כסף משנה/בכורות/ג

כסף משנה ‏ בכורות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין שוחטין את הבכור אלא ע"פ מומחה וכו'. בפ"ק דסנהדרין (דף ה').

ומ"ש אפילו היה מום גדול וגלוי לכל וכו'. יתבאר בסמוך.

ומ"ש וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו. בסוף פרק ב' דנגעים ובסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל"א.) ומוקמינן לה ביחיד מומחה דאילו בשלשה יכול להיות אחד מהשלשה דלא חשידי כלום בשבילו וכך הם דברי רבינו:

ב

אם אין שם מומחה וכו'. במשנה ס"פ כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ו:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא בגמרא הלכתא כת"ק.

ומ"ש וכן בכור שיצא ח"ל ונפל בו מום מובהק וכו'. מימרא שם התרת בכור בח"ל ע"פ שלשה בני הכנסת ובמומים מובהקים. וכתב רבינו שיצא ח"ל לרבותא דאע"פ שנולד בארץ אינו צריך מומחה וכל שכן אם נולד בח"ל:

ג

אין רואים את הבכור לישראל וכו' עד לגזול מתנות כהונה. מימרא דרב יהודה שם.

ומ"ש לפיכך אם היה חכם וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך.

ומ"ש היה המום גלוי לכל וכו'. שם:

ד

השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו וכו'. במשנה פ' עד כמה (בכורות דף כ"ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר"מ וכ"כ הרא"ש בשם בעל הלכות גדולות והרמב"ן משום דהלכה כר"מ בגזירותיו:

ה

בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים וכו'. במשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף מ') פלוגתא דתנאי ופסק כר"ע:

ו

מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ"ח).

ומה שכתב וכמה משלם וכו'. שם בגמרא [עמוד ב'].

ומ"ש מפני שקנסו את בעל הבהמה וכו'. שם מ"ט וכו' אמר רב הונא בר מנוח וכו' משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. ופירש"י משום גזירת בהמה דקה נגעו בה מום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דאינו משלם אלא רביע. ל"א מפני מגדלי בהמה דקה שעוברים על דברי חכמים כדתנן אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל קנסו חכמים דלא לישקול אלא רביע עכ"ל. והראב"ד כתב א"א אין כאן קנס וכו'. ודברי רבינו כלשון אחרון של רש"י:

ז

הנוטל שכרו להיות רואה בכורות וכו'. משנה שם.

ומ"ש ולא יטול שכר על בהמה זו וכו'. שם בגמרא (דף כ"ט):

ח

החשוד על הבכורות וכו'. משנה שם.

ומ"ש אפילו של נקבה. פלוגתא שם במשנה ופסק כת"ק.

ומ"ש ואין לוקחים ממנו צמר וכו' עד ועורות עבודים וכו'. שם במשנה ובגמרא:

ט

השוחט את הבכור ומכרו וכו'. משנה שם (דף ל"ז) וכתב רבינו דין זה פרק ט"ז מהל' מכירה:

י

בכור שנמצא טריפה וכו'. בפ' טבול יום (זבחים ק"ג) תנן כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה אמר ר"ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכ"א אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. ובגמרא (דף ק"ד) א"ר חייא בר אבא אר"י הלכה כר"ע ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא והלכתא כחכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ומפרש רבינו דחכמים ל"פ אר"ע דר"ע מיירי בבעל מום וחכמים מיירו בתמים והלכה כר"ע והלכה כחכמים.

ומ"ש רבינו אחר שהופשט. לומר דאילו קודם שהופשט העור כבשר בקבורה כדאיתא בברייתא בגמרא:

יא

הבכור שנאכל בשרו וכו' כך נהנים בגיזותיו. כן משמע במשנה (דף כ"ה:) בפ"ג דבכורות.

ומ"ש אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי אפי' נשר אסור בהנאה אפי' אחר שחיטתו. כלומר ע"פ מומחה שהותר הצמר שבעור אסור הצמר שנשר ממנו כשהוא חי ואצ"ל אחר מיתתו שאסור הצמר שבעור וכבר נתבאר בפ"א מהל' מעילה.

ומ"ש וכבר ביארנו בהלכות מעילה וכו'. בפ' הנזכר:

יב

בכור [שהיה בו צמר] מדובלל וכו'. שם.

ומה שכתב והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו. שם (דף כ"ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כריש לקיש דהוא מאריה דגמרא טפי מרב נתן בר אושעיא ועוד דרבי אלעזר נמי ס"ל כר"ל ועוד דר' אלעא פריש טעמא דר"ל משמע דכוותיה ס"ל ועוד דטעמא דיהיב ר' אלעא טעמא דמסתבר הוא:

יג

גיזת בכור אפילו בעל מום וכו'. בספ"ג דבכורות (דף כ"ה:) תניא בעלי מומין אסורים בכל שהו ומפרש לה ר"נ בגיזת בכור בעל מום שנתערבה בגיזי חולין ואע"ג דר' יוסי פליג ואמרינן בגמרא מאן ת"ק ר' יהודה וה"ל למיפסק כר' יוסי לגבי ר' יהודה הא איפסיקא התם בגמ' הלכה כר' יהודה אבל איכא למידק דאמרינן התם דאמרוה להא דר"נ קמיה דר' ירמיה וקרי להו בבלאי טפשאי וכו' לא שמיע להו הא דאמר ר"י מחלוקת בשבדק ולא מצא וכו' ור' אסי אמר ר"י מחלוקת בשבדק ומצא משמע דליתא להא דר"נ והיאך פסק רבינו כמותו. וי"ל דמשמע דלא פליגי אלא בפירושא דברייתא היכי מיתוקמא שפיר טפי אבל לענין דינא לא פליגי עליה:

האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'. בפ"ג דערלה (משנה ג') האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד וכתב הר"ש מוקי לה בשלהי תמורה (דף ל"ד.) בדעבד מיניה צפרתא דחשיב ולא בטיל הא לאו הכי שרי דבטיל ברובא. ופירש"י שעשה מהאיסור צורת צפור דחשיב דמיפה ליה לכוליה [שק] ולא מיבטיל. ורבינו שלא חילק בין עבד מיניה צפרתא ללא עבד נראה שטעמו משום דלא מוקי בגמרא בדעבד מיניה צפרתא אלא למאי דקתני התם משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק וסובר רבינו דלא ילפינן מיניה לבכור אע"ג דכי הדדי מיתני במסכת ערלה דדוקא בשער נזיר ופטר חמור דלא חשיב הוא דפריך וליבטיל ברובא ואיצטריך לשנויי דעבדיה כצפרתא אבל גבי צמר בכור ל"ק לן דליבטיל ברובא דמלא הסיט צמר חשיב ולא בטיל אפי' בכמה אבל קשה על זה דגם בדין שער בשק לא חילק בסוף הל' פסולי המוקדשין. והר"י קורקוס ז"ל כתב שרבינו מפרש דלאו דוקא שארג צפרתא אלא ה"ק כיון שהוא מלא הסיט שראוי לצפרתא חשיב ולא בטיל דאי בעשה צפרתא דוקא מלא הסיט למה הוזכר. א"נ שסובר רבינו שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה אע"פ שחילקו המפרשים לשאר איסורים רבינו אינו מחלק:

וכתב הראב"ד גיזת בכור אפילו בעל מום וכו' קשיא לן בטווי וארוג בעינן מלא הסיט וכו'. ואיכא למידק עליה לתירוצא קמא טווי וארוג דבעינן מלא הסיט ע"כ בנגזז מן החי היא דאילו אחר מיתה מותר ליהנות בגיזותיו כמ"ש רבינו בפ' זה וכיון שכן למה גזרו בגיזה יותר מבטווי וארוג הבא מן הגיזה. ולכן נ"ל שצריך להגיה ולגרוס א"כ במקום א"נ וכוליה חד תירוצא הוא וה"ק כיון דגיזה לא מיתסר אלא משום קנסא לא קנסו שיאסר בכל שהו אלא כשהוא בגיזה אבל כשנשתנה לטווי וארוג לא גזרו שיאסר בכל שהוא והוקשה לו א"כ למה במוקדשים טווי ואריג מקדשין בכל שהן ותירץ דמיירי בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף