אליה רבה/אורח חיים/שא

אליה רבה ‏ אורח חיים שא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] כדי שלא יהא וכו'. בריש סימן ש"ח כתב עוד טעמים עיין שם:

ב

[ב] [לבוש] כתיב אם תשוב וכו'. כן כתב בטור וצריך עיון דבשבת דף קי"ג מפיק ליה מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך וכו':

ג

[ג] ואסור לפסוע וכו'. תימא הא אמרינן בגמרא התם דפסיעה גסה אפילו בחול אסור ועיין שם ואישתמיטתיה ליה חדושי אגדות שם דבחול אינה אלא סכנה דנוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו אבל בשבת איסורא נמי איכא, עוד שם נראה לי אפשר דמאי דסיים הגמרא שם ומהדר ליה בקידוש דבי שימשא זה השיב רבי לר' ישמעאל או הש"ס קאמר לה דבחול איכא תקנה מה שאין כן בשבת נשאר איסורא, הנה בתוס' בתענית דף י' ע"ב פירשו תוס' דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש על כן מקשה אם כן מאי השיב בשבת דף קי"ג ר' ישמעאל לרבי וכי בחול מי הותרה וכו' דילמא מבעיא לרבי היכא דכבר דש: ד יותר מאמה וכו'. פירוש שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא גם כן חצי אמה ואגודה כתב שלא יעקור רגל שני קודם שיניח ראשון וכן כתב ראב"ן סימן ש"ס:

ד

[ד] יותר מאמה וכו'. פירוש שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא גם כן חצי אמה ואגודה כתב שלא יעקור רגל שני קודם שיניח ראשון וכן כתב ראב"ן סימן ש"ס:

ה

[ה] המתענגים וכו'. פירוש נערים המשחקים יחד (אגודה) ודוקא דיעבד שרגילין בכך אבל לכתחילה אין להרגילן (ב"ח) ובשמחת תורה שרי לרקד וכן בשמחת נישואין לכבוד חתן וכלה הש"ס פרק חמישי דביצה:

ו

[ו] וכן לראות וכו'. פירוש לרוץ לראות:

ז

[ז] [לבוש] אבל לא להתעמל וכו'. דהיינו רפואה כדלקמן סימן של"ב ובעל הלכות גדולות בסימן שכ"ח סעיף מ"ב ודלא כט"ז, והנה משמעות הלבוש אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור אבל במגן אברהם כל שאינו רץ מותר, ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פרק ז' שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה וכו' משמע דאדם אסור וכן משמע מרמ"א:

ח

[ח] ואסור לעבור וכו'. אף שאי אפשר בהיקיף, ומה שכתב לידי סחיטה אין לומר הא בלאו הכי אסור דשרייתו זהו כיבוסו תירץ בתוס' שבת דף קי"א דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טינוף בבגד, עוד יש לומר דלא אמרינן זהו כיבוסו בדבר שאינה נראים ליכלוך, אבל מצאתי בספר יראים דף ל"ט ופסקי רקנטי סימן קי"ג ותירצו דהכא מיירי בבגדים של עור וצריך עיון ועיין סימן ש"ב סעיף ט':

ט

[ט] יכול לעבור וכו'. אף שאפשר להקיף ועיין סימן תרי"ג סעיף ח' ומה שכתב ובלבד שיעשה וכו', לרש"י שהביא כי אין צורך לזה, ונראה לי דסבירא ליה כמו שאמרינן התוס' שם דבמקום מצוה לא גזרו משום סחיטה וכן כתב ספר התרומות סימן רמ"ד וסמ"ק ועיין ברא"ש ריש פרק יום הכיפורים:

י

[י] שלא תהא מכשיל וכו'. קשה למה לא חשבינן עולא בהדיא שלושה דברים שהתירו סופן משום תחילתן בפרק קמא דביצה דף י"א (ט"ז):

יא

[יא] [לבוש] וחייב על הוצאתו וכו'. דע דכל מקום שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת אבל אם עשה מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר ויצא לרשות הרבים פטור:

יב

[יב] בסייף וכו'. אפילו חגור במתניו חייב שכן דרך הוצאה בכך (הגא) [באר הגולה] באלה הוא מקל של מתכת וראשה עבה ובסימן תע"א של עץ או ברזל:

יג

[יג] [לבוש] כובע של ברזל וכו'. כן פירש בית יוסף וצריך עיון דרש"י פירש שהוא כובע עור תחת כובע מתכת, וכן כתב המגיד פרק י"ט מהלכות שבת וסמ"ק, שוב ראיתי בפירוש משנה לרמב"ם וברטנורה כפירוש בית יוסף בספר תניא כובע נחושת או ברזל או עץ וצריך עיון:

יד

[יד] אנפלאות וכו'. לשון ברטנורא בתי שוקיים של ברזל ורמב"ם פירוש משנה כתב מלבוש של ברזל:

טו

[טו] [לבוש] מכל מקום לכתחילה וכו'. שנראה כיוצא למלחמה (מרדכי ור"ן) ודברי לבוש צריכין לדחוק לכוונה זו:

טז

[טז] במנעל וכו'. עולת תמיד תמה על שהשמיט דאשה לא תצא במנעל קרוע וחדש וכו' ותימא עליו דאישתמיטתיה בסימן ש"ג סעיף י"ג:

יז

[יז] שאין בו מכה וכו'. ואני מצאתי בירושלמי מוכח דהלכה כרב הונא לכן נראה לי שירא שמים לא יצא בשניהם ביחידי (מלבושי יום טוב), וכן פסק הב"ח וכן עיקר שמצאתי בספר יראים דף מ"ח שכתב דלא הכריעו חכמים הלכה כדברי מי לכך אסור בשניהם:

יח

[יח] [לבוש] אלא להוציאה ביד וכו'. משמע דביד לכולי עלמא חייב בין איש בין אשה בין נקובה בין שאינה נקובה וכן כתב מגן אברהם:

יט

[יט] ויש אומרים להיפך וכו'. עיין בנחלת צבי ואחרונים שהאריכו בזה וקיצרתי כי פליגי באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן הגמרא ועתה הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט חייב ואם אין דרך הוצאתו בכך פטור אבל אסור ואם רוב העולם אין דרכן לצאת בכך אף על פי שאנשי מקום (אין) מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם:

כ

[כ] ואם יצא חייב וכו'. והאידנא פטור דמיקרי תכשיט בית יוסף ועיין סימן ש"ג סעיף י"ח:

כא

[כא] כתובין וכו'. ואם כתבן לרפואה דינו כקמיע (בית יוסף):

כב

[כב] צורה וכו'. בין בולטת בין שוקעת (בית יוסף), ומגן אברהם כתב דאישתמיטתיה מה שכתב ביו"ד סימן קמ"א סעיף א' דבולטת אפילו בחול אסור להניחה, עד כאן, וליתא דהתם דוקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי עיין שם:

כג

[כג] [לבוש] ומיירי שהוא קבוע וכו'. לט"ז ס"ק י' אישתמיט זה ודו"ק:

כד

[כד] [לבוש] הוה ליה תכשיט וכו'. עיין סימן ש"ג סעיף י"ח:

כה

[כה] ויש מתירין וכו'. דוקא קבוע בקצהו שקורין זענקיל אבל באמצע חגורה אסור וברצועה הקבוע בחגור אף בקצהו אסור אף דאי אפשר לסלקו משם בשבת כן משמע מב"ח ומשמע שנוהגין כמתירין וכן משמע בשלטי גיבורים דף קכ"ה וקע"ג:

כו

[כו] [לבוש] מכל מקום כיון דרוב פעמים וכו'. והא דלעיל סעיף ח' דחשב מיירי שדרך לתחוב בו בחול לפרקים ועיין במגן אברהם וצריך עיון:

כז

[כז] [לבוש] אבל לאשה וכו'. ומהרי"ל כתב טעם לנוהגין היתר כיון דלעניות חשיב מלבוש אף לעשירות מותרת ועיין סימן ש"ג סעיף י"ח (מלבושי יום טוב), ומגן אברהם פירש דמיירי שמתעטפות בו דרך מלבוש אבל כשמניח על ראשו ולא מתעטף בו אסור ואם כוונתו שלא יצערו אותו הגשמים שרי בכל ענין ואפילו ניצלת על ידו גם מטינוף ודמי לסעיף י"ד שלא יכאב לה הדם, ובשלטי גיבורים דף קכ"ח כתב דהוא הדין כשעושה מפני הצנה וכן משמע בבית יוסף סוף סימן זה ועיין בשלטי גיבורים דף קע"ג סוף ע"ב, ובתשב"ץ סימן מ"ח שצריך ששני ראשי סודר קשורין יחד ומהודקין שלא ישאנו הרוח על צעיפה וכו', ואם מכסה גם רוב גופה שרי ט"ז:

כח

[כח] לא יצא הזב וכו'. לכך אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו (שלטי גיבורים שם):

כט

[כט] [לבוש] ואם יצא פטור וכו'. בשולחן ערוך השמיט זה ועולת שבת כתב משום דאין נפקא מינה האידנא בין חיוב חטאת מפטור, עד כאן, ולא דק דהא בסעיף ד' ובסעיף ח' כתב השולחן ערוך מה שהוא פטור וכן בדוכתי טובא ובאמת איכא חילוק גדול גם האידנא בין איסור דאורייתא לרבנן גם לקמן בסוף סימן של"ד איכא נפקא מינה במלאכה שאין צריך לגופו אם יכול לכבות גחלת במקום שרבים ניזוקין ושם כתב השולחן ערוך פלוגתא במלאכה שאין צריכה ולא הכריע, ונראה לי דמשום הכי לא כתב כאן אם יצא פטור כי לא הכריע מה שאין כן הלבוש דהכריע בסימן רע"ח כר' שמעון דפטור במלאכה שאין צריכה לגופו לכך כתב הכא דין דאם יצא פטור כן נראה לי, ועולת שבת שהאריך כאן בפסק דאין צריך לגופו אישתמיט ליה שולחן ערוך סוף סימן של"ד הנזכר לעיל, גם קצת קשה על מה שכתב סימן שי"ו סעיף ד', גם תימא דלקמן סימן ש"ג סעיף י"ח כתב בשולחן ערוך ולבוש חילוק אם אסור בכרמלית דידן. עוד כתב עולת שבת ונראה דמכל מקום יש נפקא מינה בכיבוי נר לחולה שאין בו סכנה דמותר אף לכתחילה, ומאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופו, עד כאן, ותימא הא בש"ס [שבת] דף ל' קאמר לר' שמעון דפוטר דלכתחילה לא יכבה בחולה שאין בו סכנה וכן פסקו הטור ולבוש סימן רע"ח אף שפסקו התם כר' שמעון:

ל

[ל] יהא סינור וכו'. מלפניה ומלאחריה שזה תיקון עזרא, אבל מאחריה בלבד וקושרה ברצועה לפניה אינו מלבוש ואסור (מרדכי והגמרא):

לא

[לא] אם קושרתו וכו'. נראה לי דנקט קושרתו איידי דהשתא כדלקמן סימן ש"ג סעיף ט"ו דאפילו לא קשרתו כשר, ולעולת תמיד אשמוטי שם ומגן אברהם כתב נקיט קושרתו דבלא קושרתו לא תתקיים כלל כיון שתלוי לפניו על כן פירש בפרק במה אשה דמותר אפילו לא קושרתו מיירי במוך באותו מקום:

לב

[לב] [לבוש] משוי הוא וכו'. כן כתב בית יוסף בשם רש"י ורבינו ירוחם, ותמה מלבושי יום טוב שלא הביא דברי תוס' דף פ"ה שחולק על רש"י מגמרא ערוכה דיומא דטעמא הוא דילמא דמשתמיט ואתא לאתוי ארבע אמות ברשות הרבים ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן, עד כאן, ואני אוסיף שכן כתב הר"ן שם ובכלבו והגהות אשירי ותשובת הרשב"א סימן תר"ז וכן מצאתי בסמ"ג שכתב כיון שהוא של עץ וקש אינו יכול להדקו סביב רגליו ומיפסיק ואתי לאתוי, ומזה תמיה גדולה לי על בית יוסף שכתב דהגמרא בשם סמ"ג כתב כרש"י, ועוד נראה לי דגם רש"י לא פירש כן אלא לסלקא דעתה דשם יומא ע"ח אבל למסקנא מודה ודו"ק, גם נראה לי דרש"י לא פירש אלא שאינו תכשיט ונראה לפרשו נמי כדברי סמ"ג דיש לומר שאין יכול להדקו כמו תכשיט:

לג

[לג] [לבוש] מיהו אם הקב וכו'. בשולחן ערוך השמיט זה ונראה שנכלל במה שכתב בסעיף ט"ז בפנטיש כדמשמע בתשובת רשב"א שם:

לד

[לד] של עור באורך וכו'. ונראה לי דהוא הדין של עץ כדלעיל (מלבושי יום טוב):

לה

[לה] וכן בפנטיש וכו'. כיון דמחופה עור מהדיק ולא משתמיט (רשב"א), ורמ"א סיים ויש מחמירין והט"ז הסכים להקל כיון שאין דרך לילך יחף ברשות הרבים לא אתא לאתויי, עד כאן, ואפשר שזה טעמא דלבוש שהשמיט, ולכולי עלמא אם שכח ויצא מהן לרשות הרבים אין צריך להסירן ברשות הרבים אלא מהלך בהן עד שיגיע לביתו וכן הדין בכל איסורן משום דאתא לאתויי וכן משמע באגור סימן תכ"ח. כתב רבינו ירוחם סנדל של שעם מותר לכולי עלמא כיון שהרועים יוצאין בו:

לו

[לו] אלא להחזיק וכו'. כמו זקן (מלבושי יום טוב), ואם הזקין כל כך שאי אפשר לו לילך בלא מקל מותר (רשד"ם), והט"ז כתב דאם הולך במקום שיש חשש ליפול כגון שירדו גשמים ובמקום משופע או שהולך בחורף על מים הנגלדים שקוראים איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם, עד כאן ואינו מוכרח. כתב מגן אברהם מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת אם לא במקום שיש עירוב ואין לומר דליהוי כתכשיט דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו אף ר' אליעזר דסובר תכשיטין הן לו לא קאמר אלא אינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא וכן כתבו תוס' דף ס"ב דכשנושא תכשיט בידו אסור משום מראית עין וכן כתב ראב"ן סימן שמ"ט, עד כאן, ואני אומר דמר' אליעזר אין ראיה כלל דיש לומר דמיירי בחגורין על ירך ולא בידו וכן משמע בלחם משנה פרק במה אשה, ומכל מקום אין ראיה משם לאיסור דיש לומר דסייף וקשת אינו תכשיט כשהוא בידו מה שאין כן מקל דתכשיט כשהוא בידו הוא ובזה נדחה ראיית מגן אברהם ממפתח עיין שם ודו"ק, גם נראה לי דמתוס' אין ראיה דהתם מיירי בחולה שנשא קמיע בידו ויש מראית עין שיאמרו שיש תכשיט בזה בלא חולי כיון שנושא בידו מה שאין כן במקל שאין תכשיט בידו ואדם חשוב כידוע, גם עיינתי בראב"ן שם וראיתי דלאו ראיה, גם קשה לי לכאורה תוס' שהקשה מקושר בשיר וכו' דילמא שאני בקושר בשיר וכו' דמוכיח עלה השיר שהוא לתכשיט מה שאין כן הנושא קמיע בידו שהוא ארחיה לחולה, ונראה שגם תוס' לא חלטו זה לדינא אלא הקשו מנא ליה לש"ס לדמות לגמרי תירוצא דלעיל ודו"ק, ועוד דהאידנא כל רשות הרבים כרמלית כדלקמן סימן ש"ג סי"ח ועיין ס"ק ע"ח. עוד כתב מגן אברהם דאיש בעלמא שאינו נושא מקל לכבוד אפילו במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת כמו שכתב סימן תקכ"ב, עד כאן, אבל מב"ח וט"ז בשם רש"ל שהבאתי שם מבואר דביום טוב מותר אף באין עירוב דליכא זילותא אלא ברשות הרבים וכרמלית. כתב הטור אדם שרבים צריכין לו מותר לישב על כסא ונושאו בשבת ובלבד שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועתיהם, עד כאן, ולקמן בהלכות יום טוב סימן תקכ"ב סיים ואם שירא לילך בלא כתף מותר על ידי כתוף, עד כאן, ולא כתב כן הכא אפשר דבשבת החמיר בזה והשולחן ערוך ולבוש שהשמיטו כל דברי הטור אפשר דהחמירו בשבת אפילו בלא כתוף, ומגן אברהם כתב דגם הטור לא מתיר אלא במקום שיש עירוב וכן כתב הפרישה וצריך עיון:

לז

[לז] [לבוש] משאוי הם וכו'. ליתא דהא כתב הרמב"ם פרק י"ט דאם יצא פטורים:

לח

[לח] [לבוש] ולפעמים וכו'. ועולת תמיד החמיר דבלא גשמים אסור:

לט

[לט] אסור לכרוך חוט וכו'. אפילו על הספוג דחוט או משיחה חשובים ואינם בטילים לספוג כמו אגוד שהוא של סמרטוטין וכשמתירין משליכין ובטיל לגבי ספוג מגן אברהם ועס"ק ב', ומה שכתב לא יחזירם וכו' עיין סימן שכ"ח סעיף כ"ה:

מ

[מ] [לבוש] שגם הבנים וכו'. לא כן כתב הר"ן אלא דלרבינו תם ורמב"ם דלעיל סעיף ט' חיישינן דילמא מחייכי ואתי למישלף ובתוס' מובא דאפילו בנים קטנים אסור:

מא

[מא] [לבוש] דודאי וכו'. ונראה לי לדמותו למה שכתב בסוף סימן ש"ד בענין חותם של עבד (מלבושי יום טוב):

מב

[מב] מחובר וכו'. דוקא תופר שתי תפירות אבל קשירה אינו מועיל (באר שבע). צריך עיון מה שנא מעגולים ירוקים דמיירי כשמחובר קצת ונראה לי דאותן בטלים טפי לבגד (מגן אברהם), ולי נראה כיון דממשמש מטפחת לקנח אתא לאפסוקא אם לא יהיה מחובר היטב ואתא לאתוי מה שאין כן בעגולים ירוקים דמתירא דילמא יפסיק ואין ממשמש:

מג

[מג] בכסותו וכו'. אבל אותן שמחברין בחגורה בקשר של קיימא אסור דאינה בטיל לגבי חגורה (ב"ח וט"ז), ולפי זה מוכח דקשר מועיל בכסות נגד באר שבע דלעיל וצריך עיון. כתב הט"ז ואין היתר אלא שיעשה מפציל"ט ראשו של קשר שאינה של קיום בראש חגורה ויהיה כמו חגורה ארוכה ויסגור את עצמו כל זמן שהולך על הרחוב, עד כאן, ויש לפקפק בזה ועיין ס"ק ס"ח. מצאתי כתב מה שנוהגין הבחורים להקל שכורכים הפיצול"ט סביב רגליהם כדי להלך חוץ לעירוב בחשבם שזה דרך מלבוש כמו הקשורים סביב בתי שוקיים הנקראים בלשון אשכנז הויזין בענד"ל נראה שהוא אסור, וראיה קצת מזה דלא התירו במשנה אפילו לצורכי מצות מילה אלא לכרוך סמרטוט סביב אצבעו ולהביאו דרך חצר משמע אבל דרך כרמלית לא מפני שאין דרך מלבוש וכל שכן זה שאינו לצורך מצוה, ואפשר שבפיצל"ט ארוך וקצר ברוחב שדומה קצת להויזין בענדיל דמותר יותר ומוטב שיהיה שוגגים וכו', ומהאי דסוף פרק חביות דהמוליירן מביאין וכו' אין ראיה דשאני התם דהוי טפי דרך מלבוש שהרי צריך שיתכסה ראשו ורובו כך היה נראה למהר"ש במהרר"ל זכרונו לברכה, עד כאן, ויש לדקדק דהא הוי כמו כעושה כעין חגורה כיון דבלאו הכי מקושרים בתי שוקיים מיהו הא התירו אפילו לכרוך על אצבע, ואפשר לי לומר בהיתר דהטעם משום לקנח ועיין סימן של"א סעיף ח' מזה, אבל אם משמיעם וכו' כיון שעשוי להשמיע קול (שלטי גיבורים), ומה שהקשה מגן אברהם דהא לא אסרינן אלא לכלי שיר בלבד לא קשה מידי דהא פסק רמ"א סימן של"ח סעיף א' דכל שנעשה להשמיע קול אפילו אין כלי שיר אסור ועיין סימן של"ט סעיף ג':

מד

[מד] [לבוש] לא בקמיע שאינה וכו'. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוא דרך מלבוש וכן אם יצא בתפילין (רמב"ם פרק י"ט), ובתשובת רש"ל סימן מ"ז האריך בדחוקים למצוא טעם על שאינו חייב ואשתמיטתיה דברי רמב"ם גם למגן אברהם סימן ש"ח אישתמיט, גם תימא עליו מה שכתב טעם דשאינו חייב דשמא היא מרפאות הא בתשובת רש"ל דחי זה בבירור עיין שם, מכל מקום מבואר דלדידן דלית לן רשות הרבים מותר לצאת כיון שאין בה חיוב חטאת כדלקמן סימן ש"ג סעיף י"ח וכן פסק רש"ל שם ודלא כמגן אברהם שם:

מה

[מה] [לבוש] הועילה פעם אחת וכו'. דוקא שתי פעמים כי בשלישי באו שתי המחאות כאחד ולא הוה ליה לכתוב כלל פעם אחת (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי דפירוש הלבוש דלכל אחד משני בני אדם הועילה פעם אחת אם כן יש שתי פעמים:

מו

[מו] [לבוש] או לאותו האחד. זה נראה לי טעות לגמרי (מלבושי יום טוב), פירוש דבאחד לא שייך המחאת גברא כי אם בשלושה בני אדם כדלקמן ולפי זה תיקשי על מה שכתב הלבוש קודם זה אבל אחת ריפא שלוש פעמים לאדם אחד, ויש לומר דהכי קאמר שקמיע אחת ריפא לאדם אחד שלוש פעמים וקמיע שני לאדם שני שלוש פעמים דמה שכתב קודם זה ריפאו שלוש פעמים לשני בני אדם רצה לומר בכל קמיע וקמיע רפאו לשני בני אדם שלוש פעמים ואם כן כל קמיע ריפאו ששה פעמים ועל דרך זה צריכין לפרש מה שכתב אחר כך או לאדם אחד וכו' ודוחק, לכן נראה לי דאם תמצא לומר קאמר דאף אם תמצא לומר דאיתמחי גברא באדם אחד נמי לא מצינו המחאות גברא וקמיע באחד בענין זה, ועוד אפשר דסבירא ליה לחלק דוקא כשריפאו שלושה איגרת לאדם אחד כל אחד פעם אחת הוא דלא איתמחי אבל כשכל אחד מתרפא שלושה פעמים איתמחי גברא ואיתמחי קמיעי שאם כתב לחש אחת שלוש פעמים לאדם אחד לשלושה בני אדם ונתרפאו עד כאן לשונו, ומזה ראיה לדברי ודו"ק:

מז

[מז] [לבוש] ואין שייך וכו'. כלומר מכח גברא דאיתמחי תועיל גם כן הקמיע וכדלעיל אלא דכי אבד מחזקתו של רופא הוא שצריכין המחאת הקמיע וזה אי אפשר אלא בכהאי גוונא דפירש:

מח

[מח] [לבוש] ואף אם היה וכו'. לא ידעתי זו מנין לו דילמא דוקא דרך מלבוש הוא דאינו חייב גם מי הגיד לו תעלומה שהוא לו לתועלת כשנושאה בידו ולא עוד אלא דבשבת ריש דף ס"ב דחה לסברא זו וכמו שכתבו תוס' (מלבושי יום טוב), גם נראה לי ראיה ממה שכתב מגן אברהם בשם הגמרא בקמיע דכתבי הקודש אף שהוא מומחה לא יצא אלא אם כן מחופה בעור וטעמא זימנין דאיצטרך לבית כסא ואתא לאתויי וכן כתב הוא, ואם איתא דאפילו מייתי בידו לא מחייב אם כן לא היו גזרינן שלא יצא כדאיתא בדף ס"א בשבת ובאמת צריך טעם על רי"ף ורמב"ם והרא"ש וטור ושולחן ערוך שסתמו דיוצאה בקמיע מומחה ולא חילקו דבאין מחופה עור אסור, ונראה לי דסמכו על מה שכתב הרמב"ם פרק י' דספר תורה וטור יו"ד סימן רפ"ב ואסור לצאת לבית הכנסת בקמיע שאין מחופה בעור וכבר כתבו בתפילין דאסור מהאי טעמא לצאת שוב מצאתי בראב"ן סימן ש"ן זה לשונו הא בדורות ראשונים שלא היה להם בתי כיסאות בבתיהן אבל השתא אפילו מצופין עור נפקי עד כאן לשונו, אלא דלפי זה תיקשי למה כתבו הפוסקים גבי תפילין דאסור ואפשר משום דשם אסור בלאו הכי דאין שבת זמן תפילין לכך כתבו אגב גם טעם זה:

מט

[מט] החרגול וכו'. גם חגב מועיל לחולשת עצם הירכים בסגולה ושן של שועל חי יתלו אותו על מי שארך שנתו להקיצו ואם משועל מת יעשה להיפך ומסמר מעץ הצלוב יתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית (רמב"ם ומגיד פרק י"ט), ורש"י פירש דמשימין המסמר על נפח שבמכה:

נ

[נ] בכל קמיע וכו'. פירוש אפילו בבית:

נא

[נא] וגם הוא מרפא וכו'. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור כמו דאסור בסעיף כ"ב לכרוך חוט או משיחה על המכה כן כתבו הב"ח ומגן אברהם, וצריך עיון דלא משמע הכי בשבת דף ס"ה דפריך אילימא דכל מידי דאקושא מעלי לה ליעבד לה חספא וכו' ודו"ק וכן משמע מרבינו ירוחם דף ע"ט, גם ראיה מסעיף י"ג דקושרתו כדי שלא תצטער מהדם, ובאמת גם לעיל בחוט או משיחה צריך עיון דיש לומר משום דאינה מציל מצער כל כך אבל אגד של סמרטוטין מותר שלא יסרטו מלבושים כיוצא בו והא דקאמר לעיל באגד של הרטיה רבותא קאמר דאף על הרטיה מותר ואף דהב"ח ס"ק מ' לא פירש כן הנראה לעניות דעתי כתבתי וכן משמע בשלטי גיבורים דף ק"ך ע"א וגם במהרי"ל בשם הר"ש ועיין מה שכתבתי סוף סימן זה:

נב

[נב] אלא משולשת וכו'. פירוש אפילו אינה על רוב גוף:

נג

[נג] [לבוש] ובטליתות שלנו וכו'. מרמז בזה דוקא בשלנו שנהגו לצאת כן הוא דמותר סביבת הצואר לבד אבל בשלהם שנהגו לכסות הרא"ש והגוף אינו מותר אלא במכסה גם קצת הגוף אף שאין מכסה הרא"ש ואם כן יוצא ממנהג מלבוש זה, מכל מקום מותר כיון דמכל מקום מכסה הגוף, ובזה נסתלקה כל השגות שהאריך הט"ז על הלבוש ושולחן ערוך גם לכאורה דברי סותרים כמו שכתב בסעיף קטן י"א, ונראה שפיר לסמוך על זה להקל (ט"ז):

נד

[נד] אבל מלבושין דידן וכו'. הקשה הט"ז והלא כל הפוסקים כתבו דין מהנזכר לעיל וכי לא היו בזמן כולם בגדים כמו לדידן, עד כאן, ולא קשה מידי דאף שהיה להם מכל מקום כתבו דין זה לענין כשאין לובשין כדרכן כדמסיק:
[אות נד*] קצתן בידו וכו'. כן כתבו בית יוסף ושולחן ערוך ואפשר דרמז למה שכתב מהרי"ל דדוקא קצתן שאין עושין קיפול מותר אבל כשמגביה לגמרי ומקפלו דנעשית באמצע כמרזב אסור, ומה שכתב בית יוסף דלא אסרו אלא להניח על כתיפו ודוקא לאו דוקא אלא הוא הדין בידו ועל כתיפו דאז ודאי נעשה קיפול, ובזה מיושב תמיהת הט"ז על בית יוסף ואף לטעם שבבית יוסף במלבושין דידן מותר מכל מקום בכל ענין לא סמך על זה:

נה

[נה] [לבוש] ומניחין על כתיפו וכו'. משמע דאם מגביה קצת מיד מותר ואם כן קשה הא אין חילוק בין לובש כדרכו או לא וכן באמת לטעם שני שבבית יוסף:

נו

[נו] [לבוש] שהרי דרך וכו'. צריך עיון דבבית יוסף לא נזכר טעם זה אדרבה כתב דעוברי דרכים דרכם להוציא מעות תפורים ובשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר משום דדרך חנוני לצאת בכך:

נז

[נז] חייב וכו'. אבל בבית מותר אם צריך לו ואפילו אינם צרורים רק מנוקבים (רמ"א) והנה דין מנוקבים כתבו הלבוש ס"ק שאחר זה אבל דין ראשון דבבית מותר בצרורים אף שאין מנוקבים השמיט, ונראה דפירש מה שכתב רמ"א אם צריך היינו שירא שיגזול ממנו ולכך השמיט דבזה פשיטא דמותרים, ובאמת נראה פירוש רמ"א אם צריך לו שצריך לסדין:

נח

[נח] [לבוש] פטור וכו'. הבית יוסף חוכך בזה לחיובא משום שדרך עוברי דרכים בכך אלא שמצא בתשובת מהר"מ דמדמה לה לאפונדתו וחיפת חילוקו, עד כאן, והקשה עולת שבת הא על כרחך איירי מתניתין דפיו למטה דאי למעלה תנא בברייתא דחייב כיון שדרך הוצאה בכך, עד כאן, ותימא עליו מאי הוצרך לדייק דבמתניתין גופיה תנא אפונדתו ופיה למטה. ועיקר קושיותו יש לומר דשאני בפונדתו שדרך הוצאה בכך אפילו בבית, גם אין דרך הוצאה בדרך במעות לתפור אלא כדשכיחי גזלנים, ושאר קושיות שהקשה שם כבר מתרץ אותם בית יוסף וקיצרתי. עוד אזכיר בקצרה הבית יוסף כתב על מה שכתב אגור בשם מהר"י מולין דמההיא דפורפת על האבן ולא על המטבע מוכח דאסור להוציא כתב הבית יוסף שלא היתה הגמרא לפניו דהתם טעמא משום איסור טילטול, עד כאן, ורמיתי אנפשי לתרץ דברי גדולים שלא לשויא בטועין ועיינתי דברור דפירשו בש"ס דלא כפירוש רש"י משום טילטול אלא משום דנראה כמערים להוציא כמו שאביא בסימן ש"ג ס"ק ל"ד בשם ספר התרומות וסמ"ג ומרדכי ולבית יוסף אישתמיט גם שם דבריהם:

נט

[נט] [לבוש] אלא הוצאה כלאחר יד וכו'. והוא הדין לשאת אצלו (מגן אברהם) ומחזיק המעות בין בגדו לבשרו (ט"ז) אבל לשאת בידו משמע דאסור וכן כתב מגן אברהם שכן משמע במהרי"ל. ולעניות דעתי משמע ממה שכתב בשם מהרי"ל מותר לטלטל מעותיו אפילו מחוץ לעיירות וכו' דאפילו ביד מותר אם אי אפשר בענין אחר כיון דלית לן רשות הרבים דאורייתא שאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אתא להצניע בקרקע ולעבור איסור דאורייתא ולפי זה כל שכן שמתירין בצרור בסדינו כשאי אפשר בענין אחר ועיין סוף סימן רס"ו ובב"ח שם:

ס

[ס] [לבוש] לא הוי מוקצה וכו'. ולי נראה דכיון דמנוקב דרך לתלותו בצואר לתכשיט לא הוי מוקצה (מלבושי יום טוב), ולפי זה אפילו יוצא בשופי מותר ודוקא מטבע שדרך ליתלות גם בזה משמע שאין לטלטל כשאין מן הצורך אם לא שראוי ליתלות:

סא

[סא] [לבוש] אם אינו קשור אסור וכו'. נראה לי שלמד כן מסכינתא דבגמרא סוף פרק חבית לפי פירוש רש"י:

סב

[סב] [לבוש] ונהגו וכו'. פירוש בסנדלין שדומה קצת לגזירת סנדל המסומר אבל מנעלים המסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעול פשיטא דשרי פרישה בשם רש"ל:

סג

[סג] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. וכן ראוי לנהוג (רמ"א) ומה שנוהגין הנשים לחגור בחגורה ואחר כך מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה מותר דהאשה צורך בו ותו גם בזה שייך לומר המלבוש מפסיק ביניהם אלא דחוששני דהוא כמרזב ויש לומר הנח להם מוטב שיהיו שוגגים וכו' (ט"ז) ויש לחלק, גם נראה לי להיתר ממה שכתב שבלי הלקט אפילו למאן דאמר דאסר תרי חגורות אם בגדיו ארוכין וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד וכו' משמע דמיירי בענין זה שמגביהן קצת וחוגרין שלא יהא ארוך כל כך:

סד

[סד] [לבוש] שאין דרך וכו'. אם מנהג בני המקום לחגור בשני חגורות מותר עיין שם בשם תוס' ואינו מוכרח דיש לומר בטלה דעתן כיון שאין צורך בו. כתב בית יוסף הני נשי שיש להם כותנות ובהם המיינות תפורין ולחגור בהן ואחר כך חוגרת עוד חגורה של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומכל מקום אין חשובין כמשוי כיון שהם מחוברים בכתונת בטלי לגבייהו, עד כאן, ובספר התרומות סימן ר"מ משמע דאף למאן דאוסר שתי חגורות אינו אלא מדרבנן:

סה

[סה] [לבוש] שלא מותר וכו'. תמיהני דלא נמצא בבית יוסף מי שמתיר להדיא ועוד אני אומר שכל בבתי ידים לכל יד לבדו אבל העשוי כמו בתי זרוע ותוחבין בו יד מפה ויד מפה שיש להחמיר בו טפי שבקל נופל ואתא לאתוי ועוד שרגילין לשאת כך ביד בלא לבישה (מלבושי יום טוב), אבל הט"ז כתב להיפך דוקא בהענטשוך ישתמש איסור דכשצריך להוציא יד מאחת אז נושא הענטשוך שחלץ בידו השנית אבל בארביל שלנו ששני ידים מתחממים דאף אם נצטרך להוציא ידו אחת הרי הארביל לבוש לידו השנית ואף שמשום זה נקט כאן ארביל, הנראה לעניות דעתי כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל בארביל וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין, עד כאן, ואין ספק אילו ראה הט"ז לדברי מלבושי יום טוב וסברתו לא היה מקיל בארביל ומה שהביא ראיה ממה שנהגו להקל אפשר דטעמייהו כמו שכתב הב"ח כיון דאין לנו רשות הרבים אין כאן אלא ספק חששא דרבנן כמו שכתב רבינו תם בחוטין דהנח להם מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל באמת מדינא אסור כמו שכתב הב"ח, גם נראה לי מסברת מלבושי יום טוב שהבאתי לא דמי כלל לחוטין דהכא לאו ספק הוא אלא קרוב לודאי הוא שרגילין לשאת כך ביד ובהנטשוך כבר החמיר גם הט"ז, ואם המלבושי יום טוב לא קאמר אלא דבהנטשוך יש מי שמתיר לאפוקי בארביל לכולי עלמא אסור אבל מודה דהלכה יש לאסור גם בהנטשוך:

סו

[סו] גיוונטיש וכו'. שלובשים מפני הצינה (שבלי הלקט):

סז

[סז] [לבוש] מי שיקשור וכו'. תמוה לי דכשיהיה תלוים על ידי קשר ולא יהיה על ידו הרי יש משאוי עליו דהא ודאי לא בטל אגב דבגד דהוה דבר חשוב כל שכן אם נקשר בחגורה שלו כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה לענין פצילט (ט"ז), ולא קשה מידי דהא לא קאמרי הפוסקים אלא לקושרו בבתי ידים של מלבוש ודאי בטל הוא לגבי בגד כאילו בתי ידים הם ארוכים יותר ואף שהוא דבר חשוב מכל מקום בטל הוא לבגד כולו כיון שהכל מין מלבוש גם דין זה דקשור הוא בשבלי הלקט ואגור וגדולה מזה מצאתי בספר תניא זה לשונו, שאם יש בבתי ידים קרסים ומחברים בבתי זרועותיו שמותר להוליכם:

סח

[סח] קשר של קיימא וכו'. הקשה הב"ח הא אפילו בלא קשר של קיימא אלא בקשר אחד ועניבה יצאנו מידי חששא זו שמא יביאם ארבע אמות ברשות הרבים עד כאן לשונו, ונראה לי דבאין של קיימא לא בטיל לגבי בגד כדלעיל וקרסים הנזכרים לעיל עדיפי והיינו שכל הפוסקים כתבו קשר של קיימא גם אפשר דעניבה נפתחו עיין ס"ק מ"ג:

סט

[סט] אם הם וכו'. וסייעם מתירין בזה משום דאי בעי ילבש אנפלאות ברגליו ויהיה צריך להם וכן פסק בספר צידה לדרך אבל בדין לולאות שאחר זה כולי עלמא מודים:

ע

[ע] לולאות וכו'. אם נפסק רצועת סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו אם הן מוזהבות או חשובות וראויות עוד לשימם בסרבל לא בטלי (ספר תניא):

עא

[עא] אסור וכו'. ובריטלך שלנו כתב הט"ז דמותרין משום דבר שאין מכוין אלא לכסות ראשו ולא לאוהל, עד כאן. מי שמצערין אותו זבובים ולובש בריטל להגן אסור וטלית ממין הקשה כגון מה שקורין גראב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשה, עד כאן, אבל מלבושי יום טוב כתב וזה לשונו ואנו אין נזהרין בבריטלך שרוב בולטין טפח ומצאתי במהרי"ל דהילכתא כרש"י דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשולחן ערוך ולבוש שפסקו כרמב"ם, ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט וספר תניא בשם רבינו גרשום ור' ישעיה וסמ"ג ור"ן פסקו כרש"י לכן אין להחמיר כלל והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דהוא אוהל שאינו נכפף ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא:

עב

[עב] [לבוש] בגילוי וכו'. כשיש לו כובע קטן תחת הבריטל אסור וכן כתב הט"ז מיהו במקום שאין דרך בני אדם לכסות ולילך ברחוב בלא בריטל שרי כמו שכתבו משאת בנימין ומגן אברהם:

עג

[עג] מכסין וכו'. דאי אפשר להוליכו פחות מארבע אמות שירא ולכך מכסו בתבן או קש ולמחר יכניסם בכלים אבל בסיפא דסכנת ליסטים אין חשש אלא בלילה כן כתב ר' יהונתן ריש פרק המוציא:

עד

[עד] [לבוש] אם הם קשורות וכו'. ואם אין קשורות כהלכתן אין מביאין אלא מחשיך וכו', היה יודע לקושרן בעניבה כעין קשר שלהן קושרן בעניבה ומכניסן (שלטי גיבורים דריא"ז דף רכ"א) וצריך עיון. מה שמצאתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג זה לשונו ובעניבה ליכא כדמשני התם עניבה פסולה בתפילין עד כאן לשונו, ומשמע הכי בסמ"ג שם:

עה

[עה] יכניסן וכו'. ואשה אסורה להכניסה (שבת דף ס"ב) ולכן אם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת לצאת בו (מגן אברהם), ונראה לי דוקא טלית שנושאין בבית הכנסת אבל טלית קטן הוי כמלבוש גמור, ומה שהקשה הש"ס שם משק רועים קצת קשה דילמא שאני תפילין דקיימא לן בסימן ל"ח סעיף ג' דאם הנשים רוצות להניחן מוחין בידם:

עו

[עו] [לבוש] דאי לא וכו'. טעם זה כתב הגמרא פרק כל כתבי ונראה לי דקאי על מה שמתיר שם אפילו בחצר שאינו מעורבת ובספר גדולת מרדכי מחוק שם והוא לחינם גם מה שמקשה שם ליתא ודו"ק עיין שם, ואם כן מוכח דהכי סבירא ליה ללבוש ועיין סימן של"ד ס"ק [ה' וז']:

עז

[עז] ולא ישטחם וכו'. דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטין מסתפק מגן אברהם אם מותר לשטחן כיון דיש מתירין לכתחילה בסימן ש"ג סעיף ט' ליתן עליהם מים מועטין וכן משמע קצת בספר יראים עד כאן, ועיינתי בספר יראים ולא משמע מידי, ומה שכתב מסימן ש"ג דהך יש מתירין אפילו במים מרובין מתירין כיון שאין עליו לכלוך דהא התירו לעבור במים כדלעיל ס"ק ח' ולא חילקו בין מרובין למועטין אלא משום חשש סחיטה ובאיסור שיטוח אין חשש אלא לכיבוס, גם נראה לי דלא התירו לקמן אלא באין מכוין לכיבוס אבל כשמכבסים בידים ודאי אפילו במעט אסור וכן מוכח לי בספר התרומות סימן רמ"ד ומרדכי שהם מהמתירין וכתבו טעם היתר סופג משום שאין כוונתו לכיבוס עיין שם, אלא ברור כשמכבסים בידים בכוונה בכל ענין אסור ואם כן בשיטוח דגזרינן שטיחה שיכבסו ודאי אפילו במעט אסור:

עח

[עח] אפילו בחדרי וכו'. עיין במגן אברהם וכל דבריו כשלטי גיבורים פרק חביות ומה שהקשה על תוס' חולין דף מ"א ובכתובות דף ס' דלא משני בשבת דף ס"ה דזוג פקוק איסור דרבנן יש לומר דבחצר סבירא ליה לרב דאסור גם בדרבנן רק בצינעה ממש התיר:

עט

[עט] אסור לנגבם וכו'. פירוש אפילו לבש בהם דאם לא כן אף לשוטחן בחמה אסור כדלעיל (מלבושי יום טוב), בשם הגאון מהר"ר ליווא ולי נראה דיש לומר דהכא אסור מדאורייתא קאמר ונראה שאם אדם עמד שם לחמם עצמו הוי כדבר שאין מתכוין וצריך עיון דהוי פסיק רישיה, כתב מגן אברהם דאפילו בשרייה מועטת אסור ועיין סימן שי"ח סעיף י"ד אימתי הוי כבשול:

פ

[פ] [לבוש] אפילו לטלטלם וכו'. תימא שמרדכי הוציא זה ממשנה שמסתפג ובסעיף מ"ח מבואר דלא קיימא לן הכי כמבואר בגמרא וראיתי במגן אברהם ותירץ כמו שכתב הר"ן דשאני רחיצה וסיפוג שמא אי אפשר לעמוד בלא הם, עד כאן, ואני אומר דהר"ן לא כתבו כלל לכן נראה לי על פי מה שמצאתי בספר התרומות סימן רע"ד טעם אחר על דמתירין סיפוג כיון שאין בידיו וגופיה אלא מעט מים לא חששו לסחיטה ואם כן סבירא ליה דוקא להביא אלונתית קאמר בסוף סימן דמותר כיון שאין בו אלא מעט מים אבל בשריה אסור לטלטלן, אך צריך עיון דרוקח סימן קכ"ז פסק למשנה הנזכר לעיל ומבואר במתניתין דאם שניהם מטלטלין מותר דמדכרי אהדדי וכדלעיל סימן רע"ה סעיף ב':

פא

[פא] והוא שמקפיד וכו'. אבל אם הוא דבר שאין אדם מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן (ספר יראים):

פב

[פב] [לבוש] פניו וכו'. והוא הדין כל גופו (רש"י ור"ן):

פג

[פג] [לבוש] לרחוץ ידיהם וכו'. מזה תימא על מה שכתב מגן אברהם דבזמן הזה אפשר וכו' וכבר כתבתי טעמים אחרים:

פד

[פד] [לבוש] ואם יצא וכו'. הוא הדין כשישב בהן (בית יוסף) ועיין סימן ש"כ סעיף כ"ד:

פה

[פה] הכרוכים על היד וכו'. הוא הדין בכרוכים על המכה ממש כמו שכתב סעיף כ"ב (מגן אברהם), ולכאורה הא לעיל משמע דדוקא על הרטיה מותר ולא על המכה ממש וכן משמע במגן אברהם ס"ק מ"א וכן כתב הב"ח להדיא בסק"י ואפשר דנמי מיירי על הרטיה ומה שכתב על המכה ממש לאפוקי דלא תימא על היד סמיך למקום המכה מיהו בס"ק נ' הראיתי פנים להיתר:

פו

[פו] [לבוש] אם יצא וכו'. וכן כתב הט"ז אבל מגן אברהם הסכים להגהות מיימוני דאפילו לא יצא וכו' מותר וכן משמע בשלטי גיבורים דף ק"כ:

פז

[פז] [לבוש] ובלבד וכו'. עיין סימן שכ"ו סעיף ז' מזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.