כלי חמדה (לניאדו)/שמות/נב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) שמות נב

סדר ויקהל

יבאר שדרך כלל בכל העסקים האדם מתחיל וה' גומר בעדו, ואם הוא זכאי תעשה מלאכתו מאליה, ועל אחת כמה וכמה מלאכת המשכן שכל הנמצאים מסייעין בה.

(שמות רבה מח, ב): דבר אחר ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור (שמות לה, ל). מה ראה להזכיר כאן חור, אלא בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו, א"ל הב"ה חייך שאני פורע לך. משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם, אמר להם על המלך אתם מורדים, עמדו והרגו אותו. אמר המלך אלו ממון נתן לי לא הייתי צריך לפרוע לו, על אחת כמה וכמה שנפשו נתן עלי, מה אני עושה לו, אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכוסים ואפרכים. כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הב"ה, א"ל חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל (שמות לה, ל). וימלא אותו רוח אלהים (שם לא). ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הב"ה חכמה ובינה ודעת, שנאמר ויעשו כל חכם לב (שמות לו, ח), לא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר חכמה ותבונה בהמה (שמות לו, א). בהמה כתיב, שנתנה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסם מכולם אלא בצלאל, הוי ראו קרא ה' בשם בצלאל. וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה, ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת בזכות מרים, שנאמר ויעש להם בתים (שמות א, כא), ומה היו הבתים, בית הכהונה ובית המלכות, יוכבד נטלה כהונה ומלכות, אהרן כהן גדול ומשה מלך, שנאמר ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). ומרים נטלה חכמה שהעמידה בצלאל ויצא ממנו דוד שהיה מלך, שנאמר ותלד לו (אפרת) את חור (דה"א ב, יט). וכתיב ודוד בן איש אפרתי (שמואל א' יז, יב). שבא מן מרים שנקראת אפרת עכל"ה.

אם העסקים הגשמיים והמדומים ופרטיהם לא יעשו בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה' צבאו' ועזרתו והשגחתו עאכ"ו בעסקים הרוחניים וחפצי שמים שראוי להאמין שיעשו מאליהן, וזהו מה שאחז"ל גבי בנין בית המקדש, כתיב ויבנהו שבע שנים ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה ויכל את כל ביתו. דהקשו כיצד כילה בנין הבית בזמן מועט ובנין ביתו בנהו כשלש עשרה שנה כאלו נראה שביתו מפואר ומהודר יותר מבנין המקדש, ותירצו הם ז"ל כי אדרבא מלאכת המקדש נזדרז בו וגמרו בשבע שני' כי לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד ימצא מקום לה'. אמנם בבנין ביתו נתעצל ולכן נתעכב כ"כ זמן, ולעולם בנין בית המקדש עדיף, עוד תרצו והוא המתיחס אל הקדמתינו, והוא שבנין ביתו שהוא בנין חול הוצרך כ"כ זמן וכולי האי ואולי, לא כן בנין בית המקדש מנוחה לחי העולמי' כי כל העולם ונמצאיו יחד אוספו מלאכי' ורוחין קדישין להכינו, ולזה נבנה בזמן המועט כי נעשה המלאכה מלאכת שמים מאיליה וברוב העוסקים בה כאמור. ובזה נ"ל לדקדק דקדוק דק בפסוק שאמר כָּלָה הַבַּיִת בקמץ ופתח, והיה ראוי להיות בחירק ופתח, וגם אומר ויבנהו ולא אמר ויבנהו שלמה, כמ"ש אח"כ ואת ביתו בנה שלמה. גם נבין אומרו וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ. פשיטא כיון שאמר שנגמר כולו בשלש עשרה שנה ודאי שכילה אותו. הביאור כי בנין בית המקדש בנין מצוה הוא ואינו צריך רק בהתחלה שבא לטהר ואח"כ מסייעין אותו ונגמרת מאיליה ע"י המלאכי' המסייעין כאמור בדברי חז"ל. ז"ש כָּלָה הבית. שמאליו כלה והו' דקדוק נכון, ולזה לא כתיב כילה הבית, הוא מה שאמר גם כן ויבנהו שבע שני' ולא הזכיר מי הוא הבונה אלא סתם וחתם הדברים ואמר ויבנוהו, כי הרבה היו הבונים אשר בנוהו. אמנם בבנין בית שלמה שהיה בנין חול עליו נאמר ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה. אמר מלתא בטעמא למה נתעכב כ"כ זמן שהיה מצד הבונה שלמה לבדו, ולכך הוצרך שלש עשרה שנה להתחיל ולגמור אותו מכל וכל, ז"ש ויכל את כל ביתו. לא כמו שנאמר בבית ה' שכלה מאיליו כדפרשית, כי לא עשה בו שלמה אלא התחלה לבד והבנין נבנה מאליו כמו שדרשו ז"ל והבית בהבנותו מאליו, גם דרשו מסע נבנה. שהאבן היתה נוסעת מאיליה ויושבת על הדימוס ונבנה מאליו. ובזה נבין כתובים באים כאחד מעידים על זה, הלא המה וישלח שלמה אל חירם לאמר אתה ידעת וכו'. אשר ראוי לדקדק מה טעם בהקדמתו זאת אתה ידעת את דוד וכו'. לא היה צריך להתחיל אלא הנני אומר לבנות בית לה' וכו' ועתה צוה וכו'. גם צריך לדקדק אומרו הנני אומ' לבנות, מאי אומרו דקאמר די הנני רוצה לבנות בית וכו'. גם צריך לדקדק אומרו כאשר דבר ה', למה לו להזכיר כאשד דבר ה' וכו'. והיותר קשה הוא אומרו ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה וישמח מאד. מה היא השמחה כנראה שדבר גדול דבר וחכמה יתירה דבר מצורף לזה אומ' הברכה על החכמה אשר נתן לשלמה, כי מתוך דבריו אלה אשר דבר לא ראינו בהם תבונה וחכמה לכל השבח וברכה הזאת. גם קשה אומרו שמעתי את אשר שלחת אלי, מאי לשון שמעתי דקאמר אם הוא לשון שמיעה ממש פשיטא ואם הוא לשון הבנה מאי הבין, ואי סוד הכמוס בדבריו. הביאור כי ענין המקדש המורה רוממות אל, לא יאות להבנות כי אם אחר הכנע כל האומות, כי בפקוד ה' על מלכי האדמה באדמה ממילא הוא שיפקוד על צבא המרום במרום ויקבלו כל הכוחות העליונים את עול מלכותו, ולזה הקדים שלמה ואמר אתה ידעת את דוד אבי וכו'. כלומר אם באולי תקשה לי מה ראית להסיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ולא טוב אתה מאביך הראשון אשר לא בנה בית לשם ה', כי אי זה בית אשר יבנו לי ואי זה מקום מנוחתי כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, לזה הקדים ואמר כי מה שלא בנאו דוד היה מפני שעדיין שולטים האומות ולא יאות להבנות הבית כאמור. ז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' לשתי סבות, הא' טבעית מפני המלחמ' אשר סבבתהו והטרדה מנעה הטוב ממנו, והשנית ההשגחיית, זהו שאמר עד תת ה' אותם תחת כפות רגליו. רגלו כתיב ורגלי קרי, לרמז עד תת ה' אות' תחת כפות רגליו של ה' הנכבד הנז', גם בכלל זה רגלו של דוד אביו כי בהכניע ה' תחת כפות רגליו יאות לבנות הבית להדום דגלו עלינו אהבה. ובכלל הפסוק לרמוז אל השקט שלמה ומלכותו בכל משלה, והוא הקרי רגלי דרגלו כתיב ורגלי קרי, כן הוא מה שביאר אח"כ באו' ועתה הניח ה' אלהי וכו' אין שטן ואין פגע רע. הביאור כי כשהאדם פוגע פגע רע צר ואויב המזיקו. הנה הפגע רע הזה שלוח הוא מן השטן המקטרגו בשעת הסכנה, וז"ש ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב מצד שהכחיש הכחות העליונים והם השטנים בעצם המוסיפים כח בפגעים הרעים האנשים ומלכי האדמ' באדמה להלחם, אמנם עכשיו הניח ה' אלהי מםביב אין שטן כי גער ה' בשטן, ומעתה נמשך שאין פגע רע ושלותי ושקטתי. ועתה לא גבה לבי לחשוב שאני אני הוא הבונה הבית כי נורא הוא ומי יכילנו אלא האמירה בלבד הוא שאני או' לבנות, אבל ה' יגמור בעדי ויוציא לאור משפטי, ז"ש והנני או' לבנות. האמירה בלבד היא שלי ולא גבה לבי ולא רמו עיני לחשוב שזכותי תגרום לבנות בית לה' בצדקי אלא בזכות דוד אבי, ז"ש והנני או' לבנות בית לשם ה' אלהים כאשר דבר ה' אל דוד אבי וכו'. כלומר בזכותו והיעוד אשר אתן תחתך וכו'. מאי לאמר גם תיבת תחתיך מיותר, מספיק שיאמר בנך אשר אתן על כסאך וכו'. אבל דקדק שבדבר ה' רמוז שזכות אביו מסייעתו לבנות הבית, ז"ש לאמר בנך אשר אתן תחתיך כי לתתי אותו תחתך ותמורתיך והרי הוא כאלו אתה הוא, בזה יזכה לבנות בית לשמי ואגב אורחיה תירץ לו שאין הבית הזה לו ית' וית' חלילה, כי איזה בית אשר יבנו לו, אכן הבית הזה יבנה על שמו לבד, רוצה לומר שיהיה בית ועד לכל מבקש להתפלל אל ה' יבוא אל הבית הזה, וז"ש והנני או' לבנות בית לשם ה' לא בית לה' חלילה אלא לשמו לבד כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר. כלומר הוא יתברך דקדק באמירתו לאמ' הוא יבנה הבית לשמי, מסכים שהבית לשמו ולא לו, לזאת הכוונה אעשהו. עוד אפשר באמר והנני אומר לבנות וכו'. כאשר דבר ה' וכו'. כלומר יודע אני שאיני ראוי ושאין בי כח לבנות בית אליו יתברך ולשמו אלא הוא יבנה מאליו ועכ"ז הנני אומר לבנות בית לשם ה' כאלו אני הבונה. והטעם כאשר דבר ה' אל דוד לאמר. כלומר מאחר שדבר ה' כך עם דוד אבי שבנו היושב על כסאו הוא יבנה הבית לשמי, וענותנותו של הקב"ה הרבתני באומ' הוא יבנה, הוא דייקא כאלו אני הוא הבונה בעצם וראשונה, באופן שהדיבור הזה שדבר ה' עם דוד אבי הוא ניהו העוזר אותי הנותן לי פתחון פה לאמר מה שאמרתי שאני הבונה הבית, ז"ש לאמר עם היות האמת שהוא נבנה מאליו, וז"ש כאשר דבר ה' עם דוד לאמר. כלומ' הדיבור שדיבר ה' עם אבי הוא סמכני לאמר מה שאמרתי שהנני אומר לבנות בית, ומדוקדקת תיבת לאמר. הרי שחכמת שלמה גדלה וענותנותו רבה אח"כ גלה נדיבות לבו וחריפותו והדרך ארץ הנמצא בו באומ' ועתה צוה ויכרתו לי. כלומר חלילה לי מתתך לי חוטב עצים, אבל ע"פ צווייך יהיה וההכרח לא יגונה, כמו שהתנצל בסוף דבריו כי אתה ידעת כי אין בנו וכו'. ולעומת זה אני מטריחך. ולענין הנדיבות אמר ועבדי יהיו עם עבדיך, ועכ"ז שכר שלם אתן לך כאלו עבדי הם עבדיך, ז"ש ושכר עבדיך אתן לך על עבדי ועבדיך הנזכרים בתחלה, ועל זה אפשר שאומר כי אתה ידעת כי אין בנו יודע לכרות וכו'. וכיון דכן הוא ראוי הוא לתת לך שכר כולם כי אין בנו יודע עד מה. וכשמוע חירם את כל דברי שלמה עליו השלום בחכמה כאמור שמח כי הבין דבריו, כי לחירם עצמו היה הצווי אלא כחס על כבודו כתב לו צוה ויכרתו, וז"ש שמעתי את אשר שלחת אלי, שמעתי כמו וישמע אברהם לעפרון. שהוא לשון הבנה, זהו שאמר שמעתי והבנתי דבריך אשר שלחת אלי כי אלי בעצמי וכבודי היתה שליחותך אני אעשה כל חפצך אני בעצמי ולא על ידי זולתי. וכן דקדק באומרו וניפצתים. לומר שכל המלאכות יעשם על ידו כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' והדר גאונו. הכלל העולה הוא מה שאמר שמלאכת הקדש נעשית מאליה, הוא מה שנתבאר בדברי המאמר שכל הקרב הקרב אל משכן ה' יצליח לעשות ואפילו הבהמות כי תעשה המלאכה מאליה. ולבוא עד תבונתו ראוי לעורר ראשונה אומרו מה ראה להזכיר כאן חור, שאם כוונתו להקשות מאי שנא גבי אהליאב שלא הזכיר אלא אחיסמך אביו לבד, לא כן בבצלאל שהזכיר אביו וזקנו חור, וז"ש מה ראה להזכיר כאן חור. הנה מכל מקו' קשה תיבת כאן דמיותרת שלא היל"ל אלא מה ראה להזכיר חור. ועוד קשה אומרו בשעה שבקשו ישראל וכו' פעמים פעם קודם המשל ופעם אחר המשל באומרו כך בשעה שעשו ישראל העגל מה טעם נכפל הענין. גם השינוי כי בתחלה אמר שבקשו לעבוד עבודה זרה, ואחר כך אומר בשעה שעשו ישראל העגל, גם צריך להבין המשל למה והשינוי הנמצא בו באומרו אלו ממון נתן לי, ולא אמר נתן עלי, ואחר כך אומר על אחת כמה וכמה שנפשו נתן עלי, ולא אמר נתן לי. גם צריך להבין במשל אומ' ונלחם עמהם אמר להם על המלך אתם מורדים ונלחם ואמר להם תרתי למה לי נלחם עמהם היה מספיק. ועוד קשה אומרו ולא זה בלבד וכו'. כי נראה מעשה לסתור מה שאמר ענין בצלאל וזכות חור, דמאחר דאפי' הבהמות זכו מאי רבותיה דבצלאל, איברא דבסוף דבריו תקן הענין בעל המאמר במה שאמר ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל אבל סוף סוף יקשה למה הוצרך בעל המאמר לומר לא זה בלבד וכו' כיון דלפום ריהטא משמע כסותר דבריו הראשונים. ועוד קשה היכי מוכח מקרא דויעשו כל חכם לב, דכל מי שנתעסק במלאכת המשכן ניתנה בו חכמה ותבונה. ועוד קשה אומרו שניתנה חכמה באדם ובבהמה, אדם מאן דכר שמיה הכא דבבהמ' עסקינן, ואדם כבר הזכיר בתחלת הפסוק. ועוד קשה מכל זה והוא אומרו וכל השבח הזה וכו' משבט יהודה, והלא זה ממש סותר מ"ש בתחלה שבזכות חור היה ולא די זה אלא ששילש בזה ואמר ומהיכן זכה לכל החכמה הזו וקאמר דבזכות מרים מאי האי פעם תולה אותו בחור ופעם בשבט יהודה פעם בזכות מרים, ואם חוט משולש משלשתן גרם הענין ליערבינהו ולומר שלשתן יחדיו.

הביאור כי בעל המאמר הוקשו לו שתי קושיות, האחת מה שהזכרנו לעיל הלא היא מדוע בחבירו אהליאב לא הזכיר כי אם אביו וכאן הזכיר אביו וזקנו. והקושיא השנית היא דבשלמא לעיל גבי ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור ניחא שהזכיר חור על פי הדרך שדרשו חז"ל שאמרו כי משה ע"ה חשב לזכות במלאכת המשכן, ואמר לו הב"ה ראה בספר תולדות אדם הראשון שקראתי בשם בצלאל בן אורי ולו יאתה מאז, וסוף סוף קרובך הוא בן חור שהוא בן מרים אחותך, ובה תתנחם שלא יצאת השררה ממשפחתך, אמנם הכא קשה מה טעם להזכיר חור. ז"ש מה ראה להזכיר כאן חור כאן קשיא אבל לעיל ניחא. ואגב אורחין תירצנו קושיא חזקה והיא למה דרשו חז"ל דרשה זו בפסוק זה ולא דרשוהו לעיל בפסוק ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור. והנה חז"ל ראו כי לא כמדת בשר ודם מידת הקב"ה, מידת בשר ודם כשמסר אותו הלגיון נפשו על המלך והרגוהו אין ביד המלך להטיב עמו מאומה כי מת הוא ולא יחיהו, וכמו שאמר בעל המאמר ז"ל מה אני יכול לעשות וכו'. אך עם יצאי חלציו אפשר לו להטיב, לא כן הקב"ה כי אפילו שמת האדם הנה בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש להטיב עם נפשו, ונחל עדניו ישקה והשביעה בצחצחות. ונוסף על זה שייטיב עם צאצאיו בזכות אביו, ז"ש א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שאני פורעה לך, לך דייקא ולהיות דרך בשר ודם שהמלך אשר מרדו בו חילותיו והלגיון שלו עמד נגדם והרגוהו, ודרך המלך בשר ודם להטיב עם בניו, כך בשעה שעשו וכו' שהטיב הקדוש ברוך הוא עם בצלאל בזכות אביו שלא לצאת ממנהג העולם להטיב עם הבנים בעבור אביהם הנהרג, נמצא כי שני תגמולין היו כאן, הראשון לו לחור עצמו, והשני ליוצאי חלציו כי לא קצרה יד ה' להטיב לו ולבניו אחריו תחת אשר קנא לאלהיו, ובזה מובן כפל הענין האמור בשעה שבקשו ישראל לעבוד כו' חייך שאני פורעה לך כך בשעה שעשו ישראל וכו'. שהאחד פרעון לחור עצמו והב' לתולדותיו. והנה דקדק בעל המאמר בלשונו במה שאמר בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן. הכוונה שכאן נמצאו שני ענינים, הא' מעשה העגל אשר איננו כי אם כעין אנדריטי של מלכים מאסף לכל המחנות, כמו שנתבאר בסדר תשא. והשני שבקשו ולא עלה בידם והיינו שבקשו לעבוד ע"ז כתקנה כנזכר שם בסדר הנזכר לעיל, אלא שחור מסר נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן ונטל וסכל עצתם, וזהו הנזכר בלשון ולא הניחן. אמנם במעשה העגל רצה לבטל כיעור המעשה ההוא לגמרי שלא יעשוהו ולא עלה בידו. וז"ש אחר כך בשעה שעשו ישראל את העגל עמד חור ונתן נפשו על הקדוש ברוך הוא א"ל וכו'. ולא הזכיר כאן ולא הניחן כדלעיל משום דכיון שלא עלה בידו אלא שעשאוהו, אין להזכירו שלא הניחן. ולגלות בענין חור איך משכן בדברי פיוס להחזירן למוטב הזכיר המשל עמד שר צבא שלו ונלחם עמהם, אמר להם על המלך אתם מורדי', אמר כי זה השר צבא נלחם עמהם, אך לא בחיל ולא בכח כי אם בשבט פיו ימית רשע ויוכיחם תוכחת מגולה. וז"ש נלחם עמהם כיצד נלחם שאמר להם על המלך אתם מורדים, ודבריו אלה סובלים שתי הבנות, הא' שעל המלך אשר הטיב להם ועשאן לגיונות אתם מורדי'. וההבנה השנית היא על המלך אתם מורדים שהמלך מלכותו בכל משלה וחמת מלך מלאכי מות. ובלי ספק שהשתי הבנות האלו נמצאו בנמשל בדברי חור שהוכיחן מכמה מעלות טובות למקום עליהם, מיציאת מצרים וכיוצא בה ובעתיד לפני זעמו מי יעמוד כדי למנעם מהמעשה המכוער ההוא, והנה דקדק בנמשל עוד באומרו פעם נתן לי ופעם נתן עלי. הכוונה כי מלבד ההבדל שבין ממון לנפש ויש הבדל שני והוא שאילו ממון נתן לי ממש ובידי אשר פני פני אריה שאג או אין להחזיק לו טובה כ"כ כי אימתי ובושת פני כסתהו, ועם כל זה הייתי צריך לפרוע לו עאכ"ו שנפשו נתן עלי, כלומר עלי ולא לי, כי שלא בפני מסר נפשו עלי, שזה לא היה מחמת יראה כי לא לי נתן אלא עלי, אשר זה מובן שאהבה עזה עשה זאת, ולכך צריך לפרוע לו גמול כמעשה ידיו. ככה הקדוש ברוך הוא התנהג כמידת בשר ודם כדי להטיב עם יוצאי חלציו של חור מלבד רב טוב אשר צפן ליראיו פעל לחוסה בו, וז"ש ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו'. רוצה לומר ראו הגמול ליראי ה' וחושבי שמו שקרא ה' בשם בצל אל, הוא מצד היותו בן חור, וכי תימא דילמא מצד חכמתו נשתבח בטוב שם משמן טוב ולא מצד אביו, לז"א ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקדוש ברוך הוא חכמה וכו'. כלומר התעסקות בלבד אף על פי שלא קדמה לו שום ידיעה, בא לטהר ולהתעסק מסייעין אותו להתחכם ולהבין, ויליף לה מקרא דקאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה, מעושי המלאכה היל"ל אבל מאומרו חכם לב בעושי המלאכה נראה הבנת הפסוק כך היא חכם לב וזכה לזה להיות חכמי לב בהטפלם לעושי המלאכה והתעסקם בה וכיון דכן הוא שכל מי שנתעסק בה זכה לחכמה אם כן אי אפשר לומר שמצד החכמה נשתבח כי לא הוא בלבד זכה אלא כל הקרב אל המלאכה נתחכם ואף הבהמות, וכיון דכן הוא ע"כ מה שנזכר בצלאל ונתפרסם יותר מכלם מצד זכות אבות הוא שכמו שאביו קדש שמו של הקדוש ברוך הוא, כך זכהו הקב"ה לצאת ממנו בצלאל המתקן מעשה העגל במעשה המשכן. והזכיר בעל המאמר ואמר שניתנה חכמה באדם באדם ובבהמה אפשר דהיינו במה שפירשו הראשונים טוו את העזים שהצמר בעודו מחובר לעזים היו טווי' אותו והיא חכמה משותפת מאדם ובהמה כאחד, הוא מה שאמר שנתנה חכמה באדם ובהמה כדי לטוות את העזים. עוד אפשר שבעל המאמ' דקדק בפסוק שהיה לו לומר בהם מדקאמר בהמה בהמה משמע, ומ"מ אין מקרא יוצא מדי פשוטו, דבבני אדם משתעי ותרתי משמע שנתנה חכמה באדם מפשטיה דקרא ומדלא כתיב בהם אלא בהמה משמע נמי שנתנה חכמה בבהמה, ומדאסמכיה קרא אדם ובהמה בתיבת בהמה, יובן שאדם אפילו הוא בהמה בלתי יודע מלאכה בהכנסו אליה היה עושה מצד התעסקו בה, ומכאן ראיה גם כן למה שאמר המאמר שכל מי שנתעסק וכו' נתן הקב"ה חכמה וכו'. אחר כך שואל המאמר ואומר וכל השבח הזה מנין לו, כלומר השבח הזה של קדוש ה' שקדש חור מנין לו לחור, שאעפ"י שהרשות נתונה מ"מ השורש הטהור יסייע לאדם דבר מה, דזרוק חוטרא אאוירא לעיקרא קאי, לז"א משבט יהודה. והוא שבצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו, לקדש שם שמים בענין קריעת ים סוף, שבנימין צעיר רודם רד ים כמשחז"ל, ושרי יהודה רגמתם, שרגמום באבנא, הרי שמשבט יהודה בא לו זה השבח למסור נפשו על קדוש שם שמים, ואין כוונת כל השבח הזה מגין על בצלאל והשבח שנשתבח בראו קרא ה', דהיל"ל מהיכן זכה לו ולא מנין לו. אבל גבי חור צודק מנין לו, כלומר ממי למד חסידות זה וקידוש ה' בזה השיעור למסור נפשו על הקב"ה, והנה בלי ספק שבצלאל חכם מכלם שהרי נאמר בו וימלא אותו רוח אלהים, שהיה מלא על כל גדותיו רוח אלהין קדישין ביה, וזהו ששאל אחר כך ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת, והשיב בזכות מרים, באופן שבצלאל מצינו ענין השם טוב ותהלה וזכה בה מצד זקנו ומצינו בו חכמה יתירה, ואי אפשר לו שנשתבח מצדה מכיון שכל הרוצה ליטול ה' יטול בהתקרבו אל המלאכה, וזכה אליה מצד זקינתו מרים, כי כתיב בה ויעש להם בתים. בצד שוה בהם מלכות וכהונה, וכשם שיוכבד זכתה למלכות משה וכהונת אהרן, כך יתחייב להיות בית מרים דומה בדומה לבית יוכבד כיון שהקישן הפסוק, וזהו שהשתדל ב"ה להביא מלכות מדוד אפרתי שבא ממרים, וכהונה מהבנת דעתו במשכן, והוא עולה לו במקום כהונת עולם כדי לקיים ויעש להם בתים, שיהיו בתים שוים מלאים כל טוב בלי חלוק בניהם, הכלל העולה הוא היות הדברים של מצוה נזכרים ונעשים מאליהן, ועד"ז פי' חז"ל בענין המנורת זהב היות משה מתקשה בה כי מקשה היא עד ירכה וקנה וכו', והשיב לו הקב"ה למשה הטל ככר זהב והי' נעשי' מאלי', ממנה יקח מופת על כל שאר פרטי המשכן בכלל שכולן נעשין מאליהן. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה המסכמת בשני חלקיה אל הקדמתינו זאת, החלק הראשון ויקהל משה וכו'. והב' ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה'. ונבוא אל הביאור אחת אל אחת. וראוי להבין מאי קאמר אלה הדברים וכו'. והוא מיותר יאמר נא ויאמר אליהם ששת ימים וכו'. וממילא מובן היות כל הדברים נעשים על פי ה' ביד משה. גם אומ' ששת ימים תעשה מלאכה אין צורך רק באיסור המלאכה בשבת, דהתר המלאכה בחול מובן מאליו, גם כפל הענין באומרו קדש שבת שבתון לה' בשבת שבתון לה' מספיק, ומלת קדש מיותר, גם שבת שבתון כפול: ועוד מאי וידבר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר מאי לאמר פעם ושתים זה הדבר אשר צוה ה' לאמר : וע"ק כפל קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאיה :

הביאור כי מלבד היות איסור שבת עשה ולא תעשה, ולא אתי עשה דמלאכת המשכן לדחות לא תעשה ועשה דשבת, עכ"ז יש סבה חזקה למנוע העשייה בשבת, והוא שאם היינו מתירי' בשבת למלאכת משכן הקדש היה חסרון כלפי מעלה, שהיה נראה שהמלאכה איננה נעשית כי אם באורך זמן ולא כן הוא כי נעשית מאליה ברגע קטן. ז"ש הקב"ה וצוה שמלאכת המשכן לא תדחה השבת מכיון שהדברים נעשים מאליהם, ז"ש אלה הדברים אשר יזכיר בפ' מפרטי המשכן אשר צוה ה' לעשות אותם, אשר היות' מצווים מפיו יסייעו לששת ימים תעשה מלאכה תעשה מאליה, וא"כ למה יחולל השבת ללא צורך וסייוע לזה שמעתי באלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ה' הנז' הוא המצווה והעושה והלציי הוא. הכלל העולה משני הפירושים הוא היות הדברים שבקדושה נעשים מאיליהן, ולזה נאסרה המלאכה בשבת. זאת ועוד סבה שנית כי רצה הקב"ה שיעשה האדם ק"ו בעצמו ויאמר אם מלאכת שמים נאסרה בשבת עאכ"ו מלאכ' חול, ז"ש וביום השביעי יהיה לכם לצרככם קודש מק"ו שהו' שבת שבתון לה'. כלומר אפילו לצורך גבוה דהיינו בנין המקדש, ואם לה' הוא שבת שבתון קל וחומר לכם שתנהגו בו קודש, ואמר שבת שבתון לה' כי מעת בריאת שמים וארץ אשר ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, נמצא שמראש הורה מעלת השבת, כיון ששבת בו ונוסף כעת באיסור בו מלאכת שמים שהוא מעלה קדושה ושבת שבתון לה', כפול שבת על שם שבת וינפש, ושבתון על איסור מלאכת המשכן להעשות בו. עוד אפשר שאמר ששת ימים תעשה מלאכה מאליה, הן במלאכת המשכן הן בשאר המלאכות של חול הכתוב מדבר ואומר שיעשו מאליהן בששת ימים, אימתי כשיום השביעי יהיה לכם קדש, כי שמירת הקדושה ביום השביעי תסייע בכל השבוע להעשות המלאכה מאליה. ויהיה פי' הפסוק ששת ימי' תעש' מלאכ' בעזר אלהי, וביום השביעי כלו' ובזכו' יו' השביעי כשיהיה לכם קדש הוא יגרום שתעשה מלאכה מאליה. ואני שמעתי מפי קדוש החכ' כמהרמ"ק ז"ל שאמר וביום השביעי בבי"ת, שהיה ראוי לומר ויום השביעי יהיה לכם קדש, שהכונה להורות שביום השביעי תמשך נפש קדושה על יראי ה' וחושבי שמו, ז"ש וביום השביעי בבי"ת, שבו ביו' השביעי יהיה לכם קדש, קדש דייקא עלמא עילאה עכ"ד. ואפשר שאמר שבת שבתון כי ראוי לעשו' משמר' לשבת ולהוסיף מחול על הקדש, ז"ש שבת שבתון לה'. כלומ' להוסיף מחול שבת על השבתון לה' ולשמו, כי כל העושה בו מלאכה בו ממש יומת, ואם כן ראוי לעשות סייג ושבת לשבתון. ואם כן מאחר שהעולה בידינו הוא כי מלאכת המשכן נעשית מאליה, וכיון דכן מי שאין לו להביא מעות לנדבה לפחו' יקח עמו דברי' ויאמ' נא ישר' מי יתן והיה לי להביא, כי מחשבתו הטובה אשר חשב להביא ונצטער יצרפה הב"ה למעשה, ז"ש ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר. כלומ' אמ' להם שיאמרו מי יתן והיה לנו מה להביא, כי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, ובאמירה לבד הוא תלוי והקדוש ברוך הוא יקבל כפרים שפתיהם. והמפרשים פירשו ויקהל כנגד הקהל שעשו בעגל, אלה הדברי' כנגד אלה אלהיך, קחו מאתכם כנגד ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, באופן שלפי דבריהם נדבת המשכן אחר העגל נצטוו בו לתקן אשר עוותו כאמור. ובס"ה הסכים ועשו פשרה בענין זה והוא שהם אמרו שנדבת המשכן מתחלה קדמה למעשה העגל, והיינו פרשת תרומה שנאמר בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דהיינו אפי' מערב רב, אמנם אחר שעשו הערב רב העגל נאסרו ולא הוכשרו לנדבת המשכן אלא ישראל לבד, ז"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכו' קחו מאתכם, מאתכם דייקא ולא מערב רב. ובדבריהם אלה נבין אומרו כפל ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר וכו'. לאמר כפל האמירות ואריכות לשון, שהיה מספיק אומרו ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל קחו מאתכם וכו' והיה מקצר ועולה. אבל הכוונה הוא שמשה רבינו עליו השלום גילה רז זה לישראל, שמתחלה כל מי שרוצה להביא יביא ועכשיו לא הוכשרו אלא ישראל, ז"ש ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, בני ישראל דוקא ולא ערב רב זה הדבר בעצמו, דהיינו לדבר אליהם לבני ישראל ולא לערב רב, זה על פי הקב"ה הוא, שהוא צוה זה הדבר לאמר אל בני ישראל ולא לזולתם, ולפי זה או' זה הדבר וכו' לא קאי אמצות קחו מאתכם אלא אתחלת הפסוק ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל. ואמר קחו מאתכם ולא אמר הביאו מכם, להורות מה שאמרו המפרשים גבי ויקחו לי תרומה, שהנותן מעות בדבר מצוה הוא נותן במקרה ולוקח בעצם. ז"ש ויקחו. ומשם נלמוד שאמר לזאת הכוונה ג"כ קחו מאתכם, שלפי האמת לוקחים אתם שע"י כך יניח ברכה לבתיכם. ובזה אפשר להבין באופן שני יתור או' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. כלומר דעו שהנוסח עצמו שראוי לכם לדבר בענין המשכן כאשר תאמרו איש לרעהו, זהו קחו וכו'. לשון קיחה ולא תאמרו לשון נתינה שהוא בלתי צודק כי לה' הארץ ומלואה. ז"ש זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. כלומר זה הדיבור אשר צוה ה' לאמר קחו וכו'. ולא נוסח זולתו תנו וכיוצא כי זהו הצודק מזולתו. עוד אפשר שאמ' קחו מאתכם במה שפי' הראשונים בתיבת מאתכם מאתכם ממש, שתי תרומות נמצאו כאן אחת תרומת זהב וכסף ונחשת וכו', וא' תרומת נפשות ונדיבות ודבקות עם הב"ה, כנגד זאת אמר מאתכם מאתכם ממש צריך לקחת תרומה לה', ובזה נוסיף לקח טוב הבין אומ' קחו כי גבי תרומת זהב וכסף וכו' שייך לשון הבאה, הוא מה שאמר כל נדיב לבו יביאיה את תרומת ה' זהב וכסף וכו'. אמנם בנדבה הרמוזה גבי מאתכם שהיא נדבה רוחנית איננה דבר מורגש להביאה אבל יצדק בו לשון קיחה קחו מאתכם. גם נבין אומ' בתחלה תרומה לה' ואחר כך אמר יביאיה את תרומת ה' כי התרומה הנזכרת במאתכם שהיא רוחנית ראויה לגבוה שיתכבד בה, זהו שאמר קחו מאתכם, מאתכם ממש כיון שהיא תרומה לה' הנכבד והנורא, היא מתייחסת קצת לה'. אמנם בתרומת כסף וזהב איננה כ"כ חשובה ועכ"ז תרומת ה' תקרא, זהו שאמר יביאיה את תרומת ה'. אבל לא תרומה לה'. והוא דקדוק דק, ובזה אפשר שאמר כל נדיב לבו יביאיה, מאי יביאיה ומאי את דקאמר כל נדיב לבו יביא תרומת ה' זהב וכו' מ"ל. אבל במה שאמרנו מובן שהנדיב לב יביא שתי התרומות הנזכרו' האחת נדיבות מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאיה לתרומה מאתכם יביאיה עם תרומת ה' זהב וכסף ונחשת שלא יביא תרומת ה' זהב וכו' לבדה אבל את תרומת ה', ועמה יביאה לתרומת קחו מאתכם והיא התרומה הרוחנית מצטרפת עם התרומה גשמית, ופי' את תרומת ה' כמו עם תרומת ה'. ואני שמעתי שאמר יביאיה את תרומת ה' ולא אמר יביא את תרומת ה', שהכוונה שאם הנדיב לב נשאו לבו להביא כל התרומה והנדבה שהביאו כל ישראל של תרומת המשכן כל פרטיה, הב"ה מעלה עליו כאלו הביאה כיון שחמד בלבו להביאה, זהו שאמר כל נדיב לבו יביאה, כלומר יחשב כאלו יביאה כולה ולא מקצתה, ולז"א יביאיה בה"א. ובס"ה פי' יביאה יביא ה', והיא ה"א אחרונה שבשם. ולהורות איך הדברים נעשים מאליהם, מסכים למה שאמר בתחלת הפ' ששת ימים תעשה וכו' כדפרשית. הוא מה שאמר אחר כך וכל חכם לב וכו' יבואו ויעשו, כאלו הבטיח שכל הקרב אל המלאכה יצלח לעשות אותה, זהו שאמר וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו, כלומר נכון לבם שיעשו כי הדברים נעשים מאליהן כיד ה' הטובה, זהו שאמר אחר כך וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה וכו'. כי ראוי להבין מאי בידיה טוו פשיטא שבידים טווין ולא בזולתו. גם צריך לדקדק אומרו את התכלת וכו' כולם בה"א הידיעה, ואומ' כי להורות שהקרב לעשות מלאכה, המלאכה היתה מלמדתו לעשות, זהו שאמר וכל אשה חכמת לב בידיה בלבד כמתעסקות טוו ולא היו צריכות התבונן במלאכתן. והיינו טוו בלשון רבים שאלו בידים קאי ולא אל אשה חכמה לב היל"ל טוותה, אבל אמר טוו שהם מעצמן ומאליהן טוו, והיינו יכולים לפרש איפכא וכל אשה חכמת לב בהצטרפות החכמה לידיה טוו, שהידים בהצטרפות החכמה טוו את וכו'. וכנגד הברכה השורה במעשה ידיהם אמר ויביאו מטוה את התכלת וכו'. והכוונה שבנוהג שבעולם הוא כאשר נותנין מטוה לנשים משקל אחד לטוות מוכרח הוא שיתמעט ממשקלו, שהטוייה מצד איזו יבלת שמוציאות מן הצמר וכיוצא, לזה אמר כי ברכת ה' היתה במעשה ידיהן ויביאו מטוה את התכלת הידוע כמשקלו הראשון שניתן להן, ואת הארגמן הידוע שלא חסר כלום מהמשקל, וכן כולם בה"א הידיעה ונכון הוא. עד הנה מה שעלה בידינו מהחלק הראשון. והחלק השני הוא אומ' ויאמר ה' אל בני ישראל וכו'. יש להבין ראשונה מאי ראו, מה יראו הם, דבשלמא גבי ראה קראתי בשם בצלאל ניחא כמו שאמרו חז"ל שאמר הב"ה למשה ראה בזה ספר תולדות אדם הראשון שמאז מניתי בצלאל על מלאכה זו ולכן מחול אתה שהמלאכה לא תעשה על ידך, אמנם משה לישראל מה שייך לומר ראו קרא ה'. גם אגב אורחין יובן התוארים של בצלאל, דהיינו בן אורי בן חור מה שייכי עם ראו קרא ה'. גם צריך להבין ענין המחשבה הנזכר' פעמים שלש, בתחלה אמר לחשוב מחשבות ואחר כך אמר בכל מלאכת מחשבת, ושלש עושי המלאכה וחושבי מחשבות ולא אמר עושי מלאכת מחשבת כבתחלה. גם צריך לדקדק אומרו ויבואו כל החכמים וכו' איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. מה לו להזכיר שבאו איש איש ממלאכתו או ממקום זולתו מספיק שיאמר ויבואו החכמים העושים את מלאכת הקודש ויאמרו אל משה. גם תיבת לאמר מיותרת. גם קשה או' מרבים העם להביא לשון הווה היה לו לומר בלשון עבר הרבה העם להביא. גם למ"ד להביא בלתי צודקת, היה ראוי שיאמר הרבה העם הביא, גם צריך הבין מאי ויעבירו קול במחנה לאמר, מאי לאמר. גם או' ויכלא העם מהביא פשיטא הביאו ללא צורך מה גם אחר התראה.

הביאור במה שהקדמנו היות ענין המשכן נעשה מאליו כאשר הרחבנו הביאור ולהיותו בא לתיקון העולם במה שנתקלקל בעגל לעומת זה אפשר שאמר ראו קרא ב' בשם בצלאל בן אורי בן חור אשר הרגתם אותו בעגל ולא קפח הב"ה שכרו אתו ופעולתו לפניו להקים יוצא מחלציו לעשות בית מנוחה לחי העולמים זהו שאמר קרא ה' בשם טוב ומעלה לבצלאל וכו'. כמו שפי' לעיל המאמר אשר מזה תקחו מוסר השכל לשוב מחטאתיכם אשר מעלתם בה'. עוד המשיך תיבת ראו לוימלא אותו רוח אלהים בחכמה וכו' לומר ראו חטאתכם אשר עשיתם שהפכתם קערה על פיה ונטשטש העולם כאלו נחרב והוצרך בצלאל להחזירו ליושנו במלאכת המשכן, ולזה הוכרח להביא אשי שנתמלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת והם הם אשר נבראו בהם שמים וארץ, כמה שאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. באופן שמעת בריאת העולם הוצרך המשכן, לכך אמר להם ראו זה ואל תשובו לכסלה מאחר שגדלה אשמתכם עד השמים וארץ, כי ממש היה יודע בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ כדי לתקן העולם במלאכת המשכן ולעשות בריאה חדשה, הוא מה שאמר לחשוב מחשבות שהעיקר הוא המחשבות בכל פרט ופרט, וזהו שאמר ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, הכוונה לפי זה כאלו המקרא מסורס לעשות מחשבות בכל מלאכת כי לא במלאכה לבד ישרה קדושתו ית' כי אם במחשבה המצורפת למעשה ולהיות המחשבה עיקר בכל המעשים אני או' שהוצרכו שתי מחשבות, אחת קודם המעשה והשנית אחריה, קודם המעשה להתקדש העושה להצליח בה ולקדשה, והשנית אחר שנגמרה המלאכה להמשיך המשכן העליון בתחתון, זהו שאמר בפסוק הראשון לחשוב מחשבות לעשות, רוצה לומר כי קודם המעשה צריך המחשבה. והפסוק השני אמר ענין מחודש בכוונה ובמחשבה הנכונה שאחר המלאכה, זהו שאמר עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות שאחר אשר נעשת המלאכה היו חושבים מחשבות לגמור המשכת הקדושה להיות המשכן אחד מיוחד עם תבנית המשכן העליון אשר הוראה בהר. ואמר כי אחרי אשר ידענו היות החכמה הזאת נשפעת בחכמים כיד ה' הטובה עליהם וכל הקרב אל המלאכה היה עושה יתחייב לחשוב כל המלאכה בכללה הנעשית על ידי כולם לחשוב כאלו כל אחד ואחד מן החכמים העושים במלאכה עשאה כולה כי מאחר שהיא נעשית מאליה, כל אדם יכול לעשות אותה כולה, וזהו שאמר ועשה בצלאל וכו' וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות. כלומר הנה האנשים האלה כל אחד בהם עשה את כל מלאכת עבודת הקדש, ונתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת בקדושה וטהרה ראויה לעשות לכל אשר צוה ה', רוצה לומר להוציא כלי למעשהו ולתכלית המכוון בו מאתו ית', זהו שאמר לכל אשר צוה ה' ולא כתיב את כל מלאכת עבודת הקודש אשר צוה ה' אלא לכל אשר צוה ה'. כלומר לכל המכוון בצווי אשר צוה ה' את משה נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת להוציא לאור המכוון, והגיד הפסוק שהחכמים האלה אשר שרתה שכינה ורוח הקודש עליהם משה ע"ה בגדולתו ראה והכיר אותם, הוא מה שאמר הפסוק ויקרא משה אל בצלאל וכו' ואל כל איש חכם לב וכו'. כלומר הוא הכירם וקראם, ולזה תלה הקריאה במשה. ואחרי אשר הצענו היות המלאכה מלאכת הקדש בעשית' מאליה ראו החכמים העושים אותה להבון דבר מתוך דבר ולומר שגם במתכות הכסף והזהב ושאר הפרטים אשר נעשה מהם המשכן נקל הוא להיות הברכה מצוייה בהם ומעט אשר לפניהם יפרוץ לרוב, זהו שאמר ויבואו החכמים העושים את כל מלאכת הקדש ועשייתם ולימודם איש איש ממלאכתו הוא שהמה עושים שהמלאכה בעצמה הוא המלמדת אותם דעה והשכל, והנה עשו החכמים ענין זה הצעה ואמרוהו אל משה בהקדמה אל מה שהיו מכוונים שלא יביאו עוד נדבה, זהו שאמר ויאמרו זה הענין הנז"ל שאיש איש ממלאכתו אשר המה עושים אמרוהו אל משה כדי לאמר לו מרבים העם להביא וכו'. עוד רמז באומרו כל החכמים העושים את כל מלאכת וכו'. שהכוונה שכיון שמלאכת המשכן נעשית מאליה וגם צריך להיותה שלימה בכל חלקיה בלי שום חסרון, שאם יחסר כל בו אפילו כלי קטן מהקטנים הנעשים בו יהיה חסר באופן שכל מלאכת איש ואיש בה תלויה מלאכת חבירו וחבירו בחבירו, זהו שאמ' ויבואו כל החכמים העושים, כלומר שנחשב שהם עושים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, שמאותה מלאכה אפילו תהיה הקטנה שבכולם ראוי לחשוב לו שהוא עושה את כל מלאכת הקדש, הן לסבת שכל מלאכת איש תלויה במלאכת חבירו, הן להוית המלאכה נעשית מאליה על ידי כל הקרב אל המלאכה לעשות אותה, שמאחר שנעשית מאליה כל איש ואיש אשר בחכמים שנטפלו במלאכה היה ספק בידו להחל וגמור כל המלאכה, ומחשבה טובה יצרפה הב"ה למעשה, ז"ש העושים את כל מלאכת הקודש כולה נכללה כמו שרמז באת כל איש ממלאכתו וכו'. עוד אפשר שרמז באומרו איש איש ממלאכתו וכו'. להודיע זריזותם שלא יפנו לעסקים אחרים אלא למלאכת מצוה, וזהו שאמר ויבואו כל החכמים וכו' איש ממלאכתו, שלא באו ממלאכה אחרת אלא כל החכמים באו איש ממלאכתו אשר הוא עושה בזריזות וחשק מצוה, ואמרו מרבים העם וכו' ויכלא העם וכו'. ידוע הוא מה שאמרו חז"ל בס"ה שמתחלה היה חפץ ה' שכל הרוצה ליטול את ה' ולזכות בנדבת המשכן ויבוא הן עם בני ישראל הן ערב רב אשר עלה אתם, אמנם אחרי אשר טעו בעגל ריחק ה' את הרשעים ולא רצה שיטפלו במלאכת המשכן ונדבתו אלא ישראל, הוא מה שאמר ויקחו וכו' את התרומה אשר הביאו בני ישראל והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, והם דייקא ולא ערב רב כי כן חפץ ה', והנה היה זר מאד אם יביאו הערב רב מנחה לה' ולא יקבל מידם כי אלהים מקרב הוא ולא מרחק, לא זו אף זו מפני דרכי שלום עד שלבי אומר לי שאילו הביאו הערב רב נדבה לא יסוגו אחור מצד הטענות הנזכרות אלא שעצלה שנתעצלו מלהביא מנעם מכבוד, כי ביני ביני הביאו בני ישראל נדבה לעשות אותה והותר ונדחו מאליהן הערב רב בדרך כבוד, באופן נאות עצת ה' היא תקום. וזהו שאמר הפסוק מרבים העם להביא. כלומר שמענו את הערב רב מכינים ומרבים העם תשורה להביא ולא ישר בעיני החכמים העושים שיהיה להם חלק באלהי ישראל, באופן שהסכימו להכריז איש ואשה אל יעשו וכו' והתכלית בהכרזה זו היא לאמר. רוצה לומר לאמר ענין אחר והוא להרחיק ולדחות ערב רב, שכן היה שאחר שהכריזו איש ואשה אל יעשו וכו'. ממילא נמנעו הערב רב מהביא ולא זכו. ז"ש ויכלא העם מהביא. ר"ל שלא זכו להביא כלל כאמור. ראה כמה היא רעת המתעצל במצוה, כמו שאחז"ל גבי והנשיאי' הביאו הנשיאי' חסר כתיב על שנתעצלו בנדבת המשכן לולי שחננם הב"ה באבנים טובות כמעט כערב רב היו ח"ו. עוד אפשר שאמר לאמר כשנדקדק בלשון הפסוק שאומר אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, מאי לתרומת מלאכת הקדש מ"ל, אלא שנתחכמו בלשון ההכרזה שאלו הכריזו ואמרו אל יעשו עוד מלאכה למלאכת הקדש לא היו שוללים הערב רב מהביא כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליו', כי לשון ההכרזה לא היה שולל אלא שלא יעשו מלאכה למלאכת הקודש כמו טוייה וכיוצא בה, לעומת זה הסכימו לאמר ולהכריז בזה הלשון דהיינו אל יעשו וכו' לתרומת הקדש, דמשמע נמי דגם התרומה נמנעה כל מין תרומה, ז"ש לאמר כלו' לאמר בזה הלשון בדקדוק ולשון שולל כי ע"י לשון זה ויכלא העם מהביא. עוד אפשר שהחכמים אשר באו איש איש ממלאכתו להכריז לבטל העם מההבאה, ז"ש ויאמרו לאמר מרבים. ר"ל אמרו אל משה שיצוה לאמר מרבים העם וכו' שמרבים העם להביא כך יאמרו בנוסח ההכרזה, ז"ש לאמר מרבים דהיינו לאמר לאחרי', באופן שהם רצו שיכריזו למנוע ההבאה, ורמזו ג"כ בתיבת לאמר שתהיה ההכרזה קרי בחיל ובהתעצמות ואמיר' למנעם מכל וכל, לא כן בדברי משה ע"ה נאמר ויצו משה ויעבירו קול. העברת קול בעלמא לגלוי מלתא לא בחיל ולא בכח בהתעצמות, כי משה ע"ה רע בעיניו למנוע בקול גדול העני המביא נדבה או הרוצה להביאה אחר שעשאה הכינה וגם חקרה, לזה צוה שיעבירו קול במחנה העבר' קול בעלמא שאל יעשו עוד מלאכה, לזה יכריזו ז"ש ויצו משה ויעבירו קול. וההכרזה תהיה שאל יעשו עוד מלאכה. אמנם אין להכריח למנוע מהביא והגיד הכתוב כי מאליהן הוא שנמנעו העם מלהביא, ז"ש ויכלא העם מהביא כיון שראו ההכרזה ולא שתהיה ההכרזה אליהם כך. הכלל העולה הוא כי מלאכת מצוה ומלאכת שמים יעשו מאליהן, וכמו שפי' לעיל באו' והמלאכה היתה דיים שהיא היא היתה מספקת לעצמה לעשו' אותה, כי אין חפץ ה' כי אם בבוא האדם לטהר והוא יסייע אותו, הוא ממש או' מה' מצעדי גבר כוננו, שהוא המסייעו וכונן צעדיו ועכ"ז דרכו יחפץ. כלומר הב"ה חפץ מובחר האדם דרכו, ר"ל שיבור לו האדם דרך הישרה. או אמר וחפץ על האדם שאדם יחפץ בחפץ לבד דרכו, והב"ה אחר כך יכין צעדיו, ובזה נבין או' הותה דיים וכו'. כי או' דיים נראה הצורך לבד, והותר משמע שהותיר על ההסתפקות אלא הכוונה לומר שהחכמים העושים מלאכת הקדש היו רואים בעיניהם שהכסף או הזהב אשר הם עושים בו לא יש בו די להספיק לאותה מלאכה אלא שע"ד נס המלאכה עצמה היתה דיים, ר"ל מספקת לעשות אותה והותר, באופן שהנס גדול בשתי בחינו' שבמקו' שהיה ראוי לחסר היה מותיר. עוד אפשר שרמז הפסוק מ"ש חז"ל שמיתרון נדבת המשכן עשה משה ע"ה משכן אחר והיינו כפל אלה פקודי המשכן משכן העדות, על השני שמעיד שבאמונה הם עושים. נמצא שהמלאכה היתה דיים בבחינת שלא הותיר כלום על שני המשכנים, והיינו והמלאכה היתה דיים, ובבחינת שהמשכן השני שעשה משה שקראו משכן העדות כולו מותר, לכך כתיב והותר, באופן שיש שני הפכים בנושא ההסתפק בצמצום והותר בבחינה שמשכן אחד הוא ההכרחי והשני נעשה מהמותרות, והיינו והותר.

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף