אליה רבה/אורח חיים/שב

אליה רבה ‏ אורח חיים שב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] בחדתי וכו'. אף שנתכבס אם לא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין היא בחידושה כמו שעה שאומנים מתקנים אותה מיקרי חדתי (ב"ח), בטל והוא הדין שלג (ואגודה):

ב

[ב] שמקפיד עליהו וכו'. לפי שמתקצרים במים (בית יוסף סוף סימן ש"א בשם כלבו), ולפי זה כשנתכבס כבר אין לה חשש בזה, ועולת תמיד כתב כיון דטעם משום סחיטה אין חילוק בין קפיד או לאו ובין שחור לשאר צבעים, עד כאן, והוא לכאורה נגד הכלבו וצריך לומר דסבירא ליה כמו שכתב מגן אברהם דסתם חדש מקפיד אף על גב דלגבי טל אמרינן והא דקפיד מים שאני שמתקצר ובספר הזכרונות אסר בכל הבגדים וכן משמע משלטי גיבורים שאזכיר בס"ק ג':

ג

[ג] [לבוש] ויש לחוש וכו'. ולעניות דעתי מדינא אסור כי ראיתי בספר יראים וספר התרומות ושבלי הלקט ותניא פסקו כרש"י ועוד דבשלטי גיבורים פירש דברי רמב"ם כרש"י ופשוט בש"ס דדוקא בחדש אסור, כתבו ספר התרומות ומרדכי סוף פרק חביות אנו לא מקפידין ללבשו עם העפר או עם הטל ושרי, עד כאן, פירש בגדולת מרדכי אבל בשניהם אסור, עד כאן, ואינו מוכרח גם ממה שכתב שלטי גיבורים שם מותר לנו בכל ענין לנערה לא משמע הכי, וכתב בשלטי גיבורים דאם מנערה מטל או מגשמים צריך שלא ינער בענין שיבוא לידי סחיטה כי ידוע כשבגד בלוע מטל וממים יפה מסחטו בניעור:

ד

[ד] להסיר הנוצה וכו'. ובספר זכרונות דף נ"ג חשש לאיסור, עוד כתב שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה והקורע אב מלאכה לפיכך מי שנזדמנו לו מותר בגדים בקוצים מפרישן בצינעה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין (רמב"ם פרק כ"ב), ומה שכתב הלבוש מכבדות וכו' כן כתב רמ"א סימן של"ז וכתב הט"ז תמיה לי הא אפילו משבר אינו אלא מקלקל ופטור, עד כאן, ולא קשה מידי דפסיק רישיה הוא כמו שכתב שלטי גיבורים סוף פרק המצניע ומקלקל הוי אסור לכתחילה:

ה

[ה] [לבוש] קסמין וכו'. וישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו (הלכות גדולות), הנוטל שלל העושים החייטים שקוראים איבאנשטר טוב להחמיר אי קפיד (שלטי גיבורים מגן אברהם):

ו

[ו] ללובשו וכו'. בלחם משנה פרק אלו קשרים דאפילו אינו יודע שצריך עוד לשבת שרי דלעשות בגדים אין לו שיעור, עד כאן:

ז

[ז] [לבוש] וצבועים וכו'. או צבועים כן צריך לומר וכן הוא בטור, ויש לי להחליף וכו' ואף שאינו יפה כזה והמקפל על הספסל הוי כשני בני אדם (ירושלמי וכלבו):

ח

[ח] [לבוש] ולפיכך וכו'. נראה לי דקאי למעלה על מה שכתב וללבשם בו ביום לפיכך אסור לקפל וכו' אפילו חדשים ואין לו להחליף וכן משמע בתוס' ומרדכי ואגודה שם ובמקומות הנוהגין ללבוש טליתות במנחה מותר בחדשים ואין לו להחליף, כתב רש"ל פסק ממהר"ש נראה לי דטליתות חדשים שרי לקפל ביום טוב שחל בערב שבת כשעשה עירוב תבשילין וכל שכן בחולו של מועד:

ט

[ט] בכל ענין וכו'. פירוש אפילו ישנים ואפילו בשני בני אדם וכן כתב מרדכי ואגודה וכן עיקר ומשמע אפילו אין צריך לבו ביום, ודוקא בגדים שלבש בשבת אבל כשלא לבש בהן בשבת בכל ענין אסור כיון שהיה אפשר מערב שבת:

י

[י] והתרתו דומה וכו'. כן פירש רש"י בשבת דף קמ"א וטור ולכך סיים אם היה מותר וכו' שומטו דאז אין סברה והיינו דתנא קמא לא פליג אתוס' אבל המגיד פרק כ"ו כתב דגם לפירוש רש"י אפשר דפליג תנא קמא משום גזירה שמא יבוא להתירן, ולעניות דעתי ליתא דגם בשאינו מותר אינו דומה לסתירה ותדע דהא לרמב"ם פרק כ"ו אינה סתירה כלל דהא כתב טעם משום מוקצה וכן כתב מלבושי יום טוב בשם הערוך, והנה נראה לי אפשר דגם לטעם הרמב"ם שומטו אם היה מותר וכו' דדוקא כשהוא במכבש מוקצה ודלא כמו שכתב המגיד, ובאמת תמיה לי על הרמב"ם מירושלמי סוף פרק תולין דפריך והתניא חותמת שבכלים מתירין וחותכין ומשני הדא אמרה מכבש יעשו אותה בקרקע הרי דטעם משום סתירה כדפירש רש"י כמו בחותמות שבקרקע בסימן שי"ד סעיף י':

יא

[יא] [לבוש] אבל אם היה וכו'. ומגן אברהם פסק בסתם דאסור כדברי מגיד הנזכר לעיל, ותימא שלא הזכיר מדברי לבוש שמתיר והוא דעת הטור ורבינו ירוחם וכן פסק צידה לדרך והם גדולי אחרונים גם כבר העמדתי וכו' דלדבריהם ועוד דלכולי עלמא מידי דרבנן הוא כדפירשתי ואזלינן לקולא:

יב

[יב] [לבוש] והוא מכיר וכו'. כן לשון הטור וספר צידה לדרך ומגיד שם, וצריך עיון דלשון המשנה שם אם היה מותר מערב שבת מתיר את כולו ושומטו משמע דהכי קאמר אף שמותר קצת מתיר את כולו וכן הוא במשניות עם הרמב"ם ועם תוספות יום טוב ובמשנה דירושלמי הוא מתיר את כליו וכן הוא בהרא"ש וברמזים ורבינו ירוחם שם ורי"ף:

יג

[יג] ושאר וכו'. לפי זה צריך לומר חלוק דמתיר אינו מפשתן (נחלת צבי), אבל מלבושי יום טוב פירש דאף חלק של פשתן שרי כיון שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ וסבר כשבלי הלקט בחדא ופליג בחדא:

יד

[יד] כלי פשתן וכו'. מפני שהם נאים לאחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן (שבלי הלקט), ומנהג העולם לפספסן בידים (מגן אברהם), אבל ראיתי בשבלי הלקט גופיה שכתב מנהג העולם לכסכסן בידים מעט ואסור כן, עד כאן, וכן כתב בספר תניא. כתב מגן אברהם נראה לי דאסור להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמו שכתב סימן תקמ"א סעיף ג' ועיין סוף סימן תקי"ט:

טו

[טו] או על מנעליו וכו'. הב"ח חולק ואוסר אפילו בקורה דלא התירו בש"ס אלא על רגלו ממש והביאו כל האחרונים ותמיהני שלא ראו במרדכי פרק תולין שהתיר בהדיא על מנעל וכן כתב הנחלת צבי בשם שלטי גיבורים וכן מבואר ממהרי"ל שהביא מגן אברהם שקינח מנעליו בברזל העשוי לפני בית הכנסת ומה שתמהו ט"ז ומגן אברהם על הנוהגין כן דהא ברזל זה דומה לגב הסכין דאסור לכולי עלמא בסעיף ח' יתבאר בס"ק כ"ב, גם יש לחלק בין גירור לקינוח דבקינוח אין ממחק כולי האי ולפי שהוא צורך מצוה היקל בו, עוד יש לומר דהא דקינח כשהיה הטיט לח עיין ס"ק כ"א:

טז

[טז] לאשוויי וכו'. פירוש שישכח ויכוין לאשווי דאם לא כן הוי דבר שאין מתכוין ושרי דלא פסיק רישיה (תוס' דף קמ"א), והב"ח תמה בזה על בית יוסף שהתיר במנעל משום דאף אם ימחוק לאו פסיק רישיה ליחוש נמי שמא ישכח, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דשאני הכא כמו שכתב הר"ן לפי שאדם מחזר על מקום גומא לקנח בו רגליו ישכח, בית יוסף:

יז

[יז] אף בכותל וכו'. ונראה לי דבכותל של עץ שרי כמו בקורה (מגן אברהם), וכן מצאתי מבואר במרדכי שם יש מתירים בשניהם וכו' וב"ח הכריע כאוסרין (מגן אברהם), וכן נראה לי כי ראיתי במרדכי וברמב"ן סימן שע"ו ואגודה ורוקח סימן קכ"ב שפסקו לאיסור בשניהם גם תמיהני דהא דמתירין הוא משום דרב פפא דמתיר הוא בתרא כמו שכתב בית יוסף ובראב"ן שם כתב דמר (כר"י) [בריה דרבינא] דאוסר הוא בתרא וזה תמוה הוא מאוד בעיני איך היא מחלוקת במי שהוא בתרא, שוב ראיתי בשבת דף קמ"א דלא נזכר כלל רב פפא רק רב חסדא מתיר וצריך לומר דלמתירין היה לפניהם גירסא אחרת וצריך עיון, ומכל מקום נראה לי כשהולך לבית הכנסת להקל משום צורך מצוה לקנח בכותל:

יח

[יח] דדמי לליבון וכו'. מדסתם משמע דאין חילוק בין משי ופשתן וצמר כיון שמלוכלך בטיט מה שאין כן בסעיף ה' וכן משמע בטור סוף סימן זה (מגן אברהם), וכדברים אלו כתב הב"ח סוף סימן זה וצריך עיון לסתור מה שכתב בית יוסף בשם רבינו תם דדוקא בפשתן אסור הא לא מצינו שום פוסק שפסק בפירוש נגדו ועוד שכן ראיתי בספר תניא, גם נראה לי דלא דמי סוף סימן זה דשם נותן מים מה שאין כן הכא דאין נותן מים לכך לא כתבו אלא דמי למלבן, אך קצת קשה מאי פריך בשבת דף קמ"א על רב הונא דילמא מיירי בבגד צמר ויש ליישב:

יט

[יט] בציפורן וכו'. והוא הדין בסכין אפילו בחודו ואפילו בחוץ כן מוכח בש"ס שם:

כ

[כ] דהוי טוחן וכו'. וממילא דאפילו בפנים אסור אפילו על ידי כסכוס ועל ידי גרירה בחוץ בכל ענין אסור. כתב הט"ז דוקא כשיש ממשות טיט שאז נופלין פירורי טיט אבל אם אין שם אלא מראה הטיט מותר לגרר לכך מי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יכול לגרר בציפורן להסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות:

כא

[כא] מנעל וכו'. מדסתם משמע אפילו לח ואזיל השולחן ערוך לטעמיה שחולק בבית יוסף על הכלבו דמתיר בלח זה לשונו לפי דברי הרבינו פרץ דאסור לגרר הטיט היבש מעל הבגד וכי קתני טיט על הבגד מגרד בלח הוא אם כן רישא דקתני טיט שעל גבי מנעלו מגררו בלח נמי הוא ואפילו הכי אידחי בית יוסף, עד כאן, ותימא דהכלבו גופיה פסק שם קודם זה כדברי הרבינו פרץ, גם תמוה דהא דטיט שעל גבי מנעלו מגררו לא דחה הש"ס שם כלל אלא דברי ר' אבהו דחי שם ואדרבה נראה לי דמזה הוכיח הכלבו מדלא פריך הש"ס על ברייתא זו מתניתין ר' חייא אלא על כרחך דבלח מודה דמותר, אך קשה מאי היקשה על ר' אבהו דילמא מיירי בלח ויש לומר דסבירא ליה דאם כן למה אוסר בישן ודו"ק. והנה הב"ח הפליג לתמוה על הכלבו שכתב טעם איסור שהמנעל מיתקן בגרידתו נגד פירוש רש"י ופוסקים שכתבו דטעם האיסור משום ממחק ועל כן חולק דאפילו בלח אסור, ולי נראה דלא קשה מידי דהיא היא דכשממחק המנעל מתקנו ובלח לא צריך לגרר כל כך עד שימחוק וקל להבין, שוב מצאתי ראיה לדברי בביאור מהרש"ל לסמ"ג שכתב על פירוש רש"י משום ממחק זה לשונו, וכל שכן בחוד הסכין שהוא תיקון יותר עד כאן לשונו, משמע דממחק היינו מתקן:

כב

[כב] [לבוש] לא בסכין וכו'. הכי איתא בשבת דף קמ"א אמר ר' אבהו אמר ר' ינאי מגררין מנעל חדש אבל לא ישן במאי מגררו פירש רש"י לחדש אמר ר' אבהו בגב סכין אמר ליה האי סבא סמי דידך מקמי הא דתני ר' חייא לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, מזה משמע דאפילו בגב סכין אסור וכן פסקו בסמ"ג ורש"ל שם, אך באמת קשה מנא ליה לההוא סבא לסמוי דברי ר' אבהו דילמא הך דתני ר' חייא מיירי בחודו, ויש לומר דאם כן איך אמר נמי ר' חייא ולא ישן דהא ישן אפילו בגב אסור ודחוק ודו"ק. ולולי פירוש רש"י היה נראה לי דמאי דפריך במאי מגררו קאי אישן כדפריך הש"ס לעיל מזה ולמר בריה דרבינא דאוסר בשניהם במאי מקנח וכו', ואם כן כיון דאמר דבישן מגררו בגב אם כן בחדש על כרחך אפילו בחודו שרי על זה אמר ליה האי סבא סמי דידך דייקא מה שאמרת מנפשך דישן מגררו בגב אם כן בחדש אפילו בחוד שרי ור' חייא תנא אין מגררין בחדש ובמאי מוקמית לה אלא על כרחך דר' ינאי אוסר בישן בכל ענין ובחדש מתיר דוקא בגב וזה פירוש נכון מאוד דהשתא נתקיימו דברי ר' אבהו בשם ר' ינאי ודברי ר' חייא, והשתא מנחא נמי קושיא דלעיל מה שלא הוקשה על ברייתא דטיט שעל גבי מנעלו מגררו בגב הסכין דלא קשה מידי דר' חייא מיירי בחוד כדאמרן וראיה ברורה לזה ממה שמצאתי בבעל הלכות גדולות דף כ' ע"א זה לשונו, מגררין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפא והני מילי ישן אבל חדש אסור ואם הניחה יום אחד ישן הוא עד כאן לשונו, ותימא דבדף כ' ע"ב כתב זה לשונו תני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא ישן עד כאן לשונו, ואם כן דבריו סותרין אלא ברור דפירש הך דר' חייא בחוד הסכין כדפירשתי והנה נתברר בזה עוד שלפני בעל הלכות גדולות הגירסא מהופכת מגררין מנעל ישן אבל לא חדש, והשתא זכיתי להבין דברי רמב"ם פרק כ"ב שכתב אין מגררין חדשים אצל סכין ומקנחין ישנים ותמה הראב"ד ומגיד שם שהוא נגד הש"ס דישן גרע מחדש גם שלטי גיבורים סוף פרק תולין האריך ונדחק דבריו מאוד מאוד, ולי ברור ופשוט שהיה לו הגירסא בש"ס כמו שהוא בבעל הלכות גדולות ותימא על גדולים הנזכרים לעיל שלא הרגישו בבעל הלכות גדולות ואפשר נמי שזה טעמא דמהרי"ל שנהג לקנח בברזל שזכרתי לעיל, דסבירא ליה נמי בישנים מותר. כתב ראב"ן סימן שע"ו תני ר' חייא אין מגררין לא חדש ולא ישן ורבי מתיר בחדש והלכה כרבי מחבירו עד כאן לשונו, ותימא גדולה לפרש דבריו על פי הש"ס דקאמר סמיא וכו' מקמי הא דתני ר' חייא גם ר' חייא מאן דכר שמיה ונפלאתי שלא העירו מזה שום אחד מגדולי ראשונים ואחרונים:

