מחצית השקל/אורח חיים/שא

מחצית השקל ‏ אורח חיים שא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א') אין לרוץ כו' ואף בחול כו' וכתב מהרש"א בח"א דף קי"ג א"כ מה בין שבת לחול ותי' דבחול ליכא איסורא אלא הזיקא לעינים ונוסף בשבת דאיכא איסורא גם י"ל נ"מ בסומא דאפ"ה בשבת אסור:

(ב) (ס"ק ב) יותר כו' וכף הרגל ר"ל רגל א' וה"ה כששני הרגלים זה אחר זה דבוקים ואין אויר ביניהן הוא ג"כ שיעור אמה ודא ודא אחת היא:

(ג) (ס"ק ג') ומרוצתם כו' דלא כב"ח שכ' ליישב ל' הטור שכ' וז"ל בחורים המתענגים כו'. וכן לראות כ"ד שמתענגים בו מותר לראותו וכ' הרב"י דתיבת מותר בתרא הוא מיותר והב"ח הוסיף דגם תיבת לראות הראשון מיותר ולכן פי' הב"ח דשני הדינים שכ' הטור חלוקים לענין ההיתר דהיתר הריצה אסור לכתחלה ר"ל דלכתחלה אנחנו א"ל שלא ירגיל א"ע להתענג בריצה אבל אם כבר הורגלו בתענוג הריצה אין אוסרי' לו בשבת כי המניעה מהריצה יבטלנו מעונג שבת. וטעם איסור לכתחלה כיון שדרך הבחורים בחול להגביל מקום ורצים ומי שמקדים לרוץ ולבא למקום הגבול יקח כך וכך מעות. וא"כ בשבת אם יראוהו רץ איכא מראית העין שרץ להרויח מעות כדרכם בחול. משא"כ לרוץ לראות דבר המתענג מותר אפי' לכתחלה דבזה ליכא מראית העין כי מי יתן לו ממון על ריצתו לראות דבר שהוא מתענג בו. ולכן חלקם הטור לשני הדינים כיון שחלוקים בדינם ומ"א חולק וס"ל דגם המתענג בריצה מותר לכתחלה ותיבת לראות ומותר המיותרים בטור יתיישב ע"פ מ"ש מ"א בס"ק ד':

(ד) (ס"ק ד) וכן לראות פירוש אע"פ שאסור כו' ובזה א"ש לשון הטור שחלק הדינים דכל אחד הוא ענין היתר אחר דברישא מתיר ריצה שמתענג בו ובסיפא מתיר ראיית דיוקנאות אם מתענג ובסיפא לא דיבר הטור כלל מהיתר ריצה לצורך הראיה והב"ח פי' דמותר לרוץ כו' ודלא כט"ז שאוסר דוקא אם הריצה גופה תענוג לו אבל כאן דאין הריצה תענוג כ"א היא לצורך הראיה שמתענג בה לא הותרה לו הריצה כיון דבשעת הריצה אינו מתענג ומ"מ אפי' לפי פירוש מ"א נראה דמודה לדינא לב"ח דהריצה לצורך הראיה אע"פ שאינו מתענג בריצה מותר וכדמוכח מס"ק ה':

(ה) (ס"ק ה) מותר כו' וצ"ע הא מתענג בכך ולכאורה מאי קושיא הא אינו מתענג בשעת ריצה כ"א אח"כ כשיתעמל ויזיע אע"כ דמ"א ס"ל אפי' אינו מתענג בשעת ריצה ומכח קושיא זו על התוספתא הוכיח הט"ז דצריך להתענג בשעת ריצה אבל מ"א כ' וצ"ל דמיירי כו' כמ"ש סי' שכ"ח ודבר שהוא מאכל בריאים מותר לאכלו לרפואה ולכן אם הולך כדרכו אע"פ שהוא להתחמם ולרפואה כיון דהילוך זה היא דרך כל אדם הי כמו מאכל בריאים דמותר לאכול לרפואה משא"כ הריצה שאין דרך כ"א בזה ולכן אסור לרפואה:

(ו) (ס"ק ו) ואסור כו' וכ כ בגמ' דף קי"ג ע"ב:

והא דכ' סי' תרי"ג. ר"ל שכ' רמ"א ביוה"כ וז"ל וכל מקום דמותר לעבור במים (כגון לקבל פני רבו כו') אפי' היה לו דרך שיוכל להקיף מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף עכ"ל:

(ז) (ס"ק ז) להקביל כו' כדילפי' משונמית דאי' בר"ה דף ט"ז ע"ב א"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנא' מדוע אתה הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (כן אמר בעלה של שונמית לשונמית כשהלכה אצל אלישע) מכלל דבחדש ושבת בעי' למיזל ליה עכ"ל הגמ' וקשיא למ"א דפתח ברגל וסיים בחדש ושבת גם בקרא כתיב חדש ושבת גם מנ"ל דחייב דילמא מצוה איכא ולא חיובא ולכן ס"ל למ"א דה"פ מכלל דבחדש ושבת בעי ליה למיזל היינו דאיכא מצוה ומיניה יליף ר"י מסברא דברגל דהוא מזמן לזמן איכא חיובא:

ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב שם כ' מ"א לחד תי' דאפי בחול איכא מצוה ובשבת איכא חיובא ואייתי ראיה מפ"ק דחגיגה דף ה' ע"ב דאמרינן שם ר' יעקב איש כפר חוטייא הוי מקבל אפיה דרבי' כל יומא וכשהזקין א"ל רבו לא נצטער מר בהליכת קבלת פניו דלא יכיל מר וא"ל מי זוטר מ"ד ברבנן ויחי עוד לנצח כו' ולפ"ז דשבת וחודש ורגל חדא מילתא היא דלא כדדייק כאן ומה ששאל לשונמית מדוע כו' אע"ג דבכל יום איכא מצוה צ"ל דבעלה ידע בה שלא הורגלה לקבל פניו כל יום כ"א בחדש ושבת:

(ח) (ס"ק ח) לשמור כו' קצת מצוה ולכן הותר' ההליכה אבל החזרה לא הותר כיון דאינו מצוה גמורה והט"ז כתב טעם אחר דבשמירת פירותיו אין להתיר החזרה סופו משום תחלתו דא"ל דאי לא נתיר החזרה לא ילך לכתחל' כי הוא יחוש להפסד פירותיו ובודאי ילך וגם מה לנו בכך אם לא ילך:

(ט) (ס"ק ט) חייב כו' כרת ואם התרה בו חייב סקילה אלא מ"א השמיטו כיון דאין דנין בזמן הזה דיני נפשות:

פטור ר"ל אפי' מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוין כלל למלאכה:

ודין ר"ה עיין סי' שמ"ה אם יש בזה"ז ר"ה:

(י) (ס"ק י) בסייף אפי' חגור כו' וכ"מ בגמ' דף ס"ג דחכמים מחייבים אם יצא בא' מאלו דס"ל דהוי משוי ולא תכשיט ור"א פוטר דס"ל תכשיטין הן ושאל בגמ' מ"ט דרי"א ומשני דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך הרי דהכתוב קראו הוד והדר והתם חגור כתיב משמע דעיקר ההוד ותכשיט כשהו' חגורה על מתניו וכה"ג פוטר ר"א ואפי' כה"ג פליגי חכמים ומחייבים:

(יב) (ס"ק יב) מפני כו' ת"ל דבשבת לאו זמן תפילין כו' דאי' בשבת דף ס"א ע"א אהא דתנן לא יצא בתפילין א"ר ספרא לא תימא אליביה דמ"ד שבת לאו זמן תפילין אלא אפי' למ"ד שבת זמן תפילין לא יצא דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה (והיינו ע"י שיצטרך להסירן כשיכנס לבית הכסא) ולכן הקשה התי"ט דלדידן דקי"ל שבת לאו ז"ת לא הוצרך לטעם מפני שצריך להסירן כו' ע"ז תי' מ"א ניהו דלגבי תפילין לא אצטריך להאי טעמא מ"מ כיון דהטעם אמת נקט להאי טעמא דנ"מ לקמיע שהוא מן המומחה דמותר לצאת בו דהוי תכשיט מ"מ אם כתובים בו שמות אסור לצאת בו כ"א במחופה עור מטעם מפני שצריך להסירן כו':

ולפמ"ש סי' ש"ח סס"ד לק"מ ר"ל שכ' שם ניהו דקי"ל שבת לאו ז"ת היינו כדר"ע דכתיב בתפילין והיה לך לאות (ר"ל שהוא אות שאנחנו עבדים לה' ונושאים חותמו כמו כבלי דעבדא) יצאו שבת וי"ט שהן גופן אות ואין צריך להאות אחר אבל אם ירצה רשאים להניחן בשבת א"כ א"ש אפי' לדידן צריך לטעם מפני שהוא צריך להסירם כו' משום דגם לדידן לא הוי משא כיון דרשאי להניחן אלא דלפ"ז צריכין דברי רב ספרא ביאור שאמר לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת כו' דמאי איכא בין מ"ד זמן תפלין או לאו זמן תפלין הא ע"כ צריך לטעם מפני שצריך להסירן אפי' למ"ד שבת לאו ז"ת כיון דעכ"פ רשאי להניחן וצ"ל דהא אמרי' בעירובין דף צ"ו ע"א תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (והוא קרא בפרשת קדש שהיא א' מד' פרשיות שבתפילין) ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר ולא נאמרה חוק' זו אלא לענין פסח בלבד ובתר הכי הובא שם ברייתא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפלין בשבת וי"ט ת"ל והיה לך לאות מי שצריכים אות יצאו אלו שהן גופן אות. וכתבו התוס' ד"ה ימים פרט לשבתות וי"ט נראה דאדרשה דלאות על ידך דבסמוך קא סמך עד כאן לשון התוס' וכוונתם ניהו דמימים מיעוטא דיש ימים שאין תפילין נוהגות אולם מאי שנא למעט שבתות וי"ט יותר משאר הימים ומאי חזית לאוקמי אשבתות וי"ט לכן כתבו דסמך על קרא דוהי' לאות אלא דלפ"ז ל"ל מיעוטא דמימים כיון דשבתות וי"ט בלא"ה נתמעטו מקרא והי' לאות אע"כ צ"ל כמ"ש מ"א דמקרא והי לאות לא נתמעט אלא דשבת וי"ט א"צ אות אבל אם ירצה רשאי להניחן ולכן איצטריך מימים למעוטי שבתות וי"ט דאסור להניחן וא"כ הא דאמר רב ספרא ל"ת למ"ד שבת לאו ז"ת ר"ל דאסור להניחן והיינו ר"י הגלילי אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת וס"ל דאפי' חייב להניחן מ"מ אסור לצאת דלמא אתי לאתויי ד"א כו' אבל אנן קי"ל כר"ע וא"כ רשאי להניחן בשבת וי"ט לכן הוצרך בש"ע ליתן טעם מפני שצריך להסירן כו':

(יג) (ס"ק יג) במנעל הע"ש לא עיין כו' ר"ל דהע"ש הקשה על הרב"י שהשמיט דין מנעל המוזכר בסי' ש"ג לכן כ' מ"א ניהו דלא הביאו פה בסי' זה הלא הובא בסי' ש"ג:

(יד) (ס"ק יד) בבגדו אבל בידו כו'. וכן הוא להדיא בש"ס שבת דף י"א ע"ב דבידו דרך הוצאה בכך וכ"כ רש"י בדף ס"ב ע"א ד"ה והא הוצא' כלאחר יד כו' שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאים אותו בידים ולא דרך מלבוש עכ"ל אבל בבגדו פעמים אין דרך הוצא' בכך כאשר יתבאר:

(טו) (ס"ק טו) נקובה בב"י יש כאן ט"ס בב"י שלפנינו כבר הוא מתוקן וכ' כן לפי הגי' בב"י שהי' לפניו ולפני הב"ח ועיין בט"ז שהביא הגרסא שהי' לפני הב"ח וכ' ג"כ שיש ט"ס ע"ש:

וכ' הב"ח דמ"מ. דתנן ריש פרק במה אשה לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינו נקובה ואם יצאה אינה חייבת חטאת ובדף ס"ב תנן לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאה חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש ונחלקו הפוסקים בפי' דברי עולא וכ"ע מודים דעל טבעת ודאי קאי עולא דבאיש הוא היפך מאשה דבאין עליה חותם חייב וביש עליה חותם פטור (ואם מותר לכתחלה הוא מחלוקת רש"י ור"ת ורמב"ם דלרש"י אסור לכתחלה ולר"ת ולהרמב"ם מותר אפי' לכתחלה דלא אסרו לכתחלה מה שהוא תכשיט דלמא שלפא ומחוי ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלא לאשה משום דנשים שחצניות הן אבל איש אין דרכו בכך להתפאר ולהראות תכשיטיו ולכן מותר אפי' לכתחלה חוץ מדבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה כיון דלאשה אסורה מודה ר"ת ורמב"ם גם לאיש אסור משום לא פלוג וכמ"ש בסעיף ט' וכן מבואר בירושלמי יובא לקמן בס"ק כ"ז) אלא אם עולא קאי גם על מחט בזה נחלקו דעת הרי"ף ודעימיה דגם על מחט קאי לכן ס"ל דאיש באינה נקובה חייב ובנקוב' פטור ודעת רש"י דעולא כא קאי על מחט וכ' המ"מ דלדעת רש"י במחט איש ואשה שוין והן הן שני הדיעות שהובאו פה בש"ע דעה א' הוא דעת רש"י ומ"מ וי"א להיפוך הוא דעת הרי"ף וכתב הב"ח דלדעת מ"מ שכ' דאיש ואשה שוין לענין מחט ר"ל בין בנקובה ובין אינה נקובה פטור והא דתנן באשה אם יצאה במחט נקובה חייבת הוא דוקא במניחתה נגד פדחתה שאז דרך הוצאה בכך על דרך המבואר לקמן סי' ש"ג סעיף ט' וע"ש במ"א וזה לא שייך באיש לכן באיש בכל ענין פטור. ולכן כ' מ"א בשם ב"ח דליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה דלהרי"ף הא ס"ל דחלופיהן באיש קאי גם על מחט א"כ באיש בנקובה פטור ולרש"י ומ"מ דס"ל במחט איש ואשה שוין מ"מ הא ס"ל דאפי' באשה אינה חייבת כ"א במניחתה נגד פדחתה וזה לא שייך באיש כנ"ל ולא משכחת לה דבאיש חייב כ"א באינה נקובה ולדעת הרי"ף דוקא וע"ז כ' מ"א דאינו מוכרח די"ל דלרש"י ומ"מ איש ואשה שוין ובאינה נקובה פטורים אבל בנקובה חייבים בין איש ובין אשה:

כדאי' בגמ' דף צ"ב אם א' הוציא משא על ראשו פטור שאין דרך הוצאה בכך ואפי' א' מאנשי הוצל שהוציא משא על ראשו ג"כ פטור אע"ג שדרכן של אנשי הוצל להוציא משא על ראשן בחול בטלה דעתן אצל כל אדם ועיין לקמן סי' ש"ך:

(טז) (ס"ק טז) אם כו' שלפעמים כו' שלא תימא באיש אין דרך הוצאתו להניח טבעת שאין עליו חותם באצבעו ועז"א שלפעמים כו':

(יז) (ס"ק יז) או צורות כו' בבולטות אפי' כו' ר"ל שהרב"י כ' ע"ד כלבו שכ' דין זה וסיים אלא א"כ חקוקים בו אותיות או צורות כדי שיה' במה שחותמים בה חותמה בולט וכ' הרב"י ונ"ל דחותמ' בולט לאו דוקא דה"ה אם מה שחותמים בה חותמה שוקע אלא דנקט אורחא דמילתא עכ"ל הרב"י וע"ז כ' מ"א דלפי המבואר בי"ד סי' קמ"א דצור' אדם והדומה לו אם הצורה שלימה דהיינו הראש וכל הגוף אפי' בחול אסור להניחה משום חשד ע"ז לכן נקט כלבו וכ' חקוקים שיהיה חותמ' בולט והיינו דנקט מלתא פסיקא דכה"ג בחול מותר בכל ענין ובכל מיני צורות אע"ג דחותם שוקע אע"ג דמותר להניחו מ"מ אסור לחתום מ"מ הוי תכשיט:

ומ"ש כגון מפתחות ה"ה נדן כו' ר"ל דנדן יש לו דין תיק לבתי עינים אם הם של כסף דאם בו הבתי עינים ס"ל למ"א דיש לו דין מפתחות כסף דפליגי כמ"ש הרב"י ה"ה בנדן סכין אם אין בו סכין תליא במחלוקת זה אבל אם יש בו סכין לכ"ע אסור כמו בתיק של בתי עינים אם הבתי עינים בתוכו אוסר רמ"א לכ"ע ולא אמרי' דהבתי עינים בטלים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא אומרים נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן של סכין בתוכו מה"ט אסור לכ"ע:

(יח) (ס"ק יח) בזה כו' כמין זענק"ל שמעתי שהוא מה שאנו קורין שפאנ"ג או שנאלי"ן:

אסור ובט"ז כ' דאם השלשלת של כסף אפילו המפתח של ברזל וקבוע באמצע מותר ובס' ת"ש חולק עליו:

(יט) (ס"ק יט) ואם דרך אומנתו ר"ל להראות ולהודיע שהוא אומן:

כמ"ש סעיף ח' ר"ל דלא גרע אומן מהדיוט וכן בסי' ש"ג שכ' דאשה חייבת וכ"כ התוס' דף י"א ע"ב ד"ה ואם יצאו כו' דר"מ ס"ל שם אומן דרך אומנתו פטור וכדקי"ל לכן אם חייט יוצא במחט תחוב' בבגדו פטור וכחבו התו' והא דתנן בפ' במה אשה ואם יצאה אשה במחט נקובה חייב' חטאת דברי ר' מאיר התם לגמרי דרך הוצאה בכך כו' עכ"ל פי' מ"א דר"ל דמיירי שהאשה הוציא' במקום שדרך הוצאה ובחייט מיירי שהוציא' במקום שאין דרך להוציאה אלא להראות ולהודיע אומנתו תוחבים באותו מקום ולכך סבירא ליה לרבי מאיר דפטור ובספר חמד משה הקשה על מ"א וכל קושיותיו יש לדחות בקל אלא מה שחולק עם מ"א בפי' דברי התו' הנ"ל שכתב שאין כוונות התוספות לחלק בין מקום למקום אלא כוונת התו' לחלק בין איש לאשה דבאשה דוקא דרך הוצא' בתחוב' בבגדה כמ"ש התי"ט בפי' המשנה לפי שכל אשה דרכה אומנת' לתפור ולתקן בגדי ביתה עכ"ל תי"ט מה שאין כן באיש הוא לו לבזיון אלא כשיש לו צורך ולהראות שהוא אומן עכת"ד. ולענ"ד ז"א ניהו דהתוספות הקשו מן המשנה דקתני חיוב' באשה ע"ז י"ל כמ"ש התי"ט אבל מה יענ' לדברי עולא שאמר וחלופיהן באיש להפוסקים דגם על מחט קאי וחייב באיש באינ' נקובה או למ"ר דלא קאי על מחט ובמחט איש ואשה שוין לחייב בנקובה (חוץ מב"ח כנ"ל) וע"כ צריך לומר כמ"ש מ"א:

(כא) (ס"ק כא) קושרתו כו' דלא כע"ש כו' דאמרי' דף ס"ה על מאי דתנן יוצא' במוך שהתקינ' לנדתה (פירש"י שדוחק המוך באותו מקום שיבלע בו הדם) סבר רמי ב"ח למימר והוא שקשור' כו' אמר רבא אע"פ שאינו קשורה כיון דמאיס לא אתי לאתויי ולכן הקשה הע"ש על הטור וש"ע שכתבו אבל אם קשרתו כו' דלא כמסקנת רבא וע"ז כ' מ"א שלא עיין הע"ש בסי' ש"ג ששם הובא דין המוך וכ' הטור וש"ע גופי' כו' אפי' אינו קשור ולכן מ"ש כאן שקשרתו לא מצד איסור אלא אורחא דמלתא נקט בשלמא במוך דחוק באותו מקום אפשר להתקיים בלי קשירה אבל סינר שמתעטף בו אם אינו קשור הלא יפול מגופה:

(כג) (ס"ק כג) על צעיפה כו' משמע אפי' חתיכות פשתן כו' ר"ל אע"ג דאינו מלבוש מ"מ הואיל ומתעטפת בו דרך מלבוש מותר וכן אפי' חתיכות פשתן שאינו חשיב לגבי נשים עשירות מ"מ מותר:

אבל ליתן כו' בזה גם מהרי"ל מודה. וע' בתשו' עבודת הגרשוני שנתן טעם למה לא חיישי' כשיפסקו הגשמים ותסור המכסה מעל ראש' וגופ' להראות יופי תכשיטים ובגדים ותעביר המכסה ד"א בר"ה ותי' דבגדי החול ע"פ הרוב אין חשובים כ"כ שתתפאר בהן להראותן רק בבגדי שבת היקרים. וא"כ ע"כ כשתרצה להסיר מכס' להראו' מלבושי' ע"כ תזכור שהיום שבת וממילא תמנע שלא להעבירן ארבע אמות בר"ה בידה ואייתי ראיה מדברי התוס' ר"פ במה אשה דיבור א' ע"ש:

(כה) (ס"ק כ"ה) ויש מחמירים כו' ועיין בפסחים דף נ"א ר"ל דמזה נובע דין הנ"ל דתניא התם יוצאין בקורדוקיסין בשבת וא"י בקורדוקיסין בבירי:

ומעשה כו' בניו של ר"ג שיצאו בקורדקוסין בבירי ולעזה עליהם המדינ' כו' שמטום ונתנו' לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרי' ומסיק שם הטעם דאע"ג דאמר ר"ח הא דאמרי' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר בפניהם היינו דוקא בכותאי מ"מ בני בירי דלא שכיח רבנן גבייהו ככותאי דמי וכ' בהגמ"יי שם שאפשר שאותן פאנט"י הן קורדוקיסין או יש להם דין קורדוקיסין אך ומה שסיים מ"א ומ"מ אם שכח כו' אינו בהגמ"יי שם וע"כ כ"כ בש"ל וספר ש"ל לא ראיתי מימי. אך לא ידעתי הא בני ר"ג שמטום כו' וכמ"ש ר"ת למילא"ן בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כמ"ש התוס' דף קל"ט ע"ב ואפשר ברומי באמת צריך להסירן אך מה שהתיר אם שכח היינו במקום שנוהגים היתר אך אחד פרטי להתנהג להחמיר כה"ג אם שכח אין צריך להסירן וע' בפר"ח א"ח שהאריך בפרט זה ועובדא דבני ר"ג הנ"ל:

(כו) (ס"ק כו) במקום כו' דמדת צניעות כו' ולעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו וד' כמנודים למקום ואחד מהן ההולך יחף כ"ה בפ' ער"פ:

(כז) (ס"ק כז) אבל כו' דדוקא כשא"א כו' וט"ז הקיל אם ירדו גשמים והמקום משופע בימות החורף על הגליד במקום שנקרש וכה"ג שיש לחוש שיפול מותר:

ואף ר"א דסבר כו' ר"ל בכלי מלחמה המבוארים לעיל סעיף ז' ר"ל ניהו דמ"א כ' לעיל ס"ק י' דבסייף מיירי שחגור בו אבל בשאר כלי מלחמה דאין דרך לחוגרן כגון אלה ורומח וכדומה אפ"ה לר"א פטור לפי שס"ל שהן תכשיטים אע"ג דנושאן ביד:

לא קאמר אלא וכו' וכ"מ ברש"י דף ס"ד ע"ב ד"ה כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון קסר' ומגפיים כו' עכ"ל ולמאן קאמר רש"י דכלים הללו אסורים מפני מראית העין הא לרבנן דר"א חייב אע"כ לר"א ומודה ר"א דאסור מדרבנן:

וכ"מ בתוס' דף ס"ב דבעי שם הש"ס קמיע אם יש בהם משום קדושה ואסור לכנוס בהן לבית הכסא או לא. ורצה להוכיח דאין בהם משום קדושה דאלת"ה האיך מותר לצאת בקמיע מן המומחה ניהו דתכשיט הוא לו מ"מ ניחוש דלמה מצטרך לבה"כ ויצטרך להסירן ואתי לאתויי ד"א בר"ה ודחי כיון דמרפא אע"ג דנקט לה בידים ש"ד. ופרש"י אע"ג דנקט לה בידים מ"מ תכשיט הוא לו כיון דמרפא הלכך אפי' מייתי לה ד' אמות בר"ה לא חייב ופריך והתניא ר' אושעיא ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה ופרש"י אלמא דלא הוי תכשיט אלא דרך מלבוש. וכ' התוס' ותימא לר"י דלמא משום מראית העין הוא דאסור כמו קושר בשיר וטבעת (דאי' דף ס"א תחלת ע"ב אסור לקשור קמיע בשיר וטבעת ולצאת בו משום מראית העין ופרש"י דלא מחזי דבעי' לי' לרפואה אלא לתכשיט ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת חולי) דהשתא ליכא למיגזר דאפי' מייתי לה ליכא איסור דאוריי'. ואור"י דלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית עין אלא ע"כ אסורא דאוריי' איכא כו' עכ"ל הרי דהתוס' דימו קמיע בידו אע"ג דהוי תכשיט כמו אלו נושאו דרך מלבוש דהא גם בידו מרפא:

אעפ"כ דימוהו לקושר בשיר וטבעת וע"כ לא ס"ל לחלק דבשיר וטבעת יש קצת רגלים למראית העין דאין דרך כ"כ הקמיע בשיר וטבעת. אלא כאן בקמיע בידו איכא מראית העין. וניהו דתי' דע"כ מדאוריי' אסור קמיע ביד מ"מ ראייתם מקושר בשיר וטבעת נשארה לאסור תכשיט ביד משום מראית העין וכן להוציא קמיע ביר אם לא הי' אסור מן התורה הי' מ"מ אסור מדרבנן משום מראית העין א"כ ה"ה כל תכשיט בידו יש לאסור משום מ"ה ובחנם השיגו ע"ז האחרונים:

והא דאמרינן בירושלמי ר"ג כו' הובא בב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט כו' ר"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט כו' הדא אמר' העשוי לכך ולכך. הדא אמר' אחד האיש ואחד האשה ונחלקו בפי' י"מ העשוי לכך ולכך שעשוי לתכשיט ולתשמיש כגון מפתח אסור בין לאיש ובין לאשה וי"מ העשוי לכך ולכך ר"ל שעשוי לאיש ולאשה כיון דנשים שחצניות וחיישי' דלמא שלפא כו' א"כ גם באיש אסור משום לא פלוג וקי"ל כשני הפי' וכדלעיל סעיף ט' וסעיף י"א. וא"כ משמע דתכשיט מותר לישא ביד דהא לא גערו בר"ג אלא שהמפתח עשוי לכך ולכך אבל אי הוה תכשיט דוקא לאיש ולא לאשה ואינו עשוי כלל לתשמיש מותר לישא אפי' ביד. ועז"כ דע"כ בידו לאו ממש כו' וא"כ אדרבא מוכח דתכשיט אסור בידו דאל"כ למה גערו בו משום דלמא שליף ומחוי הא אפי' נושאו בידו מותר כיון דהוי תכשיט והא דלא הביאו מ"א ראיה מכל התכשיטי' שאסרו לאשה משום דלמא שלפא וא"א דאפי' ביד מותר מאי א"ל דילמא שלפי. זה אינו דהיה אפשר לדחות דכל הני תכשיטים אינן תכשיטים כי אם כשלבש בהן משא"כ מקל ודומה לו מפתח של זהב דאפי' ביד הן תכשיטים ומירושלמי מוכח דאפי' כה"ג אסור:

ואע"ג דלפמ"ש מ"א אין האיסור בנושא תכשיט ביד כ"א משום מ"ה וא"כ למה נגזר דלמא שליף וגערו בר"ג הא הוי גזרה לגזרה וצ"ל דקים לרבנן דכה"ג יש לגזור גזרה לגזרה דאי לא הא לא קיימא הא וכדמצינו בדוכתי' טובא כה"ג וע' במ"א סי' שמ"ח ס"ק ד'. ועוד דהאי עשוי לתכשיט ולהשתמש בו. ר"ל המקל עשוי לשניהם וא"כ אפי' את"ל דנושא תכשיט בידו מותר כאלו לובשו. מ"מ העשוי לתכשיט ולתשמיש אפי' דרך מלבוש אסור כמ"ש סעיף י"א:

דאינו נושאו אלא לכבוד ואין בזה משום זילותא דשבת:

כמ"ש סי' תקכ"ב אולם שם בסי' תקכ"ב כ' ט"ז בשם מהרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דאין איסור בי"ט כ"א בר"ה או בכרמלית שדומה לר"ה כו' ולאפוקי בשבת אפי' חוץ לעירוב אסור כו' עכ"ל. הרי דבמקום שיש עירוב אפי' בשבת מותר לדעת מהרש"ל:

ונ"ל דמ"ש הטור כו' ובזה מתורץ קושית הרב"י שהק' על הטור דמתיר בשבת אם רבים צ"ל מנ"ל הא ניהו דבמס' ביצה אמרו כן בש"ס היינו בי"ט דליכא כ"א משום זילותא די"ט. אבל בשבת דאיכא נמי איסור הוצאה מנ"ל להתיר כשרבים צ"ל. לפי"ד מ"א דהטור מיירי במקום שיש דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת א"ש מה שהתיר הטור כשרבים צ"ל:

(כט) (ס"ק כט) וכבלי' כו' דלמא אתי למישלפינה כ' הרב"י דל"ל דהא מהודקי' היטב דא"א לשלפן ומשא לא הוי דהוי כמלבוש:

(לא) (ס"ק לא) אסור כו' ז"ל הרמב"ם כו' ר"ל שלא תפרש נ' הש"ע כפשטות הלשון דדוקא לקשור חוט או משיחה ע"ג מכה הוא דאסור אבל על גבי רטיה שרי. מידי דהוי אאגד שמותר וכן דעת הב"ח באמת. לכן הביא מ"א ל' הרמב"ם דמיניה מוכח דאפי' ע"ג רטיה אסור:

משמע שאפי' על הספוג כו' והיינו מדכתב שלא יכרוך עליהם לשון רבים. וא"א דקאי דוקא לאסור ע"ג מכה הל"ל לא יכרוך עליה לשון יחיד. אע"כ דקאי על מוך וספוג וא"ש עליה' לשון רבים:

(לב) (ס"ק לב) אינם כו' ולפמ"ש סעיף ט' דלדעת ר"ת ורמב"ם תכשיט המיוחד לאיש ולא לאשה לא חיישי' דילמ' שליף כו' ודברי ש"ע דכאן הם דברי הש"ס. ובודאי לא יחלוק ר"ת ורמב"ם על הש"ס דהא זגים אינן תכשיטים כ"א לאיש גרידא:

דמחזי כיוהרא דזגים אין ראוי' כ"א לבני מלכים ולא להדיוטות כדאית' בש"ס. אע"ג דהכא מיירי בקטן היינו מדקתני בנים ותיבת בנים מורה על קטנים דוק' וכדאית' בש"ס דף ס"ו על הא דתנן הבנים יוצאים בקשרים ומפרש מאי קשרים אמר אדא מרי כו' קשורי פואה ופירש"י רפואה לחולי ידוע. ופריך מאי אריא קטנים אפי' גדולים נמי ופירש"י וז"ל אי קשורים דמתניתין לרפוא' חולי נינהו מאי אריא בנים עכ"ל הרי דתיבת בנים מורה על קטנים ועמ"ש מ"א ס"ק ל"ה דג"כ מוכרח דמיירי בקטנים:

דאפי' מייתי לה כו' דהא הוי כקטן אוכל נבלות דאין ב"ד מצווין להפרישו:

אבל אי בני מלכים כו' איתא בש"ס דף ס"ז אהא דתנן בני מלכים יוצאים בזגים וכן כל אדם מותר וא"ר אושעי' הא מני ר"ש היא דס"ל כל ישראל בני מלכים ופירש"י הלכך לעני נמי חזי ולא גנותיה דידיה דלתחזי כיוהר' ושלף כו' עכ"ל ר"ל דל"ח דמחייכי עליה בני מלכים. רבא אמר באריג בכסותו וד"ה וכ' התוס' ד"ה בני כו' לתי' ר' אושעיא. ניהו דל"ל דלמ' מחייכי עליה מ"מ ניחוש דלמא מפסיק כדאמרי' דף נ"ח בעבד דמה"ט לא יצא בחותם שבצוארו כו'. וריב"א פי' דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' פסק ומייתי לה ליכא איסור והקשו התוס' א"כ אמאי הוצרך לומר דאתי' כר"ש דכל ישראל ב"מ דהא אפי' מחייכי עלה ומייתי לה ל"ל כיון דקטן הוא ותי' כמ"ש מ"א בשמם דא"א שלא ישמע אביו ויטלום כו' והקשו האחרונים דדברי התוס' אמורים לר' אושעי' דמוקי לה כר"ש ולא מיירי בארוג ע"ז הקשה שפיר דניהו דכ"י בני מלכים מ"מ א"ל דלמא מפסיק כו' והוצרכו לתי' ריב"א דמיירי בקטנים אבל לדידן דקי"ל כרבא דמיירי דוק' בארוג בכסותו תו ל"ל דלמ' מפסיק וכמ"ש התוס' דף נ"ח ע"א ד"ה מ"ש זוג כו' ע"ש א"כ לאיזה צורך הביא מ"א דברי תוס' הנ"ל ולענ"ד מ"א בא ליישב דברי עצמו שנתן טעם דמה"ט בעינן ארוגי' משום דלמ' מחייכי עליה ת"ל בלא"ה אסור אם אינו ארוג דלמא מפסיק כו' ולזה הביא דברי התוס' דאפי' באינו ארוג ל"ל דלמ' מפסיק אבל דילמא מחייכי עליה שפיר חיישי:

(לג) (ס"ק לג) שדרכו כו' דלא אטרחוהו כו' מ"א לא הוצרך לזה לומר שלא יאסר מטעם משא דכבר כ' הרב"י הטעם דכל שדרכו להיות מחובר בטל לגבי הבגד ולא הוי משא אלא דברי מ"א הם דברי התוס' דף נ"ח ע"א ד"ה הב"ע דמחי כו' שהקשו מ"ש שהתיר לעבד לצאת בזוג שבכסותו אם הוא ארוג ובחותם שבכסותו לא התירו לצאת אפי' הוא ארוג ותי' דחות' כיון דאין דרכו לעשותו בכל הבגדים כיון שאינו נוי לבגד לכן גזרו רבנן ארוג אטו אינו ארוג אבל זוג שדרכו לארגו בכל הבגדים לפי שהן נוי לבגד לא הטריחוהו רבנן לפוסקו ולגנות הבגד עכת"ד התוס'. והן הן דברי מ"א לחלק בין האי דהכא דמותר באריג ולקמן סי' ש"ד אוסר בחותם של עבד אפי' ארוג דגזרי' אטו אינו ארוג:

(לד) (ס"ק לד) מחובר כו' רשרי כשמחובר קצת וקשורה לא גרע מחיבור קצת. דאינו בטל לגבי חגורה דאדרבא כיון דחגורה אינה חשובה כ"כ דלמא החגורה בטלה לגבי פציל"ט. ודוקא לגבי לבוש דחשיב בטלה הפיצל"ט לגבה וכ' הט"ז בס"ק י"ד ריש תקנה שיחברנה בסוף החגורה ויהיה כמין חגורה ארוכה. אולם כ' הט"ז שיחברנה בקשר שאינו של קיימא וע"כ היינו כשרוצה לקושרו בשבת דאסור לעשות קשר של קיימא ובס' א"ר חולק בזה דאם אינו קשר של קיימא אינו מועיל דלא הוי חיבור. ובס' ת"ש הגיה בט"ז שצ"ל קושר קשר של קיימא והיינו מע"ש. אבל אינו של קיימא גם הט"ז מודה דלא מהני:

(לה) (ס"ק לה) ואין משמיעים כו' אלא קול של שיר כו' ואע"ג דכ' רמ"א לקמן ר"ס של"ח דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת כו' אע"פ שאינו מכוין לשיר מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך אסור עכ"ל. היינו עכ"פ בעינן דוקא דבעי ליה להאי קלא משא"כ הכא דגדול לא בעי להאי קלא. אך לפ"ז היינו קושיא שניה ועוד דכ' הטור כו'. ואלו קושיא א' אינה על רמ"א רק על הגהת אלפסי שממנו נובע דינו של רמ"א כאשר נרשם ומדברי הגהת אלפסי שהביא רמ"א לקמן סי' של"ח נראה דס"ל דבעי' דוקא קול של שיר שכ' אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור מותר כו' ונתן טעם לדבר הביאו מ"מ שם וז"ל אע"פ שבאותו צפצוף רגילים ג"כ להנעים בשיר הכא כיון שמתכוין לקרות לחבירו לא ינעים בקריאה כו' וגם לא עביד מעשה עכ"ל. משמע דמתרי טעמי מתיר חדא דאינו מנעים בקריא' וא"כ הוי קול שאינו של שיר. ועוד דלא עביד מעשה וא"כ ניהו דגם רמ"א פסק לקמן דכה"ג שרי. אע"ג דלדידן אפילו קול שאינו של שיר אם בעי לקלא אסור י"ל דסמכי' על טעם שני דלא עביד מעשה אבל הגהת אלפסי דכ' גם טעם ראשון משמע דס"ל דבעי' דוקא קול של שיר ומקשה מ"א דברי הגהת אלפסי אהדדי אלא שיש לדחות דאפשר גם הגהת אלפסי ס"ל דאפי' אינו קול של שיר אסור והיינו בכלי המיוחד לכך דוק' אבל פי אדם לא מיקרי המיוחד לכך וצ"ב וע' בס' א"ר שגם הוא הקשה כן. וע' סי' של"ח סעיף ג' בהג"ה. ר"ל דרמ"א כ' שם דמקילים בזה"ז דמטפחים ומרקדים בשבת אף ע"ג דמדין הש"ס אסור משום שמא יתקן כלי שיר. מ"מ בזה"ז דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר לא גזרינן וכן התיר בסי' של"ח סעיף ב' להתיר לו' לגוי לנגן בכ"ש ע"ש וא"כ ה"ה הכא יש להקל בזה"ז אפי' בזגים המשמיעים קול כיון דאין איסורו כ"א משום שמא יתקן כ"ש:

(לו) (ס"ק לו) לכל אדם פי' שכ"א כו'. ר"ל שלא תטעה לפרש דלכל אדם ר"ל כל אדם הכותב לחש זה מותר לצאת בו. דז"א דאפי' רופא זה שכ' לחש זה אם שוב כתב לחש זה באגרת אחרת אסור לצאת בו. כ"ש אם כתבו אדם אחר דאסור לצאת בו אלא ר"ל אותה איגרת שריפא ג"פ מותר לכ"א לצאת בו:

אבל אם יכתוב איגרת כו' רצה לומר אפילו אותו רופא הראשון אם יכתוב עוד הפעם לחש הראשון מכל מקום אסור לצאת בו:

(לז) (ס"ק ל"ז) ב' המחאות כו' ועדיין לא איתמחו גברא לפי כו' הן דברי התוספות דף ס"א ע"ב ד"ה תלתא קמיעי לג' גברא כו' דאמר ר"פ שם פשיטא לי תלתא קמיע לתלת' גברא וכל קמיע ריפא ג' פעמים אתמחי גברא ואתמחי קמיע כו' בעי ר"פ ג' קמיע לחד גברא (ר"ל שכ' לחש א' בג' אגרת וריפאו שלשתן לאדם א' דהיינו כל קמיע רפאה לאותו אדם פעם אחת) קמיע ודאי לא אתמחי דהא לא רפאה כ"א פ"א גברא אתמחי או לא אתמחי מי אמרינן הא ריפא אדם ג"פ או דלמא מזל החולה דקא מקבל כתבא ופירש"י ניהו דאם רפאה קמיע א' ג"פ אפי' לאדם א' אמרינן דאתמחי קמיע ולא תלינן במזל החולה היינו משום דיותר יש לתלות בקמיע מלתלות במזל החולה (ז"ל הרב"י בשם מ"כ והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע תלוי בעשייתה כתקנה יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש) אבל האי ודאי בגברא תלינן או ברופא או במתרפא הלכך מבע"ל במי נתלה עכ"ל רש"י והקשה רשב"א בהא דאמרי' פשיטא לי כו' אתמחי גברא ואתמחי קמיע קמיע ג' היכי אתמחי הלא מיד כשנתרפא אדם השלישי בקמיע ג' פעם אחת אתמחי גברא כו' עכ"ל ור"ל ועדיין לא אתמחי קמיע ג' וא"כ כשרפאה עוד שני פעמים ואם כן רפאה ג' פעמים ואיך נתמחה קמיע ג' הלא יש לתלות בגברא דהיינו ברופא שקדמה המחאתו ולא בקמיע ותירץ כמ"ש מ"א וכתב במהרש"א שם ע"ד התוס' בתירוצם דהיינו דוקא לפום הסברא דתלת קמיע לחד גברא לא אתמחי גברא דתליא בחולה א"כ באו שני המחאות יחר אבל לפום הסברא דתלת קמיע לחד גברא אתמחי גברא דלא תלינן בחולה אכתי לא משכחת לה דאתמחי קמיע ג' דהא א"א אם ריפא לאדם א' ג"פ דהוי אתמחי גברא כ"ש אם ריפא לשני ב"א ע"י ג' קמעות דאיתמחי גברא א"כ כשריפא קמיע שלישי לשמעון פעם אחת מיד אתמחי גברא וקמיע לא אתמחי עד שרפאה פעם ג' ללוי וא"כ נתלה בגברא דקדים המחאתו ולא בקמיע עכת"ד מהרש"א ולפ"ז הקשו האחרונים לדידן דנקטינן האיבעיא דר"פ לחומרא כיון דלא איפשיטא ולכן קי"ל אם ריפא ע"י ג' אגרת לאדם אחד מספקא לא תתמחי גברא א"כ בנדון דאמרינן דאתמחי גברא וקמיע היכי משכחת לה דקמיע ג' אתמחי דלמא איבעי' דר"פ אמרינן דאתמחי גברא ועי"ז לא אתמחי קמיע שלישי כנ"ל וכמ"ש מהרש"א דבנדון זה הוי חומרא א"א דאתמחי גבר'. ולענ"ד י"ל ניהו אי הוי פשיטא לן באבעי' דר"פ דודאי אתמחי גברא באם ריפא לאדם א' ג"פ ע"י ג' אגרות אז בנדון דידן לא אתמחי קמיע ג' כמ"ש מהרש"א וכנ"ל מ"מ לדידן דלא איפשטא והוי ספקא שפיר י"ל דאתמחי גם קמיע שלישית דהא חזינן אפי' א"א דאיבעי' דר"פ לא אתמחי גברא א"ש דאתמחי קמיע ג' ואמאי דלמא דוקא גבר' אתמחי ולא קמיע או איפכא דקמיע אתמחי ולא גבר' ומנ"ל דתרווייהו אתמחי קמיע וגם גבר' דלמא רק חד מוחי ועי"ז כיון דאנחנו לא נדע מי הם דאתמחו ומספקא לא נחזיק לשום א' מומח' לא גברא ולא קמיע וצ"ל דוקא אי מספקא לן אי אתמחי כלל כמו בנדון דר"פ דאפשר מזל החולה גרם והרופא לא פעל כלל כה"ג מחמרינן מספיק' ואמרי' דלא אתמחי גברא משא"כ בנדון דידן דודאי חד מהן אתמחי או גבר' או קמיע ושקולין הן אין לתלות באחד יותר מחברו ואמרי' דשניהם אתמחי אע"ג דיותר יש לתנות בקמיע מגברא וכמ"ש לעיל בשם רש"י דמה"ט בריפ' לא' ג"פ בקמיע אחת דאתמחי קמיע ולא תלינן במזל החולה משא"כ בגבר' מספק' לן אי תלי' במזל החולה מ"מ יש מעלה לגברא שהתחיל המחאתו קודם שהתחיל המחאת קמיע ג' דהיינו בראובן בשמעון ע"י קמיע שניה כנ"ל וא"כ אף אנו נאמר אע"ג די"ל דגבר' אתמחי מיד כשריפא הקמיע שלישי את שמעון דלא תלינן במזל החולה ומ"מ מידי ספיק' לא נפקא דהא לא אפשט' האיבעי' וא"כ ניהו דבגבר' יש יותר צד לתלות המחאה מקמיע דדלמא באיבעי' דר"פ נקטינן דאתמחאי גברא מ"מ נגד זה יש לקמיע מעלה דיש יותר לתלות בקמיע מבגברא כנ"ל בשם רש"י ג"כ אמרי' דשניהם שקולים ואמרינן דאתמח' שניהם אע"ג דבגבר' יש ב' צדדים שהתחיל המחאתו קודם לקמיע ג' כנ"ל וגם דילמא נקטינן באיבעי' דר"פ דלא תליא במזל החולה ולקמיע המעלה הא' שיש לה שיותר ראוי לתלות בקמיע מבגבר' כנ"ל בשם רש"י היא שקולה כמו שני צדרי גבר' ואמרי דשקולים הם וגם מהרש"א י"ל דמודה בזה וכוונות מהרש"א היא רק א"א בבירור באיבעי' דר"פ דאיתמחי גברא אז לא משכחת המחאת קמיע ג' אבל לדידן דלא אפשיט' האיבעי' וספיק' הוי מודה מהרש"א דגם הקמיע אתמחי כנ"ל וע' בס' ת"ש מה שתי':

(לח) (ס"ק לח) לא תליא כו' ונ"מ כו' ר"ל שלא תיקשי מאי נ"מ דאתמחי גם קמיע דהא אפי' אי לא אתמחי קמיע מ"מ מותר לצאת בקמיע זו דהא אפי' כ' לחש זה באגרת אחרת מותר לצאת בה כיון דאתמחי גבר' כ"ש אגרת זה לזה כ' דנ"מ שאם הפסיד כו':

(לט) (ס"ק לט) לא גבר' כו' מזלא דחולה כו' אע"ג דלענין המחאת קמיע לא תלי' בחולה כבר מבואר לעיל בס"ק נ"ז בשם רש"י החילוק:

וא"כ אף הוא עצמו אסור כו' וכתבו האחרונים למה יאסר החולה ההוא לצאת בו ממ"נ אי אתמחי גברא הלא כל אדם מותר לצאת בו ואי לא אתמחי אלא תלינן במזל החולה עכ"פ אותו חולה יהיה מותר לצאת בו. ולענ"ד בזה גם מ"א מודה דמותר אלא שיש חסרון בדפוס וכצ"ל ואם גבר' אבד ההמחאה אז אפילו החולה ההוא אסור לצאת בו דשמא לא תלינן בחולה אלא בגבר' וכיון דהשת' אבד ההמחאה גם אותו חולה אסור לצאת בו:

(מ) (ס"ק מ) של כ' כו'. אא"כ מחופה כו' דחיישינן שמא יצטרך לבה"כ ויהיה צריך לחלצם דקיי"ל קמיע יש בה משום קדושה ואתי לאתויי ד"א בר"ה כמ"ש סעיף ז' גבי תפילין וכ"ה בגמ' דף ס"ב ע"א:

(מא) (ס"ק מא) וגם כו' ועסי' כ"ב שכתב דכל שאינו מרפא אע"ג שמצילו שלא יסרטו בגדיו מ"מ אסור אלא דצ"ב למה כאן וכן בסעיף כ"ב לא הותר לו אם עושה כדי שלא יצטער ובסעיף י"ג כתב דמותר לאשה לילך בבגד קשור שלא יפול דם נדתה על גופה ותצטער:

(מה) (ס"ק מה) ויוצא כו' מהרי"ל כו' וי"א שהתיר כה"ג כו' דעת רמ"א להתיר במנוקבי' אפי' אין צרורי' (רק שאין נושאן בידו ממש כמ"ש מ"א בס"ק זה) כ"ש דצרורים מותרים אפי' אין מנוקבים אבל כשאין צרורים ולא מנוקבים לדעת רמ"א אסור אך לדעת י"א שהתיר כו' שכתב במהרי"ל משמע אפי' אין צרורים ולא מנוקבים רק שאין נושאן בידו מותר:

כמ"ש סי' של"ד ס"ב. משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרינן ליה להוציאה ולהציל אתי לידי איסור תורה וכתב שם הב"ח טעם המתירין שם דא"ל שיבא לידי איסור תורה דהיינו שיחפור בארץ כדי להטמינם ואע"ג דשם בסעיף ט' לא התיר להציל כ"א לחצר המעורבת צ"ל דמהרי"ל ס"ל כיש מקילים שמביא רמ"א דמתירים אפי' לחצר שאינו מעורבת וסביר' ליה הוא הדין חוץ לעירוב:

ומ"מ משמע מדבריו כו' מדכתב מהרי"ל לשאת אצלו משמע אבל בידו אע"ג שהן מנוקבים אסור:

אם לא בשעת הסכנה ר"ל כגון שמחפשים אנשי המושל כו' דאז מותר להוציאן חוץ לעירוב כיון דבהול כ"ש דמותר לטלטל מוקצה בידו אם א"א בענין אחר וכמ"ש סי' של"ד סעיף ב' משום דאז בהול כנ"ל:

ומ"ש סי' ש"ג דמותר לצאת כו' ר"ל שכ' שם דאם פרפר על המטבע מע"ש מותר לצאת בו בשבת כיון שייחד המטבע לתשמיש וס"ד דגם בנקובה דהכא הוי ייחוד לתשמיש ולהתיר אפי' ליכ' סכנה ולזה כתב מ"א דנקובה דהכא לא מיקרי מסתמ' ייחוד:

(מו) (ס"ק מו) במקום כו' אבל אם אין תפורין אסור. והט"ז ס"ל דלדעת המתירים הללו אפי' אין תפורי' מותר:

(מט) (ס"ק מט) בב' מלבושים כו' עסי' כ"ג ר"ל דמבואר שם דדבר המחובר בבגד בטל לגבי בגד. ודע דמ"ש רמ"א בהגהה ומותר ללבוש שני כובעי' זע"ז כתב בד"מ וז"ל ובא"ז כתב דמותר לצאת בשני כובעים שכן דרכו בחול לשום כובע קטן עכ"ל נלע"ד דר"ל כובע על מיצא"ל או מה שקורין שלאפ"ל דגם זה קרא הא"ז כובע קטן ולכן התיר דכן דרכו בחול וכן כוונת רמ"א שמקורו מן א"ז הנ"ל אבל ב' כובעים ממש זע"ז ודאי אסור דאין דרך לילך כך בחול:

(נ) (ס"ק נ) שיתפרם. שמא ישכח כו' ר"ל כיון שא"א לאדם לעשות צרכיו ותשמישיו כשהוא מלובש בתי ידים לכן חיישינן שמא יצטרך לתשמיש מה ויסיר הבית יד וישאנו בידו השניה ואחר כך ישכח שהו' שבת ואתי לאתויי ד"א. והט"ז הקשה דמאי מהני קשירה הא אינם בטלים כה"ג לגבי בגד ואם כן אם יוליך אותן ד"א עביד אסורא אפי' קשורי' (ומשמע מלשונו דבתפורי' מודה דבטלי' לגבי בגד) ותי' בספר ת"ש דעכ"פ כיון דקשורי' הוי הוצא' כלאחר יד וליכא רק איסור' דרבנן לכן לא גזרינן דלמא יסירן ואתי לאתויי דהוי גזרה לגזר' מ"מ צריך לקשרן בקשר של קיימ' מע"ש כ"כ בס' ת"ש וכל זה בהענשי"ך אבל מה שקורי' ארבי"ל דאפי' מוצי' יד אחת מתוכו נשאר הארבי"ל על ידו השניה מתיר הט"ז ע"ש:

(נא) (ס"ק נא) כובע ז"ל הרמב"ם כו' דאמרינן בשבת דף קל"ח ע"ב אר"ש בריה דר"א סיאנ' שרי פירש"י כובע של לבד והא תני אסור ל"ק הא דאית ביה טפח (פירש"י שמתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל) הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרבב בגלימ' טפח פירש"י הניח טליתו על ראשו כו' והרחיקה להלן מראשו טפח) ה"נ דמחייב אלא הא דמיהדק הא דלא מיהרק פירש"י אלא טעמ' לאו משום אהל אלא משום שמא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א בר"ה הילכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור כ"ה גירסת רש"י. אבל ר"ת לא גרס אלא גם למסקנ' הטעם משום אהל ומשני דלא ק"מ מגלימ' דדוקא במיהדק איכ' אהל דהיינו שהו' קשה אבל טלית שנכפף ולא מיהדק אינו נראה כעין אהל ופסק הרב"י כשני הפי' ובסעיף מ' העתיק פר"ת ובסעיף מ"א פרש"י אך בסעיף מ' קיצר בלשונו ולא התנה דבעינן שיהיה קשה ואינו נכפף כתי' הש"ס ועכצ"ל דס"ל להרב"י דסתם כובע הוא קשה ולכן סתם וכתב כובע כו' ולכן הביא מ"א לשון הרמב"ם דבעינן דוקא קשה ביותר לא כסתם כובעים:

עסי' שט"ו כו' דשם סעיף ח' כתב דאהל משופע ל"מ אהל אא"כ יש בגגה טפח או תוך שלשה טפחים סמוך לגג רחב טפח ואף על גב דשם מכל מקום אסור לכתחילה מ"מ הכא דומה לכילה המבואר שם סעיף י"א דמותר אפי' לכתחלה ע"ש במ"א הטעם לחלק:

וע"ק דה"ל לשנויי הכי על קושיית הש"ס והא אתמר סיאני אסור דהא דתני אסור ע"כ מיירי שיש לו טלית על ראשו ויש לו מחיצות. א"כ יש לומר הא דאמר סיאני שרי מיירי דל"ל טלית על ראשו:

אע"כ כמ"ש הרא"ש סוף עירובין קיצור לשון יש כאן דבעירובין לא כ' הרא"ש כלום אלא בפ"ה דביצה מיישב הא דאמרינן סוף עירובין דף ק"ב ע"ב הני דיכרי דה"ל לר"ה כו' כרוך בודיא ושייר בו טפח אלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות התם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשות אהל אבל בנין עראי כזה ל"מ אהל בלא מחיצות עכ"ל הרא"ש. ולאשר ראיתי גם גדולים נמנעים מליתן הטלית על ראשן נלע"ד דאין כוונתם דס"ל כר"ת ואעפ"כ הואיל ואין לו מחיצות מותר אפי' לר"ת כמו שהבין מ"א כוונתם דלפ"ז ודאי שפיר מקשה מ"א אולם י"ל דכוונתם דס"ל כמ"ש מהרי"ל דתפס עיקר כפרש"י דליכ' בזה משום אהל אלא דהוי ק"ל על פירש"י קושית הט"ז בסי' שט"ו ס"ק ח' למה באמת למסקנות הש"ס ליכ' בזה משום אהל ולכן ס"ל דבזה מחולקים הס"ד ומסקנ' שם בש"ס דתחל' ס"ד דהטעם משום אהל ואע"ג דסתמ' לא מיירי שיש לו טלית על ראשו כמ"ש מ"א אע"כ דאפי' בלי מחיצות ג"כ מיקרי אהל וכמ"ש הרא"ש לכן א"ש קושית הש"ס והא איתמר סיאני אסור כו' והדר פריך א"מ שרבב גלימ' כו' ד"ל עתה דע"כ איכא אהל בלא מחיצות א"כ אם הוצי' והרחיק' להלן מראשו טפח אע"ג שצדדי הטלית מדובקים וקרובים אל הגוף דליכא דפנות מ"מ יהי' אסור ומשני אלא הא דמיהדק כו' ר"ל דליכ' אהל בלי מחיצות (ולענין קושית הרא"ש במס' ביצה הנ"ל ס"ל ליישב כסבר' ראשונה שכ' הרא"ש דשאני האי דעירובין דהוי בנין חשוב) ולכן א"ש מה שנמנעים לתת הטלי' ע"ר ועוד י"ל גם אי ס"ל כר"ת מ"מ א"ש מה שאין נותנים טלית ע"ר אך אין כוונתם דעי"ז שאין לו מחיצות ל"מ אהל אלא ס"ל כהרא"ש דכה"ג הוי אהל אפי' בלי מחיצות. ולכן לר"ת אין תיקון כי אם כמ"ש הג"מ ומ"א דיניחנו בשפוע אלא כשהטלית ע"ר ע"ג הכובע ע"פ הרוב אין הכובע מונח בשיפוע כי ע"י משיכת הטלית לפעמים אף שהניח הכובע לכתחלה בשיפוע לסוף ע"י המשיכה מונח בשוה והוי פסיק רישיה ולכן נמנעין מלתת הטלית ע"ר:

(נב) (ס"ק נב) בכובע שא"ב שפה טפח דאל"כ בלא"ה אסור לדעת המחבר משום אהל (ולדעת הג"מ משכחת לה אפי' יש בו טפח אלא שמונח בשיפוע רק מ"א נקט ההיתר שמבואר בש"ע. ובמקום שאין כו' וכ' ט"ז סס"ק ך"ו דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל אסור לצאת בבריט"ל אם לא מיהדק כה"ג יש לחוש דלמא אתי לאתויי כיון דנשאר כובע קטן ע"ר ולא יהיה בגילוי הראש:

(נג) (ס"ק נג) ולא קמיעי' כו'. ועמ"ש סי' י"א שכ' שם בשם מ"כ דבזמן הזה לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין ואם כן אפי' אין בהם רצועות אמרינן דתפילין הן ואע"ג דאפי' נאמר שהן תפילין מכל מקום א"א להכניס' ואפי' מונחים שם גם רצועות אלא שעדיין לא נקשרו בבתי התפילין א"א להכניסן דהא אסור לקשור בשבת קשר של קיימא ואע"ג דמצי לעשות עניבה דקי"ל לאו קשירה היא ומותר לענב בשבת מ"מ אין שם תפילין עליהם דבעינן קשר גמור וכדאיתא בעירובין דף צ"ז ע"א. ואסור להכניסן כ"א כשהן תפילין גמורים מ"מ בזה"ז צריך להחשיך עליהם או יתנם לחברו כו' כמו שהדין באם היה רבים שלא יספיק כו':

(נד) (ס"ק נד) זוג כו' הקשה בתי"ט כו'. כדאיתא בגמ' בעירובין דף צ"ה דס"ל לת"ק דמכניסן זוג זוג. ור"ג ס"ל שנים שנים ומסיק לחד תי' דפליגי בהא דתנא קמא ס"ל שבת זמן תפילין לכן אי אפשר להכניסן יותר מזוג דשנים עובר על בל תוסיף. ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין לנן אפי' שנים לא עבר על בל תוסיף דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי' שיכוין דוקא. הרי אי אמרי' שבת לאו זמן תפילין אפי' שנים שנים מותר:

וצ"ל כיון דאנן ל"ב כו' כמ"ש סימן ל"ד לענין תפילין דרש"י ור"ת והיינו כפי המובן הפשוט שם. אבל לפי מ"ש מ"א שם אין ראי' משם והט"ז כתב שם דאין זה ברור דמקום יש בראש כו' ולדידן ספיק' הוי ולדידי' לק"מ קושית תי"ט:

יהיה משא דהתם פריך לר"ג למה לא התיר רק שנים שנים אפי' טובא נמי. ומשני דוקא במקום תפילין הוי תכשיט אבל אם מניחן שלא במקום תפילין הוי משא ופריך א"כ למה התיר שנים שנים ומשני מקום יש בראש וכן ביד להניח בו שני תפילין וכיון דהרבה אנשים אין בקיאים לצמצם מקום הנחת שתי זוגות במקומן ואם יניחן שלא במקומן הוי משא ולכן לא הותר כ"א זוג זוג משום לא פלוג:

ועיין מ"ש ס"ס תרנ"א. ר"ל דע"כ אפי' אי לית' לקושיית תי"ט דאי הוי פסקינן שבת זמן תפילין אפ"ה צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו' דכ' מ"א שם בשם רי"ו הא דאמרינן בש"ס לעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ואפי' בלא מתכוין עובר היינו למ"ד א"צ כוונה. אבל לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' ה"ה דלעבור בעי כוונ' וא"כ לדידן אפי' א"א שבת זמן תפילין מ"מ ה"ל להתיר אפי' שנים שנים ואע"ג דהוה בזמנו מ"מ כיון דאין מתכוין לדידן לא עבר על בל תוסיף אע"כ צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו':

ורש"א כתב דף צ"ו ע"ב בתו' ד"ה לא ס"ד כו' דתניא התם ר"מ אומר מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה והוכיח הש"ס דע"כ ר"מ ס"ל שבת זמן תפילין וה"ל מ"ע שלא הז"ג וגם נשים חייבות דאי ס"ל שבת לאו ז"ת א"כ ה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מתפילין ולמה התיר לאשה להכניס הא הוי משא לגבה ושקיל וטרי טובא בהאי הוכחה והקשה מהרש"א דה"ל להוכיח בלא"ה דס"ל שבת ז"ת דאל"כ למה ס"ל דוקא זוג זוג יכניס ה"ל להתיר אפי' שנים שנים דהא כיון דשבת לאו ז"ת ליכא ב"ת אע"כ דס"ל להש"ס דאפי' שבת לאו זמן תפילין מ"מ יש סברא דאסור להכניס שנים שנים דל"מ תכשיט אלא כשלובש כדרך שלובשן בחול דהיינו זוג א' (ויש לגמגם קצת דניהו דהש"ס לא ה"מ להוכיח מדלא התיר רק זוג א' דס"ל שבת ז"ת דהי' אפשר לדחות כסברת מהרש"א והוצרך להוכחה אחדת. אבל אין האמת כן אלא אי שבת לאו ז"ת כ"ע סבירא ליה דאפי' שנים שנים מותר וכדס"ל לר"ג וכן הראיה שהביא מהרש"א שם מדף ס"ב גם כן יש לדחות על דרך זה) וכ"כ גם הר"ן ר"ל ר' יהונתן שם בעירובין ר"פ המוציא כו' דמפרש פלוגת' דת"ק ור"ג וז"ל מכניסן זוג זוג כדרך שלובש בחול כו' ור"ג מתיר כו' ובגמ' מפרש טעמא דסבירא ליה לר"ג כו' טפי לא דלא מיקרי דרך מלבוש אלא שני זוגות לבדן לפי ששני מקומות יש כו' אבל ת"ק סבר לא שרינן אלא זוג אחר שהרי אם לבש בחול שנים שנים קעבד על ב"ת לפיכך ענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא עד כאן לשונו הרי מבואר להדיא כמ"ש מהרש"א:

והא דאוקימנ' כו' ר"ל דהש"ס משני דפליגי ת"ק ור"ג דת"ק סבירא ליה שבת ז"ת המ"ל דס"ל לאו ז"ת ואפ"ה דוק' זוג א' כסברת מהרש"א ורבינו יהונתן הנ"ל משום דמתני' ר"מ היא דבלא"ה מוכח מדאמר אחד האיש וא' האשה דס"ל זמן תפילין ולכן משני האמת ורבינו יהונתן אשמעינן איפכ' דאפי' לאו ז"ת מ"מ א"ל דוק' זוג א' וכמו שהוכיח מהרש"א כנ"ל:

אבל אשה אסורה כיון דלדידן הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות הוי משא לגבייהו:

ואע"ג דקי"ל. וכ"כ לעיל סעיף כ"א:

מפני שהרועים רגילים כו' הם דברי הש"ס בשבת דף ס"ב דתנן התם דאשה היוצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה ואם יש עליה חותם חייבת ואמר עולא וחלופיהן באיש דביש עליה חותם פטור ואין עליה חותם חייב ופריך אלמא מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ודחזי לאשה לא חזי לאיש מתיב ר"י הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רועים לצאת בשקים ופירש"י אלמ' אף ע"ג דלא רגילי בהו מ"מ מיגו דלהאי הוי תכשיט לגבי האי נמי הוי תכשיט ומשני אלא אר"י קסבר לעולם נשים עם בפני עצמן עכל"ה אלמ' הטעם שכ"א מותר לצאת בשקים מפני שהרועים דרכן בכך ומש"ל מ"א בס"ק ל' וז"ל בשק מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אפי' בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) והן דברי הרא"ש לפירושו במס' נדרים דף נ"ה ע"ב צ"ל שכוונת הרא"ש דגם הרועים גופייהו אין לובשין אותן אלא מפני הגשמים והכריחו לשון הברייתא בנדרים דקתני יוצאים בשק כו' מפני הגשמים:

ולכן נ"ל שאם יצא בטלית מצויצת ח"ח אבל כו' שכ' בס' ת"ש דמ"ש מ"א חייבת חטאת ל"ד דהא בעינן שיוצי' כדרך המוציאים וכיון דאינו תכשיט ה"ל גבה שלא כדרך המוציאים ולכן מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דאשה חייבת כשיצאת בטבעת שי"ע חותם שלפעמים בעלה נותן לה טבעת שיש עליה חותם להניחו בקופס' ומניחתה באצבעה עד שתגיע לקופס' ולכן הוי גבה דרך הוצאה וה"ט נמי באיש שחייב בטבע' שא"ע חותם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק ט"ז ע"ש ולענ"ד דברי מ"א בדקדוק דהת"ש הקשה עוד על ספר א"ר שכ' דטלי' קטן הוי מלבוש גמור לאשה ולכן האשה פטורה אם יצאה בטלית קטן ובספר ת"ש השיגו דעדיין חייבת משום ציצית שבה דהוי משא לגבי האשה ע"ש וא"כ י"ל דמ"א ס"ל דגם טלית גדול הוי מלבוש גמור גם לאשה שלפעמים מתעטפת בו מפני הקור או מפני גשמים וכאשר עינינו רואות שכן דרך כפריית להתעטף במפה גדולה וא"כ הוי דרך הוצאתה בכך ומ"מ חייבות מפני הציצית לכן כ' מ"א שאם יצאה בטלית מצוייצת רק מ"ש אח"ז אבל דבר שהוא מלבוש כו' הוא מגומגם קצת לפ"ז ואין בזה קפידא כל כך בלשון מ"א כנודע:

ועבי"ד סי' קפ"ב ר"ל שלא תאסר מפני איסור לא תלבש אשה שמלת גבר דלהציל מן הקור או כדומה מותר ע"ש בש"ך:

משא"כ טבעת כו' הם דברי הש"ס דלעיל דאם יצאה בטבעת שיש ע"ח חייבת מפני שהן עם בפ"ע ואף ע"ג דלפעמים מניחתה באצבעה להניחה בקופס' מ"מ לא הוי גבי אשה מלבוש גמור רק דרך מקרה:

(נה) (ס"ק נה) ולא ישטחן כו' ל"ל לכיבוס אין זה דרך כיבוס בכך ולא יחשדוהו:

ועוד דבסי' ש"ג כו' ובס' א"ר ובספר ת"ש השיגו עליו דהתם אין הטעם שאין הכיבוס במים מועטים דשם האיסור דקי"ל אסור ליתן מים על הבגד דשרייתו זו היא כיבוסו וס"ל להני יש מתירים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרי' שרייתו זו היא כיבוסו ולכן אם הבגד נקי מותר ליתן עליו מים אלא דמ"מ מרובים אסור מחשש שמא יסחוט ובמועטים ל"ח שמא יסחוט. ולענ"ד כוונת מ"א דמדהתיר' ליתן עליו מים מועטים ניהו דל"ל שמא יסחוט וגם שרייתו ז"כ ל"ל כיון שהוא נקי מ"מ חשש מראית העין להיכן אזיל שיחשדוהו שדעתו לכבסן ושמא הרואה לא ידע שהיה נקי ומי עדיף מאיסור שטיחה דאסור מה"ט כ"ש כשראה שנותן עליו מים א"ו דבמים מועטים ל"ל כלל לכיבוס וליכא חשד והא דהוצרך מ"א ליתן טעם לאסור מים מרובים משום שמא יסחוט ת"ל משום מראית העין י"ל נקט טעם דעדיף טפי. עוד י"ל דאם הם מים ממוצעים לא מעט ולא רב דכה"ג ג"כ ליכא משום מראית העין ושמא יסחוט איכא ולכן מה שהתיר מ"א בסי' ש"ב ס"ק י"ט במים מרובים אם הוא דבר שאינו מקפיד עליו דל"ל שמא יסחוט ולא אסור משום מראית העין צריך לומר דמיירי במים ממוצעים כנ"ל דליכא מראית העין ומרובים דסי' ש"ב ודהכא אין שוין בפירושיהן:

(נו) (ס"ק נו) ואפי' בח"ח כו' דמטיילת בהמה בזוג כו' דלרב ס"ל כ"מ דאסרו חכמים מפני מ"ה אפי' בחדרי חדרים אסור:

והב"י סי' של"ו כו' וא"כ לק"מ דדוקא כיבוס דהוא איסור תורה אסור בח"ח אבל בזוג דליכא חשש כ"א מכירה דהוא איסור דרבנן מותר בח"ח:

ומ"מ קשה כו'. ס"ל דבשבת מקש' לרב מהאי ברייתא דקתני מטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה ומשני דרב תנאי הוא ול"ל לאוקמי כתנאי ה"ל לחלק בין חשש איסור תורה לאיסור דרבנן:

ואפשר דהתוס' סוברים כו' דברי התוס' הם בכתובות דף ס' דתניא התם נחום א"ג אומר צינור שעלו בו קשקשים ומעכבים המים לצאת ועי"ז מתקלקל הבי' ומשום פסידא הותר לו למעך הקשקשים ברגליו בצנע' דהוי מתקן כלאחר יד דליכא רק איסור דרבנן ובמקום פסיד' ל"ג והקשו התוס' לרב דהא הכא לא התירו אלא בצנעה משמע דבפרהסי' אסור. וע"כ משום מראית העין דלא ידעו משום פסיד' הותר לו א"כ לרב אפי' בצנעה יאסר וע"ז תי' לחלק בין אם החשד הוא שעישה איסור תורה או דרבנן כנ"ל וצ"ל דקשי' להתוס' על רב אע"ג דכבר תירץ הש"ס דרב תנאי היא מ"מ ה"ל להש"ס גם בכתובות להקשות לרב ולתרץ תנאי היא אע"כ דהש"ס דכתובות ס"ל לחלק כמו שכתבו התוס' ולא איצטריך למימר תנאי היא ולפ"ז לסוגיא דכתובות גם בהאי דמטייל' בזוג אין צ"ל תנאי היא וגם י"ל כתי' התוס' והן סוגיות חלוקות ותפס הרב"י עיקר סוגיא דכתובות דעדיפא דאין צריך לומר תנאי:

ועיין בר"ן פ"ק דביצה בסוגיא דאין מוליכין סולם משובך כו' כ' תי' אחר לקושי' תוס' דכתובות הנ"ל:

(נז) (ס"ק נז) סמוך כו' כמו אונין של פשתן. לעיל סי' רנ"ב. וא"כ אפי' בשריי' מועטת כו' רצה ליישב בזה ת"ל דבלא"ה אפי' נגד החמה אסור מפני מ"ה לזה תי' דבשרייה מועטת נגד החמה מותר דליכא מראית העין כמ"ש מ"א בתחלה בס"ק נ"ה ובס' א"ר תי' משום מהר"ל מפראג דנגד החמה מותר כשהוא לבוש בו וכמ"ש סעיף מ"ה מהלך בהן ואינו חושש אבל נגר האש אסור משום מלבן ומבשל:

ובמקום שאין בישול אין ליבון דאין מתלבן היטב במקום שאין היד ס"ב דאינו מתבשל:

(נח) (ס"ק נח) ואסור כו' ז"ל המרדכי. דין זה נובע מדברי המרדכי:

בעשר אלונטית לרבותא נקט אע"ג דכה"ג אין בכל אלונטית כ"א מים מועטים אפ"ה גזרינן שמא יסחוט ובסיפא דבעשר בני אדם מותרים כמ"ש מ"א אח"ז אפי' כל העשר' בני אדם נסתפגו באלונטית אחת דהוי מים מרובים אפ"ה ל"ג שמא יסחוט:

וצריך לומר כמ"ש הר"ן כו' ר"ל שהקשה למה לא קי"ל כהאי משנה דהא מצינו בדוכתא טובא דגזרינן שמא יסחוט. ותירץ אם אתה אוסר ההבא' לא יסתפג דחושש מנגיבה בבית המרחץ ואם לא יסתפג ממילא ימנע מן הרחיצה ולפי מנהגן וטבעם שהיה דרכן הרבה ברחיצה ה"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ אתי שפיר דברי המרדכי דבענין אפילו כשאוסרים ההבא' מ"מ יכולים לעמוד בלעדה קי"ל כהאי משנה דחיישי' לסחיטה:

ומיהו יש לומר כו'. וכמ"ש הרב"י סי' י"ג היה לבוש טלית והוא עומד בכרמלית בשבת ונודע לו שציציותיו פסולים א"צ להסירן דגדול כבוד הבריות שדוחה איסור כרמלית דרבנן (משום איסור טלית בלא ציצית ע"ש) וכ' הרב"י דאפשר דוקא בימיהם שהיו לובשין טלית דרך מלבוש ולכן כשילך בלא טלית איכא גנאי משא"כ לדידן דאין לובשין אותו דרך מלבוש כ"א לשם מצוה וא"כ גם כשהולך בלא טלית ליכא גנאי צריך להסיר הטלית בנדון ההוא ומסיק מ"מ כיון שבימיהם דהיה גנאי ולא אסרו חכמים אף ע"ג שבימינו ליכא גנאי מ"מ לא נגזר ונחדש גזירה חדשה ונשאר בהתירו וכן י"ל הכא:

(נט) (ס"ק נ"ט) שלא יוציאם היינו בכרמלית. ר"ל דל"ת למה אסור דוקא שלא יוציא המים חוץ לד"א ת"ל אפי' תוך ד"א אסור דהא נהר היא כרמלית ומוציא מכרמלית לר"ה לכן כ' דמיירי שעומר בכרמלית ומכרמלית לכרמלית אחר מותר להוציא ולכן לא אסור כ"א שלא יוציא המים חוץ לד"א:

(סא) (ס"ק ס"א) או שיצא כו' ועסי' ש"ח סעיף כ"ז אי סגי בחישב עליו מע"ש:

(סב) (ס"ק ס"ב) הכרוכים כו' ה"ה הכרוכים על המכה וכתבו האחרונים דעל המכה ל"ד כיון שאינו מרפא אסור אלא ר"ל על רטיה שעל גבי המכה כמ"ש סעיף כ"ב:

דלא כמו שכתב בכל בו. ובט"ז הסכים עם הכל בו:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.