כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סו
|
< הקודם · הבא > |
סדר בחקותי שני[עריכה]
יבאר שהיסורין יתחלקו לשתי חלוקות, מהם אשר יבואו לעורר האדם לתשובה, ומהם שיבואו דרך מירוק וכפרה.
(במדבר רבה א, א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א, א). זהו שאמר הכתוב משפטיך תהום רבה (תהלים לו, ז). אמר ר' מאיר משל את הצדיק בדירתן ואת הרשעים בדירתן, משל את הצדיקים בדירתן במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נויהם (יחזקאל לד, יד). ומשל את הרשעים בדירתן כה אמר ה' אלהים ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום (יחזקאל לא, טו). במה רשעים מתכסין כשהן יורדין לשאול בתהום. חזקיה ב"ר חייא אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה בכלי חרס, ממהו בה, כשם שהוא של חרס כך מכסה אותה בכלי חרס, כך הן הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואינו ומי יודענו (ישעיה כט, יד). ולפי שהן חשוכין הקב"ה מורידן לשאול שהיא חשכה ומכסה עליהם את התהום שהוא חשך, שנאמר וחשך על פני תהום (בראשית א, ב). הוי צדקתך כהררי אל (תהלים לו, ז). צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כהרים הללו, משפטיך תהום רבה, משפט שאת עושה בעולם הזה תהום רבה, מה התהום בסתר אף משפט שאת מביא בסתר, כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשע באב חרבה וכשמראה ליחזקאל הוא מראה לו בעשרים בחדש, למה שלא לפרסם באי זה יום חרבה, אבל מי שהוא בא לגדל ישראל מפרסם אי זה יום, אי זה מקום, אי זה חדש, אי זו שנה, אי זו איפטיאה, לצאתם מארץ מצרים לאמר. מה אמר להם שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א, ב) עכל״ה.
הנה היסורין יתחלקו לשני פנים, מהם אשר יבואו לעורר האדם שיתן אל לבו לפשפש במעשיו, וכמ"ש חז"ל (ברכות ה.) אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו. והמין הזה יהיו מעטים, ומהם שיבואו לכפרה על החטא, וע"ד משחז"ל (שם) יסורין ממרקין. והמין הזה יהיו מרובין משיעור העונות, ואפשר שהמין הראשון יקרא תוכחת על שם שהיא באה להוכיח האדם על פניו לעוררו להחזירו למוטב, על כן נאמר טובה תוכחת מגולה (משלי כז, ה). לפי שהתוכחת הזו איננה באה אלא מתוך אהבה עזה מסותרת, ז"ש מאהבה מסותרת (שם).ר"ל שמאהבה מסותרת נמשכה התוכחת מגולה הזו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, והמין השכי יקרא מוסר, ועליו נאמר מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג, יא). דהיינו המוסר שמיסר כדי לכפר, עם היותן יסורין קשים אל נא תמאסם, והמוכחת הקל אפילו לקוץ בו אין ראוי, ז"ש ואל תקוץ וכו'. וכ"ש שלא תמאסנו, כי דע כי את אשר יאהב ה' יוכיח, שהשונא מייסרו תכף, אמנם אשר יאהב יוכיחנו אלוה תחלה אולי ישוב ולא יצטרך ליסורין, וע"ד מה שאמר איוב אשרי אנוש יוכיחנו אלוה (איוב ה, יז). שהוא התוכחת הקל, אשריו ודאי כי יתעורר וישוב וימלט, ואם לא זכה שיהיה תוכחת קל אלא יסורין קשים עד שהגיע למצב שצריך רחמי שדי שיאמר לצרותיו המרובים די. וכמשחז"ל (ב"ר צב, א) בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מג, יד). מי שאמר לעולמו די יאמר לצרתיכם די. ז"ש ומוסר שדי אל תמאס. ר"ל ומוסר מרובה כ"כ עד שצריך ששדי יתן לך רחמים ויאמר די, עכ"ז שהוא בשיעור מרובה כ"כ אל נא תמאסהו כי תועלתך הוא ולטובתך, כי הוא יכאיב הגוף ויחבש הנפש, שהיסורין תמורת עונש הנפש בעתם שהוא גדול מאד, ומסכים לדרושנו מאד הפסוקים שאמר לו שקול ישקל וכו' (איוב ו, ב). כדפרשית בסדר בלק ראשון עיין עליהם. על זה אמר דהע"ה ה' אל באפך תוכיחני וכו'. טעם הכפל והשינויים לומר שלא יתן רשות, ופטירת מים ראשית מדון אפילו לאף שהוא קל מחימה, וכמו שאמרו חז"ל בפסוק חימה אין לי (ישעיה כז, ד). ולזה אמר ה' אל באפך תוכיחני, ואפילו תוכחת הקל וכדפרשית, ובזה אל בחמתך, חימה עזה תיסרני, שהמוסר הוא צער חזק יותר מתוכחת, כי אם באפך תוכיחני חוששני פן בחמתך תייסרני, ועד"ז בעצמו הוא מ"ש במזמור לדוד להזכיר ה' אל בקצפך תוכיחני (תהלים לח, ב). כי ירא אני פן בחמתך תייסרני, והקדים ואמר לדוד להזכיר באחד משני פנים, הא' על דרך איני כמזהיר אלא כמזכיר. זהו ממש לדוד להזכיר, כי ידעתי רחמיך ה' ואין צורך להזהירך אלא להזכיר בעלמא שאל בקצפך וכו'. או אמר להזכיר על העונות שהם הם הסיבה לצאת הקצף מלפני ה', לכן סדר מזמור זה להזכיר לדוד כל מעשיו, ושיהיו נגדו תמיד כדי לשוב בתשובה שלימה . ואמר כי חציך נחתו בי. המשיל צרותיו כאלו הם חץ שנון שנשקע בו ובקרבו, כי כשאינו שקוע קל מהרה לאחוז בו והוציאו וישימו מזור תחתיו לא כן כשנחתו בי, ולא די זה אלא כשהונח היד על אותו החץ, ששומת היד עליו גורם והוא סבה לשישתקע יותר ויותר ולא יהיה עוד תקוה לצאת מקרבו עד יפלח בחץ כבדו, כי נעלם ראשו של החץ ואין מקום לאחוז אותו להוציאו, כ"ש כשיושמו השתי ידים יחד. ז"ש כי חציך נחתו בי, כתרגום ירד נחת, ותנחת עלי ידיך. שתיהם כאחד, והגיד גרימת חטאים החקוקים על העצמות, כדכתיב ותהי עונתם (חקוקים) על עצמותם (יחזקאל לב, כז). שחייבו שאין מתום בבשרי שלא יכול להרפא מצד זעם ה', אמנם אין שלום בעצמי מפני חטאתי שהחטא החקוק בעצמי גורם שאין שלום בעצמי כי עונותי החמורים יותר מחטאי הנה עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני. ר"ל אלו היו עונות כפי מזגי וטבעי וכפי הכנתי בחמרי שוה בשוה לא הייתי חוטא ואשם כ"כ כי כן חייב חומרי לעשות. וע"ד מה שפירשו הראשונים ז"ל באם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיה א, יח). לשון שנה. ר"ל שאם האדם רך בשנים והחטאים כפי השנים ראוי שכשלג ילבינו, לא כן אם הוא זקן נואף שאינו כפי שניו, ז"ש כמשא כבד יכבדו ממני, שאין הכרעתם דבר מועט אלא כשיעור משא כבד היא שיעור ההכרעה, שיכבדו יותר ממני ומהבנתי, באופן שעשיתי עונות יוצאים מהקש טבעי ומזגי כשיעור רב, כי בזה גדלה אשמתי עד שנתחייב היות ענשו גם כן יוצא מהשורה, והוא שהנוהג בטבע העולם להנמק חבורותי תחלה ואמר כך יבאישו, אכן כאן בהיות העונש השגחיי הבאישו קודם שנמקו חבורותי מפני אולתי, שכמו שעשיתי הדברים באוולת ושטות כך בא העונש באולת ובלבול מבולבל שלא כסדר, והוא על דרך מה שפירשו חז"ל בפסוק וירום תולעים ויבאש (שמות טז, כ). שדרך להבאיש ואחר כך לרום תולעים, והב"ה בהשגחתו עשה בהפך הטבע וירום תולעים תחלה ואחר כך ויבאש, הנה שהתפלל על התוכחת הקל פן יותן רשות וימשך יסורים קשים, ועל זה נאמר חכמות בחוץ תרונה וכו' (משלי א, כ). כאשר הרחבתי ביאור הכתובים בסדר קדושים, והמסייע לפירושינו זה הוא פסוק יען קראתי ותמאנו וכו' (שם כד). שהקריאה הוא ענין יסורין קלים, ויען מאנו הוכרח לנטות ידו החזקה ועכ"ז אין מקשיב, זהו שאמר נטיתי ידי וכו'. ועל זה נראה לי שנאמר כי כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח, ה). דלא כתיב כי כאשר מייסר לומר שהאב רחמן מייעד ומגזים בכוון שייסר לעתיד את בנו כדי שישוב מדרכו, כן על זה האופן הקב"ה מכין לך יסורין מועטים וקלים לעורר לבבך לשוב בתשובה, על דרך יען קראתי, כי במקום האיום וגיזום שעושה האב לבנו כן ה' אלהיך מיסרך, כי אין בך זכות שידבר אליך פה אל פה אלא יסורין קלים תמורת הדיבור והגיזום, והיינו דכתיב מיסרך ולא כתיב ייסרך, והוא דקדוק נכון. ובסדר ספר שמות הרחבתי בדרוש זה ופירשתי על נכון פסוק זה באופן שני, עיין עליו שם. ובזה נבוא אל דברי איוב מסכים לשהיסורין צרי גלעד למרק חלאת נכתמי עון, ואכן צריך שיבואו לאט לאט כאב את בן ירצה, והוא מה שאמר לו שקול ישקל כעסי (איוב ו, ב). והמפרשים פירשו שאיוב מתרצה לומר שישקל כעסו כפלים ומנה אחת אפים, וזהו לו שקול ישקל בטעם הכפל שישקל פעמים רוצה לומר שיפרעו ממנו כפלים, כי חשב וחשד שנפרעו עתה ממנו על אחת מאה, והוא מה שאמר כי עתה מחול ימים יכבד (איוב ו, ג). זה העונש הוא רב וכבד מחול ימים יכבד, ולזה הוא בוחר ברע במיעוטו ששקול ושקל כעסי. ולי נראה ששאל שלא ישקל כעסו וחטאיו בבת אחת אלא שקול ישקל בב' פעמים ולא ישקל בבת אחת. והכוונה שהשוקל בפעם אחת צריך הפרעון גם כן שיהיה בבת אחת, אמנם כאשר שקול ישקל כעסי בכמה פעמים יוכל האדם לסבול ולא יקוץ בתוכחת, וזהו שאמר כי עתה מחול ימים וכו'. ר"ל עתה בעת ועונה אחת רוצים ליפרע ממני בבת אחת שיעור כבד מחול ימים וכו', כי כעת יסורין מכוערין וחצי שדי עמדי כו'. לא נתפייס בזה ולא ישיב אפו עד שבעוד החצי שדי עמדי יערכוני עוד ביעותי אלוה וכו' זולתם, ולא נעלם ממני וידוע ידעתי כי היסורין טובים מאד, שאין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, וז"ש הינהק פרא עלי דשא וכו' (איוב ו, ה). והוא משל נאות לומר שגם כן האדם בהיותו רובץ בנאות דשא לא יצעק, אכן בצר פקדו ה' בצקון לחש מצד המוסר. ואמר היאכל תפל (איוב ו, ו). שכמו שהמלח מחסר סם התפל והריר חלמות ככה היסורין הם כמלח לאדם למלחו, ולמחול לו עונותיו, שמא תאמר אם כן למה נפשך בועטת ביסורין ונגעים מאחר שאתה מספר כ"כ בשבחם, לזה אמר מאנה לנגוע נפשי (איוב ו, ז) בנגעים, הטעם לפי שהמה כדוי ללחמי, והם הכלים של השלחן מנטילי"ש בלע"ז, כלומר התמידו ביותר בכל עת, והוא שגרם לנפשי לקוץ בהם, כי מי יתן וכו' (איוב ו, ח). ר"ל מי יתן והיה שיבואו היסורין רגע באפו וחיים ברצונו, זהו שאמר ויאל אלוה (איוב ו, ט). יאל דייקא דהיינו שיבואו ברצון ולא בכעס, כי אז היה מדכאני זמן מועט ואחר כך יתר ידו, ר"ל היה מקל המכה זמן מה, באופן שהיה מבצעני, שעה מדכאני ושעה מרויח אותי ומיתר ידו, כי אז כשהקל מעט מעלי כשישוב עוד להביא עלי עוד יסורין לא הייתי קץ בהם אלא ותהי עוד נחמתי, שהיסורין הם היו לי לנחמה כיון שכבר שקטתי ונחתי זמן מועט, וריוח הושם בין עדר יסורין ובין עדר, לא כן כעת כי אסלדה בחילה (איוב ו, י), יען שלא אחמול אלא עוד זה מדבר וזה בא, כי לא יתכן שיחשדוני במיאוני לנגוע שאני מכחד אמרי קדוש שאמר טוב מאד על היסורין, חלילה לי מזה אלא המיאון בהם הוא מצד שהם באים בבת אחת, אבל איני מכחד שהיסורין מרבים תועלת, וכאמרי הקדוש שאמר כך. ובסדר אלה הדברים ארחיב עוד ביאור הכתובים האלה בס"ד עיין שם. נמצאת התוכחת לרשעים הנאה להם, שיתנו לב לשוב בתשובה והנאה לעולם שיראו ויקחו מוסר ויזכרו מעשיהם וישובו אל ה', ועל זה נ"ל שסובבים פסוקי שלמה ע"ה במשלי, שבט ותוכחת יתן חכמה וכו' (משלי כט, טו). ברבות רשעים וכו' (שם טז), יסר בנך וכו' (שם יז). אמר כי אין הדבר תלוי בהכאות בשבט רק העיקר תלוי להצטרף עם השבט תוכחת דברים דברי כבושים, וכדכתיב בתוכחות על עון יסרת איש (תהלים לט, יב). שנצטרפו יחד בתוכחות על העון שהיא תוכחת דברים, ויסרת איש הוא היסורין, וזהו אומרו שבט ותוכחת עם הצטרפות השני ענינים יחד, אשר שכיהם כאחד טובים, שבט ותוכחת דברים יתנו חכמה, והיה ראוי שיקדים ויאמר תוכחת ושבט כי כך הסדר הנכון להוכיח בדברי תוכחת, ואם לא יקבלהו יבוא השבט לגו כסילים, אמנם להורות מעלת התוכחת כתבו באחרונה כדי לחברו אל תיבת יתן חכמה. להורות שהוא הוא הנותן חכמה ולא השבט, כי השבט איננו רק איום, אמנם התוכחת הוא יתן חכמה, והיינו דלא כתיב יתנו חכמה בלשון רבים אלא יתן, שחוזר אל תוכחת הסמוך, ומהפרטי הביא מופת אל הכולל, והוא אומרו ברבות רשעים ירבה פשע, כי בראות הרשעים בהצלחות וריבוי בכמות ובאיכות יחייב בלי ספק שירבה פשע, כי תחזקנה ידי עוברי עבירה בראות הרשעים רבים בכל, אמנם הצדיקים אינם נותנים לב לראות הצלחתם זו אשר פרחו רשעים כמו עשב, אכן צדיקים במפלתם הקרובה יראו שעתידים בעלי זרוע ליפול ולהשמדם עדי עד. או יאמר וצדיקים במפלתם יראו לומר שאעפ"י שלפי שעה ברבות רשעים ירבה פשע, מ"מ עתידים הם ליפול, ובעודם במפלתם יראו הרשעים הנזכרים את הבדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, זהו שאמר וצדיקים במפלתם יראו. שיעור הכתוב כאלו כתיב ובמפלתם יראו צדיקים על מי מנוחות מתנהלים, וחזר הכתוב להפריח ולחזק הענין מן הפרטי, באומרו יסר בנך ויניחך בעולם הזה לצרכי גופך, וגם כן יתן מעדנים לנפשך בעולם הבא, כי ברא מזכה אבא כנודע שהוא חלק ממנו ובהתעסקו בשלימות ועבודה ויראת ה' מטיב לאביו. נמצא כי התוכחת הנכון הוא להוכיח בדברים ובשבט, כי אז המכוון הוא לתקן, והוא מה שאמר הפסוק נפלה נא ביד ה' (ש"ב כד, יד). לשתי סבות, האחת שאפילו בעוד שאנו נפולין לא יתאכזר עלינו אלא רבים רחמיו, ועוד שלא תתמיד הנפילה אלא לפי שעה, וז"ש נפלה נא. נא דייקא לפי שעה, אמנם ביד אדם אל אפולה, שהיא היא הנקראת נפילה לחלוטין ולזמן ארוך, וזה מדוקדק באמרו תיבת אפולה המיותרת, שהיה די שיאמר נפלה נא ביד ה' ולא ביד אדם, אכן נתן טעם למה אמר שאל ביד אדם, לפי שהיא היא תקרא נפילה שאפולה, לא כן הוא יתברך יכאיב ויחבש בשמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה נבוא אל ביאור המאמר שהצענו ראשונה, וראוי לדקדק בו ראשונה מאי קשיא ליה בפסוק במדבר סיני, הן אמת שהדבר ברור שנתקשו לו כל אלו הסימנים מהזמן ומהמקום למה, וכמו שאומר בסוף דבריו אבל עדיין יש לנו מקום לברר שדקדק ענין זולת זה. ועוד מאי קאמר משל את הצדיקים בדירתן וכו' ואת הרשעים בדירתן. ומאי קמ"ל דפשוט הוא שהרשעים ירדו שאול וצדיקים ינחלו טוב ובמחנה טוב ירעו, ונדקדק גם כן אומרו תחלה סתם משל הצדיקים בדירתן והרשעים בדירתן, ואחר כך מפרט ואומר משל הצדיקים בדירתן במרעה וכו'. והרשעים בדירתן האכלתי וכו'. תנא והדר מפרש למה כולי האי. ועוד קשה אומרו במה רשעים מתכסין. וכי מוכרח שיהיו מכוסים, ולמה לא ידונום ערומים וערום שאול נגדם. ועוד למה יתכסו בתהום ולא בזולתו, כי עם היותו חשך צריך שיהיה מתיחס יחס זולת החשך. ועוד קשה למה שינה בין שתי חלוקות אלו, צדקה שאתה מביא לעולם, וחלוקת משפט שאתה עושה בעולם, שבחלוקה הראשונה אמר שאתה מביא, ובשנית אומר לשון שאתה עושה. בחלוקה הראשונה אומר על העולם ובשנית אומר בעולם. ועוד שינה בחלוקה השנית שאמר בה משפט שאתה עושה. ומסיק בסוף דבריו ואומר ומה התהום בסתר אף משפט שאתה מכין בסתר, לא עשה כן בחלוקת צדקה שאתה מביא שלא האריך בה לומר ומה ההרים הללו המפורסמים אף צדקה שאתה מביא. ועוד מה נזק היה אם היה מגלה יום שנחרב בית המקדש. ועוד קשה אומרו לצאתם מארץ מצרים לאמר, ומה אמר להם שאו את ראש, שמי לא ידע בזה, דזיל קרי בי רב הוא.
הביאור דע כי הוא ית' חפץ לצדק בריותיו, ולתועלתם מוכיחן כאב את בן ירצה, ולזה כשמטיב עמהם מטיב בפרהסיא, אכן כשמוכיח אותם על חטאתם מוכיח בסתר כדי שלא להבזותן, אך בזאת שלא יחטאו בפרהסיא וביד רמה, כי אז יחרה אף ה' להוכיחם בפרהסיא, כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ולקדש שם שמים כי דוקא בעון חלול ה' הוא דחמיר שהמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, ואחד שוגג ואחד מזיד בחלול ה', אבל בשאר עונות לא יפרעו מהן כי אם כפי האופן שעשו, אם בסתר נפרעים בסתר ואם בגלוי, ולזה הקדים רבי מאיר ואמר משל את הצדיקים בדירתן וכו'. כי מהיות הצדיקים עושים מעשים מתוקנים לא יצטרכו לומר דבר ולחזור לאחוריהם לאמר מי רואנו מי שומענו ומי ידענו, וכמאמר חכם האומות שאמר שראוי לאדם לעשות כל מעשיו כאלו היה עומד בבית זכוכית לבנה על שער בת רבים, כי זה יביאהו לעשות מעשים כשרים והגונים. נמצא כי הדירה המיוחדת לצדיקים דירתן היא על גפי מרומי קרת לעין כל, הולכים בתום בטח. ז"ש משל את הצדיקים בדירתן המיוחדת להם לעשות המצות, ואת הרשעים בדירתן המיוחדת להם לעשות מעשיהם במסתרים מפני גוה ופחד בני אדם, וזה חייב להם שהמשיל את הצדיקים בדירתן שהיא מרעה טוב ובהרי מרום ישראל, ומידם היתה זאת להם, וזהו יהיה נויהם, שנויהם המיוחד להם מעת עשותם המצות הוא שיזכה אותם למרעה טוב והרי מרום, אמנם הרשעים העושים דירתן קבע מקום חושך מפני הרואי', ככה במדה זו נתן להם הב"ה שמשל אותן בדירתן כיוצא בזה שהורידן לשאול, כסיתי עליו תהום במקום חשך, ולזה שאל במה מתכסים, שבמה יתכסו שיהיה התוכחת מסותרת ומכוסה ולא יפרעו מהם בגלוי שעל ידי זה יקל הצער והעונש מהם, לז"א שכמו שהם עשו במחשך מעשיהם ולא עשו בגלוי ויד רמה, זה גרם להם שיענשו במקום חושך בסתר ולא בגלוי, ז"ש כך הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו וכו'. שאמירת מי רואנו רשע ופשע, אמנם עשותם בסתר ומחשך מורה על מסוה הבושה אשר יש קצתו על פניהם לבלתי יחטאו ביד רמה, לז"א ולפי שהם חשוכים כי אין להם מדה טובה אלא היותם חשוכים, ולכך לפי שהם חשוכים דהיינו שעשו במחשך מעשיהם, גרם להם שהב"ה גם כן מורידן לשאול שהיא חשוכה, ומכסה עליהם תהום, שלא ילקו בפומפי. ומסכים לזה אומרו צדקתך כהררי אל וכו'. בגילוי ופרסום, לא ברשעים משפטיך תהום רבה מכוסים מעין כל, ולהיות שהב"ה מיחד שמו על הטובה בעצם וראשונה, ובפירוש איתמר ויקרא אלהים לאור יום. לא כן על הרעה שאף על פי שהכל כחפצו עושה איננו מזכיר שמו עליה בפירוש, לז"א צדקה שאתה מביא ולא אמר שאתה עושה כמו גבי הפורענות, דגבי פורענות אמר משפט שאתה עושה, שהכל מעשה ה' הוא, לז"א אתה עושה אבל לא מביא, שמגלגלין חובה ע"י חייב, אמנם בצדקה אמר שאתה מביא על העולם, שהעשייה וההבאה הכל עושה במדה טובה, אמנם במדת פורענות לא הזכיר שמו ית' עליה לומר שאתה מביא אלא כאלו היא באה מאליה, אבל הזכירה בעשייה לבד ואמר שאתה עושה. ולפי שיש במדת פורענות חלק בחינת מה שהיא טובה, דהיינו הבאתה בסתר ולא בגלוי, לעומתה חזר ואמר מה התהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר. שמצד היות הבאתו בסתר אפשר ליחסו אל הב"ה ולומר שהוא מביא, והיינו אומרו שאתה מביא בסתר, שהיא בחינה טובה שלא יבוש האדם. נמצאו שתי בחינות בפורענות, האחת מצד עצמה שלא אמר בה אלא שאתה עושה, והשנית אופן העשותה בסתר, עליה אמר אף משפט שאתה מביא בסתר. וכל זה על העונש המעותד לבוא על הרשעים בעולם הבא, שמפני הכבוד יכסם ה' כחס על כבודם, והביא ג"כ ראיה מעונשי העולם הזה מאומרו כיצד כיון שחרבה ירושלם שהעלים הב"ה היום, ואם הטעם מתחלף שאין זה מפני הכבוד אלא כדי שלא ידעו האומות יום המקולקל ויבואו לקלקל בו את ישראל, וזהו שכוון באומרו למה שלא לפרסם באי זה יום חרבה, דהיינו כדי שלא יתן יד לפושעים לבוא בו ביום ההוא להחריבה, נמצא שאף על פי שהענינים מתחלפים בטעמם, שטעם כיסוי עונש רשעים בגיהנם מפני הכבוד, וטעם כיסוי והעלם יום החרבן מפני הסכנה והתקלה שלא תארע תקלה בו, עכ"ז הצד השוה שבהם שהמשפט נעלם ונסתר או במקום כמו הרשעים בגיהנם, או בזמן חורבן בית המקדש. ובחלוקת כשבא לגדל ישראל מפרסם אי זה יום וכו'. שמם נתפרסם בכל החלקים, פרסום הזמן שלא כחורבן שנעלם הזמן מהטעם שכתבנו, ופרסום המקום שלא כמשפט רשעים בגיהנם המכוסים ואין ידוע מקומם, וכאן נאמר הזמן והמקום כדי לכבדם בפרסום, והיינו מ"ש הפסוק בעצמו בתיבת לאמר שאו את ראש. שרצה הב"ה לאמר ולפרסם נשיאות ראש עם בני ישראל ולאומרו לכל באי עולם. ז"ש לאמר. ומה אמר להם שאו את ראש וכו'. ר"ל שרצה לפרסם הכבוד ונשיאות ראש של ישראל ולאמר אותו. עלה בידינו היות חפץ ה' להוכיח תחלה האדם באיום וגיזום אולי ישוב וניחם ולא יצטרך להלקותו, ומזה הצד היתה רוב התוכחות וכוונתם, ועל זה נ"ל שאמר דע"ה ארוממך ה' כי דליתני (תהלים ל, ב). ר"ל אחרי ששמח שה' דילה אותו בדלות חולי או דלות ממון ונפל ביד ה' כי רבים רחמיו, ולא הפלתני ביד אדם ואויבי פן ישמחו לי, ז"ש ולא שמחת אויבי לי. כי אתה דליתני ולא הם, זאת ועוד ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני. והיא טענה שנית לארוממך, יען כי רבים רחמיך, כי מיד ששועתי אליך ותרפאני, לא כן אם נפלתי בידי אדם אכזרים, ועוד טענה שלישית לרוממות ארוממך, והוא על מציאות החולי בעצמו שהחליתי, וכמו שפירשו הראשונים במכתם לחזקיהו וכו' בחלותו ויחי מחליו (ישעיה לח, ט). שסדר מכתם על חלותו, שעל ידו יתכפרו עונותיו ויעלה משאול נפשו, ועל החיותו מחליו, וזהו ממש מ"ש כאן ותרפאני שהוא החיותו מחליו, וכנגד בחלותו אמר ה' העלית מן שאול נפשי, שהיסורין מרקו והעלו משאול נפשי וכו'. נמצא כי כל מה שעשה ה' ואפילו הדלות לטובה היו, ומעתה זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו יען כי רגע באפו, ר"ל אפילו שהוא עומד באפו ומביא יסורים, המכוון הוא להחיות נפש האדם מני שחת, ז"ש חיים ברצונו. ואין ברצונו להזיק, ולזה בערב ילין בכי, וגם כן ילין לבוקר רנה, כי מקדים רפואה למכה, וזהו ולבוקר בלמ"ד דהיל"ל בבוקר רנה, אם הרנה היתה מסודרת בעת בוקר, אכן להורות שבערב ילין בכי ולבוקר רנה מקושר עם ילין, שהבכי והרינה ילין יחד, והוא ענין נכון מאד, וג"כ כוונת ה' ביסורים הוא כדי שלא יחטא האדם, כי וישמן ישורון ויבעט. אכן כעת ה' ברצונך הטוב שרצית לזכותני, הלא הוא במה שהעמדת להררי, הוא היצה"ר הר גבוה ותלול, העמד להררי עוז שלא ימוט, ומהו העוז פירש ואמר הסתרת פניך הייתי נבהל. שאותה הסתרת פנים הגורמת קצת ייסורין ולהיותי נבהל, הוא העוז ותעצומות נגד הררי להשפילו והכניעו, כי אז בהיותי בהסתרת פנים נבהל, אז אליך ה' אקרא כל היום, ואתחנן ואומר מה בצע בדמי וכו'. נמצא שהסתרת פנים יחשב בעוז ותעצומות, שגורם להתדבק בך ולהכניע יצרי הרע, ובזה נבוא אל ביאור הפרשה במוסר ה' אשר בלי ספק רובו ככולו לאיים ולשבר הלבבות לשוב אל ה', ועוד בהזכירו הבאת היסורים מעט מעט, זה מורה על רחמי ה' החפץ להוכיחנו מעט מעט כאב את בן ירצה, ולבוא עד תכונתם ראוי לדקדק ראשונה כפל החלוקות הללו, אם לא תשמעו לי ולא תעשו וכו' ואם בחוקותי וכו'. ורש"י ז"ל פירש בפסוקים שמתחלקים לשבעה גופי עבירות, לא תשמעו אחד, לא תעשו ב', ואם בחוקותי תמאסו באחרים העושים ג', ואת משפטי תגעל נפשכם מואס ת"ח ששופטים ורודים בעם מואסים אותם ד', לבלתי עשות מונע אחרים ה', את כל מצותי היינו שכופר שלא צויתים וזה טעם כינוי מצותי שאינו מודה שאני צויתים ו', להפרכם את בריתי כופר בעיקר כי טבע העבירה להיותה גוררת עבירה עד תום השבעה עבירות, ובזה תיקן הרב ז"ל ג"כ אומרו שבע על חטאתיכם. שבע פורעניות שהם כנגד שבע גופי עבירות. ועוד קשה אומרו אף אני אעשה זאת לכם מיותר, דהיל"ל אף אני אפקוד עליכם וכו'. ועוד תיבת זרעכם מיותרת דבכלל וזרעתם לריק מובן שהזרע שלהם הוא שיהיה לריק, ואומרו ואכלוהו אויביכם מיותר דהיינו בכלל לריק, ונדקדק אומרו ואכלוהו דהיל"ל ויאכלוהו אויביכם. ועוד מאי שנא ונגפתם לפני אויביכם וגבי ורדו כתב שונאיכם. ועוד מאי שנא שאמר בתחלה ואם עד אלה לא תשמעו וכו'. ואחר כך אמר ואם באלה לא תוסרו לי, שינה מלשון עד ללשון באלה, ומלשון תשמעו ללשון תוסרו, ואחר כך שילש ואם בזאת לשון יחיד, והצודק הוא לומר באלה לשון רבים. ועוד קשה אומרו שבע על חטאתיכם, והב"ה רחמן לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו, כ"ש שבע על חטאתיכם. ורש"י ז"ל כבר תירץ שבע פורעניות כנגד שבעה גופי עבירות. והיינו על חטאתיכם. והרב בעל העקידה ז"ל פירש כי לעומת שמתחלה הביא עליהם הקל הקל תחלה ואחת מני אלף, וזה כי השחפת והקדחת חלק מה מהדבר הבא באחרונה, וכן וזרעתם לריק חלק מועט מבשברי לכם מטה לחם, וכן ונגפתם לפני אויביכם וכו' חלק מה מוהבאתי עליכם חרב נוקמת וכו', כי כן דרך בעל הרחמים להביא דבר מועט תחלה ואם לא ישובו אז יכביד עול היסורין הקשים, וז"ש ואם עד אלה לא תשמעו לי וכו' ויספתי ליסרה אתכם שבע. ר"ל שיעור התוספת יהיה מרובה על שיעור מה שהבאתי עליכם תחלה יהיה שבעתים, והכל על חטאתיכם באין עול אלא בצדק ומשפט ומישרים. אכן עדיין צריכין אנו למודעי מה טעם אמר שבע על חטאתיכם, ופעם שנית שבע כחטאתיכם, ובשלישית חזר ללשונו הראשון שבע על חטאתיכם. ועוד מאי בשברי לכם מטה לחם, ואם הכוונה על הרעב, היה לו לכתוב לשון שדפון או ירקון, מאי בשברי לכם מטה לחם, ויתור הפרטים של ואפו עשר נשים וכו'. והשיבו לחמכם וכו'. שודאי כל אלו הפרטים גופי שבר מטה לחם הם ואין צריך לפרטם. ועוד מאי בחמת קרי. והמפרשים פירשו בעבור החמה והאף שגרמתם לחרות באפי באמרכם קרי, באותה החמה אעשה בכם נקם. ועוד יתור תיבת "תאכלו" דליערבינהו לשתי החלוקות יחד ויכתוב ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם ומספיק. ועוד מאי שנא שאמר לשון השמד בבמות, והשמדתי את במותיכם ובחמנים לשון הכרת, דכתיב והכרתי את חמניכם. ועוד אחרי שאמר ונתתי עריכם חרבה, מה צורך לומר עוד והשמותי אני את הארץ. ותיבת "אני" מיותר שבכלל והשמותי היא. ועוד ושממו עליה אויביכם מיותר שכבר אמר והשימותי וכו'. וחז"ל דרשו שאפילו בבנינה בהיות עליה אויביכם לא ינוחו בה אלא יהיו שוממים עליה, ובדבריהם אלה נבין אומרו היושבים בה. שר"ל שאפילו בהיותם יושבים בה ביישוב יהיו שוממים עליה כי אין להם מרגוע, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל ארץ הקדש. ועוד פסוק והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. הכל מיותר. ועוד בענין רצוי הארץ הענינים כפולים ומכופלים, אז תרצה, אז תשבת כל ימי השמה תשבות, שבאו השביתות מכופלים. והרב בעל העקידה ז"ל פירש שיש שתי חלוקות של שביתה, הא' השבתות אשר לא שבתו ישראל בעודן על אדמתן והנם שבעים, והשנית השביתות שיארעו כשהן גולין, כנגד החלוקה הראשונה אמר אז תרצה הארץ את שבתותיה אז תשבת וכו', שאלו השביתות הם פרעון תמורת השביתות שלא שבתו ישראל בעודן על אדמתן, ופסוק כל ימי השמה חשבות וכו'. הוא כנגד השביתות שיארעו בשנים בעודן גולין, ז"ש כל ימי השמה תשבות, שביתה בנחת רוח ושעשוע, אשר מעולם לא זכתה לשבות כעין שביתה זו בשבתיכם עליה, ז"ש את אשר לא שבתה וכו'. רוצה לומר לא נחה דעתה בשביתה כזו בשבתותיכם בשבתכם עליה, ע"כ תורף דבריו ז"ל. ולי אפשר לפרש הפסוקים בהפך, ואלמד כן מיסודו של הרב ז"ל הנזכר, ואומר כי פסוקי אז תרצה הארץ את שבתותיה מדבר בחלוקת השמיטות ושביתות ההוא בזמן הגלות, וזהו אומרו אז תרצה הארץ את שבתותיה. דהיינו ההוים בכל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, שביתה ורצוי יחד, והיינו אומרו אז תשבת והרצת וכו', והפסוק השני מדבר על השנים שאינם שמטה והארץ שממה, לפרעון ותמורת השנים אשר לא שמרתם השמיטות והשביתות כל ימי השמה, כל דייקא על כלל כל הימים שהיא שממה, ז"ש כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. שפירוש הפסוק הזה מורה שמדבר על הימי השמה שהם תמורת השמיטות שלא שבתו בעודן על הארץ, אמנם עדיין צריכים אנו לתקן יתורי הפסוקים כפי פשוטן. ועוד אחר שהתודו את עונם, כדכתיב והתודו את עונם וכו'. למה יחרה אף ה' בהם וילך עמם בקרי, דכתיב אף אני אלך עמהם בקרי, והלא התודו‧ וכן קשה אחר שיעד זכירת זכות האבות בפסוק וזכרתי וכו', מאי והארץ תעזב מהם. ומה הועיל זכירת זכות האבות‧ והרב כמהר"ר ישראל די קוריא"ל ז"ל פירש במשחז"ל שעבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ועבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, וזש"ה וזכרתי וכו'. כדי להעביר אשמתם במה שבינו לבינם, אבל במה שבינם לארץ שלא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה איני יכול למחול עד שירצה את חבירו והיא הארץ, וזהו אומרו והארץ אזכור מה שעשו בה שלא השביתו שבתותיה, ולעומת זה הארץ תעזב מהם, היא מעצמה תנקום נקמתה. וראיתי כתוב שפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב איננו זכרון להגין אלא אדרבא לפורענות, כי האיש המיוחס ובן טובים והוא חוטא גרוע הוא מהחוטא בן חוטא, כי זה יש לו קצת התנצלות לומר ששרשו חייבו קצת, לא כן אותו החוטא ובן טובים שהוא זרע קדושים שהיה לו להיות צדיק כאבותיו אשר מהם חוצב, וזהו ממש אומרו וזכרתי את בריתי יעקב וכו', כדי להענישם יותר אזכור שהם בני יעקב ויצחק ואברהם הקדושים ואלו פירשו מדרכיהם, וגם כן הארץ הקדושה אזכור להעלות חימה מאחר שהיו יושבים במקום קדוש מוכן לקדושה כי המקום מסייע קצת, וכמו שאמרו ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם כו' (יהושע כב, יט). אלא שדוחק הוא, שזכרון האבות איננו אלא לטובה ולא לפורענות. ועוד "יען וביען" כפול ובלתי מתישב, ומספיק יען במשפטי מאסו. ועוד וזכרתי להם ברית ראשונים מיותר שכבר נזכרו זכות האבות בתחלה ומה עזר זכרון זה יותר מהראשון, ומאי שנא דקאמר ראשונים אם על האבות הוא אומר, ולמה לא ינקבו בשמות כאשר בתחלה, ואם הם זולתם זר מאד הדבר שזכות הראשונים זולת האבות יכריע יותר מזכות האבות כי הוא רחוק מאד, כי מי לנו גדול מהאבות הראשונים אשר הם קיום כל העולם.
הביאור הוא במה שהצענו, היות ה' חפץ להוכיח ישראל כאב רחמן את בן ירצה, אשר דרכו לאיים ולאחר הפורענות, ונראה לי שאף על פי שהם שבע עבירות כדברי רש"י ז"ל, מכל מקום נוכל לחלקם בשלשה חלוקות כוללות השבע, כדי שיבואו הפורעניות מכוונות כנגד כל חלוקה וחלוקה מדה כנגד מדה, החלוק הראשונה הוא החוטא מצד שגגת למוד, לא ידע האסור והמותר, וזהו אם לא תשמעו לי. שהעדר השמיעה והוא הלמוד גורם שלא תעשו את כל המצות, שהלמוד הוא המביא לידי מעשה, והיינו דלא אמר ואם לא תעשו להורות שהיא תולדה, ואינו מזכיר תיבת ואם כי אם באחת, דהיינו ואם לא תשמעו. והיא חלוקה ראשונה וענפיה ולא תעשו וכו'. והחלוקה השנית שמואס בחוקים לא מצד הכרח התאוה הכלבית שלא היה מגונה כ"כ, אמנם כעת הוא יותר מגונה ביותר, שהוא מאיסת החוקים מצד היותם זרים לשכלו האנושי. והשלישית ואם את משפטי וכו' יותר ויותר חמורה שגועל המשפטים ואפילו שהשכל מחייבם, והגיד שהיא געילה גמורה לבל ישוב אליה עוד, שזהו יותר ממאיסה כי המואס אפשר לו לשוב לאהוב, והגעילה בלב ונפש חמורה הימנה, והיינו דבתחלה אמר תמאסו שהיא מאיסה מהגוף לבד, והשלישית היא געילת הנפש אפילו שהיא רוחנית גועלת, שכבר נשקע האדם וטבע ביון העבירות, ואפילו שהם משפטים צדיקים, והענפים קשים מאד שהם להכעיס במרד ומעל להפרכם את בריתי, נמצאו שלש עבירות אלו עבירה גוררת עבירה מהקלה אל היותר חמורה כאמור, לעומתם ממש במדה כנגד מדה אמר הב"ה אף אני אעשה זאת וכו'. רוצה לומר אף אני אעשה מעין מה שעשיתם ממש, והיינו תיבת זאת כיצד הם עשו עצמם כלא שומעים ולא עושים מצוה כאיש נדהם ומבוהל, לעומת זה והפקדתי עליכם בהלה מצד השחפת והקדחת המכלות עינים ומדיבות נפש ויהיה כאיש מבוהל, זהו כנגד החלוקה הראשונה של ואם לא תשמעו לי וענפיה. וכנגד השנית של ואם בחוקותי תמאסו גם אני אעשה זאת ממש, והיינו קללת וזרעתם לריק זרעכם וכו'. ואמר שלענין הריק והטורח כמו הזריעה והקצירה וזריעה וכלל המלאכות שבזרע, לזה יחשב זרעכם. ז"ש וזרעתם לריק. ועניני הטורח ועמל היא תחשב זרעכם, אמנם לענין התועלת לא יחשב זרעכם אלא ואכלוהו אויביכם. או נפרש תיבת זרעכם סמוכה לואכלוהו אויביכם. והכוונה וזרעתם לריק שלא תרויחו בזריעה, אכן יצא מן השדה זרעכם רוצה לומר שיעור זרעכם אשר זרעתם, והוא אשר יאכלוהו אויביכם, כי בסמוך מגזים בקללה שאדמה לא תתן את יבולה, דהיינו מה שאתה מוביל לה כדפרש"י, אכן כעת תוציא שיעור זרעכם, כי עדיין לא הגיעו לידי מדה זו, הלא יצא שיעור הזריעה ומה שאתה מוביל לה תתן בצמצום ויאכלוהו אויביבם. ואמר ואכלוהו בלשון עבר שכבר אכלוהו האויבים קודם הזריעה, כמנהג היום בארצותינו שמקדימים לכפרים מעות מעת הזריעה, ותכף בהיותו בגורן לוקחים אותו מהם ותם לריק כחם. ובזה אפשר לדקדק אומרו וזרעתם לריק וכו'. שמשעת הזריעה יהיה לריק שכבר נודע שיאכלוהו אויביכם, שכבר יש לכם מוקדם עליו כאמור. וזה העונש מכוון נגד אם בחוקותי תמאסו, שמאיסת החוקים גורמת לחוקות שמים וארץ שלא יושמו, הלא הם השמים להמטיר והארץ להצמיח, ומצינו כתוב במטר ובקציר לשון חוקות, דכתיב שבועות חוקות קציר ישמור לנו (ירמיה ה, כד). שכיון שהם אינם שומרי' החוקים, גם הב"ה לא ישמור להם חוקות קציר, באופן שתהיה זריעת הזרע לריק ואפילו המועט היוצא יאכלוהו אויביכם, ואפשר שאמר ואכלוהו אויביכם ע"ד מ"ש הפסוק גם איש שלומי וכו' אוכל לחמי הגדיל עלי עקב (תהלים מא, י). שהכוונה להתרעם שהגדיל עלי עקב בעודו אוכל לחמי שהלחם בפיו והוא מחשב מחשבות להדיחו ולהפילו, וז"ש אוכל לחמי וכו' בלשון הווה, וזהו ממש ואכלוהו אויביכם, כי האויבים הנז' מישראל ומאכלם בחשבו שהם אנשי שלומו והם מגדילים עליו עקב, כי אויבי איש אנשי ביתו, וכן תמצא בדברי רש"י ז"ל שפירש בפסוק ורדו בכם שונאיכם. מכם ובכם יהיו שונאיכם, מישראל שידעו כל המטמוניות, ע"כ דבריו. נלמוד למ"ש ואכלוהו אויביכם, שהם מישראל, וכנגד החלוקה השלישית של ואם את משפטי וכו'. אמר ונתתי פני וכו'. כמו שהם פרקו עול יחדיו נתקו מוסרות אפילו מהמשפטים להפר ברית, לעומת זה הב"ה גם כן יתן פניו של זעם ותופר ברית האהבה שבינו לבין ישראל. ואמר כי יש אויבי' והם בלב ושונאים הם בפרהסיא, והב"ה יעשה לפני האויבים והקלים כדי שהשונאים יכו בהם מכת מות, ז"ש ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם, לא כן בהנגף לפני השונאי' ילך כל כח השונאי' בנגיפה ולא ירדו בהם האויבים, כי האויבים בלב הם ולא בידים, אכן בהתחיל האויבי' יגמרו השונאים כלה ונחרצה וירדו בהם, וכיון שהשונאים מישראל כדפרש"י ז"ל הנה מתחייב מזה שינוסו ואפילו שאין רודף אתכם, כי בראותכם איש מישראל תנוסו שתחשבו שהוא מהשונאים שמכם ובכם, זהו שאמר ורדו בכם שונאיכם, ולזה ונסתם ואין רודף אתכם. ולהיות ידוע כי המקשה ערפו ומפציר לבלתי שוב הנה הוא חמור מגופן של עבירות, וכדכתיב חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר (ש"א טו, כג). שההפצר מעין ע"א היא, ולז"א ואם עד אלה לא תשמעו לי, הנה מוכרח שאוסיף ביסורין מכוערי' על המשובה יותר מעל גוף העבירות שבעתים, ז"ש ויספתי ליסרה אתכם, על ההפצר והמשובה שיעור שבע פעמים על חטאתיכם הראשונים, אבל בערך ההפצר מרובה והמשובה הנה הוא שוה בשוה ולא יותר, חלילה לשדי מעול. ז"ש שבע על חטאתיכם, שהעונש שמואס לא תשמעו לי עד אלה יהיה כשיעור שבעתים על עונש החטא, שחטא המשובה מלשוב חמור מאד מאד שמורה על גאה וגאון ודרך רע המחייב לבלתי שוב, ולכן ושברתי את גאון עוזכם אשר גרם לכם לבלתי שוב, אכניעהו וכמו שאתם חצופים, כי מצח אשה זונה היה לכם כי מאנתם הכלם ושוב בתשובה, ובמדה זו אמוד לכם בתת שמיכם כברזל וארצכם כנחושה, שמניעת הגשם הוא מהעזות פנים, וכדאיתא במסכת תעניות (ז:) בפסוק וימנעו רביבים וכו' ומצח אשה זונה וכו' (ירמיה ג, ג). ואמר כי מכה זו פרטית בחלק השמים אשר כנגד ארצם בשוה, שהם הם שיהיו כברזל לא שאר חלק השמים אשר כנגד ח"ל, ז"ש שמיכם ארצכם בכינוי ולא כתיב שמים כברזל וארץ כנחושה. והנה מעבירה זו של עיכוב התשובה מתחייב הכשל בעבירה יותר חמורה לחשוב ולומר שהדברים באו במקרה ולא ה' פעל כל זאת, כי כך דרכו של יצה"ר כדי לעכב התשובה מטעה האדם באמור לו שהמכות האלה בטבע באו, ז"ש ואם תלכו עמי קרי. וזה יחייב לכם שלא תאבו לשמוע לי, והיינו דלא כתיב ואם לא תאבו לשמוע ותלכו עמי קרי, כי מזכיר אב נזיקים תחלה, דהיינו אם תלכו עמי קרי, ותולדתו ואם לא תאבו לשמוע, גם הוסיף על הנזכר תחלה אם לא תשמעו. שאז בתחלה לא היו שומעים מעצלות או שלא היו נותנים לב ואוזן לשמוע, לא כן כאשר ילכו בקרי שלא תאבו לשמוע במרד ובמעל, שכן מורה ולא תאבו לשמוע, ולא תאבו מורה על הסירוב והמיאון הנוסף על הבלתי שמוע, לעומת זה אוסיף עליכם מכה שתהיה דומה בדומה ממש כחטאתיכם, והיינו אומרו כחטאתיכם בכ"ף הדמיון, לומר שתהיה המכה דומם בדומה לחטאתיכם, להוציא מלבכם שחשבתם קרי ומקרה הוא, שבראותכם שהיא כחטאתיכם בכוון גמור, הנה לא תשובו לכסלה עוד לומר אולי מקרה הוא, והמכה היא שכמו שאתם לא שמעתם בקולי ולא עשיתם מצותי וחוקותי ומשפטי והפרתם הברית, אשר זה נמשך מהיותכם משולחים בלי עול, וכפרא למוד מדבר באות נפשו שואף רוח, וכבהמות וחיות השדה נדמתם, לעומת זה בכוון גמור והשלחתי בכם את חית השדה וכו'. וכדברי איוב כי עם אבני השדה בריתיך וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג). הרי שנאמרה ברית עם אבני השדה והחיה והברית הזה קיים בעוד האדם מקיים ברית התורה, ובהפרתו יופר ברית אבני שדה וחיה. ולהיות זה הענין בברור הנה לא יתחיל הפורענות בבהמות פן יחזיקו בתרמית לאמר מקרה הוא וימאנו לשוב דאורח ארעא הוא שחיות השדה יאכלו הבהמה, אכן בהתחיל הפורענות בבני אדם, תחלה ושכלה אתכם, ואחר כך והכריתה את בהמתכם, זה מורה כי מה' היתה זאת להם, זאת ועוד שאם היה מתחיל השילוח בבהמות ישבעו קצת ובבואם אל בני האדם יהיו שבעים, וכדברי החטאים דאכלו קורציהון של דניאל בגובא דאריותא, שטענו שהיו שבעים, ועל כן לא נאכל דניאל עד שהוצרכו להפיל אותם. לעומת זה אמר שיתחיל השכול בבני אדם ואחר כך תכרית הבהמות, שישבעו מבני אדם ואחר כך מהבהמות, שזו כלה ונחרצה, ולז"א ואם באלה ולא כתיב עד אלה, דתיבת עד אלה מורה כאלו אמר ואם עד אלה המכות המרובות יותר משיעור החיוב, אמנם אומרו באלה לא תוסרו לי, פירושו ואם באלה המכות המכונות ודומות כנגד חטאתיכם, להוציא מלבכם מה שאמרתם קרי, ועכ"ז לא תוסרו לי. ר"ל לא תרצו להודות שהיסורים שלי הם, והיינו דלא קאמר לא תשמעו לי אלא לא תוסרו לי, אלא תחזיקו במדה זו המגונה שהלכתם בקרי מאז, וז"ש והלכתם עמי קרי. דלא כתיב ותלכו עמי אלא והלכתם, ר"ל ותחזיקו במידה שהלכתם בה כבר עמי קרי מאז וגם עתה לא שבתם עדי, לכן הנני מניח אתכם למקרה ופגע ואסלק השגחתי מכם, ז"ש והלכתי אף אני עמכם בקרי כמשפט אשר חרשתם שאתם מסורים למקרה ככה אעשה לכם, והלכתי אף אני עמכם בקרי, שאמסור אתכם ביד אויב, והיינו והבאתי עליכם חרב נוקמת, ועיקר הנקמה היא נקם ברית, ר"ל על מה שעשיתם להפרכם את בריתי להכעיסני, זאת המכה תנקום נקם אותו הענין של ברית שהפרתם, ואם תאספו אל עריכם, הנה בטבע ימשך העיפוש והדבר, והיינו ונאספתם וכו' ושלחתי דבר בתוככם. נמשכת מצד אסיפתכם, וזה אעשה כי ללצים הוא יליץ, וכמו שהלכו בקרי אף אני אוסיף להטעותם שיאמרו שהמגפה באה מעיפוש האויר שנתהוותה מאסיפת עם רב, והנה עפ"י רש"י ז"ל שמצד הדבר תהיו מוכרחי' להוציא המתים מירושלם, שאין מלינין בה את המת, ובזה ונתתם ביד אויב. והביא רש"י ז"ל ונ"ל מצד המגפה יוכרח להמסר ביד אויב, כי תצטרכו לברוח מהדבר ולא כן יהיה אלא שתפלו ביד אויב, והיינו ונתתם ביד אויב וג"כ ימשך זה מצד בשברי לכם. כי חוסר לחם ומיתה יחייבו לצאת לינתן ביד אויב. ואמר בשברי לכם מטה לחם, להפליא המכה שלא תהיה בלקות החטה בשדפון, אלא כשהגיע והוא לחם ישבר מטהו בכמה מינים בהיותו פת נפולין, וכן ואכלתם ולא תשבעו. לומר שאפילו שיאכלו הרבה לא ישבעו, הפך הנאמר בברכה ואכלתם לחמכם לשובע, דלא כתיב לחם לשובע אלא לחמכם הנהוג וישבע אתכם, ועוד למ"ד לשובע דהיל"ל ואכלתם לחמכם בשובע, אומרו לשובע מורה שלחם מן דהו שיאכלהו יהיה בו להשביע בברכת ה', ואלו ההכרחיות הכריחו לרש"י ז"ל למה שכתב ואכלתם לחמכם לשובע, אוכל קמעה והוא מתברך. לא כן בקללה שיאכלו הרבה ולא ישבעו. והיינו דלא כתיב ואכלתם לחמכם ולא תשבעו אלא ואכלתם סתם, לומר כל מין אכילה שתאכלו ואפילו מרובה לא תשבעו, והוא הפך מה שנאמר יאכלו ענוים וישבעו (תהלים כב, כז). דלא כתיב יאכלו וישבעו ענוים, או יאכלו לשובע ענוים, אבל אמר יאכלו ענוים כל מציאות אכילה כל דהו, ולהיות ענוים זכותם יגרום שישבעו. והנה הקללות האלה נחלקו לשתי חלוקות, הקללות הראשונות היו קרובות אל הטבע כדפרשית, שהבאת החרב טבעי הוא ונוהג שבעולם, והדבר ומגפה נמשך מונאספתם וכו' שאסיפת ריבוי עם גורם דבר ומגפה, אכן הקללה הזאת האחרוכה של בשברי לכם מטה לחם, שלא בטבע העולם הוא, כי שבור כל מטה לחם בהיותו לחם שיקולל וישובר עד שיתמעט בכמות ואיכות עד שהאוכל ממנו לא ישבע, זאת הקללה האחרונה מחייבת לבטל סברת הקרי, ז"ש ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי. בזאת דייקא מורה באצבע על זאת המכה האחרונה של בשברי, שאם בזאת לא תשמעו לי, הנה אתמלא חימה להניח אתכם אל המקרה ופגע מבלי שום השגחה ממני אלא בחמת קרי ר"ל בחימה עזה, הלא היא להניחם אל ההקרה וההזדמן כדרכם וכעלילותם. ועם היות שבתחלה ג"כ ייעד ואמר והלכתי אף אני עמהם בקרי וכו'. אינו מערך חמת קרי שהוא חימה עזה, להניחם אל הקרי לגמרי והקללות נמרצות יוכיחו שהם ואכלתם בשר וכו', ואמר שהפורענות יהיה מעט מעט, כיצד מתחלה ואכלתם בשר סתם, אלא שאח"כ יתברר שהוא של בניכם, כי אלו ידעו מתחלה שהם של בניהם לא אכלוהו, ולזה לא כתיב ובשר בניכם תאכלו, אלא הזכיר האכילה בתחלה שמצד בולמוס הרעב אכלו במהירות ולא יפשפשו אחרי הבשר, וכההיא דמדרש איכה רבתי, וזהו ואכלתם תחלה, ואחכ בשר בניהם שיודע שהם בניכם, ובסוף אמר שיתחזק הרעב כ"כ בשיעור שאפילו יהיה ברור לכם תחלה שהם בנותיכם עכ"ז תאכלו כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואפילו בתו הקרובה אליו בחלקת לשונה כמשפט הבכות לדבר אל אביה רכות, זאת ועוד שהבת עיקר תולדתה מהאב, כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו'. וכדכתיב לאה בת דינה אשר ילדה ליעקב דייקא (בראשית לד, א). לעומת זה אמר ובשר בנותיכם תאכלו לומר שעם שתקדם לכם ידיעת היות בנותיכם עכ"ז תאכלו. ואמר והשמדתי את במותיכם, שהבמות ישמידם שהוא כלוי חרוץ, אמנם החמנים שהוא גופה של ע"ז העשויה לשם חמה וצורתה הכרת תכרת ולא אשמידנה לגמרי, לא שיש בה ממשות או צורך אלא כדי שאתן פגריכם על פגרי גלוליכם להנקם יחד מהע"א ומכם, והיינו וגעלה נפשי אתכם יחד, שעל גלוליכם ועל פגריכם הוא מוסב, ולהיות שה' גועל בהם לעומת זה אפילו הערים בעודן בישובן ושלותם, וכן המקדש בעודו משוכלל ובנוי, הנה בעיני יהיו כחרבה ושממה. ז"ש ונתתי את עריכם חרבה, דלא כתיב ואחריב את עריכם כדבסמוך, והשימותי אני את הארץ אלא ונתתי את עריכם בעיני כאלו היא חרבה, וכן והשימותי את מקדשיכם מורה שאפילו בהיותו מקדש על תלו, מדלא כתוב ואת מקדשכם אשומם, שמתוך דקדוק זה אחז"ל במשנה (מגילה ג, ג) אפילו כשהם שוממים בקדושתן הם עומדים. אמכם לפי דרכנו מכוון שלא דבר הכתוב בחרבנו ממש שהיה כותב ומקדשכם אשומם, ומדכתב והשימותי את מקדשכם מדבר בעודו בנוי ומקדש על תלו, יתראה בעיני כאלו הוא אשפה או מצד השנאה או על שם העתיד להשתומם, והעד הנאמן לפירוש זה הוא אומרו ולא אריח בריח ניחוחכם. שנראה שמדבר בזמן שמקריבים בו קרבנות שלא אריח בריח ניחוחכם אפילו שיקריבום כי לא לרצון יהיו, ופסוק והשימותי מדבר אח"כ כשיהיה השממון בפועל ויכנסו האויבים, ואפילו יעשו בה יישוב הנה שממה תחשב אותו היישוב, וזהו אומרו ושממו עליה אויביכם היושבים ומיישבים בה יישוב שממה תחשב אף היא, ולהיות שעדיין לא דבר הפסוק שיגלו ישראל מעל אדמתם אלא כשנשתעבדו תחת ממשלת האויבים אשר ידיהם תקיפא על ישראל, לעומת זה הוכרח להזכיר עוד אחר כך ואתכם אזרה בגוים וכו'. והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. כי זה הוא תכלית השממון ובפועל, והכי דייק לשון והיתה יהיו לשון הויה מורה על שהיו יהיו כך בפועל ממש שממה וחרבה. שלא ככתוב ונתתי את עריכם חרבה כו'. שהוא חרבה בכח ולא בפועל כדפרשית, ואמר אז תרצה הארץ וכו'. רוצה לומר שהארץ תשאל ותרצה מאת ה' שיתנו לה שבתותיה כמי ששואל מחבירו ואומר אני רוצה ממך כך וכך, וזהו ג"כ אומרו תרצה דלא כתיב תרצה לשון רצוי וכלשון והרצת, אבל הוא לשון שאלה כאמור, שתרצה שבתותיה כשאתם בארץ אויביכם, דנפל תורא חדד סכינא, אז תמצא מקום לגבות חובה ותרצה שבתותיה, והב"ה ימלא משאלותיה שאז תשבת וכו'. או אפשר לפרשו לשון רצוי כפשוטו, והכוונה שרצוי השמיטות יהיה בשני ענינים, האחד מצד היות ישראל גולים בארץ אחרת, תנקם הארץ ותתרצה משבתותיה, ז"ש אז תרצה הארץ. שתהיה מרוצה משבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, והרצוי השני הוא שאז תשבת, כי לא ימצא מי שיזרע אותה והרצת וגו'. ולהיות שאינו דומה השביתה הזו שבזמן חורבנה ושממה לשביתה שהיתה שובתת בהיות ישראל על אדמתן, ששביתת שנה אחת מאז טוב לה מכמה שנים של שביתה כעת, לז"א דסוף סוף כל ימי השמה תשבות. ר"ל תחשב לה לשביתה, ואף על פי שהם ימי השמה, יען שלא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה, שהיא היתה עיקר השביתה בעת ההיא בהיותכם עליה ותשמח בכם, וכיון שלא שבתה אז תסתפק כעת בכל דהו. או אמר כל ימי השמה וכו'. ויובן אומרו בשבתותיכם שהוא מיותר דדי שיאמר את אשר לא שבתה בשבתכם עליה, אכן כיוון לומר שאפשר ששבתה הארץ קצת שנים כמנהג עובדי אדמה להניח השדה בור שנה כדי שתתחזק הארץ, ואם היינו באים לחשבון ראוי שינכה מחשבון השמיטות אותן השנים ששבתה הארץ בהיותה בור, שאפשר שעליהם אמר הפסוק בשבתותיכם. שהם שבתותיכם ולא שבתות הש"י, לז"א כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם, אשר לא שבתה ר"ל שלא עלתה לה שביתה שבתותיכם לפרעון השמטות ושבתות ה', כי דבר בעתו הוא הטוב מידי שבע שנים לשבע שנים ולא מוקדם ולא מאוחר. ואחר שייעד כל אלו הפורעניות ועוד כהנה וכהנה, הנה מהראוי שיכנע לבבם הערל לשוב, הוא עיקר התשובה מלב ומנפש, והם לא יעשו כן אלא והתודו את עונם ואת עון אבותם בעוד היותם משוקעים במעלם אשר מעלו בי, ושרץ בידם כי לא שבו בלבם אלא התודו ודוי בפיהם לבד צעקו בפיהם חטאנו, ופתלתול ועקש לבם, ז"ש והתודו וכו' ועודם מחזיקי' במעלם אשר מעלו בי, ואף אשר הלכו עמי בקרי, לכך אף אני אלך וכו' והבאתי אותם וכו'. או אז יכנע לבבם הערל שהיא התשובה העיקרית, ולכן ואז ירצו את עונם, ולא בוהתודו, כי ודויים אחד ותשע לא יועילו לאוצרות רשע כשהלב נוטר איבות וערל בערלתו, אכן כשאז יכנע לבבם הערל אז ירצו את עונם ריצוי גמור, וזהו ע"ד מה שפירש הרב בעל עקדה ז"ל, והנשארים בכם ימקו בעונם. שפירש תיבת בעונם, בעוד היות עונם בחובם ועונות אבותם אתם, דהיינו שלא ישובו ויניחו השרץ מידם אלא בעודו אתם, ומסכים לדבריו יבוא על נכון במעלם אשר מעלו וכו' כדפרשית. והנה כשבאי' לטהר ערלת לבבם בהכנעה אז הב"ה יסייע אותם ויזכור ברית אבות והארץ הבזויה והשוממה מבלי בניה אזכור, ואז ע"י זה הארץ תעזב מהם. ר"ל תעזב מתביעתם, מעין מה שדרשו חז"ל בפסוק עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה). שפירשו תעזוב הכעס שיש לך עמו שהכעיסך ולא תקום ולא תטור, ז"ש והארץ תעזב מהם ותתרצה את שבתותיה באותו הזמן אשר היתה שממה, עם שלא הספיק למלאת הימים של השמיטות בשלימות, והם ירצו את עונם במה שמאסו משפטי וחוקותי, וכוונת יען וביען לומר כי שתי עבירות עברו במאיסת המשפטים, האחת מציאות המאיסה, והשנית שכל כוונתם היתה להכעיס ולא לתאבון, וכדפרשית בהפרכם את בריתי. ז"ש יען במשפטי מאסו הוא עון א', והשני הוא היען והסבה שמאסו במשפטי, שהיען היה להכעיס כאמור, והוא חמור מהמאיסה עצמה אם היתה לתאבון, וזהו יען וביען במשפטי מאסו. שהם שני ענינים היען אחד כאלו כתיב יען במשפטי וכו'. והשני ביען במשפטי וכו'. שהוא על התכלית שבאותה המאיסה, או אפשר דלא כתיב יען במשפטי מאסו ואת חוקותי וכו', כדי שלא יובן ששתי עבירות אלו דהיינו מאיסת המשפטים האחת, וגעילת המשפטים השנית, הוצרכו לעונש הנז' אלא כל א' משתיהן מספקת. ז"ש יען וביען. ר"ל שתי סבות יש במה שמשפטי וכו' ואת חוקותי וכו'. כלומר כל אחת מהם הוא יען וסבה לעונש הנזכר, והמצאם יחד שתיהם הנה יהיה יען וביען, ר"ל סבה על סבה מחייבת הפורענות הנזכר, ואמר שהב"ה לא מאס ולא געל את ישראל למען שמו, כי יזכור מה שעשה בימי צאתם מארץ מצרים עם היות שהללו היו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו', וזהו וזכרתי להם מה שכרתי ברית עם הראשונים, והם יוצאי מצרים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, והיו הגוים יודעים וגלוי לעיני הגוים שהיה להיות להם לאלהים בעתיד ועכ"ז הוצאתים שמצד זה מוכרח שג"כ כעת אעשה כך כדי שלא יהיה חלול ה' באמרם מה חרי האף הגדול הזה, שאם מפני עונותם, ולכן השליכם אל ארץ אחרת ובאכזריות נמרץ, הנה בצאתם מארץ מצרים היו רעים וחטאים לה' מאד ועכ"ז כרת אתם ברית, ז"ש וזכרתי להם ברית ראשונים וכו', אשר מצד זה מוכרח להפליא לעשום עמהם כימי צאתם מארץ מצרים אשר עשיתי למעני ולמען שמי, ז"ש אני ה'.