כובע ישועה/בבא קמא/נח/ב
כובע ישועה 
בבא קמא נח ב
היכי שיימינן אריב"ח סאה בששים סאין. וכתב הרשב"א מהראב"ד דסאה מפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש המזיק שמין בששים סאין ובפחות שמין בפני עצמן [עם הקרקע מקום הפירות, עיין בשיטה מקובצת] חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים וסאה דמתני' ל"ד ע"ש. והנ"ל דהתוס' דמיאנו בפירוש הראב"ד הוא משום דצ"ל דלעולם לא יגיע שומא דפחות מעט מסאה בפ"ע יותר מסאה דנישום בששים סאין דאם לא כן תלקה מדת הדין דבאכלה פחות מסאה תשלם יותר מאילו אכלה סאה וזה לא נ"ל להתוס'. ובירושלמי סבר ריב"ח קלח בששים קלחין כחזקיה דהכא. והנ"ל דמלבד מה שכתבו התוס' בכתובות (קב. סוף ד"ה אליבא) דבכמה דוכתי פליגי ירושלמי ובבלי בשיטת איזה אמורא, נ"ל למ"ש התוס' בנזיר (כט. ד"ה ה"ג) דתרי ריב"ח הוו א' אמורא וא' תנא ע"ש, וי"ל דריב"ח דירושלמי אינו אותו דבבלי:
א"ל רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו א"ל אביי כו'. בערכין (יט:) תנן דמי ידי עלי שמין כמה שוה ביד ובלא יד ואמר רבא דאומדין אומד דנזקין, פרש"י כמו שאומדין אדם שקיטע חבירו ידו כו' כמה היה יפה קודם וכמה הוא יפה עכשיו א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הכא גברא שביח, פרש"י דאפילו תחלת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם אין נישומין אלא בזול שרואין אותו מזולזל הכא גברא שביח ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה יפה אם יחתכו ידיו והקשו התוס' מ"ש מנודר דרחמנא אמר שיתן כל דמיו ה"נ בניזקין שאמר הכתוב לשום כל דמיו משלם ע"ש. והנ"ל למ"ש הרא"ש ריש פרק החובל (סי' א') בשומת נזקין כמה היה יפה עם האבר וכמה בלא האבר דשומא זו להקל כדאמרינן בריש פרק הפרה בקוטע יד עבד אין שמין היד בפ"ע לומר כמה רוצה ליטול לקטוע ידו דהרואה עבדו שלם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים ולהקל בכל שומות למדין מובער בשדה אחר דשמין ערוגה אגב שדה ע"ש. ומתורץ קושיית התוס' דבנזקין אין לשום בעבד שלם אף דמסברא צ"ל השומא כן דמובער ילפינן להקל לשום בהנקטע כפי שמזולזל ושפיר הקשה אביי איך מדמית נודר לנזקין דע"כ נזקין שאני מנודר. והנה בריש פרק הפרה רבא הוא דאמר דשמין לולד ע"ג פרה דאם לא כן מכחיש מזיק וכן בקוטע יד עבד ובמזיק שדה ופרש"י קוצץ נטיעותיו דאין שמין אותם לבדו, וזה סותר לדאמר הכא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו וצ"ל דהדר והודה לאביי דגם נזקי גופו ילפינן מובער. ובהגהת הרש"ש (מז?) הקשה איך ניליף קולא מובער דכתיב בבהמה מזקת לאדם המזיק שחמור דחייב בארבעה דברים, ותי' דכולהו אבות ילפינן מתחת נתינה (דף ה.) ומ"ש התוס' (ו: ד"ה שור רעהו) דלא נתקבלה גזירה שוה רק לתשלומי מיטב ל"ד אלא ר"ל לאיכות התשלומין ולאפוקי פרטיהם בעיקר חיובייהו וכדמסקי ע"ש. וצ"ע דבדף ו' ע"ב עביד צריכותא להלימוד דבעלים מטפלים בנבילה דכתיב באדם המזיק ובשור דאי אשמעינן המת יהיה לו משום דממונא מזיק אבל הכא דבגופא מזיק אימא לא. וזהו באיכות התשלומין כהא דשמין ע"ג שדה ומכל מקום לא הוי ילפינן מגזירה שוה אי לא כתיב בהדיא. וד"ל דמגלי דשוין לקולא דבעלים מטפלין בנבילה ה"נ לקולא דשמין ע"ג שדה. ולמ"ש הת"ח דדרש דשמין ע"ג שדה אסמכתא ומדרבנן הוא והביא מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ורמז ע"ז הכתוב ובער בשדה אחר משמע דהוא רמז ע"ש. ולפי זה ניחא קושיית הרש"ש וקושיית התוס' דערכין שהזכרנו, אך נ"ל אף אי עיקרו דרש גמור בנזקי בהמה מ"מ הלימוד לנזקי גופו אינו מה"ת דתקשי כקושיית הרש"ש ואינו רק מדרבנן ועיין בבבא מציעא (צט:) בתוד"ה באותה ובלחם משנה פ"ד מנז"מ ה' י"ד:
וחכ"א רואין אותה כמה היתה יפה כו'. וכתב בשיטה מקובצת מהראב"ד דהא דאמרי רבנן בחזיז ופגין ובוסר וסמדר רואין כמה היתה יפה ופרשינן בששים כפירות גמורין חשבינן להו אלא דשמין על גבי קרקע בששים מדאמרינן בקץ כופרא דמשלם דמי תמרי ואקשינן דלאו תמרי אזיק וכי א"ל דמי כופרא הקשה והא הוי תמרי והדר א"ל בששים אלמא דמי תמרי יהיב רק ששמין על גבי קרקע בששים ע"ש. וצ"ע דמה יענה למה שהכריחו התוס' בסמוך (בד"ה אכלה סמדר) דר' יהושע ודרשב"י משום ר"ש דנקטו בסמדר ופגין ובוסר רואין כאילו ענבים עומדות ליבצר דע"כ על גבי קרקע שמין כיון דצריכין לשדה ע"ש, וכיון דחכמים נמי הכי ס"ל במאי פליגי. והנ"ל דבים של שלמה (סי' י"ט) הקשה על התוס' דהוו שני הפכים דכיון דמשלם כאילו הן ענבים עומדות ליבצר והוו כפירות גמורים ולשומא חשיב כלא נגמרו וע"כ פירש דר"י ור"ש לאו אתשלומין אמרי כריה"ג דאמר נידון במשוייר אלא רואין קאמרי כלומר שאין שמין אותן ע"ג שדה בששים אלא בפני עצמן בלא ס' כמה שוין כענבים העומדות ליבצר דשמין בודאי בפ"ע דפירות גמורין הן ה"נ סמדר ובוסר שמין בפ"ע כמו שהיו שמין עתה למכור ע"ג שדה כשיגמור בשולן ולא לשלם יותר משויין ע"ש. והנ"ל דאין מקום לקושיית הים של שלמה רק כשנימא דלר"י ולר"ש מדינא משלם כענבים עומדות ליבצר דא"כ הוו שני הפכים ואי התשלומין מקנסא וכדמשמע מלשון התוס' א"נ בתבואה לא קנסו כל כך כבענבים וכ"כ בשיטה מקובצת דהוא מקנסא ע"ש. י"ל דסגי כשנקנוס לשלם כעל פירות גמורים בשומא בששים ואשומא בששים הניחו אעיקר הדין אחרי שאינם גמורין. ועי"ל דאף אי התשלומין כפירות גמורים מדינא ניחא ויעויין בפני יהושע בד"ה אליעזר זעירא שהעיר דסגי בתשלומין כשיווי דפירי עכשיו דלא גרע מגזלן דמשלם כשעת הגזילה ע"ש ובפני יהושע בד"ה אלא אר"ה. והנ"ל למאי דאיתא בבבא מציעא (צט:) בתברו חביתא דחמרא ביומא דשוקא מזדבנו בה' ובשאר יומי בד' במהדר בשאר יומי מהדר ה' וכתב הקצות החושן סי' ד"ש דהשבירה היה בשאר יומי והא דגזלנין משלמין כשעת הגזילה הוא בלא נודע אז דיתייקר אח"כ אבל בידוע שיתייקר בתר יוקרא דלקמיה אזלינן וה"ל היזק בה' וחייב מדינא דגרמי ע"ש. וה"נ ידוע דבגמר בישול פירי שוה יותר וחייב כיוקר דלקמיה מדינא דגרמי וגם בגרמי דבהמתו חייב להרמב"ן, עיין קצות החושן סי' שפ"ו סק"ח. ודינא דגרמי ל"ש רק לזה שלא ישום כדהשתא ולא אשומא דששים כפירות גמורים מה שהשומא בששים מפחיתו ואם היה משלם כעכשיו למכור בפ"ע ע"ג שדה שיעמדו עד סוף בישולן יעלה ההיזק יותר מכפי שנעשה שומא בששים והוא מצי למוכרן בפ"ע ומכל מקום פטור אהיזק זה גם מדינא דגרמי כיון דגזה"כ לשום ע"ג שדה וכן כשישומו כפירות גמורין מחמת דינא דגרמי מ"מ נישומין בששים כיון דבאמת אינם גמורין [והא דבחזיז י"ל דלא משלם כפירות גמורים כמ"ש התוס' אפשר לומר משום דחשיב כדבר שלא בא לעולם עיין בחו"מ סי' ר"ט סעיף ד' ובקדושין דף ס"ב ע"ב ואדבר שלא בא לעולם י"ל דל"ש חיוב דמזיק וצ"ע להמחייב גם אחזיז דהוא שחת אם אינו מקנסא]. ונחזור לדידן די"ל להראב"ד מפרש לחכמים כפירוש התוס' לר' יהושע ור"ש. ויפרש בדר"י ור"ש כפירושהים של שלמה דרואין כהן ענבים עומדות ליבצר היינו דשמין כשויין דהשתא למכור ע"ג שדה בפ"ע כשיגמר בישולן והיינו דאיכא בין חכמים לר"י ור"ש וצ"ע: