כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סה
|
< הקודם · הבא > |
סדר בחקותי ראשון[עריכה]
יבאר גדר האהבה שהיא אשר אינה תלויה בדבר, והיא היא אשר נצטוינו לאהוב את השי"ת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו.
(ויקרא רבה לה, א) אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג). הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). אמר דוד לפני הב״ה רבש״ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות, הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. רבי הונא בשם רבי אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. רבי מנחם חתניה דרבי אלעזר בר אבינה אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ג). ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ (שם ו). ואם לא תשמעו לי (שם יד). מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם (שם יח). רבי אבא בריה דרבי חייא בשם רבי יונתן אמר חשבתי ברכות מאל״ף ועד תי״ו וקללות מוא״ו ועד ה״א, ולא עוד אלא שהם הפוכות. אמר רבי אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הה״ד אם בחוקותי תלכו. עכל״ה.
גדר האהבה אשר איננה תלויה בדבר הוא לאהוב האהוב כגופו ונפשו ויותר, ולא יעמוד נגדה שום דבר, ועליה נצטוינו באהבתו ית' ככתוב ואהבת את ה׳ אלהיך (דברים ו, ה). ופירש שלא תקלקל אהבה זו יצר לב האדם ותאותו אבל תאהבהו בכל לבבך דהיינו בשני יצרך, דע״י יצה״ט פשוט ועל ידי יצה״ר יאהבהו בזבחו אותו והכניע תאותו לאהבת הבורא ית', וזו היא עבודה שבלב שאמר הפסוק ולעבדו בכל לבבכם. שדרשו חז"ל (תענית ב.) זו תפלה. ולע"ד העבודה עיקרית שבלב היא זו, לשעבד האדם בבל לבבו יצה"ט ויצה"ר לעבודת קונו ואהבתו, אין עבודה למעלה ממנה. ובכלל זה שכל מחשבות לבו יהיו בו ית', ואהבתו והמחשבות נובעות מהלב, לכך אמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כמו שאחז"ל (ברכות נ"ד.) אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך אמר על הממון, כפי מה שפירשו חז"ל (שם). ואפשר שהטעם שקראו מאד מלשון והנה טוב מאד (בראשית א, לא). ר"ל מה שהוא מאד וחשוב אצלך דהיינו ממונך, (והה"ד) [והיינו דקאמר] כל דבר שחביב לך והוא מאד אצלך בו ראוי שתאהוב את הש"י. ז"ש בכל מאדך כי זו היא תכלית העבודה היותה מאהבה החלטית ועבודה בכל חלקי האדם לב ונפש ומאד, לא יכיר אחד מהם נגד עבודתו ית'. ועל זה הזהיר התנא (אבות א, ג) אנטיגנוס ואמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס וכו'. כי לפי האמת היה די שיאמר אל תהיו וכו'. אלא הוו עובדים שלא על מנת לקבל פרס, גם תיבת שלא על מנת לקבל וכו', היל"ל על מנת שלא לקבל פרס. אכן לפי שראה אנטיגנוס שתכלית השלימות הוא העבודה מאהבה מבלי תוחלת שכר, הזהיר ואמר אל תהיו כעבדים וכו'. שאע"פ שאחז"ל (ערכין ט"ז:) שיעבוד האדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לזה לא אמר אל תעבדו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כי לא חלק אנטיגנוס עם דברי חז"ל המוסכמים, אכן הסכים לדבריהם והוא מ"ש אל תהיו. כלומר אל תהיו בהויה ודרך קבע והשתקעות, להיות תמיד במדת העבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כי לא הותרה מדה זו אלא דרך עראי מטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל לא שתהיו קבועים בו, וזהו דקדוק לשון אל תהיו וכו'. ולפי שהעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס עבודתם משובחת על עבודת שאר העבדים המשמשים רבם בלי פרס, על דרך (ב"ק פ"ה.) אסיא דמגן מגן שויא. לזה אמר שיהיו כעבדים הנזכרים המשמשים את הרב עבודה שלימה בלא אותו החלק של על מנת לקבל פרס, ז"ש אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, כלומר בלא על מנת לקבל פרס, כי בזה לא תהיו כמוהם, אבל בענין העבודה מי יתן והיה. ואמר שראוי שיתמידו בה כמו מורא השמים שלעולם פועלי אמת ולא שינו תפקידם מעולם ולא ישנו, ככה יהי נא מורא שמים עליכם. רוצה לומר מתמידים בה כמוהם. ועל זה אמר שע"ה אשרי אדם מצא חכמה וכו' (משלי ג, יג). כי טוב סחרה מסחר כסף (שם יד). אמר כי האושר יושג ע"י החכמה האלהית, גם
השלימות האנושי לא יהי' שלם כי אם באמצעותה, הוא מ"ש אשרי אדם
מצא חכמה. זאת ועוד ואדם יפיק תבונה. ר"ל ואדם יחשב כשיפיק תבונה
כי בזולתה במה נחשב הוא, באופן שלא יקרא אדם כי אם כאשר יפיק
תבונה, ואמר כי טוב סחרה. ר"ל אפילו שהאדם ירצה לעבוד ה' בכל
מאודו ובכל ממונו ע"ד בכל מאדך, דהיינו לחלק לעניים ולצדקות
ומצות עכ"ז התורה טוב סחרה מסחר כסף הנעשה ע"י הכסף עם היות
שכר כסף בענייני מצות עכ"ז טוב סחרה של תורה ועולה על גבה,
ובהכי ניחא הקושי שיש בפסוק דלא יאות לומר טוב זה מזה אלא
כששניהם כאחד טובים בפחות ויתר, אבל אם סחר כסף כפשוטו איך
יאמר טוב סחרה מסחר כסף, והלא אינם נכנסים בסוג אחד כלל כי
מה לתבן את הבר, אלא אמר מסחר כסף על הסחורה של צדקה ומצות
הנעשים בכסף, עליהם אמר טוב סחרה מסחר כסף, שת"ת כנגד כולן.
או יאמר טוב סחרה וכו'. כי העושים לשמה ולומדים תורת ה' תמימה,
ודאי גדול מעל שמים חסדם ואמתם, אמנם העוסקים בתורה שלא
לשמה ידעו נאמנה כי טוב סחרה, ר"ל העושה אותו לקבל פרס ודרך
סחורה - טוב סחרה מסחר כסף, דכיון שהיא שלא לשמה יתנו לו שכרו
בעה"ז, והודיע שטוב סחרה מסחר כסף שכיון שעבודתו פגומה נכנס
בסוג סחר כסף, ומ"מ משובחת היא ממנה ומחרוץ תבואתה, [יקרה היא מפנינים וכל חפציך וכו' (שם טו)] ואמר
שהיוקר וכבוד שלה הוא מפנינים, ר"ל כפי הכונה הפנימית, ופנינים
כמו לפני ולפנים. והכתיב הסכים לזה, שכתוב מפניים. הוא מה שביאר
באומרו וכל חפציך לא ישוו בה. ר"ל חפציך ורצוניך לא יהיו שוים בה
בערך אחד אבל ההבדל רב ועצום, כי אורך ימים בימינה (שם טז). דהיינו המיימינים
בה, ולמשמאילים בה עושר וכבוד לבד (שבת ס"ג.), הרי שלא השוו בה חפציך
ותכליותיך בה. וכפי הפשט שבח התורה והחכמה אלהית כאלו
מימינה אורך ימים, והשמאל עושר וכבוד, שיאות מאד אורך ימים ועושר
וכבוד, ומה שביני ביני אמר דרכיה דרכי נועם (שם יז). כפי מה ששמעתי
שהדרכים הכבושים לרבים יש בהם שלום מרוב העוברים בם תמוד
כי הם דרך המלך אבל אין בהם נועם כי הרבים דוחקים זה לזה,
והנתיבות בהפך יש בהם נועם כי לא רבו העוברים ושבים בם אבל
אין בהם שלום כי אם פחד כיון שהוא נתיב לפעמים יעברו גנבים
ושודדים, לכן שבח שהתורה יש בה בדרכיה הנועם אעפ"י שהוא זר
בדרכים הטבעיים, וכן כל נתיבותיה שלום, באופן דכולה בה לטיבותא,
זהו בדרכיה המדריכים האדם ונתיבותיה המיישרות אותו לעבודתו
יתברך, אמנם התכלית אמר שטוב אחריתה מראשיתה, עץ חיים היא (שם יח).
ר"ל עץ חיים אשר היה בגן עדן אשר חשש ה' ואמר ועתה פן ישלח ידו
ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג, כב). הנה התורה עץ חיים היא למחזיקים,
והביא וכו' ראיה מבריאת העולם, שהתורה היא א' מהדברים שהעולם עומד
עליהם (אבות א, ב), כל שכן ליחיד שדבר קל הוא שתהיה לו עץ חיים, הוא מ"ש ה' בחכמה
יסד ארץ (שם יט). מאז בעת הוסדה, ואמר בלשון עבר "יסד", לא כן גבי שמים
שאמר "כונן" ולא כנן לומר כי הארץ אשר ברואיה הם בעלי בחירה ובידם
טובם לנטוע שמים וליסוד ארץ, לזה אמר יסד ארץ לשון עבר, כי בהווה
איננו מיסדה כי זה ביד האדם בהיותו צדיק יסוד עולם, אמנם השמים
אשר אין להם בחירה ורצון בידו ית' הוא לכונן אותם תמיד ולהדרם,
ע"ד מה שאחז"ל (ראה מצו"ד) בפסוק ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו, טו). שהוא משתעשע תמיד
בתקונן ועדיין לא נגמרה מלאכתן. בדעתו תהומות נבקעו. להשקות
מים בעולם, מעיינות יוצאים בבקעה ובהר, ולעתיד לבא שעתידי' השחקים
להזיל טל להחיות מתים, הכל בזכות התורה (ילקוט פ' ואתחנן, תתכד). ודעתו הנז' בפסוק
שבדעתו תהומות נבקעו לשעבר ושחקים ירעפו טל לעתיד, והיינו
דכתיב נבקעו מלשון עבר וירעפו בלשון עתיד, והוא משחז"ל למה
נקראו שחקים על שם ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא (חגיגה י"ב:). ולזה אמר ששחקים
ירעפו טל לעתיד מסבת החכמה והדעת של התורה, כי טל אורות טלם.
ע"ד משחז"ל (ילקוט ישעיהו כ"ו תל"א) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. כי כן מוכיח
הפסוק טל אורות. דהיינו התורה הנקראת אור, כי נר מצוה ותורה
אור (משלי ו, כג). טל אורות טלך העתיד להחיותך לעתיד לבא ולפרנסך אחר כך,
בשכבת הטל הוא אומר ושחקים ירעפו טל (משלי ג, כ). ולכן בני אל ילוזו מעיניך
כל הדברים הנזכרים של שבח התורה שהזכרתי היות היא יסוד עולם
ומשתיתו, כי בזה ירום לבך תחזקנה ידיך לנצור תושיה ומזימה, ר"ל
תשמור התורה הנקראת תושיה (סנהדרין כ"ו:), וכן תשמור מזימה, שכל מזימותיך
ומחשבותיך יכונו ויהיו לשם שמים, אחר שהודעתיך סוד הענין הכמוס
שכל חפציך לא ישוו בה, כי המחשבה מופלגת, ועל זה נאמר וידעת כי
ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן וכו' (דברים ז, ט). אמר כי בדרך שאוהבי ה' רוצים
לילך בה מוליכים אותם, שהם אינם רוצים במתן שכר מצות בעה"ז כי
אם לדבקה בו ית' בעה"ב, וכן עושה להם. ז"ש וידעת כי ה' אלהיך הוא
האלהים, הדן הצדיקים ביסורים, והמתן שכר שהוא חסד אל כל היום,
גנזו להם לעולם הבא. ז"ש האל הנאמן בפקדונו, ששומר הברית ותורה
וחסד שעושים אוהביו, שומר אותו לדורי דורות להטיב עם יוצאי חלציהם,
וכ"ש עם אוהביו עצמם, אכן מצד שהם אוהביו ולא רצו שכר בעה"ז, לא
הטיב עמהם אלא עם בניהם אחריהם, לא כן השונאים כי משלם
לשונאיו אל פניו כדפירשו חז"ל. והמתרגם תרגם דטבוון דאינון עבדין
משלם להם תכף אל פניו כדי לאבדם משכר העה"ב. ואמר אל שנאיו
בלשון רבים ואח"כ להאבידו בלשון יחיד לומר כי כשהאב שונא וגם
בנו כמו כן כמוהו שונא, דמרשעים יצא רשע אז משלם אל שונאיו אב
ובן כדי שיאבד אותו זכות שיעשה האב שיאכלו אותו האב והבן, ז"ש אל
שונאיו אל פניו להאבידו, אכן אם רואה ה' זרע כשר שעתיד לצאת ממנו
אז לא ישלם לו תכף אלא מאריך לו קצת אולי ישוב וילמוד מבנו, וברא
יזכה אבא בפועל, ז"ש לא יאחר אל שונאו היחיד, דמ"מ אל פניו ישלם לו,
אבל מ"מ אינו מעין החלוקה ששניהם שונאיו, שאז הכוונה בתכיפות
הפרעון להאבידו, לא כן כאן שאין בו כ"כ תכיפות, דמדקאמר לא יאחר
מובן שלא יקדים כ"כ בתכיפות, ומדקאמר אל פניו ישלם לו, ואלו להאבידו
לא קאמר, היינו שאין הכוונה בפרעון אל פניו להאבידו אלא הכוונה
למשכו בעבותות אהבה עד ישוב וילמד ממעשה בנו יוצא חלציו.
עלה בידינו היות ראוי שתחלת העבודה תהיה שלא לשמה ומתוך שלא
לשמה יבא לשמה ולאהבת פנימית. ובזה נבוא אל ביאור המאמר
שהצענו ראשונה, וראוי לעורר מאי קשיא ליה בפסוק אם בחוקותי
דקאמר הה"ד חשבתי‧ גם נבין אומרו אמר דוד וכו'. כי מי לא ידע
דדוד הוא האומר ומאי קמ"ל. ועוד קשה דקאמר שדוד היה חושב
בכל יום ויום ללכת אנה ואנה, ורגליו היו מביאות אותו אל בתי כנסיות
ובתי מדרשות, באופן שמחזיק טיבותא לרגליו שהם מביאות אותו,
והפסוק סותר כל זה ואומר דבר בהפכו, ואשיבה רגלי אל עדותיך.
ולפי דבריהם ז"ל היל"ל וישיבוני רגלי אל עדותיך ולא ואשיבה רגלי,
שאומר שהוא המשיבם. ועוד קשה מאי איכא בין פירוש רב הונא
דקאמר חשבתי מתן שכרן וכו', ובין פירוש רבי מנחם חשבתי מה
שכתבת לנו בתורה וכו', ובין פירוש רבי אבא חשבתי ברכות חשבתי
קללות. כי כל השלשה עולין לסגנון אחד. ועוד אומרו ולא עוד אלא
שהן הפוכות, ואמר רבי אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות
לברכות וכו'. דרחוק לומר שהיפוך הסדר של קדימת וא"ו לה"א זה
יורה שהקללות יתהפכו לברכות:
הביאור דהוקשה לו בפסוק לשון הליכה דקאמר בחוקים אם בחוקותי תלכו ולא נאמר בהם שמירה או עשייה, ואמר לתקן זה הה״ד חשבתי דרכי. כי אמר דוד ר"ל אעפ"י שלא יעלה על דעתך שדוד יחשוב אומרו למקום פלוני אני הולך ולבית דירה וכו', כי חסיד הוא מ"מ הוא בדרך ענוה אומרו מה שלא היה בו, ז"ש אמר דוד חשבתי, והמחשבות היו דרכי למקום פלוני אני הולך וכו', ולא דרכי ה' מחשבותי, ואשיבם מהם יען שרגלי מביאים אותי אל עדותיך והכריחם לפירוש זה דהיל"ל ואשיב רגלי ואז היה מובן שהוא משיב רגליו, אכן אומרו ואשיבה מורה על תשובת עצמו מאותן המחשבות שחשב, והסבה מסייעת לתשובה זו, הוא שרגלי אל עדותיך כאמור, שהם היו מביאות אותו, והכוונה שההרגל שהורגל ללכת לבתי כנסיות ומדרשות נעשה לו טבע שני עד שאפילו רצה לנטות ימין ושמאל לא יוכל, והוא מ"ש שהע"ה שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ר"ל שמור רגלך שמירה מעולה, שלא תלמדהו ללכת אנה ואנה כי אם לבתי כנסיות ובתי מדרשות, באופן שכאשר תלך אל בית האלהים תלך ממילא, ששם הורגלו ולא ידעו הליכה אחרת, ז"ש כאשר תלך מעצמך תלך אל בית האלהים, ולא למקום זולתו כי לא הורגלו רגליך ללכת כי אם לבית אלהים, מסכים לחשבתי דרכי וכו'. שאמר אביו שילכו הרגלים מאיליהם מתוך הרגלם הטוב, והיינו אומרו אם בחוקותי תלכו. ר"ל שתהיו כ"כ מורגלים ורגילים עד שתלכו מאליכם בחוקותי, ולפי דברים אלה חשבתי דרכי הוא המחשבה רעה, ואשיבה וכו' היא בטולה. אמנם ר' הונא חולק דחלילה לו לדהע"ה לחשוב מחשבות און, אבל המחשבות שחשב בתחלה הוא להיות עבד עובד ע"מ לקבל פרס. והיינו חשבתי שהמצות יהיו דרכי ולתועלת גופי דהיינו המחשב מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, שאינו עושה כי אם מצד הקרבת תועלת המתן שכר והרחקת הפסדן של עבירות, עבודתו זו היא בתחלה אבל אח"כ אשיבה מזאת המחשבה ומזאת הפנייה ואשיבה רגלי אל עדותיך, מצד שהם עדותיך ראוי להשתעשע בהם ולעשות מאהבה, הצד השוה שבב' הפירושים האלה הוא שאמר חשבתי דרכי וכו'. הוא כמו קס"ד שעלה במחשבתו, ואומר ואשיבה רגלי היא סתירת מה שחשבתי, אמנם הב' פירושים האחד של רבי מנחם והשני של ר' אבא בריה דרבי חייא הוא ש"חשבתי דרכי" הם הדריכוהו והביאוהו להשיב רגליו אל עדותיך, והוא מה שאמר רבי מנחם וכו' חשבתי מה שכתבת לנו וכו'. אמר כי נתן לבו להבין מה שנכתבו בתורה אלו היעודים הגשמיים אשר לפום ריהטא לא היה ראוי, כי עיקר העבודה להיותה סתם לאהבת ה׳ ולא לשום תועלת כ"ש תועלות גשמיות, אכן אם כתבם ה' בתורה היא לנו ולתועלתינו להמשיכנו ברשת אלו הטובות ובנופת צופים, עד שמתוכם נזכה לנועם מתמיד ע"י עשותינו המצות לשמן, ז"ש חשבתי מה שכתבת לנו בתורה שלא היה ראוי ליכתב אבל כתבת אותו מצדנו ולנו, ע"ד דברה תורה כנגד יצה"ר. ודקדה באומרו מה שכתבת לנו בתורה אם בחוקותי וכו'. ומה כתיב תמן וכו'. דמשמע שהם שני עניינים, הא' מה שכתבת לכו בתורה אם בחוקותי, והשני מאי דכתיב תמן ונתתי וכו'. דאם הכל ענין אחד לא היל"ל מה כתיב וכו'. אלא דמה כתיב תמן וכו' אפשר שרמז למה שאמרו בתנחומא והביאו הילקוט זה לשונו, אם בחוקותי תלכו. מלמד שהב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי וכו'. ואומר לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך. ואומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכו'. שהכוונה "להם" לדקדק בפסוק שהיל"ל בחוקותי לנו ונתתי וכו'. אמנם אומרו אם בחוקותי מורה כמי שמתאוה ואומר מי יתן והיה לבבם לעבודתי, ואם בחוקותי תלכו ונתתי וכו'. וז"ש אם בחוקותי וכו' מלמד שהקב"ה מתאוה. ז"ש כאן חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחוקותי וכו'. ר"ל אם כתבת בתורה היא לנו ולתועלתינו, כתבת אם בחוקותי המורה על היותך מתאוה ולא לתועלתך כי אם צדקנו מה ניתן לך, וג"כ חשבתי להוכיח אהבתך עמנו מה שראיתי בענין הברכות היותם באות זו על זו, והיינו שהביא פסוק ונתתי שלום בארץ. כי היא נתינה שנית אחר ונתתי גשמיכם, כי זה מוכיח על רוב אהבתך, ז"ש חשבתי מה שכתבת וכו' אם בחוקותי בלשון תאוה, ועוד ומה כתיב תמן ונתתי שלום וכו'. דהיינו הוראת אהבה עצמית, וביסורין לא כן הבאתם בבת אחת כי אם לאט לאט, כאשר ייסר איש את בנו וכו' אלהינו מייסרנו, והיינו שהביא ואם לא תשמעו לי וכו' ויספתי ליסרה, באופן שאומרו חשבתי מה שכתבת וכו' הוא היותו מחשב אהבתו יתברך אשר אתנו, מתאוה שנעבדהו לתועלתינו וזה יורה הפלגת מתן שכר מתנה על מתנה, לא כן היסורין הבאים בפעמים רבות כדכתיב ויספתי וכו' שמורה שבתוספת דהיינו פעם שנית יביאם ולא בפעם ראשונה הכל בבת אחת, זה אשר חשבתי דרכי, דהיינו שמה שכתבת לנו כתבת זה גרם לי לשאשיבה רגלי אל עדותיך בראותי שאתה אוהבני אהבה עזה ראוי לאוהבך, נמצא ההפרש גדול בין פירוש רב הונא לפירוש רבי מנחם. אמנם רבי אבא בריה דרבי חייא עם היותו מסכים לדברי רבי מנחם בפירוש פסוק חשבתי דרכי, שואשיבה רגלי וכו' הוא תולדת המחשבה טובה של חשבתי דרכי, עכ"ז יש חולק עליו בפירוש חשבתי, ומשמעות דורשים איכא בינייהו לדרוש חשבתי לשון חשבון, והיינו חשבתי ברכות וכו' שהם מאל"ף ועד תא"ו שחשבונם מרובה, וחשבתי חשבון הקללות והוא מועט מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהם הפוכות וכו'. אשר כל זה מורה עוצם האהבה, זה גרם לשאשיבה רגלי אל עדותיך, באופן דרבי מנחם יליף לה האהבה עזה מאומרו אם בחוקותי, ומה כתיב תמן וכו'. ורבי אבא בריה דרבי חייא מוכיח האהבה מהחשבון של הברכות והקללות כאמור, והכל עולה לענין אחד וליכא בינייהו אלא משמעות קרא דחשבתי דרכי. וטעם הפוך הה"א קודם לוא"ו לרמוז הפיכת הקללה לברכה הוא בסוד ששם ההוי"ה כסדרו מורה על הרחמים וזהו היות הוא"ו תחלה ואח"כ הה"א מורה רחמים בשם ישר, כי כשהה"א קודמת ואח"כ וא"ו הוא דין ככתוב ברעיא מהימנא, והוכיחו מהפסוק וכל זה איננו שוה לי. שבסוף תיבות שם השם הפוך, כי הרשע המן רצה להפך קערה על פיה וללמד קטיגוריא על ישראל ולעורר עליהם דין, באופן שאעפ"י שאומרו וא"ו קודם ה"א הוא היפוך כפי סדר האלפ"א בית"א, עם כל זה הוא יושר כפי סדר שם ההוי"ה שהוא"ו קודם לה"א אחרונה והיא רצועת הדין. והכוונה באומרו אם זכיתם הריני הופך להם קללות לברכות, רוצה לומר שמאחר שמפחד הקללות שבתם אלי וברחתם מן העבירה, נמצא שהקללות לברכות יחשבו כיון שהם גרמו להדריככם בדרך ישרה ועבודתי. עלה בידינו שעיקר העבודה היא לשם שמים, וכמו שאמר חשבתי מתן שכרן של מצות וכו'. שחזר ממחשבה זו לעבוד לשמה וכדפרשית. ומעתה תגדל התימה איך הוא יתברך יכתיב לנו בתורתו זירוז עשיית המצות על מנת לקבל פרס ויעודים גשמיים והנאות, היה שידריכנו לעשות מאהבה כי אוהביו כצאת השמש בגבורתו, והכה בשכבר נתבאר בדברי המאמר היות הטעם למשוך לבבינו אל עבודת ה', ודברה תורה נגד יצר הרע וכדפרשית במה שאמר המאמר חשבתי מה שכתבת לנו וכו', עיין עליו. אבל עדיין כריכין אנו למודעי. ועוד צריך להבין ג' חלוקות אלו, אם בחוקותי תלכו א', והשנית ואת מצותי תשמרו, והשלישית ועשיתם אותם, למה כלל כל העבודה בג' חלוקות ולשונות מחולקים, הלא דבר הוא. ועוד ונתתי גשמים היל"ל מאי גשמיכם, וחז"ל (ר"ה יז:) פירשו שהגשמים הקצובים מראש השנה, דרך משל אם נגזרו גשמים מועטים והטיבו דרכיהם אח"כ, אותם גשמיכם המיוחדים ומעותדים לכם עם היותם מועטים אתן אותם בעתם באופן שיספיקו, שאם נגזרו גשמים מרובים ואחר כך חטאו הנה יביאם ה' בעת שאינו עתם ועל ההרים הרמים באופן שלא יועילו כלל. ז"ש גשמיכם על הקצובים מיום ראש השנה כאמור. ועוד קשה אומרו ונתנה הארץ יבולה וכו', כי לפי מה שפירשו חז"ל גבי והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, יז). שאפילו מה שאתה מוביל לה בעת הזריעה לא תתן. אי הכי מאי רבותיה גבי הברכה לומר ונתנה הארץ את יבולה, שאם לא תתן אלא מה שמובילים לה, אם כן תם לריק כח החורש וזורע ושאר מלאכות הזריעה. ועוד מאי שנא גבי דייש דכתיב לכם, לא כן גבי בציר דלא כתיב לכם. וכי תימא שתיבת לכם נמשכת לגבי בציר גם כן, אם כן יקשה דתיבת ישיג האמורה גבי בציר מיותרת דתיבת והשיג לכם תמשוך עצמה לדייש ולבציר, ולישתוק נמי מתיבת ישיג ולכתוב והשיג לכם דייש את בציר ובציר את זרע. ועוד ואכלתם לחמכם לשובע איננו כ"כ חשיבות לשובע לחם והנאות לברכם שיאכלו מעדנים לשובע. ואפשר לומר שהקב"ה אינו חפץ במותרות כי מרחיקים האדם מהשלימות, ולכן לא ברכם כי אם בהכרחות לחם לשובע. וחז"ל פירשו לחמכם המועט תשרה בה הברכה ויהיה לשובע, והיא ברכה גדולה לשרות ברכה בלחם ובמיעיהם. גם צריך לתת לב אל סדר אלו השלוש ברכות הכתובות בפסוק ונתתי שלום בארץ וכו' והשבתי וכו' וחרב וכו'. התיחסותם אלו עם אלו. ועוד ורדפו מכם וכו'. כי אין חשבון חמשה מאה לחשבון ומאה מכם רבבה ירדופו כי אם מאה אלפים ירדופו, וחז"ל תירצו אינו דומה מועטים העושים את המצוה. ולזה בהיותם מרובים מאה יתרבה הזכות מרבבה ירדופו. והמצוה אפשר שהיא מצות ההרדפה לרדוף האויבים ולצרור להם. ועוד ונפלו אויביכם לפניכם לחרב מיותר שכבר נכתב בפסוק הקודם ונפלו לפניכם לחרב, ועוד ואכלתם ישן נושן. ברכה זו לבטלה שכבר נזכר הריבוי בוהשיג לכם וכו'. ואם בא להזכיר שבחו שיהיה משובח, שם אצל והשיג וכו' הי' לו לכתוב שבח הדייש. והרב"ע פירש שהוצרך לאומרו כאן לומר שאעפ"י שופניתי אליכם והפריתי אתכם וכו' עכ"ז שרבו האוכלים תרבה הטובה ויותיר משנה לשנה, זהו ואכלתם ישן נושן. ועוד ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל פשיטא, היעלה בדעת ח"ו שהוא יתברך יגעל אותנו, והלא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא געלם, כ"ש בעת הזאת עת דודים אשר משכנו בתוכם ומתהלך בקרב מחניהם, כי איך יעלה בדעת לגעל אותם עד שהוצרך להודיע ולא תגעל נפשי אתכם. ועוד מאי שנא דקאמר והייתי לכם לאלהים, ולא קאמר ואהיה לכם לאלהים. והיותר בקצור הוא ואהיה לכם לאלהי' ואתם לי לעם. ועוד מה ענין יציאת מצרים כאן, והזכירה באופן חדש מהיות להם עבדים. וטעם הזכירו שברון מוטות העול, ויותר טוב שיאמר ואשבור עולכם:
הביאור הוא כי הלימוד והתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, וכנגד הלימוד אמר אם בחוקותי תלכו וכו'. פירשו בספרא ז"ל הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. ונ"ל שאמר בהם לשון הליכה, שכמו שהדרך הוא דרך להגיע ע"י אל מחוז החפץ הוא התכלית, ככה אמר "אם בחוקותי תלכו" שהוא הלימוד לשון הליכה, שהם דרך להגיע באמצעותם אל שמירת המצות ואח"כ אל עשייתן, וההפרש שבין שמירה לעשייה הוא כי השמירה הוא לשמור להם ערך חשיבותן ולדעת שהם מצות אלהיות, לא יערכם זהב וזכוכית כדי שיכנס בלב האדם התלהבותם מחשיבות ערכן, אשר זה יביאהו אל העשייה, והעשייה ידועה והיא הקיום במעשה ממש. וקרוב לזה פירש הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה פרק שמיני זה לשונו: הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי תעשו. ואמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשיה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהם ולא ידמה שהם פחותים מן המשפטים וכו'. הרי שפירש הרב ז"ל ענין השמירה על הערך שלהם לשמרם כערכם וחשיבותם של המשפטים, ולהודיע שלימות ומעלת שכר המצות שהוא רוחני, לזה אמר בפתח דבריו ונתתי גשמיכם. כי אומרו ונתתי בוא"ו בתחלת הענין מורה כי יש שכר רוחני שלא ניתן ליכתב שאין הפה יכולה לדבר, כי עין לא ראתה וכו'. וזה השכר הנכתב הוא נוסף על הרוחני ההוא, וזה מורה וא"ו יתירה של ונתתי, גם תיבת ונתתי עצמה מורה שזה השכר איננו עצם השכר כי אם מתנה בעלמא הוא, נוסף על השכר עצמו, וזהו ונתתי גשמיכם וכו' ונתתי שלום וכו' ונתתי משכני כו'. כי הזכיר שלש חלוקות ובכולם התחיל בלשון מתנה להורות שאינם עיקר הגמול כי אם מתן והשכר עדיין קיים. וכנגד אם בחוקותי תלכו והוא הלימוד, אמר כי הוא יתברך יתן להם גשמיכם בעתם, גשמיכם שהגשמים שלכם ובזכותכם הם שמצד העסק בתורה בעתים קבועות, ככה יבואו מידה כנגד מידה גשמיכם בעתם. ואמר שהברכה תהיה מצויה, שהארץ תתן את יבולה. כלומר כאלו אינה נותנת אלא מה שאתה מוביל לה, דבר מועט, וכן ועץ השדה יתן פריו הנהוג בטבעו, ועכ"ז תחול הברכה שישיג לכם דייש את בציר וכו'. והוא פלא שעם שנראה שנתנה הארץ יבולה דבר מועט, עכ"ז יצו ה' את הברכה באסמיך, והוא ע"ד מה שכתבתי בסדר הקודם בשם הרב בפסוק וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים. שאמר התבואה בה"א על התבואה הידועה שרגילה השדה להוציא, והברכה תעשה מספקת לשלש השנים עם היותה תבואה מועטת. ובכלל הברכה אמר שלא יזרעו ואחר יאכל אלא והשיג לכם דייש וכו'. לכם דייקא ולא לאחרים, ועל הלחם והוא הדייש שהוא הכרחי, שאם אין קמח אין תורה. לכן אמר בו לכם, אמנם בבציר שנעשה ממנו היין ותירוש שהשותהו מתרושש מהמעות כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ע.) בביאור שמו תירוש לשון רש. וכן אני אומר שנקרא תירוש על שם שהשותהו נעשה רש מכל שלימות ומצוה, כי על [ב'] הענינים יחד אמר שהע"ה אוהב יין ושמן לא יעשיר (משלי כא, יז). אמר המשל על עושר גשמי, והנמשל הוא אל עושר התורה והמצות שהאוהב יין לשתות ושמן לסוך עצמו ולעדן גופו לא יעשיר בשלימות הנפש, באופן שאל למלכים, והם ישראל בני מלכים שתה יין, לכן לא כתב ובציר ישיג לכם את זרע, כי עיקר הברכה שיהיה היין מרובה וימכר לזולתו מארצות כדי שיקחו תמורתו כלי פז ולא יהנו ביין כי אם במה שמשמח אלהים ואנשים, והוא בענין מצוה וכיוצא בה, והוא מה שסיים בסוף ואכלתם לחמכם לשובע ולא יינכם לשובע, ובאמצעות זה וישבתם לבטח בארצכם, כי ריבוי היין גרם הגלות (שבת קמ"ז:), כדכתיב גם אלה ביין שגו ובשכר טעו וגו' (ישעיה כח, ז). וסמיך ליה ונתתי שלום. כי המשביעם חלב חטים שם גבולם שלום, וכמו שאחז"ל (ב"מ נ"ט.) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד). וכן כמו כן מהשביעה מן הלחם לבד ולא מן היין כאמור' ימשך ונתתי שלום בארץ וכו'. כי למי אוי למי אבוי וכו' הכל מן היין. אמנם החלוקה זו השנית של ונתתי שלום נמשכת מהחלוקה שנית של פסוק אם בחוקותי, והיא ואת מצותי תשמרו, שפירשנו שהשמירה היא בשמרו ערך חשיבותם בלבבו ושכלו וכל עסקי העולם כאין נגדם, וכנגד זה אמר ונתתי שלום בארץ, כדי שיהי' לבו תמים בחוקי ה' פנוי מכל עסק, ואמר כי להיות חרב עוברת בארץ סבה קצת להשבית חיה רעה מן הארץ, מפני החרב בורחת או הורגים אותה, לזה אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ עם היות שוחרב לא תעבור וכו', כי אין זה כי אם ה' הוא המשבית אותה בהשגחתו אעפ"י שחרב לא תעבור בארץ אפילו דרך העברה בעלמא, ומכאן למדו חז"ל (תענית כ"ב:) אפילו חרב של שלום מדלא כתיב וחרב לא תבוא בארצכם, ואמר כי בתחלה ורדפתם את אויבכם שאעפ"י שהם לא יבואו בגבולכם אתם תבואו בגבולם ורדפתם וכו', כולכם יחד עד שיכנס מורך בלבבם, ואחר כך ורדפו מכם חמשה מאה וכו' ומאה מכם רבבה ירדופו, ולא יפלו המאה לפני אותם החמשה, או לפני המאה הרבבה, כי א"כ לא ישמחו שארית ישראל ברדיפת האויבים לכלותם שהיא שמחה שאין למעלה הימנה, על דרך ארדוף אויבי ואשיגם וכו' (תהלים יח, לח). אבל ונפלו אויבכם לפניכם לחרב. ר"ל לפני כולכם כדי שכולכם תשמחו ותגילו במפלתם, וזה טעם השנות ונפלו אויביכם, ואמר תיבת אויביכם לומר שאותם שהם אויביכם וידועים לכם בפרטות, הם הם אשר יפילם ה' לפניכם, לפכי כולכם כדי שאתם על במות אויביכם תדרוכו, ואמר כי לפעמים לפני חמשה יפלו מאה, ולפני מאה היותר כשרים ומלאים תורה ומצוה יפלו רבבה, ולכן אמר ורדפו מכם חמשה וכו'. בחמשה מהכלל שבכם ואפילו הגרועים הכתוב מדבר, אמנם מאה מכם היותר חשובים רבבה ירדופו. ולהורות שהם מסוגים מוחלקים, החמשה מסוג אחד והמאה מסוג אחד, לזה אמר מכם מכם שני פעמים, ובחמשה הקדים ואמר מכם חמשה. להורות שאפילו הפחותים מכם חמשה ירדפו מאה, אמנם בחלוקה שנית הפך הסדר ואמר ומאה מכם על סוג החשובים במצות מכם שרבבה ירדופו. ואין הכי נמי דבחלוקת החמשה עצמם היה אפשר לו לחלק ולומר ורדפו מכם חמשה מאה על חמש הגרועים, וחמשה החשובים חמש מאות ירדופו שהוא החלק המגיע לחמשה לערך מאה רבבה, והיא ההבדל בין חמשה גרועים לחמשה מעולים כאמור, אלא שדבר ה' כפטיש יפוצץ סלע וכו', ולהודיענו גם כן דרשת חז"ל שאינו דומה מועטים העושים את המצוה וכו'. זאת ועוד שרצה הכתוב לזכות את ישראל, והבטיחם אגב אורחיה שהגרועים יהיו מעוטים, חמשה ירדפו מאה, והחשובים יהיו מרובים למאות, ומאה מכם רבבה ירדופו. עוד אפשר שאמר שבתחלת עריכת המלחמה מערכה מול מערכה, אז חמשה ירדפו מאה לבד כי יתחזק לב חמשה לא יותר, כי ההתחלות קשות, ואחר ניצחון החמשה יתחזק לב הנשארים בישראל וירך לבב האויבים שכנגדם שאח"כ ומאה מכם רבבה ירדופו. שיקומו לרדוף למאות וירך לבב רבבה מהאויבים. ואחר כך יפלו כל הנשארים לפניכם ולא יהיה להם שריד ופליט. ז"ש ונפלו אויביכם לפניכם וכו'. לומר שאין צורך לרדוף תמיד חמשה מאה, ואחר כך מאה רבבה, ואח"כ דרך משל מאתים רבי רבבות, אלא ברדיפה בפעם השלישית יפלו כולם לפניכם לחרב, ובזה נתיישב יתור ונפלו אויביכם וכו'. ואעפ"י שכתוב ונתן לך רחמים. לרחם על זולתך, כדי שאחר כך וריחמך, שירחם עליך. ומזה היה מתחייב שכיון שנפלו אויביכם לפניכם לחרב ואין מרחם, יתחייב שהוא יתברך גם כן יתאכזר עמכם ולא יוכל הביט עמל, לזה אמר ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם . והפריתי אתכם שתולידו הרבה. והרבתי היינו שיגדלו הבנים לאנשים, וזהו כוונת פריה ורביה האמור בכל מקום להוליד בנים ושיתקיימו ויגדלו וירבו לשון תרבית, הוא ממש מ"ש בפסוק ובני ישראל פרו וישרצו וירבו. על שהיו מולידים רבים כשרצים ס' בבת אחת, שמא תאמר לא יהיו בני קיימא כיון שהם כ"כ מרובים, או אם יתקיימו יהיו חלושים נתרי הקשרים ורפי ידים, לזה אמר וירבו. ר"ל שנתגדלו ונתקיימו ויעצמו במאד מאד וכו'. והקימותי את בריתי אתכם ואכלתם ישן נושן וכו'. על דרך מה שאמרו חז"ל (ב"ר לא, יב), בנח שנאמר בו הקמת ברית לקיום הפירות שלא יתקלקלו. כך אמר והקימותי וכו' ואכלתם ישן וכו', ולא עוד אלא שהישן בינוני והנושן שהוא מזמן רב טעמו יותר חשוב, כי חלוקות הפסוק זו אף זו ישן ונושן יותר חשוב, והישן חשוב מהחדש כי ישן מפני חדש שלא ערב לכם כ"כ תוציאו לאכל, נמצא כי הנושן יותר חשוב בבלתי תכלית בכמה מעלות טובות על החדש הנז' בלי ספק מהקמת הברית לקיים פירותכם, על דרך מה שפירשתי בסדר הקודם בפסוק ועשת את התבואה לשלש השנים. שר"ל תבואה מתקיימת לשלש שנים, כל זה בנגד חלוקת את מצותי תשמרו, אמנם כנגד חלוקת ועשיתם אותם שהוא המעשה גדול, לזה אמר ונתתי משכני וכו'. כי להורות שכל הברכות האלה נמשכות שלשה מיני שכר כנגד ג' מיני מצוה שנאמרו בתחלה באם בחוקותי, לזה פתח בכל חלוקה מהם בתיבת ונתתי, להורות שהיא חלוקה ונתינה בפני עצמה, ולהורות דרך כלל כי אין זה מעיקר השכר כי אם דרך מתנת חנם, ולכן אמר ונתתי ונתתי בתחלת כל חלוקה מהם, אמנם באומרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, שמעתי שהכוונה כי נפש האדם משתוקקת לצאת ממנו לולי חסד ה' ופקודתו שאינו מניחה לצאת, והוא משחז"ל בפסוק חיים וחסד עשית עמדי (איוב י, יב). הא כיצד כי ופקודתך שהפקדת לרוחי שלא תצא שמרה רוחי. ר"ל היא ששמרה רוחי שלא תצא, או כפשוטו ופקודתך שהפקדת את רוחי שלא תצא אותו הפקוד שמרה אותו רוחי, וע"י כך חיים וחסד עשית עמדי, ואחד משני פירושים האלה לחז"ל. לעומת זה אמר כי אחר שהקב"ה יתן את משכנו בתוך ישראל, אז ימשך תועלת שנפשי ר"ל הנפש אשר בקרבכם, כי נקרא נפשי על שם כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז, טז). אותה הנפש שלכם היא נפשי, ולא תגעל אתכם מכד השתוקקותה אלי כיון שמשכני בתוככם, הרי עומדת במקום מחצבה וסמוך לה, כל זה שמעתי והוא הלציי ונכון הוא. ומה נעים שנפרש ונתתי משכני בתוככם על דרך מה שאחז"ל גבי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם של ישראל ממש, וזהו ונתתי משכני. ר"ל השכינה שלי בתוככם, בתוככם ממש ובקרבכם בתוך גופכם, ובזה לא תגעל נפשי אתכם כיון שאני בקרבכם קדוש, ונפשי שהיא נפשכם יחד אנו בקרבכם. עוד שמעתי על דרך הוקר רגלך וכו' (משלי כה, יז). שאעפ"י שמשכני בתוככם לא תגעל נפשי אתכם מההרגל ביותר לא יביאכם לידי גיעול, עד כאן בספר שלום אסתר. ואמר כי חשקו ית' להיות אלהינו יותר מחשקינו להיות לו לעם, כי לזה כתב והייתי לכם לאלהים בלשון עבר, כלומר כבר הייתי לכם לאלהים, אתם תהיו לי לעם, באופן שהוא מקדים אלהותו להכנתו להיות לו לעם, והביא ראיה לבטחון על כל אלו ההבטחות מענין יציאת מצרים כי אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, עם היות מחוייבים גלות עדיין כי לא שלם סך הארבע מאות שנה, ז"ש מהיות להם עבדים. ר"ל הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות ראוי ומחוייב להיות להם עבדים, עכ"ז הוצאתי אתכם, ואשבור מוטות עולכם, אמר כי הגורם ומחייב העול הוא העון של ע"א, והוא יתברך שבר אותן המוטות והם העבירות, על דרך התר אגודות מוטה. וכן וכל מוטה תנתקו (ישעיה נח, ו). אשר אלו המוטות מחייבות את עולכם ואני שברתי המוטות ההם, והשיברון הוא באשר הדריכם בדרך ישרה, ואמר להם משכו וקחו וכו' (שמות יב, כא). דהיינו משכו ידיכם מע"א כדפירשו חז"ל, וקחו לכם צאן דהיינו מצות עשה וכן מילה דבדמייך חיי, באופן שהעזיבה מהחטא זו היא שבירת המוטות המחייבים עולכם, על דרך נשקד עול פשעי בידו (איכה א, יד). שהפשעים נעשים כעול, והתשובה הוא שברונו, ועשיית המצות דם פסח ודם מילה הם הם חייכם, לשאולך אתכם קוממיות, שהשתי קומות שבקוממיות הם מצד השתי מצות הנז', שדם פסח מורה על עזיבת ע"א ודם מילה מורה על ההשתעבדות אליו יתברך שהוא הקצה האחר של השלימות בעבודתו יתברך, והם המוליכות האדם קוממיות בקומה זקופה באמצעותם. עלה בידינו היות כל אלו הייעודים דרך מתנה ככתוב ונתתי ונתתי וכו'. ולו הונח שיהיו אלו הייעודים גופו של מתן שכר של מצות, לא יקשה עלינו על יעודי התורה כלום, אחר שיעוד והתהלכתי בתוככם וכו' בכלל היעודים האלה, כי ידענו כי כל תענוג העולם הבא הוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה (ברכות יז.). והנה אחר שהבטיחנו שבחיים חייתינו נזכה אל זה הגמול שיתהלך בתוכינו, והייתי וכו'. זהו עוצם המתן שכר שאין למעלה הימנו אשר עין בעין נראה אתה ה' בקרב העם הזה ונהנין מזיו כבודו, כמו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכו' (שמות כד, יז). ובפרט לחז"ל שפירשו והתהלכתי בתוככם על טיול בגן עדן, אשר נסתלקה הקושיא מעיקרא, שהרי נכתב השכר הרוחני למבינים אותו ומאמינים בו.