כג

[כג] [לבוש] לח וכו'. צריך עיון מנלן דמותר אפילו בלח וראיתי במלבושי יום טוב דלמד ממה שכתב בית יוסף טוב ליקח סמרטוט ולחוף על מקום הטינוף בקל ולא בדוחק פן יסחוט, עד כאן, וקשיא ליה מאי יסחוט אי לאו דסמרטוט לח הוא ועוד לישנא דלחוף לא שייכא אלא במקום שער לכך כתב המחבר לח במקום לחוף והוא נכון, עד כאן, ולא נהירא דאף בסמרטוט יבש שייך סחיטה במקום הטינופת שהיא לח אם מקנח בדוחק, ועיין סימן ש"כ סעיף י"ז ועוד דמצינו בסוף סימן שכ"ב אין חופפין כלים במלח הרי דשייכא אף שלא במקום שער ועוד דלשון הכלבו יקנחנו בסמרטוט קשה:

כד

[כד] ולא מרובין וכו'. ונראה לי בדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמו שכתב סימן ש"א סעיף מ"ו (מגן אברהם וכן משמע בספר יראים):

כה

[כה] [לבוש] ויש אוסרים וכו'. כתב בשלטי גיבורים דף קמ"א שכן דעת הסמ"ג ורוב פוסקים, ותימא דעיינתי שסמ"ג פסק להדיא כסברא ראשונה דלא שייך שריית כיבוס שאין ליכלוך וכן כתב בית יוסף משמו ושכן פסקו סמ"ג וספר התרומות והרא"ש וכן ראיתי במרדכי פרק אלו קשרים ור"ן פרק נוטל וכן פסק הרמב"ם פרק י"ב וראב"ן סימן שס"ב ואם כן קשה היאך כתב שלטי גיבורים שרוב פוסקין לאסור, מיהו מה שכתב בית יוסף דהרא"ש סבירא ליה הכי קשה הא כתב קודם דסבירא ליה בדין בגד שהטיל תינוק מי רגלים ומשמע מאן דסבירא ליה הא לא סבירא ליה הא עיין סימן, ואפשר דסבירא ליה משום צורך תפילה מקילין גם בזה אך נראה לי דסבירא ליה הרא"ש סעיף ז' כיש אוסרים מדכתב ברישא, ומגן אברהם מצא בריב"ן כדפירש בית יוסף דעתו תוס' סוף פרק שמונה שרצים דבטיל תירוצא קמא, והשתא ניחא מה שהקשה בית יוסף על רמזים שם דפסק כיש אוסרים נגד הרא"ש ודו"ק, ומכל מקום דעת המרדכי נראה להקל כתרווייהו. ועוד אני אומר דבספר יראים והגהות מרדכי שפסקו לאיסור היינו משום שבעל הלכות גדולות פסק כן ועיינתי שפסק ז"ל אי נפיל חמרא על לבושא בשבתא אסור למשדא עליה מיא, עד כאן, ולעניות דעתי דלאו ראיה כלל דיש לומר דסבירא ליה לבעל הלכות גדולות כיון שנפל עליו חמרא הוי כמו בגד שיש בו ליכלוך דלכולי עלמא שרייתו כיבוסו אבל כשאין עליו ליכלוך כלל אפשר דמודה דמותר ועיין סימן של"ג סעיף ד' בכל ענין משמע אפילו מועטין אלא דבספר יראים ראיתי שמתיר במועטין דאין בשריית מים מועטין כיבוס ולכך מותר להסתפג ולדידיה אף דרך ליכלוך אסור אלא שכתב דלריבוי המים לא ידעתי שיעורן, מיהו בתוס' דף קי"א שכתבו טעם היתר סיפוג משום שהוא דרך ליכלוך וכו' כדבסעיף י' דסבירא ליה אף במועטין שרייתו הוי כיבוס ועיין סימן ש"א ס"ק ע"ז:

כו

[כו] שאין לחוש וכו'. מכל מקום נראה לי דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה כמו שכתב בית יוסף ש"א סעיף ג' וסעיף מ"ו (מגן אברהם), ואשתמיטתיה ספר התרומות סימן רמ"ד שכתב דלא חששו לסחיטה כיון שאין כי אם מעט מים כשמקנח ידיו וגופו וכן משמע במרדכי פרק אלו קשרים ועוד דמר"ן שהבאתיו ש"א ס"ק פ' מבואר דלא גזרו כלל בסיפוג לחשש סחיטה, ובזה ניחא מה שהקשה מגן אברהם סימן ש"ך ס"ק ט':

כז

[כז] בבגד שהטיל וכו'. עיין סימן פ"א וסימן ע"ז סק"א וטוב שלא ליקח תינוק בשבת בחיקו אם לא על כר, הרוחץ תינוק במים לא ישים הבגד במים (ספר חסידים רס"ד ורס"ז):

כח

[כח] מי רגלים וכו'. זה לשון מגן אברהם אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים מהר"מ טיקטין בשם סמ"ק ותוס' סוף פרק שמונה שרצים דלא כהגהות מרדכי עד כאן לשונו, והוא בגיליון מרדכי פרק שמונה שרצים זה לשונו, מסקנת הסמ"ג ותוס' סוף פרק שמונה שרצים דטינוף וצואה אסור להעביר עליו מים ואין להתיר אלא בליכלוך של מי רגלים עד כאן לשונו, ותמיהני דעיינתי בתוס' שם דלא חילקו כלל בין צואה למי רגלים ור"י דאוסר אוסר אפילו במי רגלים ולא קיימא לן כוותיה כמו שכתב בית יוסף וכן מבואר בסמ"ג להדיא וכן כתב תשב"ץ סימן ס"ד דמותר גם בצואה וכן כתב בגדולת מרדכי, גם נראה לי דגם מהר"מ מודה דמותר בקינח אפילו בצואה ולא אוסר אלא לתת מים עליו ובשיטת ריב"א שהבאתי ס"ק ל"א וכן משמע במהר"מ בגליון פרק אלו קשרים ומטה משה במה שכתב בשם תוס' וסמ"ג לא כיוון יפה גם מה שכתב שם בשם הג"ה וסמ"ג לא דק ולעניות דעתי קיצרתי:

כט

[כט] [לבוש] מתבטלין וכו'. צריך עיון דבסימן ע"ז כתבתי דאפילו במעט בעינן רביעית וצריך לומר דהכא שאני דאינן בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהם ידיו הוי טופח מכח המים ושרי (מגן אברהם), ולא ידעתי אני איך נתבטל הך טופח במים כשאינו בעין ולעיל הארכתי בזה:

ל

[ל] לתת מים וכו'. ואפילו ליטול ידיו עליהם אסור (בית יוסף ומגן אברהם), וצריך עיון דהבית יוסף כתב דאף שכלבו והגהות מרדכי פרק אלו דברים מתיר מכל מקום כיון שהפוסקים הנזכרים לא הזכירו נטילת ידים משמע דסבירא ליה דאסור, עד כאן, ותמיהני שהפוסקים שהזכיר שם הם סמ"ג וסמ"ק ומרדכי ואני עיינתי בהם וראיתי שכתבו להדיא נטילת ידים וכן התיר באגודה להדיא וגדולה מזו מצאתי בהגהות מרדכי פרק י"ח בשם ריב"א שמתיר לתת מים אף שלא על ידי נטילה דדוקא על ידי ליכלוך דצואה אסור אף דמכל הפוסקים לא משמע הכי מכל מקום כדאי להקל על ידי נטילה, והשתא אין צריך נמי לדוחק שנדחק בית יוסף על הא דבעינן רביעית לבטל ובקינוח ליכא רביעית ממש עיין שם, מיהו בתשב"ץ סימן ס"ד כתב ונוטל ידיו ומקנחין היטב זו בזו ואחר כך משיב אותן על הבגד עד כאן לשונו, מבואר דאפילו לקנח ידיו בו קודם שמקנחין היטב זו בזו אסור כל שכן ליטול ידיו עליו, מיהו מכל הפוסקים משמע דמותר לקנח ידיו מיד וכן מבואר ממה שכתב מלבושי יום טוב זה לשונו, ובדרשות מהר"ש כשהשתין לו תינוק על מלבושו היה מטפיח ידו במים והטפיח על ההשתנה, עד כאן, שוב עיינתי דהתשב"ץ לטעמיה שפסק בסימן כ"ח כיש אומרים דכל רוחץ ידיו צריך לנגבם וכו' אבל לדידן קיימא לן היתר:

לא

[לא] יין וכו'. צריך עיון לפי מה שכתב סימן שי"ט דבשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט ואפשר דסבירא ליה דיין נמי מלבן כמו שכתב בית יוסף סוף סימן ש"כ בשם הר"ן ואם כן בשאר משקין שרי (מגן אברהם), ולא עיין בר"ן גופיה סוף פרק שמונה שרצים אין דרך ליבון בכך ועוד דלא גזרינן סחיטה שאין רגיל לסוחטו מיין וכמו שכתבו תוס' שם וסמ"ג ומרדכי פרק תולין, אלא עיקר כתירוץ שני כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתא לידי סחיטה ואם כן אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור, אך צריך עיון דרבינו ירוחם חלק י"ג כתב שמא יסחוט גם דוחק לומר דמיירי בכוס צר:

לב

[לב] במפה וכו'. או בשום דבר (תשב"ץ כ"ח) משמע נמי אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו, כתב מגן אברהם ספסל מותר לקנח בדבר שאין מקפיד דלאו פסיק רישיה הוא ואינו מוכרח וצריך עיון:

לג

[לג] [לבוש] ומלכלך המפה וכו'. פירוש דבסחיטה הוא תולדה דמלבן ודרך ליכלוך לא הוי מלבן, וצריך עיון, ולי נראה לפרש דברי תשב"ץ על דרך שכתבתי בסימן ש"א ס"ק ב' בשם הר"ן והיינו דוקא בניגוב לא גזרו שאי אפשר לאדם להניח ידיו מלוכלכים, עוד אפשר ליתן טעם אחר דכיבוס חששו שיהא בו לפעמים מים בעין:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.