפואה יש לו כל דין מומחה הנאמרים מותר לצאת בקמיע מומחה. לבוש:

קמ

קמ) שם. יוצאין בו. ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א. גמרא:

קמא

קמא) שם. ורפאו שלשתם ג' בני אדם. כל אחת לאדם אחד פעם אחת. לבוש:

קמב

קמב) שם. וגם אין הקמיע מומחה וכו'. ואם אבד זה האיש מעלתו דהיינו שכתבו ללחש זה אח"כ ג"פ ולא הועיל אסור לצאת אפי' באותו כתב עצמו שהועיל כבר ג"פ לג' בני אדם דכיון שלא ריפא כל כתב רק פעם אחד היתה מעלת גברא ולא מעלת קמיעא ועתה נאבד מעלת הגברא ט"ז ס"ק ט"ו. וכ"כ העו"ש או' מ"א:

קמג

קמג) שם. מומחה לכל אדם. פי' שכל אדם (ר"ל שיש לו אותו חולי. לב"ש) מותר לישא אותה אגרת אף שלא ריפאתה אלא לאדם אחד ג"פ. אבל אם יכתוב אגרת אחר אסור. מ"א ס"ק ל"ו ור"ל אפי' אותו רופא הראשון אם יכתוב עוד הפעם לחש הראשון אסור לצאת בו. מחה"ש. וכ"כ העו"ש או' מ"ב:

קמד

קמד) שם. מומחה לכל אדם. וה"ה אם אבד זה האיש מעלתו מותר לצאת בקמיע זו מחמת הקמיע שרפא ג"פ. ט"ז שם. עו"ש שם:

קמה

קמה) שם. אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחו אגרות הללו וכו'. ואפ"ה לא מהני רק ללחש זה ולאיש זה אבל לא שיכתוב אדם אחר. ט"ז שם:

קמו

קמו) שם. ואתמחו אגרות הללו וכו'. ואפי' אם אבד גברא המחאתו אפ"ה יוצאין באגרות הללו. עו"ש או' מ"ג:

קמז

קמז) ומומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה. מאירי. פת"ע או' ס"ז:

קמח

קמח) שם הגה. ודוקא שבאו שני המחאות ביחד. כגון שכתב אגרת וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב"פ ועדיין לא אתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים ולא קמיע ואח"כ ריפא באותה אגרת (ר"ל אגרת שלישית שכבר ריפא לשמעון ב"פ. לב"ש) ללוי ונמצא באו ב' המחאות ביחד. מ"א ס"ק ל"ז. ור"ל המחאת גברא שריפא ג' גברי ראובן שמעון לוי והמחאת קמיע שריפא ג"פ שנים לשמעון ואחד ללוי באו ביחד ע"י לוי:

קמט

קמט) שם בהגה. לא תלינן בהמחאת הקמיע וכו'. ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסור לצאת בה משא"כ כשבאו שניהם ביחד או שבא המחאת הקמיעא תחלה אז אעפ"י שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת. מ"א ס"ק ל"ח:

קנ

קנ) שם. אבל אם כתב ג' קמיעים וכו'. היינו ג' אגרות אף שהם לחש אחד:

קנא

קנא) שם. לא אתמחי לא גברא ולא קמיע. לא גברי משום דלא ריפא ג' גברי. ולא קמיע משום דלא ריפא קמיע אחד ג"פ. ומה שרפאו אמרינן מזלא דחולה גרים:

קנב

קנב) שם. ולא קמיע. כתב מ"א ס"ק ט"ל דאף הוא עצמו (ר"ל החולה שנתרפא בו) אסור לצאת בו עכ"ל. והטעם כתב א"א משום די"ל דאיתרע מזליה השתא אלא שכתב דצ"ע קצת. וכן הלב"ש הקשה על דברי מ"א הנז' והניח בצ"ע יעו"ש. והמחה"ש כתב דגם המ"א מודה בזה דהחולה בעצמו יכול לצאת בו אלא שיש חסרון בדפוס. וכצ"ל ואם גברא אבד המחאתו אז אפי' החולה ההוא אסור לצאת בו דשמא לא תלינן בחולה אלא בגברא וכיון דהשתא אבד ההמחאה גם אותו החולה אסור לצאת בו עכ"ד. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא ומ"מ כבר כתבנו לעיל או' קל"ו דבכרמלית מותר לצאת אפי' בקמיע שאינו מומחה יעו"ש וא"כ כ"ש בזה:

קנג

קנג) שם. לא שנא הוא של כתב. כתב בהג"א דכל קמיע שאסור ליכנס בה לבה"כ אסור לצאת בה בשבת דכי עייל לבה"כ שרי ליה ואתי לאתוי' ד"א בר"ה ואם הוא מכוסה בעור מותר ליכנס בה לבה"כ אע"ג דכתוב בה שמות עכ"ל וכתב עוד דאם יש בו חולי שיש בו סכנה א"צ להסיר אעפ"י שאינו מחופה עור. ד"מ או' ט' עו"ש או' מ"ו. מ"א ס"ק מ' אמנם הער"ה או' ו' כתב דהרמב"ם פ"י דס"ת ומרן ביו"ד סי' רפ"ב סתמו ונראה דס"ל דלמאי דמוקי לה בגמ' במחופה עור. אף לחולה שיש בו סכנה לא שרי ליכנס בו לביה"כ כשאינו מחופה עור. כיון דאפשר בל"ה בחפוי עור וא"כ אסור לצאת בו דלמא אתי לאתויי יעו"ש:

קנד

קנד) שם. או של עיקרין. פרש"י של שרשי סמנין וקרוי נמי קמיע. ב"י:

קנה

קנה) שם וקושרו ומתירו וכו'. אם אינו קשר של קיימא. ר"ז או' ל"א:

קנו

קנו) [סעיף כו'] נאמן לומר הרופא וכו'. ירושלמי בפ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושלשתי. ב"י. והטעם כתב הלבוש דלא מחזקינן ליה לרשע לעבור על לפני עור וכו':

קנז

זקנ) [סעיף כז'] יוצאין בביצת החרגול. פי' מין חגב ששמו חרגול ותולין אותו באזנו לכאב האזן. גמר' ופרש"י שם. ר"ז או' ל"ג. והרמב"ם על המשנה כתב דזה יועיל לחולשת עצבי הירכים. והביאו א"ר או' מ"ט:

קנח

קנח) שם. ובשן של שועל. שן של שועל חי תולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו. ושן של שועל מת תולין למי שאינו יכול לישן שישן. גמר' שם. ר"ז שם א"ר שם:

קנט

קנט) שם. ובמסמר הצלוב. מעץ שצלבו עליו שמרפאין בו נפח של מכת ברזל. גמר' ופרש"י שם. ר"ז שם. והרמב"ם שם כתב דזה יועיל לתלות אותו על גרגרת למי שיש קדחת שלישית. והביאו א"ר שם:

קס

קס) שם. ואין ניכר בו משום רפואה וכו'. פי' שאין ניכר שדבר זה יהיה מרפא לאותו חולי שאין רפואתו מצד הסברא. אבל כל לחש מותר אע"ג שאין ניכר ג"כ שיהיה מרפא מ"מ הרי אנחנו יודעין שהלחש מרפא והוי כאלו ניכר הרפואה ואפי' לחשות שעדיין לא אתמחו ואין אנחנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר דכיון שידעינן שיש לחשים שמרפאין אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשין ירפאו ואין אסור אלא באותם שידענו שאין מועילין. ויש מי שחושש בכל קמיע דלא אתמחי ואסור אפי' בחול ובביתו משום דס"ל דבעינן ניכר ממש שידוע שהוא מרפא אבל כל שלא נודע לא מיקרי ניכר. ולפ"ז (ר"ל לסי' היש מי שחושש) צ"ל הא דאסרינן קמיע שאינו מומחה בשבת לומר דבשבת יש גם איסור שבת על הקמיע נוסף על איסור דרכי האמרי. לב"ש:

קסא

קסא) שם. ואין ניכר בו משום רפואה וכו'. ומה שיוצאין הבנים באלמוגים לעיה"ר אף שאינו מומחה מכוונים לתכשיט ושרי. הרדב"ז ח"ב סי' רי"ג. ברכ"י או' ו':

קסב

קסב) שם. אבל כל לחש מותר. היינו בחול דלית ביה איסור משום דרכי האמרי אבל בשבת אסור לצאת בקמיע שאינו מומחה כמ"ש בסעי' הקודם:

קסג

קסג) שם. ויש מי שחושש וכו'. פי' אפי' בבית. ט"ז ס"ק י"ז. וכן אף בחול אסור. תו"ש או' נ"ד. מש"ז או' י"ז. וכ"כ לעיל או' ק"ס בשם הלב"ש:

קסד

קסד) שם. ויש מי שחושש וכו'. וכל בעל נפש יחוש לדבריו במקום שאין שם צורך כ"כ. ר"ז או' ל"ג. וכ"ה לפי הכלל שבידינו שכל מקום שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש מי שאומר שדעתו לחוש לס' היש מי שאומר לכתחלה היכא דאפשר כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' יעו"ש:

קסה

קסה) [סעיף כח'] וגם הוא מרפא וכו'. שלחלוחית היוצא מן הכסף יפה למכה וגם צורת המטבע יפה לה לרפואה ולכך קושר לה דוקא מטבע. גמר' דף ס"ה ע"א. פרישה או' ל"ה:

קסו

קסו) שם. וגם הוא מרפא וכו'. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור וכדלעיל סעי' כ"ב. מ"א ס"ק מ"א. וכ"כ הב"ח. אמנם הא"ר או' נ"א כתב להוכיח מגמ' ומכמה פו' דאפי' אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער לחוד שרי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ה בשם מהרש"ק. וכתב ח"א כלל נ"ו או' ח' דדוקא דבר שאינו חשוב אבל דבר חשוב כמו פאטשיילע נראה דלכ"ע אסור דלא בטיל לגבי מכה והוי משאוי ע"כ. ועיין לעיל או' קכ"א ומ"מ נראה דבכרמלית יש להקל כדעת הא"ר ומהרש"ק ז"ל:

קסז

קסז) וכתב עו"ש התו"ש בשם מהרש"ק וכן אם חתך באצבעו בשבת מותר לכרוך חתיכת בגד עליה ע"כ. וכתב עליו התו"ש מיהו צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו שלא יצבע הבגד כמ"ש סס"י שכ"ח:

קסח

קסח) ואותם שיש להם על היד אפטור וכורכין סמרטוטין שרי אבל לשום עליהם טס נחושת וכ"ש כסף י"ל דאסור לצאת לרה"ר בהם כי חשוב הוא ולא בטיל. א"א או' מ"א:

קסט

קסט) שם. וגם הוא מרפא וכו'. מיהו הא ודאי דסגי במרפא לחוד אלא דאורחא דמלתא נקט דמסתמא מניח עליה מטבע דאית ביה תרתי לטיבותא. ועיין סי' ש"ג דבעינן שיקשרנו מע"ש כמו בפורפת שם יעו"ש. תו"ש או' נ"ה. ומיהו אם קשר פ"א בחול קושר בשבת לכתחלה. א"א שם. והיינו בקשר שאינו של קיימא כמ"ש לעיל או' קנ"ה:

קע

קע) [סעיף כט'] היוצא בטלית מקופלת וכו'. היינו שכל הטלית מקופל רק על כתפיו ואין ממנו על גופו אפי' מעט אבל אם מעט ממנו משולשל על גופו למטה מכתיפיו הוי דרך מלבוש. לב"ש. וכ"כ א"ר או' נ"ב. אבל הר"ז או' ל"ה ול"ו כתב דצריך שתהיה מכסה רוב גופו יעו"ש. וכ"מ מדברי הט"ז ס"ק כ"ד:

קעא

קעא) שם. מגביה שוליה על כתפיו וכו'. דאין זה דרך מלבוש והו"ל משאוי. ט"ז ס"ק ח"י:

קעב

קעב) שם. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא וכו'. והיינו כיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתיפיו ואע"ג שמגביה שוליו מלמטה ומקפלו. ט"ז שם. וגם בכאן כתב הר"ז דצ"ל מכסה רוב גופו. וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ד:

קעג

קעג) שם. ולהביאו לבהכ"נ. כתב באה"ג שכאן שייך הגה של אחר סעי' זה וכן הוא בב"י עכ"ל. וכ"מ בעו"ש או' מ"ט. אבל בלבוש סעי' ל' ובר"ז או' ל"ז משמע דהגה במקומה עומדת וכמ"ש באו' שאח"ז. וכ"כ בהדיא בציון הר"ז:

קעד

קעד) [סעיף ל'] סביב הצואר. משום שנהגו לצאת כן אפי' בבתיהם ודרך מלבוש הוא להם. מ"א ס"ק מ"ג אבל אם אין הולכין כן בבתיהם אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהן תחת הגלימא להביאה לבהכ"נ אסור לצאת כן בשבת ואם יצא חייב מ"מ מותר לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה ולצאת כן לרה"ר הואיל וכך הוא דרך לבישתה אף בבית. ר"ז או' ל"ז ועיין לקמן או' קצ"ה:

קעה

קעה) שם. סביב הצואר. ראיתי נוהגין לכרוך הטלית כמין אזור ולאגדו ע"ג אזורו ולצאת בו בשבת לר"ה או לכרמלית ויש נוהגין לתלותו בצוארו וכנפי הטלית משתלשלין מלפניו. ויראה דלתלותו בצוארו זהו מה שהתיר הרשב"א ז"ל אבל לחגרו כעין אזור ע"ג חגורו לא אריך למעבד הכי דרוב הפו' סוברים דשתים זו על זו אסור ואע"ג דרבינו המחבר ז"ל כתב לפנינו להתיר ראוי לחוש לדברי האוסרים כמ"ש בס' המפה. שכנה"ג בהגב"י או' י"ט:

קעו

קעו) והיוצא בשבת בטלית עם ציצית מקופל על כתפיו ב' ציציות מימין וב' משמאל אפשר אף במקום שדרכם לצאת כן בחול אסור בשבת דנהי משאוי לא הוי שדרכן במקום ההוא בחול כן מ"מ לענין ציצית אין יוצא בכה"ג דבעינן אשר תכסה בה גופו וכל שאין מכסה גופו אפשר אף במקום שמכסין לפעמים כך לא מהני בציצית וחייב חטאת משום ציצית התלויין בה ואין בטילין. א"א או' מ"ג. ועיין שכנה"ג בהגב"י או' ט"ו ולעיל סי' י"ג סעי' ב' בהגה ודבברינו לשם או' ה' בס"ד:

קעז

קעז) אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה אע"ג דלאו שפיר עביד לצאת בה בלא ציצית מ"מ לבושו הוא ואין בו משום איסור שבת. שכנה"ג שם או' ט"ז:

קעח

קעח) [סעיף לא'] וקפילה מכאן ומכאן בידו וכו'. היינו שנטל קצוות הטלית של צד ימין וקפילם והניחם על ידו הימנית או על כתיפו וכן של צד שמאל על יד שמאל או על כתף שמאל ונשאר אמצעות הטלית על מתניו ולא דמי לסעי' נ"ט דשם קפל כל הטלית והניחו על כתפיו ולא נשאר אמצעיתו על מתניו ומשו"ה התם חיובא והכא איסורא וגם תלוי בכוונתו:

קעט

קעט) שם. אבל מלבושים דידן וכו'. הטעם משום דגוף הבגד נשאר עליו בדרך מלבוש:

קפ

קפ) שם ומוציא ידיו מתוכה וכו'. משמע דאם אין מוציא ידי מתוכה כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים אסורו להגביהם. ובמהרי"ל משמע דלא ס"ל לחלק בין דרך מלבוש או לא אלא במגביה קצת הוי דרך מלבוש אבל להגביה לגמרי אסור. וכ"מ בב"י. מ"א ס"ק מ"ד. א"ר או' נ"ד תו"ש או' נ"ח. ומ"ש וכמ בב"י ר"ל רק על מ"ש להגביה לגמרי אסור. ומה שהקשה הט"ז על הש"ע כבר יישבו הא"ר שם והנה"ש או' י"ז יעו"ש:

קפא

קפא) שם ומוציא ידיו מתוכה וכו'. וכשאין מוציא ידיו אף להגביה קצת אפשר דאסור. א"א או' מ"ד. והיינו אם כדי שלא יתלכלכו אבל אם כדי להתנאות שרי כמ"ש בריש סעי' זה. ולדעת מהרי"ל שאינו מחלק כמ"ש באו' הקודם אע"ג שאינו מוציא ידיו מתוכה וגם כדי שלא יתלכלכו מותר להגביה קצת. ואפשר דבכרמלית יש להקל:

קפב

קפב) [סעיף לב'] היוצא במעות הצרורין וכו'. חייב. שהרי דרך הוצאתם בכך לעוברי דרכים. לבוש. מיהו בשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר משום דדרך חנוני לצאת בכך. א"ר או' נ"ו:

קפג

קפג) שם הגה. אבל בבית מותר וכו'. פי' שאין שם רק איסור מוקצה וכיון שאין נושא אותם בהדיא אלא אגב הבגד מותר. ואם הם מנוקבים פי' זהובים אדומים. וה"ה מעבע כסף ששייך שיתלה אותם על צווארי בתו לתכשיט. ט"ז ס"ק כ"ב:

קפד

קפד) שם בהגה. אבל בבית מותר אם צריך לו. פי' אם צריך לו שצריך לסדין. א"ר או' נ"ז. וכ"כ הלב"ש דפי' אם צריך לו היינו ללבוש הסדין בביתו. אבל על שם הלבוש כתב הא"ר שם אם צריך לו היינו שירא שיגזלו ממנו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ט וכתב עו"ש התו"ש דאפי' אין מחפשין אחריו מ"מ שרי אם הם צרורין בסדינו ואפי' אם אינם מנוקבין ג"כ מותר בכה"ג כיון שאין בזה אלא איסור מוקצה עכ"ל. ונ"מ דלדעת התו"ש לא שרי לטלטלו אלא מחשש שמא יגזלו מעותיו אבל אם בשביל ללבוש הסדין אפי' בבית אסור לטלטלו ולדעת הא"ר והלב"ש אפי' אם צריך ללבוש הסדין מותר לטלטלו בבית וכ"ש אם יש חשש שיגנבו מעותיו דמותר לטלטלו בבית. ומיהו עיין סי' ש"י סעי' ז' דמשמע שם דאם בשביל ללבוש הבגד אסור לטלטלו דנעשה בסיס לדבר האסור יעו"ש:

קפה

קפה) שם בהגה. רק שהן מנוקבין. ואם הם מנוקבין שאז ראויים הם לתלותן בצוואר בתו ואינן מוקצה כ"כ אז הם מותרין אפי' אם אינן צרורין רק שנושאן אצלו בין של כסף ובין של זהב ודוקא בשעת הדחק כנ"ל (ר"ל מחשש שיגנבו) ולטלטלן בידו ודאי אסור אף במנוקבין כיון שלא יחדן לכך לתלותן בצוואר בתי וכמ"ש סי' ש"ג סעי' כ"ב. תו"ש שם. ועיין באו' שאח"ז:

קפו

קפו) שם בהגה. רק שהם מנוקבים. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב. וי"א שהתיר בכה"ג (ר"ל בשעת הסכנה) גם בשאין מנוקבין. ואם מתירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציא חוץ לעירוב כמ"ש סי' של"ד (סעי' ב') עכ"ל. וא"כ מ"ש בתחלה שלא יוציאם חוץ לעירוב מיירי שלא בא שום אדם לגזול וא"כ לא שייך לומר שהוא בהול רק שהוא שעת הסכנה ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו אז יסתכן כמ"ש או"ה יעו"ש. ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותו בידיו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד וכ"כ ב"י בשם האגור ומהרי"ל ומ"ש סי' ש"ג סעי' כ"ב דמותר לצאת (ר"ל במטבע) היינו משום שיחדו לתשמיש ובטל לגבי הבגד אבל נקיבה בעלמא אינו מועיל אלא א"כ נקבה לתלותה בצוואר בתו אם לא בשעת הסכנה. מ"א ס"ק מ"ה. תו"ש שם. ויתבאר עוד מזה בסעי' שאח"ז ובסי' של"ד סעי' ב' יעו"ש:

קפז

קפז) שם בהגה. רק שהם מנוקבים. ומטבע נקובה שאינה יוצאה בשופי במו"מ לא הוי מוקצה ומותר לטלטלה בבית. לבוש. ולי נראה דכיון דמנוקב דרך לתלותו בצואר לתכשיט ולא הוי מוקצה. מי"ט. והביאו א"ר או' ס' וכתב ולפ"ז משמע דאפי' יוצא בשופי מותר לטלטלו יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל בשם המ"א והתו"ש דאפי' הוא מנוקב ודרך לתלותו אם לא ייחדו לתלותו הוי מוקצה ואסור לטלטלו בידו יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ל. והכי נקטינן:

קפח

קפח) [סעיף לג'] אסור לצאת בשבת במעות וכו'. דברי הש"ע בדרך לא זו אף זו דבסעי' הקודם השמיענו היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב ובסעי' זה קמ"ל דגם בתפורים אסור לצאת אלא דליכא חיובא כ"א איסורא. ומיין לב"ש:

קפט

קפט) שם הגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו'. כיון שהוא הוצאה כלאחר יד וגם בזה"ז דלית לן ר"ה דאורייתא ב"י בשם האגור. מ"א ס"ק מ"ו:

קצ

קצ) שם בהגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו'. כתב הט"ז ס"ק כ"ג דלדיעה זאת אפי' באינם תפורין דהא תפורין לא מהני מידי כמ"ש ב"י אח"כ בשם תשו' מהר"ם אלא דהנך יש מתירין ס"ל משום פסידא הקילו וא"כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי עכ"ל. מיהו המ"א שם כתב דאם אינם תפורין אסור. וכ"כ התו"ש או' ס' אלא שכתב דזהו אם אין מחפשין אחריו אבל אם מחפשין אחריו שרי אף אם אינם תפורין יעו"ש. והא"א או' מ"ו כתב אף לדידן דלית לן ר"ה דוקא תפורין או לשאת בין בשרו לבגדו דהוה הוצאה כלאחר יד הא צרורין בסדין וכ"ש בידו אסור ואף במקום פסידא וכרמלית אפ"ה אסור עכ"ל משמע דמפרש דברי המ"א שכתב דאם אינם תפורין אסור לאפוקי צרורין בסדין אבל בין בגדו לבשרו שרי כמו הט"ז וכ"כ בהדיא במש"ז או' כ"ג אלא שכתב שם דמ"מ יותר טוב לתפור יעו"ש והא"ר או' נ"ט כתב דמשמע במהרי"ל דאפי' ביד מותר אם א"א בענין אחר כיון דלית לן ר"ה דאורייתא ואדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אתא להצניע בקרקע ולעבור איסור דאורייתא ולפ"ז כ"ש דמתירין בצרור בסדינו כשא"א בענין אחר יעו"ש. והביאו הא"א או' מ"ה אלא דמשמע דלא ס"ל כוותיה:

קצא

קצא) שם בהגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו'. ואע"ג דבסי' רס"ו דמותר משום פסידא הצריכו לטלטל דוקא פחות פחות מד"א שאני התם שמוליכם לביתו אבל הכא שצריך לנושאם אצלו כל היום א"א בכך. ט"ז ס"ק כ"ג. ועיין לעיל סי' רס"ו סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

קצב

קצב) שם בהגה. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת. והיינו בשעת הדחק. תו"ש או' ס' ומהרש"ק כתב דאין מוחין ביד מי שסומך על המתירין במקום הפסד רב וא א לשמרה באופן אחר דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ער"ה או' ז':

קצג

קצג) שם בהגה. לא יצא. ר"ל שלא ילבש הבגד שיש בו המעות ויצא חוץ לעירוב:

קצד

קצד) שם בהגה. יש להחמיר. היינו שלא ילבש הבגד שיש בו המעות אפי' בבית ועיין סי' ש"י סעי' ז':

קצה

קצה) [סעיף לד'] יוצא אדם בסודר המקופל וכו'. ולא דמי לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך. ב"י. עו"ש או' נ"ב. מ"א ס"ק מ"ז. והכל לפי הזמן והמקום אם דרך לבישתו בכך שרי (א"א או' מ"ז) אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור. ר"ז או' ל"ז. ועיין לעיל או' קע"ד. ומה שהקשה הט"ז או' כ"ד על דברי הש"ע עיין א"ר או' נ"ג וגם האחרונים לא חשו לקשיות הנז' ופסקו כהש"ע כנז':

קצו

קצו) שם יוצא אדם בסודר וכו'. החכמים שתולין הסודר על כתפיהן לתכשיט ת"ח אסור לצאת בה בשבת כך מ"כ למהר"ר דוד בן מהר"ר מיסיר ליאון וכתב שמהר"ם קאפסלי ז"ל גזר ע"ז בקושט' ואני ראיתי בקושט' שאינם נזהרין בזה אבל ראיתי שהמדקדקים שהיו תוחבין ראשי הסודר באזוריהם ואולי רצו להנצל מן האיסור בזה דהשתא ליכא למימר דילמא משתליף ליה. ונראה לי שלא הועילו בזה כלום אם לא שיקשרו ראשי הסודר באזור. כנה"ג בהגה"ט. והביאו מ"א ס"ק מ"ב. והטעם כתב הלב"ש דכיון שהוא תכשיט לת"ח לא הוי משאוי כמ"ש סעי' ל"א אלא דחיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א בר"ה משו"ה כשקושרו באזור שרי. וכ"כ א"א או' מ"ב:

קצז

קצז) שם. ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו'. שכל שהיא רחבה אעפ"י שלא כיסה ראשו ורובו שרי. ב"י:

קצח

קצח) שם. אסור לצאת בו. משום דאינו דרך מלבוש. ב"י. והלבוש כתב שכיון שהוא קטן כ"כ דרכו ליפול אם אינו קשור. וע"כ כתב דה"ה אם הוה גדול עד שמתוך גדלו דרכו ניפול אם אינו קשור אסור לצאת בו אם לא יקשרנו.

קצט

קצט) שם. ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו'. ונראה דבסודרין דידן א"צ להיות בו לכסות ראשו ורובו אלא כדי לכסות רובו לבדו מותר שאין סודרין דידן עשויין לכסות בו הראש. לבוש. וע"כ נראה דהכל לפי מנהג המקום אם דרכם לכסות ראשם וגופם צריך להיות בו כשיעור לכסות בו ראשו ורובו ואם אין דרכם לכסות ראשם סגי בשיעור רוב גופם:

ר

ר) שם. אלא א"כ קשר שני ראשיו וכו'. שאז נמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה. ב"י:

רא

רא) [סעיף לה'] לבדים הקשים וכו'. שקורין פלשטר"ש ועשוין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת אם הם קשים אסור להביאם דרך מלבוש אפי' לכרמלית וכ"ש לריה ואפי' כשהוא מעוטף בהם דכיון דקשין הן אין עליהם שם מלבוש אלא משאוי הם אבל אם הם בינונים לא רכים ולא קשים וכ"ש אם הם רכים דדרכן להתחמם בהם מלבוש הם ושרי להביאם אפי' דרך ר"ה דרך מלבוש ומכ"ש דשרי בכרמלית. ב"ח. וה"ה נמי אם הם מונחים על ראשו דרך מלבוש שרי. תו"ש או' ס"ג:

רב

רב) הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדים מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש ואם היו קשין הרי הם כמשאוי ואסורין. הרמב"ם פי"ט. עו"ש או' נ"ה. מ"א ס"ק מ"ח:

רג

רג) שם. ואם אינם קשים הרבה מותר. ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד לא נעשו מלבוש עי"כ ואסור להוציאם אפי' אם צריך להתכסות בהם גופו. וכן הדין בכל דבר שאינו מלבוש ורוצה להוציאו ע"י שיתעטף בו בדרך מלבוש כגון סדין וכדומה צריך שיתעטף בו ראשו ורובו ר"ז או' מ"א. ועיין לעיל או' פ"ה:

רד

רד) [סעיף לו'] מותר לצאת בשבת בשני מלבושים וכו'. והנה נשי שיש להם כתנות ובהם המיינות תפורין לחגור בהם ואח"כ חוגרת עוד חגורה של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומ"מ אין חשובין כמשאוי כיון שהם מחוברין בכתונת בטלי לגבייהו. ב"י בשם שה"ל. מ"א ס"ק מ"ט ולפ"ז אותן שלא"פ מנטי"ל שתפור בו המיינו אם רוצה לחגור חגורה על השלא"פ מנטי"ל יתיר המיינו התפור בו ולא הוה משאוי כי בטל הוא לבגד משא"כ אם יחגור בשניהם הוה החגורה משאוי וזה פשוט. א"א או' מ"ט:

רה

רה) שם. בין לצורך חבירו. ודלא כיש אוסרים (כמ"ש בד"מ או' י"ג וב"ח) לצורך חבירו. תו"ש או' ס"ד:

רו

רו) שם. בין שהם שני חלוקים. וגם בזה יש אוסרים (כמ"ש בטור וב"י) והמחבר פסק להקל ולא אמרינן דהוי משאוי דמה הנאה יש לו בהם. תו"ש או' ס"ה:

רז

רז) שם הגה. ויש אוסרים שני חגורות וכו'. משום דליכא הנאת חימום יותר בשתי חגורות מבאחת וא"כ משאוי הוא משא"כ בשני מלבושים שדרכן של בני אדם ללובש: מפני הקיר. ב"ח. וכתב העו"ש או' נ"ז דאם מנהג בני המקום לחגור בשתי חגורות אין בהם איסור. אבל הא"ר או' ס"ד כתב עליו דאינו מוכרח די"ל בטלה דעתם כיון שאין צורך בו. וכ"כ התו"ש או' ס"ו אלא שכתב דאם לא אתברר לן איזה מהם הוי רובא דעלמא אז אית לן למיזל בתר מנהג המקום באותו מקום שנהגו כן יעוש. ועיין לעיל סי' רנ"ד או' ל':

רח

רח) שם בהגה. ויש אוסרין שני חגורות וכו'. ומה שנוהגין הנשים לחגור בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה יש צורך לאלו שני חגורות ותו דגם בזה שייך לומר המלבוש מפסיק ביניהן אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרינן לעיל וה"נ כן הוא שאותו חלק המכופל ונכפל הוא כמרזב וככיסי בבלייתא הנז' בגמ וע"ז יש לנו לומר הנח להם שיהיו שוגגים וכו' ט"ז ס"ק כ"ה. אמנם הא"ר או' ס"ג כתב על דברי הט"ז הנז' דיש לחלק וגם נראה להתיר ממ"ש השה"ל דאפי' למ"ד דאסר שני חגורות אם בגדיו ארוכין וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש הרשות בידו משמע דמיירי בענין זה שמגביהין קצת וחוגרין שלא יהא ארוך כ"כ עכ"ל. וכ"נ דעת התו"ש או' ס"ו. והיכא שנוהגין לחגור אונטר גרטי"ל ואובר גרטי"ל דהיינו אחד אין נאה והשני נאה ועושין כן שיהא טוב לחגור בשני על הראשון או שהשני קצר ודאי שרי. מש"ז או' כ"ה:

רט

רט) וכתב ב"י בשם השה"ל אלו ש"ש להם ב' אבנטים במכנסיהם האבנט האחד שבו שנצים והאחד שמחברים אותו למעלה במתניהם נראה שמותר אם תפירות המכנסים חלוק לשני אבנטים אבל אם אין תפירתן חלוקה נראה שאסור דהוה כמו שני המייני זע"ז עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק כ"ה וכתב עליו ולא ידעתי איסור בזה דהא עיקר טעם האיסור בשני חגורות הוא מטעם שא"צ להם וכאן ודאי צריך להם:

רי

רי) שם בהגה. וכן ראוי לנהוג. וכן הב"ח אוסר שתי חגורות ושני חלוקין ושני מקטורין ומתיר בשני לבושין. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב:

ריא

ריא) לכל הלשונות חגור אחד על חלוק וחגור אחד על הקוטא מותר שכן דרך בני אדם אפי' בחול וכ"ש דמותר ללבוש שני סרבלין בשבת דליכא מאן דאסר והכי נקטינן. ב"ח. שכנה"ג שם או' כ"ג:

ריב

ריב) בשבת כשהולך ברה"ר אם לא ידביק איזורו במתניו הרי הוא שלא לצורך עליו. ס"ח סס"י תשע"ג:

ריג

ריג) שם בהגה. ומותר ללבוש שני כובעים וכו'. והטעם כתוב בא"ז משום שכן דרכו בחול לשום כובע גדול על כובע קטן. ד"מ או' י"ד. ונראה דר"ל כובע על מיצ"ל או מה שקורין שלאפ"ל דגם זה קרי הא"ז כובע קטן ולכן התיר שכן דרכו בחול אבל שני כובעים ממש זע"ז ודאי אסור דאין דרך כך בחול. מחה"ש ס"ק מ"ט:

ריד

ריד) מה שקורין מיציל שאינו רק מחוטין לבנים. או יש פס צבוע ג"כ. נראה דהו"ל כמלבש ממש והגם שמתישבים לצאת בו לשוק מ"מ תחת כובע אין בושה בכך ורוב הולכי דרכים הולכים כך ומותר לכ"ע כ"ה בא"א מהגה"ק. א"ח ו' ך':

רטו

רטו) מצנפת קטנה שלובשים תחת הכובע מפני הזיעה מותר לצאה בה. מהרי"ל סי' קס"ח. כנה"ג בהגה ט:

רטז

רטז) שם בהגה. ומותר ללבוש שני כבעים וכו'. ולדעת רש"י שבסעי' מ"א צ"ל דהיינו שהוא הודק. תו"ש או' ס"ז. וכ"כ הר"ז או מ"ג:

ריז

ריז) [סעיף לז'] מותר לצאת בשבת בבתי ידים וכו'. והטעם מפני שהם כמלבוש להגין מפני הצנה והיש מי שמחמיר משום דלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כנה או פרעוש וצריך להוציאם מידו וחיישינן שמא ישכח ויביאם ד"א בר"ה. ב"י בשם שה"ל:

ריח

ריח) שם. הנקראים גואנטי"ש. ובלשונינו הענדשי"ך. ונראה דדוקא בהנדשי"ך יש חשש זה שמא יוציאם מידו ויביאם ד"א בר"ה אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערבי"ל אחד ואף אם יצטרך להוציא ידו אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השנית עדיין בתוכה אין כאן חשש כלל. ט"ז ס"ק כ"ו. והביאו התו"ש או' ס"ט וכתב דדבריו נכונים. אמנם עיין א"ר או' ס"ה שכתב בשם מי"ט להיפך דבערבי"ל יותר יש לחוש שיפול ואתי לאתויי ד"א משא"כ בהנדשי"ך יעו"ש. והביאו המש"ז או' כ"ו וכתב דראוי לחוש בשתיהן. וכ"כ האחרונים:

ריט

ריט) שם. להצריך שיתפרם וכו'. ואם יש בבתי ידים קרסים ומחברם בבתי זרועותיו ג"כ מותר להוליכם. א"ר או' ס"ז בשם ס' התניא. וכן אם יש תקנה שילבש הערבי"ל תחת בגדיו על זרוע היד ממש בשוק וכשיבוא לבה"כנ יוציאו ויחמם ידיו בו מותר והוא פשוט. ולומר לעכו"ם לישא הערב"יל על ידיו אחריו לבהכ"נ י"ל דמותר כבסי' ש"ז סעי' ה' שבות דשבות במקום שיש קצת חולי וצער וכן לבהכ"נ האדנא למ"ד לית לן רה"ר. מש"ז שם:

רכ

רך) שם. או שיקשרם בהם וכו'. דתו ליכא למיחש שמא יוציאם בידיו. ב"י:

רכא

רכא) שם. בקשר של קיימא וכו'. והב"ח כתב דבקשר אחד ועניבה על גביו נמי שרי וא"צ קשר של קיימא אמנם הא"ר או' ס"ח כתב דבאין של קיימא לא בטיל לגבי בגד והיינו שכל הפו' כתבו קשר של קיימא יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כדעת הש"ע. וקשר של קיימא צ"ל מע"ש כמ"ש לעיל סו' או' ק"ל יעו"ש:

רכב

רכב) שם. וראוי לחוש לדבריו. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו רה"ר וטוב להחמיר. ב"ח. מ"א סק"ן. וכ"כ האחרונים דאע"ג דאין למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו:

רכג

רכג) [סעיף לח'] שאינה מצוייצת וכו'. דכיין דדרך לילך כך הוי דרך הוצאה בכך וחייב כיון דהציצית הם חשובים ואין בטילין לגבי בגד. תו"ש או' ע':

רכד

רכד) שם. אעפ"י שאין בה תכלת וכו'. דק"ל תכלת אין מעכב את הלבן. לבוש:

רכה

רכה) שם. מותר לצאת בשבת. וכן אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה אע"ג דלאו שפיר עביד ללכת בלא ציצית מ"מ לבושו הוא ואין בו משום איסור שבת. לבוש. ושאר כל פרטי דינים השייכים לזה כבר בארנו לעיל סי' י"ג וא"צ לכפול הדברים קחנו משם. ולענין אשה אם יצאה בטלית מצוייצת יתבאר לקמן סעי' מ"ב בס"ד יעו"ש:

רכו

רכו) [סעיף טל'] כילה שיש בה רצועות וכו'. והיא כעין טלית ומתעטפין בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות מותחין אותה כאוהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עיטוף נינהו והוי משאוי בשעה שמתעטף בה. לב"ש.

רכז

רכז) שם. אעפ"י שאין המנעלים קשורים וכו'. שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים ולמתוח אותן למעלה וראש השני היה קושר באבנטו ופעמים שהולך בלא מנעלים כגון ביום יוה"כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט. שה"ל:

רכח

רכח) שם. אבל אם הם של משי וכו'. ואותן חוטין התלויים בשפת החגורה מוזהבים נוי החגורה הוא ושרי. מש"ז סוף או' כ"ו:

רכט

רכט) שם. אם אין המנעלים קשורים וכו'. דאם היו קשורים בהם הוו בכלל תשמיש לבגד ומותר בכל גוונא:

רל

רל) שם. כגון לולאות וכו'. ואם נפסק רצועת סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו אם הם מוזהבות או חשובות וראויות עוד לשומם בסרבל לא בטלי. ס' תניא. א"ר או' ע':

רלא

רלא) שם. ואינו חשוב מותר וכו'. משמע דאעפ"י שדעתו להשלים עליו בטל הוא לגבי בגד ומותר לצאת בו. אבל ח"א כלל נ"ו או' י"ד ובנ"א שם או' ג' כתב דאם דעתו להשלים עליו לא בטל ואסור לצאת בו וכמ"ש בסעי' ל"ח יעו"ש וע"כ כתב צריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועת בגדיו שקושר בו ב' הצדדים ומצד א' נשאר הרצועה וכן זוג קרסים שנפסק קרס א' אפי' שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס מ"מ אסור לצאת באותו בגד כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו וא"כ חשוב הוא אצלו ואינו בטל לבגד. אבל אם אינו דבר חשוב וגם אין דעתו להשלים עליו אזי בטל לגבי בגד ומותר לצאת בו יעו"ש:

רלב

רלב) שם. ואם חשוב היא וכו'. דלא בטל ומשאוי הוה. לבוש.

רלג

רלג) שם. אסור לצאת בו. מדרבנן דהוי הוצאה כלאחר יד. תו"ש חו' ע"ב:

רלד

רלד) [סעיף מ'] כובע שהוא מתפשט להלן מראשי טפח וכו'. זהו דעת ר"ת ודעמיה דס"ל דאפי' אם הכובע מהדק בראשו וליכא חששא שיגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד"א ברה"ר אפ"ה אם יוצא להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו משום אהל אבל לדעת רש"י ז"ל ודעמיה כל דמהדק בראשו וליכא חששא שיגביהנו הרוח אפי' אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח מותר להניחו בראשו ולצאת בו כמבואר בטור וב"י יעו"ש אלא שמרן ז"ל בש"ע פסק כחמרת שניהם כמ"ש העו"ש או' ס"ב. ומשו"ה בסעי' זה כתב סברת ר"ת ובסעי' שאח"ז כתב סברת רש"י יעו"ש. ועיין לקמן או' רל"ח:

רלה

רלה) שם. כובע שהוא מתפשט וכו'. וז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ל"א. כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל. וכן פירש הרא"ש בשם ר"ת דאינו אסור אלא בבולט טפח והוא קשה אבל היכא דנכפף למטה מותר. והב"ד העו"ש או' ס"א וכתב דמזה יש ללמוד דהיתר גמור לילך באותו כובע שקורין בל"א בריטלי"ך ואעפ"י שמתפשט להלן מן הראש טפח מ"מ כיון שאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ודלא כב"ח דפסק דאין אנו בקיאין בזה דודאי אנו בקיאין בדבר שהוא נראה לעינים עכ"ל. וכ"כ מ"א ס"ק נ"א בשם הג"מ דכובעים שלנו דמשופעים והולכים כלפי מטה שרי. וכתב עו"ש המ"א שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע:

רלו

רלו) ויש כובעים ששפתם קשה ובפרט כשבלו שחוזרין ומתקנין ומקשין אותם ויש ליזהר בזה להניחם תחלה בתוך השבוע כדי שתהא השפה נכפפת. ס' הזכרונות דף נ"ה. כנה"ג בהגה"ט:

רלז

רלז) וכתב בשער הכוו' דף ע"ד ע"ד שהאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו ביום שבת אותו הכובע של לבדים הנקרא קאפילייו שרגילים ליתנו על הראש מפני הגשמים והטעם הוא כי יש בחללו בין החלל לראש עצמו אוהל שיעור טפח ובפרט חוץ למדינה לא היה יוצא בו משום שהוא משא עכ"ד:

רלח

רלח) שם. אסור להניחו בראשו וכו'. והב"ח כתב לענין הלכה היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג כמ"ש הסמ"ג ודלא כמ"ש בש"ע בסתם דאפי' בבית אסור משום אהל מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק נ"א וכתב שכ"כ במהרי"ל להתיר. וכ"כ א"ר או' ע"א בשם כמה פו' להתיר. וכ"כ התו"ש או' ע"ג דעכשיו נוהגין להתיר כרש"י ומעט הם שנזהרין להניחו בשיפוע קצת. והט"ז ס"ק כ"ז כתב להתיר מטעם אחר משום דאינו מכוין לאהל רק לכסות ראשו וע"כ כתב דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל כדי להגן מפני הזבובים דבזה ודאי יש איסור גמור יעו"ש. ומ"מ אנן ק"ל כפסק הש"ע לאסור רק אם כבר נהגו באיזה מקום להקל אין למחות בידם מאחר שיש מתירים:

רלט

רלט) וכתב שם הט"ז דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע לר"ת עכ"ל. ועוד יש שנזהרו להניח טלית על ראשיהם שלא יהא כעין דפנות מכאן ומכאן ואין טעם לזה דהא כיון שמונח על הבריט"ל אין בזה משום אהל כיון שאין חלל בין הטלית והבריט"ל. תו"ש או' ע"ג והוא ממ"א ס"ק נ"א. מיהו המחה"ש ס"ק נ"א כתב ליישב מנהגם יעו"ש. ובעניין איסור נשיאת פאראס"ל (ובלשון ערב קורין שמסיי"א) בשבת שהוא עשוי לצל להגן על האדם מפני החמה והגשמים ית' לקמן סי' שט"ו סעי' א' בס"ד:

רמ

רמ) [סעיף מא'] לצאת בשבת בכובע וכו'. והכא מיירי בענין שאין בו אוהל כגין שנכפף ומ"מ אית ביה איסורא דשמא יפלנו הרוח מראשו. תו"ש או' ע"ג. או כגון שאין בו שפה טפח. מ"א ס"ק נ"ב. והט"ז ס"ק כ"ז כתב דהכא מיירי כשנכנס שבת הכובע כבר היה בראשו קודם שבת ואז יש לחלק בחשש שמא יפול אם ירצה לצאת יעו"ש. ועיין לעיל או' רל"ד:

רמא

רמא) שם. משום דחיישינן שיגביהנו הרוח וכו'. ונראה דלרש"י נמי לא אסיר כי לא מיהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי'. כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ב"י. והביאו הט"ז ס"ק כ"ז וכתב דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש. וכ"כ א"ר או' ע"ב אלא שכתב מיהו במקום שאין דרך בני אדם לכסות ולילך ברחוב בלא בריט"ל שרי כמ"ש מ"ב ומ"א עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

רמב

רמב) שם. משום דחיישינן שיגביהנו הרוח וכו'. ובמקום שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בלא כובע זה שרי דודאי לא ישאנו בידו. מ"ב. מ"א ס"ק נ"ב. והביאו התו"ש או' ע"ה. וכתב ומיהו אפשר דמ"מ אסור משום לא פלוג אבל בזה"ז ודאי יש להקל כיון דלית לן רה"ר יעו"ש:

רמג

רמג) שם. או שהוא קשור ברצועה וכו'. ואם מותר האיש לצאת ביום שבת ברצועה קשורה בשערו. עיין בשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש סי' ל"א שנשאל ע"ז והשיב לאסור דלמא נפיל ואתי לאתויי. והביאו א"ח או' כ"ה:

רמד

רמד) [סעיף מב'] מכסן והולך לו. דא"א להולוכן פחות מד"א שירא ולכן מכסן בתבן או קש ולמחר יכניסם בכלים אבל בסיפא דסכנת ליסטים אין חשש אלא בלילה. כ"כ ר' יהונתן ר"פ המוציא. א"ר או' ע"ג:

רמה

רמה) שם. אם יש בהם רצועות וכו'. דאי אין בהם רצועות אמרינן שמא קמיעין הן דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפלין ב"י. מ"א ס"ק נ"ג. ונ"מ דא"צ לשמרן ולהחשיך עליהן. מיהו עיין בלבוש שכתב שאין דרך כלל לעשות קמיעין כמו תפלין בזה"ז יעו"ש. וכ"כ מ"א רס"י י"א. ולפ"ז בזה"ז אם מצא תפלין אפי' בלא רצועות צריך לשמרן ולהחשיך עליהן ואם ירא מלסטים יוליכם פחות מד"א וכמ"ש בסוף הסעיף וכ"כ האחרונים:

רמו

רמו) שם. והן קשורות וכו'. ואם אין קשורות כהלכתן אין מביאן אלא מחשיך עליהן. ואם יודע לקשרן בעניבה כעין קשר שלהן קושרן בעניבה ומכניסן. שה"ג. והביאו א"ר או' ע"ד אלא שכתב עליו צ"ע לפי שמצא בביאורי מהרש"ל לסמ"ג דעניבה פסולה בתפילין יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ס"ק נ"ג דאסור להכניסן בקשר של עניבה כ"א כשהן תפילין גמורים יעו"ש. וה"ה אם רצועה אין מעובד לשמן או אין שחורות כל שפסול תו לא הוה מלבוש. א"א או' נ"ג:

רמז

רמז) שם. מכניסן זוג זוג וכו'. אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול. רש"י. והקשה בתי"ט כיון דק"ל דשבת לא זמן תפילין א"כ יכניס ב' זוגות בבת א' דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא כדאיתא בגמ' עכ"ל וצ"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ"ש סי' ל"ד ואם יניח שלא במקומו יהיה משאוי לכן לא יניח אלא זוג אחד. ורש"א כתב דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאיתא בגמ' וכ"כ הר"ן. מ"א סק נ"ד. ועיין באחרונים שכתבו עוד תירוצים אחרים:

רמח

רמח) שם. מכניסן זוג זוג וכו'. אבל אשה אסורה להכניסם. מ"א שם. אלא תשב ותשמרם עד הלילה. ר"ז או' נ"ב. והטעם כתב מחה"ש כיון דלדידן הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות הוי משא לגבייהו. ולכן נראה אם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת. אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו. מ"א שם. ונראה דוקא טלית שלובשין בבהכ"נ אבל טלית קטן הוי כמלבוש גמור. א"ר או' ע"ה. מיהו התו"ש או' ע"ז תמה על דברי הא"ר הנז' דהא מ"מ הציצית מקרי משאוי לגבה יעו"ש. וכן הא"א או' נ"ד הניח בצ"ע. וטמטום ואדרוגנוס אסורים לצאת בשבת בטלית מצוייצת דהציצית חשובים ואין בטילים ושמא נקבה הם ופטורים והוי משאוי. א"א שם. וכתב שם הא"א דכ"ז למ"ד יש לנו רה"ר ולמ"ד לית לן רה"ר י"ל דשרי אף לאשה להכניס תפילין משום בזיון. ובאשה אפי' טובא נמי י"ל דשרי להכניס משום דלגבי אשה הוי הוצאה כלאחר יד והוצאה כלאחר יד אפי' טובא שרי יעו"ש:

רמט

רמט) שם. מכניסן זוג זוג וכו'. ובתפילין דר"ת יש לספק למ"ד יש רה"ר האדנא כיון שיש בו ספק ואין מברכין עליהם כ"א אתפילין דרש"י. א"א או' נ"ג. ונראה דהיינו דוקא לפי הפשט דתפילין דר"ת מניחין אותו מפני הספק כמ"ש סי' ל"ד אבל לפי דברי האר"י ז"ל דתפילין דר"ת יש חיוב להניחו כמו תפילין דרש"י ואדרבה גדלה מעלתו יותר מרש"י כמ"ש בשער הכוו' דף י"א ע"א א"כ לא יש חילוק בין תפילין דרש"י לר"ת:

רנ

רנ) שם. עד שיגיע לחצר החיצונה. וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותם לחבירו העומד בחצר וחבירו טול מידו בשעה שהוא הולך שנמצא הוא עושה עקירה מרה"ר וחבירו עושה הנחה ברה"י. או יכניס אותן זוג זוג דרך לבישה אם יש שהות ביום להכניס כולן אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כמ"ש בסי' רס"ו מפני בזיון תפילין כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ב. ר"ז או' נ"ב:

רנא

רנא) [סעיף מג'] ואם היו גשמים יורדים וכו'. שמתקלקל הספר אם יהיה כאן עד הלילה יתעטף בהספר כעין מלבוש וחוזר ומכסה עליו בבגדיו ומביאו לביתו מיד שאף שאינו דרך מלבוש גמור התירו לו מפני כבוד התורה. ר"ז או' נ"ד:

רנב

רנב) [סעיף מד'] לובש כל מה שיכול וכו'. ומשמע דאפי' לרה"ר שרי אלא שהר"ן כתב דאפשר דלא שרי ת"ק אלא במציל לרה"י אבל היכא דנפיק לרה"ר מודי דאסור משום משאוי. ב"י. וכתב הפרישה או' מ"ג דלא ק"ל כוותיה דהר"ן יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' של"ד סעי' ח' וסעי' יו"ד יעו"ש:

רנג

רנג) שם. וחוזר ולובש ומוציא. דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. לבוש. הא לאו הכי הוה אסור דהוי הערמה גדולה ומחזי לכל שמכוין להוציאם. ודרך הוצאה בכך שכן דרך מיכרי כסות שלובשים כך בשביל להראותם לקונים. תו"ש או' פ':

רנד

רנד) [סעיף מה'] מי שנשרו כליו במים וכו'. פרש"י שנפלו למים בשבת. וכן פירשו שם התו' אבל בדף ס"ד ע"א פרש"י שנשרו כליו בדרך במי גשמים יעו"ש:

רנד) וכתב הב"ח אפשר דהטור נמי מפרש שנשרו לשון נפילה ונראה דכשפירושו לשון נפילה אשמעינן רבותא דאעפ"י דקודם לבישה נפלו למים יכול ללבשן והולך בהן ואינו חושש לסחיטה ואצ"ל אם כבר לבוש כליו וירדו עליו גשמים דאינו חושש לסחיטה עכ"ד. וכ"כ המאירי, וכ"כ א"א או' נ"ה מיהו הר"ז או' נ"ו כתב מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה שירדו עליהם א"צ לפושטן מיד אלא יכול להלך בהן עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל כ"ב או' ו' משמע דדוקא אם כבר נשרו במים כשהם עליו מותר לישאר עליו ולהנך בהן אבל אם נשרו במים כשאינם עליו אסור ללובשם ולהלך בהן. ונראה דחששו לפרש"י שבדף ס"ה משום דבתו' ביצה דף ל"ה ע"ב ד"ה מי כתבו ליישבו יעו"ש:

רנה

רנה) שם. הולך בהן ואינו חושש וכו'. שאין אדם סוחט כ"כ כשהן עליו. לבוש. והתי"ט כתב שלא רצו לאסור על האדם הבגדים שלבוש בהם משום גזרת סחיטה:

רנו

רנו) שם. שמא יבא לידי סחיטה. וכן אסור לנערם כמ"ש לקמן סי' ש"ב סעי' א' בהגה יעו"ש:

רנז

רנז) שם ולא ישטחם לנגבם וכו'. משמע דוקא בנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטים מותר לשטחן דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכ"מ קצת בס' יראים. אך בסעי' מ"ז משמע קצת דאסור דהא אפי' בזיעה אסור. מ"א ס"ק נ"ה. וכן הסכים א"ר או' ע"ו דאפי' אם נשרו במעט מים אסור לשטחם. ועיין לקמן או' רע"ג:

רנח

רנח) שם. ולא ישטחם לנגבם וכו'. ונראה דבגדים המלפפין בהן תינוקות מותר לשטחן בביתו שיתנגבו ואפי' בחמה בחצר דכיון דיש עליהס גם צואת הקטן א"כ מוכח שלא כבסן. ואפשר אפי' אין עליהם צואה אם לא נשרה כולו במים דהכל יודעין שדרך התנוקות להשתין וצ"ע. ובלבד שלא ישטחם נגד התנור במקום שהיד סולדת בו. ח"א כלל כ"ב או' ז' בן א"ח פ' ויחי או' ב'. וכתב שם הרב בן א"ח דהגם דהרב ח"א כתב צ"ע בהיכא דאין בהם לכלוך צואה הנה כתבנו טעם מספיק למנהג ואין למחות ביד המקילין והמחמיר תע"ב עכ"ד:

רנט

רנט) מטפחות הידים שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב שניגבו הידים בהם מותר לשטחן אם ניכר בהם קצת זוהמא. וכן ה"ה במטפחת שמקנחין בה החוטם דאם ניכר בה לכלוך של צואת החוטם מותר לשטחה ודמי לדין בגדים שמלפפין בהם הקטנים שיש בהם לכלוך דמותר לשטחן. בן א"ח שם או' ג':

רס

רס) שם. ולא ישטחם לנגבם וכו'. ואם עבר ושטח בגדיו בשבת אעפ"י שעשה איסור אין מחייבין אותו לסלקם כי הגזרה היתה על השטיחה וכבר עשה האיסור ולמאי נ"מ אם יסירם דהא השטוחים מע"ש אינו חייב להסירם מפני   החשד. בן א"ח שם או' א' ועיין לקמן או' רס"ב:

רסא

רסא) שם. ואפי' בחדרי חדרים וכו'. זה אמרינן דוקא במקום שיש חשש איסור דאורייתא כגון כאן בכיבוס. ט"ז ס"ק כ"ח. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ז. מ"א ס"ק נ"ו. נתיב חיים. תו"ש או' כ"ג. ברכ"י או' ט"ו. ר"ז או' נ"ו. אבל באיסור דרבנן בחדרי חדרים היכא דאין שייך מראית העין לא גזרו. מש"ז או' כ"ח. מיהו לפני בני ביתו אסור. מש"ז סי' ת"ק או' א' ועיין לקמן סי' ש"ג או' ע"ד:

רסב

רסב) שם. אבל אם שטח מע"ש וכו'. דעיקר החשד אינו אלא בשעת שטיחה. תו"ש או' פ"ד:

רסג

רסג) [סעיף מו'] אסור לנגבם סמוך לאש. משום מבשל או מלבן. וא"כ אפי' בשרייה מועטת אסור. ומיהו במקום שאין היד סולדת בו ליכא משום בישול. מ"א ס"ק נ"ז. תו"ש או' פ"ה. ר"ז או' נ"ח:

רסד

רסד) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. אע"ג דאפי' בחמה אסור כמ"ש בסעי' הקודם התם משום מראית העין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה. לב"ש:

רסה

רסה) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. ואפי' אם לבוש בהם דליכא מראית העין אסור לעמוד נגד האש במקום שהיס"ב דשייך בו בישול וליבון אבל במקום שאין היס"ב מותר לעמוד שם כשהוא לבוש בהם. ר"ז או' נ"ח. ח"א כלל כ"ב או' ו' בן א"ח פ' ויחי או' ה':

רסו

רסו) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. ונראה שאם אדם עמד שם לחמם עצמו הוי כדבר שאין מתכוין וצ"ע דהוי פסיק רישיה. א"ר או' ע"ט. ואם אין לו להחליף כתב היפ"ל או' ב' דמותר לנגבם באש ע"י גוי ואם לא יסירם מעליו והוא בזמן הקור דיושב כדרכו אצל האש דבאופן זה יכול להערים ולנגב נגד המדורה כאלו בא להתחמם וכמו כן בחמה אך בדרך שיטוח לא יעו"ש:

רסז

רסז) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. וכן מפה שנשרה במים אסור לשטוח על התנור קאכלי"ן במקום שיס"ב לנגבה לשטוח על השלחן בשבת דהוה בישול בתולדת האור וליבון וה"ה ווינדלי"ן של תינוק שמלוכלכין במ"ר אסיר לנגבם אצל התנור במקום שיס"ב בקאכלי"ן משום ליבון. ואם נשרה המפה במשקין שכר ומי דבש תליא בפלוגתא סי שי"ח סעי' ל"ח אי יש בישול אחר בישול. ואפשר אף במשקין צבועין שייך ליבון. ודע בגדים הכל במשמע אף צמר. מש"ז או' פ"ט:

רסח

רסח) שם בהגה. ואסור לטלטלם וכו'. ועשרה בני אדם מותרין לטלטלם דמדכרי אהדדי. ב"י. מ"א ס"ק נ"ח. תו"ש או' פ"ו. ובישי"ע אוסר אבל הרב בן א"ח פ' ויחי או' ד' פסק כהמתירין ולכן כתב אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים וחם עליו שישאר במים עד מו"ש שיתקלקל יבואו עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר:

רסט

רסט) שם בהגה. והוא שמקפיד על מימיו. אבל אם הוא דבר שאין אדם מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן. ס' יריאים. א"ר או' פ"א. מש"ז או פ"ט. לב"ש. וכן אם אין בו אלא שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטם. ר"ז או' נ"ט. בן א"ח שם:

רע

רע) ואם נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאין מלבנים מותר לטלטלו אעפ"י שנשרו הרבה ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם כגון לסננם עליו כמ"ש סי' שי"ט ושכ"ז. ר"ז שם. בן א"ח שם או' ו':

רעא

רעא) שם בהגה. ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וכו'. משמע הא ערום מותר אבל הרי"ף פי' טעם אחר שמא יטבע במים ואפי' ערום אסור. קרבן נתנאל סוף פ' כ"ב דשבת. פת"ע או' קכ"ג:

רעב

ערב) שם בהגה. וליפול במים וכו'. ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים א"צ לפשטן מיד אלא יכול להלך בהן ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהליכתו. ר"ז או' נ"ו:

רעג

רעג) [סעיף מז'] אפי' מן הזיעה. הא דאמרו מן הזיעה הוא אורחא דמילתא דאין דרך לשטוח אלא א"כ יש בהם לחלוחית מים או זיעה אבל לענין דינא אפי' יבשים אסור לשטחן כדרך ששוטחין בגדים המכובסין מפני החשד אבל לתלותן על החבל בלתי שטיחה לית לן בה. בן א"ח פ' ויחי או' א':

רעד

רעד) [סעיף מח'] מסתפג אדם באלונטית וכו'. כגון שרחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מאתמול או כל גופו בחמי טבריה או בצונן כמ"ש לקמן רס"י שכ"ו יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' ס':

רעה

רעה) שם. ומביאה בידו וכו'. מבית המרחץ לביתו אם יש שם עירוב. ר"ז שם. ואחר שהביאה לביתו אם היא שרייא מועטת או דבר שאין מקפיד על מימיו שרי לטלטלו כמ"ש לעיל או' רס"ט ואם לאו אסור כמ"ש לעיל סעי' מ"ג בהגה:

רעו

רעו) שם. ולא חיישינן שמא יבוא לסחוט. והטעם כתב ב"י בשם הר"ן שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסר ברחיצה ואי אפשר שאין הדבר עומד וכדאיתא בפ' וירא עכ"ל. וכתב המ"א ס"ק נ"ח דלכאורה משמע דבזה"ז דאפשר בלא רחיצה (ר"ל רחיצת כל גופו) אסור להסתפג ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי ומ"מ טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו. וכ"כ הר"ז שם:

רעו) [סעיף מט'] ובלבד שלא יוציאם וכו'. היינו בכרמלית. מ"א ס"ק נ"ט. ור"ל לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא ג"כ כרמלית ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מדיא. ר"ז או' ס"א. וכ"כ המחה"ש. אבל ברה"ר אסור לכתחלה לרחוץ גזירה שמא יוציא ד"א. נתיב חיים. וכ"כ התו"ש או' פ"ט. ועיין לקמן סי' שכ"ו סעי' ז':

רעז

רעז) [סעיף נ'] שבראשי בעלי חטטין. דהיינו פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער. ב"י. מ"א ס"ק ס' ר"ז או' ס"ב. ומ"ש הלבוש כבר השיג עליו התו"ש יעו"ש:

רעט

רעט) שם. או שיצא בהם וכו'. לאו דוקא יצא דה"ה ישב בהם בביתו. ב"י עו"ש או' ע"א. א"ר או' פ"ד. א"א או' ס"א:

רפ

רפ) שם. או שיצא בהם וכו'. דאם לא כן אף לטלטלן אסור מ"א ס"ק ס"א. ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' כ"ד:

רפא

רפא) [סעיף נא'] למי שיש לו מכה וכו'. והיינו אם יצא בהן שעה אחת מבע"י דידעי דלהכי הכינו. לבוש. וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ט. אבל המ"א ס"ק ס"ב כתב דאפי' לא יצא בהן שעה א' מבע"י שרי. והביאו א"ר או' פ"ו וכתב דכ"מ בשה"ג. מיהו התו"ש כתב דלא כמ"א יעו"ש. אמנם מסתמיות הש"ע דלא כתב שיצא בהן שעה א' מבע"י כמ"ש בסעי' הקודם משמע כהמ"א. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה צריך ליזהר לכתחלה:

רפב

רפב) שם. בראשו או בזרועו. ט"ס הוא וצ"ל בידו או בזרועו כן הוא בהדיא בב"י. וכ"ה בלבוש. וכ"ה בש"ע הנדפס עם העו"ש ועם התו"ש יעו"ש:

רפג

רפג) שם. או בזרועו. ותולין בו הזרוע שיש בו מכה. תו"ש או' צ"א:

רפד

רפד) שם. הכרוכים על היד. וה"ה בכרוכים על המכה ממש כמ"ש סעי' כ"ב. מ"א ס"ק ס"ב. וכתבו האחרונים דעל המכה ל"ד דכיון שאינו מרפא אסור אלא ר"ל על רטיה שעל גבי המכה כמ"ש סעי' כ"ב. מחה"ש. ועיין בדברינו לשם או' קכ"א:

רפה

רפה) שם. או על האצבע שיש בו מכה והיינו דוקא כשצריך לסמרטוט. עו"ש או' ע"ב:

רפו

רפו) כתב בתשו' דב"ש סי' מ"ח דאסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי סוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס אבל באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשים בהם לנוי ולחבר בהם בתי שוקיים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם מותר לצאת יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---