כובע ישועה/בבא קמא/סג/א
כובע ישועה 
בבא קמא סג א
דהא כל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה דרשינן לה. והקשו התוס' מונתת הכסף דדרשינן כולהו פרטי כאחת ותירצו דשאני התם דכתיב על אכל פרט וכתב המהרמ"ל דהא דאמרינן שדי שור בין המצא תמצא שדי חמור כו' הוא משום דכתיב עד אכל פרט ע"ש. ובשיטה מקובצת כתב דשאני התם שאין הפרטות בין הכללות דהמצא תמצא ע"ש. וצ"ע דבחולין [סז.] בתרי כללי דסמיכי להדדי במים במים בימים ובנחלים דדרשינן בכלל ופרט וכלל ודרשינן התרי פרטי באחת אף שאין הפרטות בין הכללות. והנ"ל להשיטה מקובצת דיסבור כמו שכתבו שם התוס' דחריצין ונעיצין דמרבינן בכעין הפרט מיירי באין נובעין ע"ש, וי"ל דבאמת מחמת הפרט השני דובנחלים מרבינן ליה [אף דהש"ס לא נקיט זה בהדיא] דחריצין ונעיצין הנובעין לחוד מפרט דבימים נפקא ופרט דובנחלים אם אינו ענין לרבות חריצין ונעיצין הנובעין דנפקא להו מפרט דבימים תנוהו ענין לחריצין ונעיצין שאין נובעין. ולפרש"י שם דמפרש חריצין ונעיצין דבש"ס בנובעין באמת מוכח מדלא פי' דפרט הב' מרבה שאין נובעין, דלא דרשינן כל פרט באפי נפשיה בליכא איזה יתור כמו על או עד. גם באין הפרטות בין הכללות וכסברת מהר"ם:
כל ריבויא הוא. וק"ל מהתורת כהנים פרשת אחרי , איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כלל ערות אביך וערות אמך לא תגלה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט כו' דהיינו דלא נימא לאסור איזו קרובות שאינם מפורשים בפרשה ע"ש. הרי דכל אינו ריבוי דאי ריבוי הוא והעריות המפורשים הם בתורת מיעוט [וכלל ופרט דנקיט בתורת כהנים לאו דוקא וכעין שכתבו הכא בתוד"ה אלא] הרי מדה אחרת הוא והיה אפשר לרבות מהריבוי קצת קרובות שאין מפורשים בפרשה כהא דר"ל דאחי אביו יאסר באשתו כמו שהוא אסור באשת אחי אביו. דריבה ומיעט אין המיעוט פירושו דהריבוי כפרט דהוי פי' דכלל וכדפרש"י בשבועות (דף ד' ע"ב) דאינו אלא מיעוט בעלמא למעט מהכלל מאי דלא דמי ליה ע"ש. וע"כ בדיוק נקיט בתורת כהנים דהוי כלל ופרט. ובמנחות (נו:) בתוד"ה אמר כתבו דאף דלא דרשי רבנן התם כל, יש מקומות דדרשי כגון במרובה דף ס"ג דאמר כל ריבויא הוא ע"ש. וא"כ נימא ג"כ דאף אל כל שאר בשרו דת"כ אינו ריבוי כל דהכא ריבוי, אך מדפריך הכא מונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך דלא דרשינן ליה בריבוי משמע דאין לחלק בכה"ג לומר דבמקום אחד נדרש כל בכלל ופרט וכלל ובמקום אחר בריבה ומיעט וריבה וצ"ע. ועיין במהרי"ט אלגאזי ריש פ"ו דבכורות:
שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים. פרש"י שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל והתוס' לא נ"ל פי' זה. והנ"ל דהתוס' לשיטתם שכתבו דכפל ושבועה אחת היא, בלאו טעם שכתבו א"ל אינו מסויים אין בו סימן דהא נשבעין מן התורה אמטבעות, ועיין בשבועות (מ.) והרי מטבע חשיב אין בו סימן עיין בבא מציעא (כה:) ואי כפל אינו בדבר שאין בו סימן גם שבועה דכוותיה, ורש"י לשיטתו דאליביה כפל ושבועה תרי מילי נינהו למסקנא [ועיין בפני יהושע בסוגיין], וי"ל דרק מכפל נתמעט אינו מסויים ולא משבועה. ובתוס' כתבו דמשלמה דרשינן הא דאין נשבעין אלא ע"ד שבמידה כו' עוד כתבו דזה נפקא ממשמעות דכי הוא זה. והנ"ל נפ"מ דאי מכי הוא זה אינו רק במודה במקצת [וכדנקיט בסי' פ"ח סעיף כ"ג דין זה במודה במקצת] ולא בשבועת שומרים דכי הוא זה לא קאי אפקדון מטעם דמעיז כדאיתא בדף ק"ז. ואי משלמה נפ"ל או מכסף או כלים להמכילתא שהובא ברא"ש פ' שבועת הדיינים (סי' כ"ו) ראוי שינהוג דין זה גם בשבועת שומרים להסוברין דבעי שתי כסף בשבועת שומרים כדאיתא בסי' פ"ח סעיף ה' ובסוף סי' רצ"ה ע"ש. ולא ראיתי באחרונים בדין דבר שבמדה אי בעי בשבועת שומרים[1]:
- ↑ עיין חזו"א חו"מ סי' י"ב סק"ח שתלה דין זה בדעות הראשונים.