כף החיים/אורח חיים/רה

כף החיים ‏ אורח חיים רה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] על הירקות מברך פה"א. ואם טעה ובירך על הירקות בורא מיני דשאים יצא בדיעבד. הרב ראשון לציון בשיטתו די"ד סוף ע"א. ולפ"ז ה"ה אם בירך על הקטניות בורא מיני זרעים יצא בדיעבד אך יש להסתפק אם בירך על הירקות בורא מיני זרעים אם יצא. ברכ"י אות ד' אבל השע"ת אות א' פשיטא ליה דיצא מדכתיב וכגנה זרועיה תצמיח יעו"ש:

ב

ב) שם ואפילו בשלם. והיינו שטובים חיים ומבושלים אבל אם הם חשובים יותר כשהם מבושלים אז כשהם חיים יברך שהכל ומבושלים פה"א וכן אם הוא בהיפך והם חשובים יותר כשהם חיים אז חיים יברך פה"א ומבושלים שהכל וכמ"ש אח"כ. וכ"ז הוא אם אוכלם לבדם אבל אם אוכלם עם פת תוך הסעודה אין לברך עליהם כלל דפת פוטרתן וכמ"ש לעיל סימן קע"ז יעו"ש:

ג

ג) שם וכן כל פירות וקטניות וכו'. הפולין הלחין בין חיים בין שלוקין פה"א. יבשין האוכלן חיים מברך שהכל. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כ"מ. כנה"ג בהגה"ט וכ"כ המ"א סק"א דעל הקטניות יבשים האוכלם חיים מברך שהכל עכ"ל משמע הא אם אוכלם לחים חיים מברך פה"א. מיהו המנהג לברך על פולין לחים חיים שהכל וכן על השעועית שקורין בערבי לובי"א (כמ"ש הרמב"ם בריש כלאים) וכן על הפצוליי"א וכן על כל מין זרעין שדרכן לבשלן מברכין עליהם כשהן חיים שהכל וכשהם מבושלים פה"א. ונ"ל הטעם ע"פ מ"ש הרי"ף פ' כ"מ דכל מידי דלאו אורחינהו דאינשי למכלנהו בחיותייהו מברכינן עלייהו שהכל ואי שליק להו מברכינן עלייהו פה"א עכ"ל והני נמי אין אורחייהו למכלנהו כ"א מבושלים כידוע וגם דלא נטעי להו אינשי כ"א ע"ד לבשלם וע"כ אין מברכין עליהם כשהם חיים אלא שהכל:

ד

ד) שם. וקטניות וכו'. קטניות שעשה אותן קליות כגון פולין ועדשין והדור"א וכיוצא בהם מברך עליהם פה"א. ברכ"י אות א' בשם מהר"י בנימין בכ"י. וכ"כ השל"ה בשער האותיות דצ"ד ע"ב כלל ה' אות י"ג וכן על התרמס אחר ששולקין אותו מברכין עליו פה"א. ברכות נ"ח ע"ב. והוא מין קטניות כמ"ש רש"י ז"ל במס' ביצה כ"ה ע"ב. וכן הוא בריש במס' כלאים ועיין בהר"ש שם. ודלא כמי שכתב שהיא בכלל פירות האילן דליתא שהוא נגד הגמרא. ועיין דב"מ בהגה"ט אות א':

ה

ה) שם. שטובים חיים ומבושלים וכו'. ר"ל שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל. של"ה שם דצ"ד ע"א. מיהו המ"א סק"ג כתב כשהן טובים חיים אעפ"י שהן יותר טובים כשהן מבושלים מברך חיים פה"א יעו"ש. והיינו אם רוב בני אדם אוכלים אותם חיים וכמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ח"ף יעו"ש. וכ"כ א"א בזה הסי' אות ג'. ר"ז אות א':

ו

ו) שם. אבל קרא וסילקא וכרוב וכו'. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך פה"א. של"ה שם והביאו מ"א סק"ב. וכ"כ הט"ז סק"א. וכ"כ בש"ע לקמן סס"י זה גבי לפת. וכתב שם המ"א דמשמע בגמרא דמליח דינו כמבושל לענין זה וחזינן ג"כ שהיא טוב יותר כשהוא מלוח עכ"ל. וכ"כ הר"ז אות ג':

ז

ז) ודע דשיעור כבוש ומליח של כאן אינו תלוי כמו לענין איסורין במעת לעת או עד שיתנו על האור וירתיח כמ"ש ביו"ד סי' ק"ד וק"ה אלא הכא בשנוייא תליא מילתא ועד שישתנה טעמו ממה שהיה והיה טוב למאכל אז מברכין עליו ברכה הראויה לו. ופעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה דהיינו כשעושין סלאט"ה שמחתכין את הפרי ונותנין עליו מלח ומעצרין אותו ונותנין עליו חומץ אז הוא תיכף כמו חצי שעה ישתנה טעמו שמחמת שמלחו אותו ועצרו אותו הוא מקבל תיכף טעם החומץ ומשתנה טעמו אבל כשנותנין הפרי לתוך המי מלח או לתוך החומץ כמו שהוא אז ימשך שנים או שלשה ימים עד שיתבשל וישתנה טעמו כידוע בחוש הראות:

ח

ח) שם וכרוב וכו'. ודע שיש שני מיני כרוב דאלו הקטנים הנמצאים אצלנו בירושת"ו ובקיץ ובחורף יהיו אלו אינם ראוים לאכילה חיים ולא נטעי להו אלא אדעתא לבשלם וזה המין הרוצה לאוכלו חיים אינו מברך אלא שהכל ומבושלים בלא תוך סעודה פה"א אבל אותם הכרוב המביאים בימות החורף המגדל עלין רבים וגדולים נוהגין בכל ארץ בבל ואגפיה לברך עליהם כשהם חיים פה"א ושחיינו מפני שהם מתוקים ורוב בני אדם אוכלים אותם שם כשהם חיים ונטעי להו אדעתא דהכי:

ט

ט) שם ותומי וכרתי וכו'. ודע דבענין תומי וכרתי רבו הדעות דכתב הטור בשם הגאונים כשהם חיים שהכל ולאחר בישולם פה"א אבל בשם התו' כתב להיפך כשהם חיים פה"א ולאחר בישולם שהכל וכ"פ בש"ע והב"ח פסק כיון דאיכא פלוגתא בין חיין בין מבושלין לא יברך עליהן אלא שהכל יעו"ש. והט"ז סק"ב לחלק יצא בין השומין ובצלים דכשעדיין לא הזקינו שראויין לאוכלן חיים בלא פת מברך עליהם פה"א אבל כשהזקינו שאינם ראויין לאוכלן חיים בלא פת האוכלן חיים שהכל ומבושלין פה"א יעו"ש. ואפשר שזה תלוי כפי המקומות ויש מקומות שנאכלין אצלם קודם שהזקינו בלא דחק וע"כ כתב לברך עליהם פה"א. אבל במקומנו לא ראינו מי שאוכל שום ובצל בלא פת אעפ"י כשעדיין לא הזקינו מפני שאין נאכלין בלא פת כ"א ע"י הדחק וע"כ מי שאוכל אותם בלא פת אין לברך אלא שהכל אבל כשהזקינו אין לברך עליהם כלל מפני שהם חדין ועפוצים הרבה ודומה למ"ש סימן ר"ב ססעי' ב' יעו"ש אבל כשהם מבושלים על השומים יש לברך שהכל משום דאיכא פלוגתא וק"ל סב"ל ועיד דעינינו רואות דבבשול במים לבדו משתנה לגריעותא ומה שהיא משביח היא ע"י הבשר וזה לא חשוב שבח כמ"ש מור"ם ז"ל אבל על הבצלים יש לברך פה"א משום שהם משתנים למעליותא. ועל הכרתי כשהם חיים המנהג לברך פה"א כפסק הש"ע וכשהם מבושלים יש לברך שהכל כפסק הש"ע ועוד משום דק"ל סב"ל וגם דמשתנים לגריעותא כידוע מיהו אם כבשם בחומץ או מלח נראה דמברך עליהם פה"א בין בשומי בין בכרתי כיון שמשתנים למעליותא וכמ"ש באות שאח"ז יעו"ש. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם בורך עליהם פה"א כשהם מבושלים יצא כיון דאיכא דס"ל הכי וק"ל סב"ל:

י

י) שם בהגה. אין השבח מצד עצמן והא דבסי' ר"ב סעיף י"ג כתב לברך על האגוז פה"ע אעפ"י שאין השבח מצד עצמו רק מחמת הדבש כתב המ"א סק"ה דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו במים או בדבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממילא וכתב שכ"כ תר"י והרא"ש יעו"ש מיהו הט"ז סק"ג לחלק יצא דכל דבר שנתקן ע"י דבר אחר אם הוא פרי עץ מברך עליו פה"ע דומיא דאגוז אבל אם הוא פה"א אם כשהיה שולקו במים היה משתנה לגריעותא גם עתה אם טגנו בדבש מברך שהכל אבל אם לא היה משתנה במים לגריעותא אם טגנו בדבש מברך פה"א יעו"ש ונ"מ בין הטעמים דלדעת הט"ז החיליק היא בין עץ לאדמה דבפה"ע אף אם כשהיו שולקים אותו במים היה משתנה לגריעותא והיו מברכין עליו שהכל אם בשלו אותו בדבר המשבחו מברכין עליו פה"ע אבל פרי האדמה אם כשהיו שולקין אותו במים היה משתנה לגריעותא אף אם בשלו אותו בדבר המשבחו מברך שהכל. אבל לדעת המ"א לא יש חילוק בין עץ לאדמה אלא החילוק הוא אם הם עיקר או לא ובשניהם אף אם כשהיו מבשלין אותם במים היו משתנים לגריעותא וברכתם שהכל אם בשלם בדבר המשבחם כגון בשומן או בדבש מברכין עליהם ברכה הראויה להם כיון שהם עיקר. וכן הסכימו האחרונים כדברי המ"א והשיגו על חילוק הט"ז. א"ר אות ד'. ברכ"י אות ג'. מאמ"ר אות ב'. נה"ש אות ג'. א"א אות ה'. ובמש"ז אות ג' ח"א כלל נ"א אות ב'. וגם הט"ז בעצמו נראה שלא סמך על חילוק זה שהרי לבסוף הניח בצ"ע. וע"כ בכה"ג שהשיגו עליו וגם הוא בעצמו לא סמך על דבריו לא חיישינן לסב"ל. ולענין דינא יש לפסוק כדברי המ"א וכהסכמת האחרונים וא"כ אף בפרי אדמה וירקות שמשתנים לגריעותא כששולקין אותם במים לבדו אם טיגנן בשומן ודבש ונשתבחו מברך עליהם פה"א. וה"ה אם כבשן במי מלח או בחומץ מברך עליהם בפה"א כיון שהם עיקר. ולכן במיני קשואין ומלשפון שקורין בערבי כייאר שמשתנין לגריעותא אם מבשלין אותם במים לבדו אם בשלם עם בשר ורוצה לאכול מהם בלא סעודה יש לברך עליהם שהכל. משום שאינם עיקר והשבח בא להם מחמת הבשר שהוא העיקר אבל אם טגינם בשומן או כבשם במי מלח או בחומץ שאז הם עיקר מברך עליהם בפה"א ואפילו אם לפעמים שולקים או שורין הפירות במים כדי לרכבן או להעביר מרירותן ומשתנין לגריעותא ואח"כ חוזרין ומבשלין אותם בסוקר אפ"ה לא נשתנית ברכתן כיון שהם העיקר:

יא

יא) [סעיף ב'] על המים שבישלו בהם ירקות וכו'. ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל סי' ר"ב סעי' ח' דחשיבי לזיעה בעלמא ומברך שהכל לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי. טור. וכתב הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ד' והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן עכ"ל. והרא"ש כתב בכלל ד' סי' ט"ו דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם. והב"ד ב"י. והמרדכי כתב דוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקר לטבל קאי וחשוב מאכל כמקודם (פי' ואעפ"י ששותהו מברך פה"א) אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים לשתייה מברך שהכל ובנ"ר עכ"ל. וכ"כ באגודה. והב"ד מ"א סק"ו וכתב דכ"מ ביומה דף פ' ע"ב. ובתו' ברכות דל"ח יעו"ש. ובחדושי הריטב"א פסחים כ"ד ע"ב כתב בש"ם הרא"ה דעל מי שלקות אין לברך אלא שהכל יעו"ש. וא"כ כיון דרבו הדעות בזה אין לברך כ"א שהכל דעל הכל אם בירך שהכל יצא. אך אם רוצה לאכול הירק ולשתות ג"כ המים מברך על הירק ופוטר המים דנעשה טפל אליו:

יא) וכן המים שבישלו בהם לביבותדי"א דמברך עליהם מזונות כמו הלביבות וי"א שהכל כמ"ש הכנה"ג סי' ר"ח בהגה"ט ומ"א בזה הרי' סק"ו אין לברך עליהם כ"א שהכל. משום סב"ל. וכ"מ בתו' ברכות ל"ח ע"א ד"ה והא דאין לברך על מי לביבות כ"א שהכל יעו"ש. ועיין לקמן סי' ר"ח סעי' ו' אך אם אוכל הלביבות מברך עליהם ופוטר גם את מימיהם כנז':

יב

יב) שם. אבל אם בישלם עם בשר וכו'. משום דטעם הבשר שבמרק חשוב עיקר. טור בשם אביו הרא"ש מ"א סק"ז ודוקא מי ירקות עם בשר הבשר עיקר אבל ירקות גופייהו עם בשר אין בטילין לגבי בשר דעיקרן לשביעה ולמזון א"א אות ז':

יג

יג) [סעיף ג'] אם סחטן וכו'. משום דאשתני לגריעותא. טור. מ"א סק"ח וה"ה אם כתשן אשתני לגריעותא. נה"ש אות ג'. וכ"כ חמד משה ודלא כהט"ז. ועיין לעיל סימן ר"ב אות ט"ן ודוק:

יד

יד) [סעיף ד'] חתכן לחתיכות קטנות וכו'. והיא אם בענין שלא נשתנת צורתן ותאורם וכמ"ש לעיל סי' ר"ב אות ז"ן יעו"ש:

טו

טו) [סעיף ה'] הלפת כשהוא חי וכו'. כך הוא הסכמת הטור ודלא כיש מן הגאונים שכתבו להיפך עי"ש בטור. וכ"פ הלבוש כדברי הטור והש"ע. וכן הסכים הב"ח והפר"ח יעו"ש. וכ"כ האחרונים. וכן עמא דבר:

טז

טז) שם. ואם הוא מבושל וכו'. ואעפ"י שלא הגיע להם השבח והעילוי אלא מפני השומן מברכין עליו פה"א. ב"ח. עט"ז. ר"ז אות ג'. ומ"ש המש"ז אות ז' דלפת מבושל בלא שומן חמאה וחלב נשתנה לגריעותא עיין ברכות מ"ד ע"ב דמשמע שם אם מבשלו בעצים הרבה אף אם מבשלו לבדו בלא בשר משתנה למעליותא יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---