כסף משנה/מאכלות אסורות/יב

כסף משנה ‏ מאכלות אסורות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיצד היה הנגיעה שאוסר בה עכו"ם היין הוא שיגע ביין עצמו. כתב כן לאפוקי נוגע בנוד שיש בו יין ופי הנוד סתום וכמ"ש הטור בשם הרא"ש שאם נגע עכו"ם בנוד שיש בו יין ואפי' הוא חסר והגיע דפנותיו זו לזו מותר.

ומ"ש בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך נתבאר בפ' שקודם זה אצל מ"ש אין דורכין עם העכו"ם בגת.

ומ"ש וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי עכו"ם ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך ביה וברצוה עד דשייפא. ופירש"י אידרי עכו"ם קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע. כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע"י שכשוך. וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מן העכו"ם ואח"כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א"א לשמור שלא ישכשך ואע"פ שאנו אוחזים את ידו. ברצוה לשון מטה על צד וכו'. דשייפא שתזרק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים עכ"ל. דבריו כדברי רבינו שאם נגע ולא שכשך לא נאסר וכ"כ גבי דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע"י שכשוך וכ"כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה והתוס' והר"ן חולקים. ומשמע לי דשכשוך זה אינו נענוע כל דהו שהרי כתב בסמוך נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע"פ שלא שכשך נאסר ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך שע"כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע"פ שלא שכשך. וכן משמע מדאמרי' גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע"פ שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ"נ מפי' רש"י. ומדברי רבינו נראה לכאורה דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר וכך היא סברת הראב"ד אבל הרשב"א והר"ן דחו סברא זו והעלו דלא משתרי אלא בהנאה וכדברי רש"י וגם בהשגות סובר הראב"ד כפי' רש"י וכתבו התוס' נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך צריך לומר שבהכנסת ידו אע"פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאוסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו וכו' עד שמא יתן דעתו וישכשך:

וכתב הראב"ד על דברי רבינו א"א זה המחבר לא בא לפרש וכו'. נראה שכוונתו לתפוס על רבינו שפתח בכיצד היא הנגיעה וסיים באבל אם פשט ידו לחבית וכו' שהוא נגיעה אלא שלא שכשך וכך ה"ל לכתוב אין נגיעת העכו"ם ביין אוסרת אא"כ שכשך, ונראה שעוד רצה לתפוס עליו שסתם דבריו וכתב לא נאסר היין דמשמע שלא נאסר כלל אפי' בשתיה ואינו כן דלא שרי אלא בהנאה והיה לו לפרש ולומר לא נאסר בהנאה. ויש ליישב דברי רבינו שאע"פ שפתח בכיצד היא הנגיעה הרי גמר לומר בה וישכשך וא"כ שפיר סיים באבל אם פשט ידו וכו' ולא ינידה דהיינו שלא שכשך, ולשנית י"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנאה קאמר דאל"כ ה"ל לכתוב מותר:

וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'. נראה שלמד כן מדגרסינן בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא האי עכו"ם דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסיר דילמא מקרקש וכו' רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי מ"ט אין דרך ניסוך בכך ומפרש רבינו אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז"ש לקמן בסמוך העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע"פ שהיין מתנדנד ע"כ. הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום ומשמע שאם לא היה סתום היה נאסר מפני הקרקוש וכתב הר"ן שגם הרמב"ן מפרש אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע"כ. ואע"ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע לרבינו דה"ה אפי' לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבהה זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אע"ג דדרי ליה לא מיתסר וא"כ כי אסרי ליה מפני הקרקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסינן תו התם ישראל אדנא ועכו"ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש"י בחד לישנא דחסרא נמי (אסיר) כיון דמקרקש בכוונה ה"ל כחו בכוונה ואסור בשתיה וכתבו בתוס' שכן נראה לריב"ם והרשב"א כתב בת"ה שאין פי' הרמב"ם מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא"כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאיבריו או ע"י ד"א אבל כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כך דרך המנסכים כלל וכ"כ הראב"ד ונ"ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בפ' השוכר (דף ע"ב:) בעכו"ם המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן וע"כ א"א לעכו"ם לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ"ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה יי"נ כלל עכ"ל. ולפמ"ש דנענוע כל שהוא לא שמיה שכשוך לא קשיא מההיא ברייתא. ובהשגות כתב אע"פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין א"א והוא שנתז מן היין, כלומר דכשניתז מן היין הוי כחו דנפק אבראי:

ב

נטל כלי של יין והגביהו. שם אמר רב פפא עכו"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ"ט כי אתי מכח עכו"ם קאתי. ובפ' בתרא דע"ז ת"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעכו"ם המערה דאתי מכחו אי עכו"ם המערה אפי' גו דחביתא נמי מיתסר כח דעכו"ם מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב רש"י דהלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו וכן פסקו התוס' והרא"ש ובפ' ר' ישמעאל כתבו הרא"ש והר"ן שכן דעת רש"י ור"ת ושבעל התרומה כתב בשם ר"י דבהנאה נמי מיתסר ושכן נראה מדברי הראב"ד ושכן דעת הרשב"א וגם מדברי רבינו נראה כן שסתם וכתב נאסר וכבר הקדים בפי"א שכל מקום שכתוב אסור ר"ל איסור הנאה אם אותו עכו"ם עובד עכו"ם. ולענין היין הנשאר בכלי הרא"ש והמרדכי התירוהו בשתיה וכ"כ הר"ן לדעת רש"י והתוס' אבל הראב"ד והרשב"א אסרוהו משום ניצוק וכ"נ שהוא דעת הרי"ף וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רבינו וטעמו מדלא כתב בפירוש והיין שנשאר בכלי מותר משמע שדינו כדין נצוק שכתב לקמן בפרק זה:

ומ"ש רבינו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר. נלמד מדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין דף נ"ב) משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך:

ג

עכו"ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ"ט כי אתי מכח עכו"ם קא אתי ישראל אדנא ועכו"ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש"י עכו"ם אדנא [עכו"ם] מערה יין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו וכו'. ואי מצדד צדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא ובכובא מליאה עסיקינן דלמא נגע ל"א אפילו חסרה נמי כיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה, וכתבו התוס' נראה לריב"ם כאותו לשון שפירש בקונטרס אפי' בכובא חסירה דכיון דמקרקש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והרא"ש כתב בשם ריב"ם דבהנאה נמי אסורה וכן נראה מדברי רבינו:

ד

ומ"ש רבינו כלי סתום מותר לטלטלו העכו"ם וכו'. זה נלמד מדין נאד שיבא בסמוך.

ומ"ש העביר נאד של יין ממקום למקום וכו'. בפ' ר' ישמעאל אמר רב פפא עכו"ם דדרי זיקא וכו' חסרא אסור דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מלא בין חסר אסור משום דאין דרך ניסוך בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכתב הר"ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ"ל וכן דעת רבינו ודוקא כשאוחז פי הנוד בידו או שהוא קשור הוא דשרי אבל אם פי הנאד פתוח ואינו אוחזו בידו אסור וכמ"ש לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור:

העביר כלי חרס פתוח וכו'. פרק ר' ישמעאל עכו"ם דרי (זיקא) וקא אזיל ישראל אחוריה כובא מליא אסור דילמא נגע חסרא שרי דלא נגע.

וכתב רבינו אלא אם כן שכשכו, לטעמיה אזיל שכתב לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין:

ה

עכו"ם שנגע ביין וכו' כיצד כגון שנפל על נוד של יין. נראה דהיינו שנפל על נוד של יין שהוא פתוח ונגע ביין אלא שלא נתכוון כמו שיבא בסמוך.

ומ"ש או שהושיט ידו לחבית וכו'. ברייתא פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ח) עכו"ם שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר:

ו

בא היין מכחו של עכו"ם וכו' כיצד כגון שהגביה כלי של יין וכו'. שם ר"י בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא א"ל תא אשקיין לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דעכו"ם הוא חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה ומפרש התם טעמא דמאן דאסר משום דמימר אמר ס"ד דרבנן כי הני שיכרא קא שתו א"ו האי חמרא הוא ונסכיה וטעמיה דמאן דשרי (משום) דמימר אמר ס"ד דרבנן כי הני חמרא שתו ואמרו לי תא אשקיין א"ו שיכרא הוא דקא שתו ולא נסכיה וכו' והא קא נגע ביה בנטלא [וה"ל מגע עכו"ם שלא בכוונה ואסור] לא צריכא דמוריק אורוקי וה"ל כחו שלא בכוונה ולא גזרו ביה רבנן משמע דמאן דאסר לא אסר אלא משום דמימר אמר הא ודאי חמרא הוא אבל היכא דליכא האי טעמא אלא דסבר דודאי שיכרא מודה דשרי במוריק אורוקי דלא גזרו רבנן בכחו שלא בכוונה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א וסה"ת:

ז

נכנס העכו"ם לבית או לחנות וכו'. עובדא שם (דף נ"ו:) ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה. וכתב הראב"ד א"א זה המעשה של עכו"ם וכו' נראה שכוונתו להשיג על רבינו שלא כתב ששכשך בו כמו שאמרו בגמ' ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוא ששכשך בו שכבר הקדים בר"פ זה שאין נגיעה אוסרת אא"כ שכשך:

ח

חבית שנסדקה לארכה וכו'. שם (דף ס') ההיא חביתא דפקעה לאורכה אידרי ההוא עכו"ם חבקה שרייה רפרם וכו' לזבוני לעכו"ם וה"מ דפקעה לאורכה אבל אפותייה אפי' בשתיה שרי מ"ט מעשה לבינה קעביד ופירש"י חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. לזבוני לעכו"ם דהא לא שכשך ואפי' שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי ע"כ. כלומר וה"ל מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוין:

ט

עכו"ם שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת. משנה שם נפל לבור ועלה וכו' ימכר ובגמ' אמר רב פפא ל"ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ"ט וכו' דדמי עליה כיום אידם ופירש"י דדמי עליה כיום אידם ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה.

ומ"ש או שמדד הבור שיש בו היין בקנה וכו' עד על פי החבית הרותחת. משנה שם.

ומ"ש או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור וכו'. ג"ז שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ונראה שרבינו מפרש הכשירו התירו בהנאה דאי למשרייה אפי' בשתיה הל"ל והתירו:

וכתב הראב"ד א"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. טעמו דאמרינן התם בגמ' אמר רב אשי וכו' כל שבזב טהור בעכו"ם אינו עושה יי"נ ופירש"י דלא אתא למעוטי אלא זריקה שטהור בזב ועכו"ם אינו עושה יי"נ וכתבו התוס' שכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה שהוא מותר בשתיה ומתיב לרב אשי מדתנן נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא ומשני התם דקא אזיל מיניה ומיניה. ופירש"י דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הילכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עכ"ל. ומשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפי' שלא בחמתו שרי כל שהוא ע"י זריקה ממש ולדברי רבינו צריך לומר דבשיטת הרי"ף רביה אמרה שהשמיטה להא דרב אשי מפני שסובר דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן וא"כ קמה לה מתני' כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר שלא בחמתו אסור ודעת התוס' והרשב"א כהראב"ד:

י

חבית שהיה נקב בצדה וכו'. שם (דף נ"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא אתא עכו"ם אידרי אנח ידיה עילויה א"ר פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וכתב הרא"ש רב אלפס פסק הלכה כר"פ וכלישנא בתרא וכן פסק הרשב"א.

ומ"ש רבינו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור. נ"ל דהיינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפ' י"א כ"מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה העכו"ם שנאסר היין בגללו עובד עכו"ם הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד עכו"ם הרי אסור בשתיה בלבד וכ"מ שנאמר עכו"ם סתם הרי זה עובד עכו"ם עכ"ל. ויש לתמוה על הר"ן שכתב שדעת רבינו שמ"ש אסור היינו בשתיה. וכתב הראב"ד בהשגות ושתחת הנקב מותר בשתיה א"א אין בעלי הוראה מודים לו וכו'. והר"ן ג"כ הקשה על דברי רבינו שמ"ש רבינו שמה שתחת הנקב מותר בשתיה אינו מחוור שכבר הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בניצוק שהוא חיבור וכ"ש מה שהוא בחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור גם הרשב"א בת"ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי' בשתיה דאפי' למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חיבור והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה וכתבו הרשב"א והר"ן שעוד הביא ראיה הראב"ד מדתנן פ"ב דמס' טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו'. וי"ל שדעת רבינו דלא דמו דע"כ לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא שמפני שאילו לא הניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע"ג דאסרינן ליה משום חומרא דיי"נ מ"מ לא החמירו בניצוק דידיה דהא נצוק דמגע הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא דיי"נ אסרוהו ובכה"ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצה להחמיר בניצוק דידיה ואע"פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חיבור לו ממש מ"מ כיון שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאוסרו אפי' בשתיה וראוי להשוות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי' בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי' בשתיה ומשמע לרבינו הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסיר אסיר לגמרי קאמר ואפי' בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה ואע"פ שהר"ן לפי שיטתו דאסור בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר שרי סתם מ"מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה.

ובמ"ש רבינו שמה שתחת הנקב הותר בשתיה, רש"י ג"כ סובר כן ובין מה שתמהו הרשב"א והר"ן על דברי רבינו בין מה שהקשה עליו הראב"ד מתיישב במה שכתבתי שמה שלמעלה מן הנקב מדינא לא מיתסר אלא משום חומרא דיי"נ ונמצא דקיל טפי מטבול יום ומדמאי:

יא

מינקת כפופה שעושים אותה ממתכת וכו'. בפ' בתרא דע"ז (דף ע"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו"ם ואנח ידיה אגישתא אסרי' רבא לכולי חמרא ומסיק בגמ' דאפי' למאן דאמר נצוק אינו חבור מודה הכא דאסור משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש"י לכוליה חמרא אפי' מה שבכלי הראשון, אגישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא:

יב

המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו"ם וכו'. שם אמר רב הונא דנצוק חבור ליי"נ ושקלי וטרו בה בגמ' וכתבו התוס' שרש"י פסק כרב הונא דנצוק חיבור ור"ת פסק דאינו חיבור והביא כמה ראיות לדבר והרא"ש כתב שאין ראיותיו נכוחות ושהגאונים פסקו כרש"י וכן דעת הרי"ף והרשב"א והר"ן וכן דעת רבינו וכן נהגו. וכתב הראב"ד נאסר כל היין שבכלי אומר אני בשתיה עכ"ל. כלומר חולק על רבינו שסתם וכתב נאסר היין דמשמע בהנאה כמבואר בדבריו רפי"א.

ומ"ש לפיכך המודד לעכו"ם תוך כלי שבידו וכו'. שם (דף ע"ב.) א"ל רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם קטפי קטופי א"נ נפצי נפוצי ופירש"י קטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העכו"ם וכו' נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עכו"ם כי היכי דלא להוי נצוק:

יג

משפך שמדד בו לעכו"ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'. משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו"ם:

ומה שכתב עד שידיחנו וכו'. בסוף ע"ז (דף ע"ד:) ת"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א"א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ"מ קשה לי מ"ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ"ל שסובר רבינו דאע"ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא"כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו"ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ"ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו"ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו"ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו"ם שנשתמש בו הרבה א"נ ה"ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ"ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו:

יד

כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'. זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע"ז (דף ע"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו"ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו"ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו"ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל"ל שהיין שנגע בפי העכו"ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב"ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ"ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו"ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו"ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב"ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו"ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי.

ומ"ש והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ"מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו"ם ברישא ופ' ר"ח דלא מיירי עם העכו"ם אלא עם ישראל וקמ"ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (שבת דף ס"ב:) עכ"ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו"ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו"ם וכשהיה מרגיש שהעכו"ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא"ת כיון דקי"ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר"ן בשם הראב"ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו"ם ומשום הכי לא הוי חיבור:

טו

עכו"ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ח) אגרדמים עכו"ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש"י והר"ן שמעלה היין לפיו ומ"מ יש לדחוק ולפרש דברי רש"י בענין שלא יחלוק על רבינו:

יז

(טז-יז) עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'. משנה בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ט) עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש"י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו"ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא"א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע"כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב"ג. ואמרי' בגמ' ה"ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי"ף והרא"ש. ואיכא למידק מאי בעי ה"ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו':

ודע דבגמ' בעי אברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה"ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א"ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא"ש שכתב וז"ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ"נ מדברי הר"ן אבל הרי"ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ"ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי"נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ"ש רבינו לקמן בסמוך.

ומ"ש רבינו וכן המניח עכו"ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו', גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה.

ומ"ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו', פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר"ן דאע"ג דבבא דעכו"ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו"ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו"ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א"ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ"ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו"ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד"א כיון שהוא טרוד באכילה אע"פ שא"ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ"ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע"פ שהר"ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו"ם כונסין לתוכו יין אע"פ שחביות פתוחות והעכו"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י"ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי"ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו"ם שום שייכות ביין הישראל משא"כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו"ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו"ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א"נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו"ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו.

ומ"ש ישראל שהיה אוכל עם העכו"ם וכו'. משנה שם:

יט

היה שותה עם העכו"ם וכו'. עובדא בפ' בתרא דע"ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור:

כ

עכו"ם וישראל שהיו וכו'. שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו"ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו"ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו"ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש"ה איכא למימר שמתירא העכו"ם שקדמו:

כא

יין של ישראל ועכו"ם וכו'. עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו"ם וכך היא גירסת הרי"ף והרשב"א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש.

ומ"ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו', ג"ז עובדא שם.

ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו. דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי:

כג

אוצר של יין וכו'. ג"ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו"ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש"י בס"פ ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו"ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו"ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש"י בס"פ ר' ישמעאל שאע"פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ"מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע"פ שהעכו"ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש"י פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע') והכי דייק מ"ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו"ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע:

ומ"ש ותינוק הנמצא בין וכו'. כתב הראב"ד א"א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע"ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש"י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה"ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ"כ הרשב"א וכן דעת הראב"ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ"ל דאה"נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע"ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז"ש הראב"ד נדמה לו אע"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע"פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש"י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא:

כד

גדוד שנכנס למדינה וכו'. משנה פ' בתרא דע"ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש"י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר"ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה"ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ"ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ"ל. ועיין במ"ש המגיד משנה בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה:

כה

עכו"ם שנמצא עומד וכו'. משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס':). וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי"ל דה"פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב:

כו

זונה עכו"ם וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס"ט ע') אמר רבא זונה עכו"ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו"ם מסובין חמרא אסיר מ"ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי:

כז

עכו"ם הנמצא בבית וכו'. עובדא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה:

כח

חבית שצפה בנהר וכו'. בפ' לא יחפור (ב"ב כ"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו"ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי:

כט

מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'. בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש"י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ"כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ"ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה"ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי"ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו"ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו"ם ואע"ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז"ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה"ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו"ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם הקנקן מותר לפיכך צ"ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע"ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו"ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה:

חבית שפתחוה גנבים וכו'. בפ' בתרא דע"ז (דף ע'):

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף