אילת השחר/בבא קמא/סג/א

אילת השחר בבא קמא סג א

דף ס"ג ע"א

תוד"ה רעהו. עי' בברכת שמואל בשם הגר"ח זצ"ל מש"כ ליישב דברי הרמב"ם דלענין גונב נכסי הקדש כתב דפטור מטעם דרעהו ולא הקדש ובגונב קרבנות כתב דפטור משום וגונב מבית האיש, וביאר דוגונב ממעט דאף לבעלים פטור לשלם, דהא קרבנות הם של הבעלים ואין בהם משום ממון הקדש אלא דין קדושה, ובזה הוי ס"ד דליחייב לשלם כפל לבעלים, ומרעהו ילפינן רק דאין חיוב להקדש וזהו בקדשי בדק הבית דאין להבעלים כלום, ע"ז ממעטינן מרעהו, אבל בקרבנות דיש להבעלים חפץ דהיינו קרבן, שייך לחייב להבעלים וע"ז ממעטינן מוגונב מבית האיש.

וצ"ע לפי"ז מה דאמרינן לעיל דף ו' ע"ב בנגח תורא דידן לתורא דהקדש דפטור משום רעהו, דלפי"ז אם הוא קרבן יצטרך לשלם להבעלים, דהתם אין עוד מיעוט חוץ מרעהו, וא"כ יתחייב אפי' לא אליבא דר' יוסי הגלילי, ולא אישתמיט מי שיאמר כן. וגם דהא עיקר דרשה דר' יוסי הגלילי מיירי לענין לחייבו ק"ש מחמת כפירתו להבעלים, וא"כ למה דוקא קק"ל, ולמה פליגי עליה רבנן.

וכן יש לעיין דכיון דמחמת רעהו א"א למעט שלא יתחייב כפל על גניבת קרבן אפילו קדשי קדשים דהוי שפיר רעהו מחמת דיש לו קרבן, א"כ לר' שמעון מאי נפק"מ בין קדשים שחייב באחריותן לאינו חייב באחריותן, דבשלמא אם זה חסר בדיני ממון של הבעלים ע"י שזה קרבן ע"ז חידש ר"ש דהיכא דחייב באחריות לא חסר בבעלותו, וממילא לא נתמעט וחייב כפל ודו"ה. אבל אם מצד דיני ממון גם כל קרבן מקרי שפיר ממונו דבעלים, אלא דדין הקדש ממעטו, דע"י שזה הקדש אינו מבית האיש, א"כ למה יהי' נפק"מ אם חייב באחריות או לא, דממ"נ אם הקדש מפקיע בעלותו מאי נפק"מ אם חייב באחריות או לא, הא בין כך הוי ממונו של בעל הקרבן אלא דדין הקדש מפקיעו מבעלות, מה לי אם זה בעלים עם אחריות או בעלים בלי אחריות, דהא גם בלי אחריות הוא בעלים ואפ"ה דין הקדש מפקיעו.

דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה. הנה מטמא בגדים רק כשהוא בבית הבליעה כמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אבות הטומאה הל' א', דאילו אחרי שבלע הוא ראשון ואינו מטמא בגדים. ויש להסתפק אי משום דדין הוא דבשעה שאוכל כזית מהעוף אז הכזית עוף מטמא אותו ואת הבגדים, או דאין העוף מטמא אלא דעצם מעשה האכילה מטמאתו.

ומהא דאמרינן דומיא דשה דמטמא בגדים, משמע דהעוף אז מטמאתו ואת הבגדים, דהנה דומיא לפרט שייך רק אם זה מהוה דבר ממהותו של הדבר, דבזה שייך לומר דצריך כעין הפרט, וקדושת בכור או קרב למזבח או דין טומאה הם כולם דין בגופו של החפצא, אבל אם בשעה שאכל הוא נטמא, ולא דהחפצא מטמאתו, אין זה דין בהפרט ולא שייך כ"כ לומר בזה כעין הפרט, דאין לזה דמיון לשה, דשה הוא בעצמו דבר המטמא, משא"כ כאן אם נימא דאין הנבילה מטמאה.

ועיין באתוון דאורייתא סי' א' דהאריך להסתפק אם מפאת הנגיעה או משא הוא טמא אלא דיש גזה"כ דרק כשנוגע שם הוא נטמא, או מחמת אכילה הוא טמא, [וזה קצת אחרת ממה שהסתפקנו, דספיקתינו הוא אפילו דאינו טמא מצד הנגיעה אלא דמ"מ כשאוכל העוף זה מטמא אותו, או דאין העוף כלל מטמא, אלא רק דגזה"כ דכשאוכל אז מעשה האכילה מטמאתו], והוכיח מהא דאם כרכו בחזרת כתב הרמב"ם דטמא, וכתב הכס"מ דמין במינו אינו חוצץ, והא לגבי נגיעה סוף סוף אינו נוגע, וע"כ דזה דין דאכילה מטמאה ולכן שייך לומר דהיכא דזה דרך אכילה אינו חוצץ ומטמאתו, עיי"ש שהביא צדדין לכאן ולכאן, ורצה בזה לפרש מש"כ התוס' לקמן דף ס"ד דתנא דבי חזקי' לא חשיב כעין הפרט שנבלתו מטמאה בגדים אבית הבליעה, ואידך תנא דקחשיב, פליגי אם זה מדין נגיעה דאז זה דומה לפרט משא"כ אם זה טומאת אכילה. ולדברינו אפילו אם זה מחמת אכילה, להצד דאז העוף מטמאתו שייך לומר דזה דומה להפרט, משא"כ אם הוא נטמא בעד מעשה האכילה אבל אין העוף הדבר המטמאתו.

ובחידושי ר"ח הלוי פ"ג מאבות הטומאות מצינו ג"כ דדן בזה, וביאר בשיטת הרמב"ם דפוסק דאין הטומאה על מעשה האכילה, אלא דבנמצא במקום ההוא דהיינו בבית הבליעה אז הוא דנטמא, ולפי הגר"ח ע"כ הנבילה היא המטמא אלא דזה רק כשנמצא במקום ההוא, ודייק דאם זה בדין אכילה למה לא הביא דגם באוכל כזית בכדי אכילת פרס מטמא.

ועי' בחזו"א בהגהותיו על הר"ח הלוי דכתב דמה דלא הביא הדין דאכילת פרס דזה פשיטא, וחידוש הגמ' דלא חייב על יותר מכדי אכילת פרס, דס"ד כיון דחידוש הוא אפי' יותר מכדי אכילת פרס, ולפי זה הטומאה מחמת אכילה, ובגמ' משמע דתלוי באכילה, דקאמר ס"ד דכיון דחידוש הוא אפילו יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא, ואם מחמת נגיעה הי' צריך להיות ס"ד דהוי כנוגע וחוזר ונוגע בכל חצי זית הוי נוגע, וצל"ע בקהלות יעקב שבועות סי' ו'.

הנה הא אמרינן שמטעם סופו לטמא טומאה חמורה לכן מטמא שלא בהכשר שרץ ומים, ואם אח"כ אין העוף מטמא איך שייך טומאה להעוף כיון דלבסוף אין העוף מטמא אלא האכילה מטמא, אלא ה"נ בשעיר המשתלח דמחמת דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא שלא בהכשר שרץ ולא בהכשר משקין, אע"ג דאין השעיר טמא אלא המשלח את השעיר נטמא, ומ"מ זה נקרא סופו לטמא טומאה חמורה, וה"נ כאן.

תוד"ה דהא כל חד וחד. דמשלמה אתי כל מילי בין בעלי חיים בין אינם ב"ח מכלל ופרט וכלל דמשום דהוו ב"ח לא גריעי. צ"ע דהא חזינן דמה דבעי כעין הפרט אינו תלוי בסברא, דהא במה דנבלתו מטמאה במגע ובמשא איזה סברא יש דלכן יתחייב יותר כפל, וכן כל הני דברים דנקיט קדוש בבכורה או קרב למזבח, וכי זה סיבה להיות חייב ע"ז יותר משאר דברים, וע"כ דאין בזה שום טעם אלא דצריך להיות דומה לפרט, וא"כ ה"נ שלמה נימא דבא לומר דצריך דוקא דומיא דשלמה שאינה בעלי חיים, ועיין בפנ"י דהוסיף דהא קרקע עדיף ממטלטלין ומ"מ ממעטינן קרקע מכלל ופרט וכלל, ורוצה משום זה לומר דכתבו זה רק בסברת המקשן, ומ"מ גם סברתו של המקשן צ"ע.

עוד יש לעיין למה לא נימא מה שלמה כלי אף כל כלי, וכמו דדרשינן בב"מ דף מ"ז מנעל, ולהני דסברי דגם בע"ח מקרי ככלי כמבואר בתוס' שם דף מ"ו ע"ב, מ"מ איך נדע פירות שאינם כלי.

ואפשר דהנה כל דרשת כלל ופרט וכלל בנוי על יסוד זה, דאם התורה רצתה לכלול הכל לא הוצרך לכתוב פרט, וע"כ דבא למעט מה שאינו דומה לפרט, וא"כ סגי למעט מה שזה לא דומה לעצם הדבר, כגון מטלטלין דזה דבר אחר בעצם הדבר מקרקע, ואין לנו ראי' דהתורה רצתה למעט דברים שבדיניהם אינם דומים להפרט אבל אינם אחרת במהותם, אלא דאם כתוב שור הרי דהתורה כתבה דוקא פרט זה משמע לא רק לאפוקי קרקע אלא נמי לאפוקי מי שאינו בע"ח, דאל"כ למה נקטה התורה דוקא בע"ח וכן קדוש בבכורה דכל אלו הם דינים שנתחדש בדבר זה, ואם התורה לא היתה מקפידה שיהי' גם דומה בזה להפרט למה כתבה פרט זה, וע"כ דרצון התורה דוקא כזה דבר, א"כ אם הוי כתוב שלמה לא הי' לנו ראי' דהתורה רוצה למעט בע"ח, דהא אין ראי' מדלא כתבה פרט אחר כגון בעל חיים דאז אדרבה הייתי מצריך דוקא בע"ח, דזה ודאי סברא דבע"ח זהו מעלה לא חסרון, וא"כ כשכתוב בע"ח יש יותר להצריך בע"ח ממה שאם כתוב שלמה לומר שצריך דוקא לא בעלי חיים.

ואין להקשות דלכתוב פרי, ומדכתיב שלמה ש"מ דבעי כלי, דיש לומר דאם הי' כתוב פרי הייתי אומר דוקא כדרך כל פרי שזה פרי מפרי.

תוד"ה אלא. ולפי שדרשה זו שגורה בגמ' נקט בענין זה. ולכאורה מ"מ למה נקט דרשה שאינה דומה כלל, אלא דבאמת הא ממעטינן קרקע עבדים ושטרות ומנ"ל למעט דוקא אלו ולא דבר אחר, משום דגם כשדרשינן כל ריבוי ג"כ יש למעט דבר שזה רחוק מהפרטים שנכתבו בתורה, נמצא דג"ז דממעטינן הוא כעין דרשא דכלל ופרט וכלל, דכמו דממעטינן כעין הפרט גם זה דומה דממעטינן מה דזה רחוק מהפרטים הכתובים בתורה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א